משאת המלך/במדבר/טז

משאת המלך במדבר טז

משאת המלך על התורה - במדבר טז פרשת קרח

א

ויקח קרח (טז א)

כתב רש"י דעמדו לפני משה אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה כו'. וראיתי להגר"ח קניבסקי שליט"א (מס' ציצית) שהקשה תיפו"ל דצריך לעשות ציצית תכלת לפי דבעי ציצית ממין כנף, [דבפשוטו לא חלק על עיקר הצורך בציצית אלא על הצורך בתכלת, ותכלת הרי צריך משום מין כנף].

ונראה פשוט דאכתי איכא נ"מ אם צריך התכלת צביעה לשמה, דאם מדין תכלת הרי צריך צביעה לשמה כדאיתא במנחות (מ"ב:), אבל אם משום מין כנף א"כ א"צ צביעתן בתכלת לשמה, ופשוט.

ג

ויקהלו על משה ועל אהרן (טז ג)

איתא בירושלמי סנהדרין פ' חלק (נ'.) באותה שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כה"ג, וראיתי בספר משמר הלוים שהק' איך חלק קרח על נבואת משה הרי כתיב (שמות י"ט ט') וגם בך יאמינו לעולם, ע"ש.

ונראה דהנאמר וגם בך יאמינו לעולם היינו שמציאות נבואת משה תהא כטבע, והנה השמש עולה כל יום ממזרח ובזה כו"ע מאמינים, אבל אין בזה כדי להבטיח שלא ימצא אחד שיבא ויטעון היפך השכל והמוסכם שיאמר שביום זה השמש תעלה מקרן זו או זו, וה"נ יתכן לחלוק על נבואת משה, אבל זה יהיה כחולק לומר דהיום יהיה שינוי הטבע.

וידידי הגר"מ שפירא שליט"א תמה לדברי הרמב"ם (ריש פ"ח מיסוה"ת) משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות כו', אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה כו', כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ. ותמה הרי בליעת קרח היתה אכן להודיע שה' שלחו וכמאמר הכתוב בזאת תדעון וגו', אמנם למש"כ דהאמונה במשה נעשית אצלם כמציאות הטבע, א"כ לא היה נצרך בליעת קרח משום אות על נבואתו, ומ"מ קרח שכפר במשה וכש"נ דהיה זה כעין הכחשת הטבע, לזאת לפי שעה הוצרך להוכחה זו לסתור את כפירתו. [גם קצת יש ליישב עפמש"כ רש"י להלן (י"ט) ויקהל עליהם קרח בדברי ליצנות וכו', ובזה יובן ביותר שאמנם בשכל אין מקום לכפירה במשה וכנאמר וגם בך יאמינו לעולם, אבל ליצנות דוחה אף מושכלות והדברים המוסכמים והידועים].

ז

רב לכם בני לוי (טז ז)

כתב רש"י, ולא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, אלא הם חטאו על נפשותם שנאמר (י"ז ג') את מחתות החטאים האלה בנפשותם, וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה כו'. צ"ב אמאי תירוץ זה דהם חטאו על נפשותם אין בו די על קושית וקרח שפקח היה וכו', וכי נימא דכונת רש"י שיש דרגות בחכמה וקרח שהיה חכם ביותר לכן לו אין זו תשובה מספקת אתמהה. גם יש להבין הא גופא מנ"ל שקרח היה פקח טפי מכולם, עוד יש לדקדק דהנה זה לעומת זה היינו חכם וטיפש פקח ושוטה, וא"כ רש"י דפתח ולא טיפשים היו, היה צריך לסיים וקרח שחכם היה מה ראה לטיפשות זו, ואילו רש"י נסיב שפקח היה מה ראה לשטות זו ולא כעין שפתח.

אמנם הדברים מתבארים ע"פ גמ' דסנהדרין (נ"ב.) דאמר ר"ל מאי דכתיב (תהלים ל"ה ט"ז) בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו, בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה חרק עליהן שר של גיהנם שניו, ופרש"י על עסקי נפשותם על חנופת אכילה ושתיה הנכנסת בנפשותם, בחנפי לעגי מעוג בשביל חנופת של לגימות מעוג שהאכילם והשקם קרח לעדתו ונתחברו עמו כו', ע"ש. ומעתה מובן היטב דתירוץ דהם חטאו על נפשותם שייך רק בהם שאכלו משל קרח ולא בקרח עצמו, ולפי שלגימה זו היא מענין שוחד דכתיב ביה כי השוחד יעור עיני פקחים, לפיכך הקשה רש"י הרי קרח שלא נטל שוחד וא"כ נשאר פקח ומה ראה לשטות זה, ופשוט.

טו

ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם (טז טו)

כתב הרמב"ן, אל תפן אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפילה שיתפללו לך וכו', ע"ש. והנראה לכאורה דתפלה דמהני ה"ז מחוקי עולם והנהגתו, שכך נברא העולם שאם יתפלל האדם יענה אף שאין זה לרצון הקב"ה, דכן יראה מוכח מכאן דלא יקשה ממנ"פ אם רצויה תפילתם לפניו מה אכפת ליה למשה, ואם אינה רצויה להקב"ה הרי בלא"ה לא יענו, אלא ע"כ נראה כנ"ל דתפלה מחוקי הבריאה נחקק דלעולם תענה התפלה. [ועיין רמב"ם פ"ז מתשובה הל"ז, וצ"ע].

וכן מצאנו בדברים (ג' כ"ו) ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה, וגם כאן יפלא לכאורה שאם יתפלל משה ואזי יהא רצוי להקב"ה להענות לו הרי אף רצון הקב"ה כך, ואם מ"מ אין רצון הקב"ה בכך אזי לא יעתר לו, ולמה הזהירו בלאו אל תוסף דבר אלי, אלא ע"כ כמבואר דתפלה היא מחוקי עולם שתתקבל ותיענה ולכך הוצרך הקב"ה להזהירו אל תוסף וגו'.

וכן במה שאמרו במו"ק (י"ח:) שמא יקדמנו אחר ברחמים, שמתפלל שימות פלוני וישא הוא [ע"ש בחי' הר"ן‏], ולכאורה לא היתה צריכה להועיל תפלה כזו, וכן הא דאמרו בברכות (ס"ג.) גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי, וכן הא דאמרו ביומא (נ"ג:) שהיה מתפלל שלא יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים, ומשמע דבלא"ה היה הקב"ה נענה לעוברי דרכים, ואע"פ שמתפלל לצורך הנאת עצמו לשעה ויש בזה להזיק לכל ישראל, אע"כ כמש"כ דאעפ"כ חק הוא דתתקבל התפלה בכל גווני.

כח

ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי (טז כח)

נראה דהנה ב' טענות היו לקרח, חדא כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', והוא כמו שאמרו שלקח טלית שכולה תכלת וטען שאין חייבת בציצית, ור"ל שא"צ מינוי כה"ג כלל דכל העדה כולם קדושים, ועוד טען ומדוע תתנשאו על קהל ה' היינו שאת"ל שצריך מינוי כה"ג, מ"מ למה משה נטל כל הגדולה לו ולאחיו.

וזהו מאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, היינו על עיקר הדבר שיהיה נצרך מינוי לכה"ג היה זה ע"פ ה', והוסיף ואמר כי לא מלבי כלומר שאף מינוי אהרן לכה"ג אינו מלבי, דלכאורה היה בדין דמינוי אהרן יהיה מלבו שהרי משה במקום ע"א הוא ומינוי כה"ג הוא ע"פ ע"א, ולזה אמר דמ"מ אף מינוי אהרן היה מהקב"ה, ואמנם החילוק פשוט דאה"נ דלאחר שזכה אהרן בכהונה לו ולבניו אזי הבחירה מי מבני אהרן יהיה כה"ג הוא ע"פ בי"ד של ע"א, אבל בתחילה עיקר מסירת הכהונה לאהרן ולבניו זה צריך להיות ע"פ ה'. [וגם דיל"ע אם אף לענין מינוי כה"ג אמרינן משה במקום ע"א וכמו שעמד בזה הגרי"ז בהל' סנהדרין ואכמ"ל בזה].

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א