שפת אמת/שבת/יא/ב
בגמ' אמר אביי היא היא. ופירשו בתוס' דוקא בהוצאה גזר אביי כו'. ולולי דבריהם נראה לחלק דהתם הוי שפיר ב' גזירות דביצה שנולדה אינו בכלל משקין שזבו וגזירה אחרת היא משו"ה הוי גזירה לגזירה. אבל הכא ס"ל לאביי דכשאסרו להוציא ראשו לרשות האסור לטלטל ממנו גזרו בין על הרשויות דאורייתא בין על כרמלית דרבנן כנ"ל. ולכאורה הי' נראה דאביי ס"ל דטעמא דמתני' לאו משום גזירה היא אלא כמו שהקשו התוס' לעיל דבשתיתו המים יורדין לבטנו שהוא ברשות אחר. ומ"מ כשמכניס ראשו ורובו למקום ששותה ס"ל דמיעוטו בתר רובא גרירא. והי' מיושב בזה מ"ש התוס' מהא דביצה והא דמייתי בגמ' אח"כ ראיות דגזרינן גזירה לגזירה היינו לאקשויי ארבא דלאביי ליכא קושיא. אבל בה"נ למסקנא גם אביי מפרש כרבא בכל הני דמייתי. לבד אהא דלא יעמוד וישתה ס"ל דאסור גם בכרמלית הואיל ולאו משום גזירה היא. אך מלשון הגמ' שם בעירובין (צט.) לא משמע הכי:
שם בגמ' וכן בגת לענין מעשר כו' דתנן כו'. נראה לפרש דמתני' לכו"ע א"ש למר בצונן ולמר גם בחמין בכל מקום דשרי לשתות על הגת צריך להכניס שם ראשו ורובו. ורש"י שם בעירובין פי' דסתם תנא כר"מ דשותין בין חמין בין צונן וא"י למה הוצרך לכך:
והנה לכאורה נראה דהא דמעשר טעמא נמי משום דחיישינן שיוציא היין למקום שרובו שם. וקשה דהוי ג"כ גזירה לגזירה כיון דשתי' חוץ להגת אינו אלא איסורא מדרבנן וכן תמה בתוס' רעק"א בעירובין (פ"י מ"ו). לכן נראה עיקר לפרש דלאו מטעם גזירה אסור אלא דכל שאין ראשו ורובו בגת לא מיקרי על הגת וחכמים לא התירו רק על הגת ממש. דהא לענין שבת נמי פלפלו רש"י ותוס' דשתיתו נחשב הוצאה ותי' דלאו הנחה גמורה הוא. אבל הכא שפיר חשיב כשותה מבחוץ. ולא מטעם גזירה אתינן עלה וכ"מ לשון רש"י בעירובין והרע"ב שם. ובזה מיושב ג"כ מה שהניח הג' רעק"א שם בצ"ע על הרמב"ם שהשמיט דין זה בה' מעשר שצריך להושיט ראשו ורובו על הגת ע"ש. ולמ"ש י"ל דמילתא דפשיטא היא כיון שהביא סתם דעל הגת מותר וכל שאין ראשו ורובו התם ודאי לא מיקרי על הגת. והתנא מייתי לה אגב גררא דשבת כנ"ל. מיהו הרע"ב (פ"ד דמעשרות) כ' להדיא משום גזירה [וכן פי' הרא"ש שם] וע"ז מקשה הגאון שפיר. [אבל בפי' הר"ש שם משמע כפי' הנ"ל ע"ש] ובחי' הרשב"א מביא פי' אחר בשם ר"ח דוכן בגת הוא לדמות כמו דיש חילוק הכא להתיר בהכניס ראשו ורובו שיוכל להחזיר הנשאר למקומו כן יש חילוק במעשר בין חמין לצונן שיתכן לו להחזיר את המותר ע"ש [וכן הוא בפי' הר"ח שלפנינו]:
שם בגמ' כי תניא ההיא בשבת. לכאורה קשה למ"ד מלאכה שא"צ לגופה פטור א"כ גם בשבת למה נאסר לו לצאת בבגד שתחוב בו מחט דאכתי הוי גזירה לגזירה כיון דגם בנקיט לי' בידו יהי' פטור. [כיון שא"צ להוצאת המחט לר"ה הוי מלאכה שא"צ לגופה]. ודוחק לפרש דהא דקתני דאסור לצאת אינו אלא אם רוצה באמת להוציא המחט בבגדו. ולמסקנא בגמ' י"ל דגם ברייתא זו ר"י קאמר לה דאומן דרך אומנתו חייב ואיירי בע"ש. או דאתיא כר"י דס"ל דמלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' מיהו לדינא להפוסקים דס"ל במלאכה שא"צ לגופה דפטור צ"ע אי אסור לצאת בשבת במחט התחובה בבגדו כדכתיבנא. [אך לפמ"ש בחי' הרמב"ן והר"ן לקמן (צד:) דאפי' אליבא דרבא דהכא במוציא ממש לכרמלית אפי' דברים שהן משום שבת אסור ע"ש. א"כ י"ל דה"ה בהוצאה שלא כדרך אסור אפי' במלאכה שא"צ לגופה. אבל אין זה מוכרח דאפ"ל דבכרמלית החמירו טפי ועשאוהו כר"ה לכל דבר ע"ש ודוק]:
| *) כן י"ל לדעת הפוסקים דבכל איסורין שבתורה שאין לוקין עליהם שלא כד"א מ"מ איסור תורה איכא כמו ח"ש כמ"ש המל"מ (פ"ה מה' יסוה"ת). ואע"ג דליכא טעמא דחזי לאצטרופי מ"מ לפמ"ש הח"צ (סי' פ"ו) דח"ש אסור משום דאחשבי' האי טעמא י"ל ג"כ בשלא כד"א וגם במלאכת שבת שלא כדרך. ולפ"ז י"ל מ"ש רבינו המחבר זצ"ל דא"כ מאי פרכינן לרבא ממתני' דלא יצא החייט כיון דאסור מה"ת ולהנ"ל דאסור מטעם אחשבי' שפיר פרכינן דליכא למיגזר שמא ישכח ויצא דבשוגג לא שייך האי טעמא כמ"ש הריטב"א במכות (יז.) ובברוך טעם בשער הכולל הסביר דבריו ע"ש.
אך י"ל דהא דאסור מטעם אחשבי' ולא אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם משום דאינו ראוי לאכול כד"א מפני האיסור ליכא למימר דבטלה דעת האוכל שלכד"א. א"כ בשבת דכתי' ששת ימים וגו' ל"ת כל מלאכה לא אסרה תורה אלא מאי דהוי מלאכה בימי המעשה, וכיון דבחול העושה מלאכה שלא כדרך ודאי בטלה דעתו ממילא גם בשבת דאי אפשר לעשות כדרך לא נאסר. גם יש להתיר משום דלא הוי דומיא דמלאכת המשכן דמה"ט נמי משאצל"ג לר"ש מותר מה"ת דלא הוי מלאכת מחשבת כמו במשכן. ועי' מ"ש הרשב"ם בב"ב (נה:) דח"ש בשבת לא הוי מלאכת מחשבת א"כ ה"ה בשלא כדרך: | ||
שם בגמ' לא יצא כו' ואם יצא פטור אבל אסור. וכן לא יצא הזב בסמוך. וצריך הבנה סיום הברייתות אבל אסור כיון דכבר התחיל לא יצא. ובתוספתא דידן לא קתני אלא פטור בלבד. אך לאביי דגזר אף בכרמלית י"ל דהכי קאמר דלא יצא אפי' בע"ש עם חשיכה שמא ישכח ויצא בשבת ואם יצא בשבת פטור אבל אסור אבל לרבא קשה. ולכאורה י"ל דאפי' במוציא בבגדו דפטור מ"מ אסור מדאורייתא *) אלא שאין בו חיוב חטאת והא קמ"ל בהא דקתני אבל אסור דאף מדאורייתא אסור. דאל"כ בל"ז קשה ל"ל למיתני לגמרי אבל אסור כיון דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור. [מיהו למ"ש התוס' לעיל (ג.) דהאי כללא אינו אלא במשנה ולא בברייתא ל"ק מידי] אך ז"א דא"כ מאי מקשה הגמ' לעיל על רבא מלא יצא במחט התחובה בבגדו הא י"ל דרבא לא פליג אלא בכרמלית שהוא דרבנן ולא בדאורייתא. [וגם בהא דלא יצא הזב בכיס למסקנא דגמ' דאתי כר"ש דמשאצל"ג פטור ליכא אלא איסור דרבנן אך לפמ"ש לקמן (צד:) די"ל דגם במשאצל"ג לר"ש אסור מדאורייתא ע"ש. שפיר י"ל כנ"ל]:
שם בגמ' אימור דשמעת לי' לר"מ במידי דלאו היינו אורחי' כו'. דאלת"ה הדיוט שחקק קב בבקעת כו'. לכאורה אין מובן החילוק דכמו דאורחי' דזב לילך בכיס כמו כן אורחי' דחייט במחט. וגם קשה מאי ראי' מייתי מחקיקת קב דהמלאכה נעשה כדרכה אלא דהאי גברא דעביד לה לאו אורחי' בהכי והיכן מצינו דר"מ פוטר בהא. אדרבה לר"מ לא שני לי' בין הדיוט לאומן כלל. אכן נראה לפרש ביאור הסוגיא באמת כך דקושיא חדא מתורצת בחבירתה. דהיינו דאמר אביי דגם בכיס של הזב הוא ממש דרך הוצאה שהוצאת כיס המיוחד לזב הוא באופן זה אלא דאדם שאינו זב אינו מוציא כיס זוב כלל. אבל מי שצריך לזה אינו מוציאו באופן אחר אלא באופן זה. א"כ דומה ממש להדיוט שחקק קב דנהי דאין דרך הדיוט לעשות זאת אבל המלאכה נעשית כדרכה כמ"ש. וכן כוונת רש"י למעיין היטב. ובחי' הר"ן ז"ל נראה דלא הבין כן ונדחק. והנלע"ד כתבתי וכן הוא במאירי:
שוב ראיתי די"ל פי' הגמ' כפשוטו דהדיוט שחוקק קב איננו ככל קב הראוי להיות שא"י לחקוק קב כראוי וצריך אומן לכך לעשותו כתקנו אבל הדיוט נוטל בקעת כמו שהוא בלי תבנית וציור וחוקק בו מקום לקבל או כדומה. נמצא דהמלאכה נעשה שלא כאורחי' ומ"מ פשיטא דחייב כיון דכל מלאכתו של זה ההדיוט כך היא שא"י לעשותו באופן היותר טוב. וה"ה הכא הוצאת הכיס לזיבה הוא רק באופן זה אף שכל הוצאת חפצים הוא בידו אבל כיס לזוב א"י להיות באופן אחר לכך חייב. וכן י"ל כוונת רש"י. וכן כתוב בחי' הר"ן:
*) שם בגמ' ל"ק כאן בזב בעל ב' ראיות כו' לא נצרכא אלא לבו ביום. וה"ה דהו"מ לתרץ אידי ואידי בבעל ג' וכאן בבו ביום וכאן בימי הספירה:
שם בגמ' האי תנא הוא כו'. ע"כ אין לפרש שהוא מחלוקת בין התנאים דא"כ הוי מצי לשנויי הברייתות דפליגי בהא אי אצולי טינוף חשיב או לא. וצ"ל דהכי פירושא דמצינו תנא דס"ל הכי דאצולי טינוף לא חשיב ולית מאן דפליג עלי' ועי' בפי' רש"י ותוס' ולפע"ד אין מובן דמה לי אי חשיב או לא חשיב כיון דבע"כ צריך הוא לכיס למה לא נקרא דרך הוצאה בכך.
ולולי דבריהם הי' נראה לפרש דלאו מטעם זה פטור אלא משום דלא הוי מלאכת מחשבת. ונהי נמי דס"ל השתא כמ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' מ"מ עכ"פ צריך לדבר אחר בעינן דאי לאו הכי לא הוי מלאכת מחשבת. ולאצולי טינוף לא חשיב שום צורך להיות נקרא מלאכת מחשבת כנ"ל. [וכ"מ בפי' ר"ח ע"ש]:
בתוס' ד"ה ואם יצא כו' התם לגמרי דרך הוצאה בכך כו'. נראה כוונתם דכל מחטין תכשיטין לנשים הן ונהי דעיקר מחט נקובה לתפור היא ולכך משוי חשיב לה מ"מ אם אשה צריכה לטלטל מחט אפי' נקובה תוחבת היא בצעיפה ובמלבושי' להתנאות בה. והוי דרך הוצאה טפי מחייט שאינו תוחב המחט בבגדו אלא לצורך סיבה ידועה ואם יהי' לחייט צורך לטלטל כמה מחטין לא יתחוב כולן בבגדיו. א"כ עיקר הוצאה של מחט גם לחייט בידו היא. אבל נשים לעולם תוחבין בבגדיהם כן נ"ל. וי"ל עוד כוונתם דחייט בטל לכל אדם אבל נשים עם בפ"ע הם כדאמרינן לקמן (סב.) וראשון עיקר דא"ש לכו"ע [אפי' מאן דלא ס"ל הכי]. ובירושלמי כאן איתא נמי כדברי התוס' הנ"ל [ע"ש דמשני תמן דרך הוצאה בנשים ברם הכא טפילים יוצאים בכך] ומשמע כפי' השני הנ"ל. וקצת קשה למה לא הביאו התוס' דברי הירושלמי אלו:
ומ"ש עוד התוס' מהא דאר"מ אם הי' שבת והוציאה כו'. לולי דבריהם הי' נראה דהתם מיירי שעקר המאכל בידו מרה"י והלך לרה"ר ואכלו בעוד שהוא מהלך. א"כ ההנחה היא בשעת הבליעה אבל כל ההוצאה הי' בידו לכן הוי שפיר דרך הוצאה ובהנחה לא איכפת לן אם הוא שלא כדרך כנ"ל: