שפת אמת/שבת/ט/א
בגמ' דרך עליו חייב. פרש"י כי הדר אנחי' והיינו כמ"ש התוס' לעיל (ג.) בשיטת רש"י דהנחת יד לא חשיב הנחה. אך קשה התי' הכא נח ופרש"י ביד העומד כו' והלא אין זה הנחה. וצ"ל דלבטל העקירה ראשונה חשיב הנחה ודוחק. ועמ"ש בריש מכילתין מזה. שוב ראיתי בתוס' רי"ד פי' הכא נח שהניח החפץ בינתים על האסקופה ואי לאו הכי לא הוי הנחה כלל. ועי' ברמב"ם (פי"ד מה"ש) דמשמעות לשונו נראה דאע"פ שלא נח החפץ ביד האדם כלל אלא בדרך העברתו נקרא ג"כ נח. והטעם פשוט דעקירת ידו כשהוא ברשות אחר לא חשיב עקירה א"כ הוי כנח לעולם כיון דבתר גופו גרירה. ולפ"ז אדרבה לשיטת רש"י מיושב טפי דלא הוי לעולם עקירת יד עקירה משום דבתר גופו גרירה כנ"ל:
שם בגמ' ואע"ג דלית לי' לחי כו'. לכאורה קשה מה פריך הא מ"מ שפיר אמר דהוי כלפנים כמו דלפנים מתכשר בלחי כמו כן באסקופה. ומנ"ל דההכשר בלי לחי. אכן לפי' התוס' מיושב שפיר דע"כ איירי בלי לחי דבלחי אף פתח נעול מותר כיון דיש לה ג' מחיצות. וגם לפרש"י י"ל כן עוד קשה מאי פרכינן מהא דאר"ח דילמא מיירי ר"ח בפתח נעול דאמרי' הכא דהוי כלחוץ משו"ה צריך לחי. אבל בפתח פתוח א"צ לחי. וצ"ל משום דסתמא קאמר משמע בכל גווני:
שם בגמ' וכ"ת דלית בי' ד' על ד' כו'. נראה פשוט דס"ד דגמ' הוי ס"ל דכיון דלית בי' ד' על ד' לא צריך הכשר כלל דהוי מקום פטור. אכן רש"י פי' דעובי החומה יועיל להתיר. וצ"ל דהא פשיטא כיון דהוא חלק מהמבוי האסורה בלא לחי האסקופה נמי אסורה אפי' בדליכא ד'. אך ס"ד שיועיל עכ"פ הכשר עובי החומה להתיר האסקופה ומיושב מ"ש המהרש"א למה באית בי' ד' לא יועיל עובי החומה להתיר, ובדליכא ד' מועיל. ולפמ"ש י"ל דבאמת אין עובי החומה כלחי, אך בלית בי' ד' דבעלמא הוי מקום פטור וא"צ הכשר כלל מועיל עובי החומה:
בתוס' ד"ה אע"ג כו'. א"נ י"ל כלחוץ כגון שפתוח לכרמלית. וקשה דהא ג' מחיצות מה"ת רה"י היא ואיך יהי' מותר להוציא משם לכרמלית אחרת דהוי מה"ת כרמלית ולא רה"י. והא דאמרי' בעירובין מצא מין את מינו וניעור כמ"ש בתוס' בסמוך בד"ה תוך דמשמע מינה דכרמלית היא היינו בפחותה מד' ולדברי הרמב"ם (פי"ד מה"ש) ושאר פוסקים דקרן זויות הסמוכה לרה"ר כרמלית דאורייתא היא אע"ג דאית לה ג' מחיצות א"ש. אבל התוס' לא ס"ל הכי כמ"ש בהדיא דרה"י היא מה"ת. והי' נראה לפרש דבריהם דמיירי שפתוח לכרמלית שהיא נמי רה"י מדאורייתא כגון קרפף יותר מבית סאתים דמה"ת רה"י היא ולא מיירי בכרמלית דבקעה וכדומה. אכן אח"כ ראיתי בחי' הרשב"א דמתיר להוציא מכרמלית דרבנן לכרמלית דאורייתא ומדמי לה לקרפף יותר מסאתים הנ"ל דקיי"ל דמותרין להוציא ממנו לכרמלית דרבנן בעירובין (סז:) ע"ש.
ולפע"ד צ"ע טובא לדמות מבוי לקרפף די"ל דקרפף כיון דמוקף מד' מחיצות חששו שיאמרו רה"י גמור היא לכך התירו לטלטל משם לכרמלית אבל מבוי דפרוץ ברוח אחת י"ל דלא התירו וצע"ג לדינא בזה. שוב ראיתי בב"י (סי' שע"ד) פוסק כהרשב"א. וע"ש במ"א (ס"ק ג') שמפקפק בזה:
בד"ה תוך כו'. וא"ת לרבא כו' לוקי הכא בפתוח לר"ה. י"ל דלשון כלחוץ לא יתיישב שפיר דהא החוץ הוא רה"ר גמור מדאורייתא והפתח לא הוי אלא דרבנן כמבוי של ג' מחיצות. [ואע"ג דלא הוי רה"י כיון שאין בחלל המחיצות ד' מ"מ רה"ר נמי לא הוי כדמוכח מתוך תי' התוס' דאפי' פתח נעול אינו כלחוץ] אבל אי מיירי בפתוח לכרמלית. שפיר דמי לחוץ דתרוייהו מדרבנן היא דאסירי. אבל על מה שתי' התוס' דא"כ אפי' פתח נעול נמי. לכאורה יש להקשות מנ"ל הא דבשלמא בכל מבוי ולחי שפיר אמר רבא דבפתוח לר"ה ולית בי' ד' א"צ לחי משום דהוי מקום פטור. דרה"ר לא מצי למיהוי שהרי הוא עם המבוי רה"י גמור. וכרמלית ליתא בפחות מד' ממילא מקום פטור היא. אבל בפתח נעול כיון דאינו רה"י משום דרה"י צריך להיות רחבו ד' ממילא הוא בכלל רה"ר ואסור גם לרבא. ובוודאי לאביי שהקשו דמצי לפרש בגבוה ג' שפיר תירצו אבל לרבא תיקשי. מיהו נראה להסביר סברת התוס' דלרבא הוי כמו חורי רה"ר דס"ל לדידי' דלאו כרה"ר דמי וממילא נהי דרה"י לא הוי שפיר הוי מקום פטור:
בד"ה אמר רב יהודה כו'. אבל באסקופת חצר ובית כו' כיון דאינה מקורה. לכאורה נראה דלא פליגי בזה על רש"י ודבריהם כאן קאי על מ"ש מקודם דגם מה שאינה מקורה מותר. ע"ז כתבו דבבית אינו כן. אבל החלק שהוא מקורה י"ל דמודין דמותר גם בבית וחצר. וכ"כ הבעה"מ ור"ן. וכ"נ שהבין המהרש"א בדברי התוס'. אבל הרא"ש כ' דהכל אסור וכ"נ דעת המ"א (סי' שמ"ו):