שפת אמת/שבת/ח/ב
בגמ' זמנין משני לי' כו'. י"ל דלכך אמר ב' פירושים כדי ליישב הברייתא אליבא דכו"ע. דלתי' קמא דאיירי בכרמלית א"כ ע"כ אתיא דלא כרבי דלדידי' אפי' הניח בבור למטה מי' הוי עירוב כיון דמרה"י לכרמלית מפיק אינו אלא שבות ולא גזרו עלי' ביה"ש להכי הדר משני דמצי אתי נמי אליבא דרבי ולפרש כפשטא דאיירי ברה"ר ממש:
שם בגמ' חד בימות החמה וחד בימות הגשמים. אפשר לפרש דדוקא בימות החמה מטעם דעבידי אינשי לקרורי נפשייהו ובימות הגשמים מטעם דאגב דמטנפי מקרי ונחית. אבל בימי ניסן ותשרי [אע"ג דלקמן (מג:) משמע דבניסן ותשרי איכא חמה ואיכא גשמים. מ"מ החום והגשמים שבהם אינו אלא מעט] דליתניהו להני טעמי לא הוי רה"ר, והי' מיושב בזה קושי' התוס' ד"ה ואי. מיהו בכ"מ בש"ס ימות החמה כולל כל הקיץ וכן ימות הגשמים כולל כל החורף.
ולתרץ מה שהקשו התוס' נ"ל דאי לא הוי אלא צריכותא חדא הו"ל למתניתין למיתני בהדיא בימות החמה או בימות הגשמים ולא להאריך ולשנות בבא שלימה להכי עביד ב' צריכותות:
בתוס' ד"ה לא מחייב עד דעקר. תימא כו'. עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם סותרין דמעיקרא הקשו פשיטא ואח"כ פקפקו בגוף הדין וחתרו למצוא טעם לחלק בין מגרר כו'. ונראה דהמשך דבריהם כך הוא דאי לא הוי אורחא להוליכו באופן זה וודאי הוי מילתא דפשיטא ול"ד לגרירה דהוי כדרך. להכי תי' דאיירי אפי' היכא דדרך להוליך בענין זה ומחלקי בין הך דהכא להתם. ובהא י"ל דרש"י נמי מצי ס"ל הכי אלא דפי' הסוגיא היכא דלא הוי כדרך ומשו"ה פי' רש"י טעם הפשוט דלא הוי עקירה כלל. אכן בל"ז נראה דלשיטת רש"י לק"מ ממגרר דרש"י סובר דהגבהה דגניבה בעי ג' טפחים [כמ"ש רש"י בקידושין (כו.) גבי הגבהת קנין] וא"כ י"ל דמגרר היינו דעביד עקירה בפחות מג' דמ"מ חיוב גניבה ליכא בהגבהה זו משא"כ בלי עקירה כלל פטור גם במגרר אבל תוס' לשיטתייהו אזלי [שם בקידושין דפחות מג' טפחים הוי נמי הגבהה לקנות] הקשו שפיר כנ"ל:
בא"ד. לכתף דאמרי' לעיל דחייב כו'. נראה ביאור דבריהם דהכא פטור כיון דנח בינתים ואע"ג דהנחה זו לכתף היא מ"מ לא דמי לדלעיל. אך הטעם צ"ע באמת מ"ש מהנחת אדם לכתף או הנחת חפץ לכתף. גם לא נתבאר לדבריהם במגרר ונח בינתיים לכתף מה דינו. ועי' בחי' הרמב"ן מביא תי' התוס' בסגנון אחר ושכ"כ הרמב"ם ע"ש:
בד"ה לימא כו' הקשו מהך דעומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר כו'. ולפע"ד י"ל דהתם נמי כיון דקיי"ל דידו של אדם אינו לא כרה"ר ולא כרה"י היכא שאין היד במקום הגוף. א"כ הוי ממש כהעבירו דרך מקום פטור וא"ש כפשוטו ודוק. אך רש"י ז"ל עצמו לא פי' כן שם בעירובין וע"ש דמתרץ תמיהת התוס' דאיירי בגבוה י' ע"ש. אבל הא קשיא לי למאי דמשני הכא נח התם לא נח א"כ הוא דמחייב רבא איירי דוקא במהלך עם החפץ דלאו כעומד דמי. אבל בעומד ומעביר החפץ ד"א דרך למעלה מי' פטור. א"כ אכתי קשה מה מדמי הגמ' בעירובין הך דעומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר להך דרבא הלא התם עומד הוא. ולפי' הריא"ז בש"ג ותוס' רי"ד דמפרשין נח היינו שנח החפץ ממש על האסקופה וכן למ"ש הראב"ד (בפי"ב משבת) דצריך להיות נח מעט בתוך ידו עכ"פ ע"ש. יש ליישב דאוקי הך דעירובין שלא הי' נח כלל. אבל למשמעות לשון רש"י הכא נח במקום פטור ביד העומד על האסקופה משמע דא"צ הנחה כלל ועיקר החילוק הוא בין מהלך לעומד א"כ קשה טובא וצ"ע. ולפי' הר"ח שהביאו התוס' צ"ל עיקר התירוץ לחלק בין עומד ונח במקום פטור בין נח בתוך ד"א דהוי מקום חיוב לאינש דעלמא. וכ"מ במהרש"א. א"כ עיקר התי' חסר מן הספר: