רד"ק/בראשית/ו

רד"ק ‏ בראשית ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויהי כי החל האדם, מין האדם.

ובנות ילדו להם, אין צורך לומר זה כי אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אלא היה הספור הזה על הבנות לפי שטעו אחריהם והן גרמו השחתת הארץ כמו שמספר והולך:

ב

ויראו בני אלהים, בני השופטים והגדולים ומנהיגי המדינות, כי הם נקראו אלהים, כמו "אלהים לא תקלל" (שמות כ"ב) והדומי' לו. וכן תרגום אונקלס בני רברביא, ודרש עזא ועזאל רחוק. ובב"ר (כ"ו) רבי שמעון בן יוחאי מקלל לכל מאן דקרא להו בני אלהים, תני ר"ש ב"י כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה; ועוד אמרו למה קורא אותם בני האלהים, ר"ח ור"ל תרויהון אמרין שהרבו ימים בלא צער ובלא יסורין; רב הונא בשם ר' יוסי אמר הרבו ימים כדי לעסוק על התקופות ועל החשבונות ועל המזלות, והוא הטעם שכתבנו למעלה באריכות שנות האנשים הנזכרים.

את בנות האדם, בנות המון האדם החלושים שלא היה להן כח לעמור כנגדם, וכאשר היו רואים בני הגדולים בנות העניים שהיו טובת ר"ל יפות תואר ומראה, היו עושקים ולוקתים איזה שהם בוחרים מכל הנשים ואותן שישרו בעיניהם הן פנויות או נשואות לבעל, כי מי שהיה גדול מחבירו עושק את חברו ואין מציל מידם, ואדם נאמר על הפחותים והחלושים שאמר "גם בני אדם גם בני איש" (תהילים מ״ט:ג׳) בני אדם, הפחותים, בני איש, הגדולים" ובספרי פירשו כן אם בני הדיינים היו אוחזים נשים מן השוקים ומענים אותם קל וחומר לשאר בני אדם; והחכם ר' אברהם בן עזרא פי' בני האלהים שהיו יודעים דעת עליון ובחרו להם מי שהיתה מערכת השמים כל אחת נמשלת לכל אחד והתולדות כתולדת על כן יצאו מהם גבורים, ויתכן שלקחו גם הנשים בחזקה.

כי טובת הנה, אמר ר' יודין טבת כתיב, שהיו מטייבין ומקשטין אותה שהכניסה לחופה, והיה הגדול נכנס ובועלה תחלה, הה"ד כי טבת הנה, אלה הבתולות.

ויקחו להם נשים, אלו נשואי אישים.

מכל אשר בחרו, זה זכר ובהמה:

ג

ויאמר לא ידון רוחי באדם לעולם, אמר בלבו, או אמר לנח, ומלת לא ידון פרשה אאז"ל מן "יגרה מדון" (משלי י"ג) ר"ל לא יהיה רוחי העליוני שנפחתי באדם לא יהיה במריבה עוד לעולם עם הגוף, כי הגוף נמשך לתאות הבהמות וזה באשר הוא בשר ובתולדת הבשר שקועות וקבועות התאות, אאריך להם ק"כ שנה אם יחזרו בתשובה ואם לאו אכלה אותם מן העולם. ועוד פירשו בו מענין "וישב חרבו אל נדנה" (ד"ה כ"א כ"ז) שפרושו תער החרב, והיה מלת ידון ראויה להדגש לחסרון הנו"ן אלא שבא בה הנח תמורת הדגש כמו שבא במלת "ויזד יעקב נזיד" ופירוש לא יהיה הרוח בתוך נדנו שהוא הגוף אלא אוציא אותה ממנו ואכלה הרוח והגוף, ובב"ר (פ' כ"ו) אמר ר' ישמאל ב"ר יוסי אמר הקב"ה איני נותן רוחי בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים. ר' ינאי ור"ש ב"ל תרויהון אמרין אין גהינם לעתיד לבא אלא יום הוא שמלהט את הרשעים. ר"י ב"ר אילעי אמר לא יום ולא גיהנם אלא אש היא שתהיה יוצאת מגופן של רשעים ומלהטתן שנאמר (ישעיה ל"ג) "תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכל" ועוד כתבנו דבר אחד בענין גהנם בפסוק "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אמר ר"י ב"ר אילעי לא ידון רוחי, אין הדורות (הרוחות) הללו נדונות לפני לעולם. ר' הונא בשם ר' אחא אמר לא ידון, בשעה שאני מחזיר הרוח לנדנה אין אני מחזיר רוחות אלו לנדיהם. ועוד אמרו (סנהדרין ק"ח) דור המבול אין חיין לעולם הבא, ואין נדונין שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם, לא רוח ולא דין.

בשגם, השין פתוחה כמו "שקמתי דבורה" (שופטים ה') ופירוש כאשר גם הוא בשר, כלומר למה לא ידון רוחי באדם לעולם, לפי שגם הוא בשר כמו הבהמות, שאע"פ שיש בו רוח עליונה, הנה גם הוא בשר והבשר מושך הרוח אל תאותיו לפיכך אאריך לאדם הזה ק"כ שנה אם ישוב, טוב, אקיים אותם בעולם, ואם לאו אכלה אותם מן העולם, זה פירושו. ימיו, הימים שאאריך לו, וטעם מאה ועשרים לא ידענו אלא כך היה רצון הבורא:

ד

הנפילים. הפסוק הזה טעמו דבוק למעלה שאמר מכל אשר בחרו, ואחר כן ספר מה שאמר האל לא אאריך להם, הנפילים הם הענקים ויקראו נפילים ואם הם גבוהים מאוד ממדת שאר בני אדם, והטעם שיפול הרואה אותם מרוב תמהון ובהלה, וכן "ואולם הר נופל יבול" (איוב י"ד) אמר כי בימים ההם היו בארץ אנשים בעלי קומה יתרה מאוד, והסבה כמו שכתבנו באריכות ימי הנזכרים שהיו יחידים, כן היו הנפילים יחידים ביתרון מדת גופם, והם נקראים נפילים וענקים.

וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם, פירושו וגם אחרי כן שרבו בני האלהים והיו בועלים בנות האדם אשר בחרו להם, כל שכן שהיו בארץ נפילים שהיו רואים אותם יפות מראה ובעלות קומה; והנפילי' היו מבני הגדולים וכאשר היו בועלים כמותן היו הנולדים מהן גם כן כמותם באיכות וכמות, והמה הגבורים אשר מעולם, כלומר שהם נזכרים בפי הדורות הבאים אחריהם שהיו אלה הגבורים מזמן קדמון, זהו אשר מעולם אנשי השם, שהיה להם שם בפי הדורות הבאים אחריהם, ואחרי המבול ראו הנשארים כי רע בעיני ה' רדיפת התאות והנהגות הגופות להנאות להרבות המשגל ולהגדיל הגופות במדתן ובאריכות ימיהם אם היה זה בהנהגת מחיתם, וחסרו התאות ואותן הנהגות עד שמעטו שנות בני אדם אחר המבול והיו הלוך וחסור, לפי ששב להם למנהג ולטבע הנהגות הראשונים ומעטו הימים ומעטו המדות הגופות עד שלא נשאר מהם גוף בזמן שבאו ישראל לארץ ולא נמצאו מהם אלא ילידי הענק בחברון, ואמרו (ילקוט יהושע רמז כ"ג) ולא היו אלא ארבעה, ובימי דוד ילידי הרפה בגת (ד"ה א' כ' ד') ועל עוג מלך הבשן נאמר (יהושע י"ג) "הוא נשאר מיתר הרפאים" ואפשר שאותן שנמצאו נהגו בגופם מנהג הראשונים שלפני המבול, ואפשר שהאריכו ימים כמו שארכו גופותם:

ה

וירא ה', כיון שהגיע הקץ שנהן להם מאה ועשרים שנה ראה כי לא הטיבו מעשיהם אבל הריעו אותם וכל יום היה קשה מתברו, זהו שאמר "רק רע כל היום". ופירוש וכל יצר, משני יצרים שיש בלבו של אדם אחד טוב ואחד רע, כלו היה לרע ולא היה טוב בהם. ונקראת תאות מחשבת הלב, יצר, לפי שהלב יוצר ופועל בלבו הענינים הן לטוב והן לרע להוציאם לידי מעשה. וטעם מה שהאריך האל להם ק"כ שנה אם ישובו, והוא היה יודע שלא ישובו, עשה כן כדי שילמד אדם ממדותיו ויאריך אפו לחוטא ולא ינקום ממנו מיד אע"פ שהיכולת בידו אולי יתחרט בו וישוב. והנה האל ברא עולמו להיות טוב או כולו או רובו, ואם כולו רע לא יוכל לעמוד כי לא יבחר האל כי אם בטוב; והנה ראה דור המבול כולו רע בזנות וחמס שמפסידין סדר העולם והיו מעשיהם כנגד מעשיו, ואמר להשחית רת העולם השפל ולהשאיר ממנו הטוב שנמצא בו והיה שמץ מנהו כדי לקיימו לעתיד, והשאיר בו נח שמצא אותו טוב וכן בניו עם נשותיהן כדי לקיים זרע ולמך אביו כבר מת חמש שנים לפני המבול, ומתושלח שלמו שנותיו בבא המבול ומת, כי חמש שנים חי אחר למך בנו, הנה לא נשאר צדיק בעולם אלא נח ובניו:

ו

וינחם ה', מה שאמר וינחם, דברה תורה בלשון בני אדם, כי על דרך האמת לא אדם הוא להנחם כי אין שנוי חפץ בו יתברך ויתעלה.

ויתעצב אל לבו, זה גם כן דרך משל, כי אין לפניו על דרך האמת לא שמחה ולא עצבון ולא ישתנה ממדה למדה, והפך מויתעצב "ישמח ה' במעשיו" (תהלים ק"ד) והכל דרך משל כי כמו שהאדם שמח על הדבר הישר בעיניו, ויתעצב על הדבר רע בעיניו, כן היה הספור על האל יתברך והוא על דרך העברה, והשמחה והעצבון באדם בלב לפיכך אמר דרך משל על האל יתברך "אל לבו". ובב"ר (כ"ז) גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה, א"ל אין אתם אומרים שהקב"ה רואה את הנולד, א"ל הן, א"ל והכתיב וינחם ויתעצב אל לבו? א"ל נולד לך בן זכר מימיך? א"ל הן, א"ל מה עשית, א"ל שמתתי ושימחתי את הכל, א"ל והלא היית יודע שסופו למות? א"ל בשעת חדוא חדוא ובשעת אבלא אבלא. א"ל כך מעשה לפני הקב"ה, דא"ר יהושע בן לוי ז' ימים נתאבל הקב"ה על עולמו קודם שהביא מבול לעולם שנאמר "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היה" וגו', ומה טעם ויתעצב אל לבו ואין עציבה אלא אבילות כמה דאת אומר "כי נעצב המלך על בנו" (שמואל ב' י"ט ג').

ומה שאמר בארץ, כי ידוע הוא כי בארץ עשה את האדם, אלא ר"ל בארץ מעורב בתולדות הארץ נוטה אחר בנין גופו שהוא כולו ארצי ולא כן דמות אדם העליוני שהוא בצלם אלהים לפיכך לא נחם על נח ועל כיוצא בו:

ז

ויאמר ה', אמר בלבו או אמר אל נח.

אמחה את האדם אשר בראתי את האדם ולא כל אדם שהרי נשאר נח ובניו. ובב"ר (כ"ח) למה במים? אמר ר' ברכיה כלום בראתי את האדם אלא מן העפר מי ממחה את העפר הלא המים. מאדם עד בהמה, ובכלל בהמה חיה, ורמש הם קטני החיים כמו שפירשנו. ולמה נמחו הבהמות והחיות והרמש והעופות? לפי שכולם נבראו בשביל האדם ואם אין אדם מה צורך להם, ועוד כיון שהיו המים על פני האדמה לא היו יכולים להנצל הבהמות והחיות והעופות אם לא על ידי מופת, ואין השגחת האל עליהם אלא על המין, והמין לא נמחה, שהרי צוה לנח על קיומו. ואם תאמר למה היה המבול על פני כל הארץ, יהיה במקום מושב בני אדם? אם כן היו בני אדם נסים מפני המים למקום שלא היו בו המים, לפיכך כסה גם ההרים כדי שלא יעלו בני אדם על ההרים הרמים להנצל שם. ויש מרבותינו שאמרו (ב"ר כ"ח) כי גם החיות הבהמות והעופות קלקלו מין בשאינו מינו והאל ברא אותם כל אחד למינו והנה עשו כנגד מעשה האל, ומהם אמרו כטעם הראשון שכתבנו, אמר הקב"ה כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל האדם, ואם אין אדם בהמה למה:

ח

ונח מצא חן בעיני ה', עשה מעשים טובים שבהם מצא חן בעיני ה', וכן נאמר במשה רבינו ע"ה (שמות ל"ג) "כי מצאת חן בעיני" ובב"ר (כ"ח) אמר ר' אבא בר כהנא, כי נחמתי כי עשיתים, ונח? אתמהא, אלא אפי' נח שנשתייר מהם לא היה כדי, אלא שמצא חן בעיני ה':

ט

אלה תולדת נח, תולדת פירושו הקורות שקרוהו בדבר המבול ואחריו, וכן "אלה תולדת יעקב" כי הקורות הם תולדת הימים, וכן אמר "כי לא תדע מה ילד יום" (משלי כ"ז).

נח שלשה בפסוק אחד, והיה מפסיק באחד? אמרו כי הוא דרך צחות לשון הקודש, וכן ישראל חמשה בפסוק אחד (במדבר ח').

צדיק, שהיו מעשיו בצדק הפך אנשי דורו שהיו אנשי חמס.

תמים, שלם בלי שום דופי; ובדרש שנולד מהול (תנחומא).

בדורתיו, באנשי דורו ובדורות הבאים אחר המבול, כי נח האריך ימים והרבה דורות השיג בחייו, כי אברהם אבינו היה בן חמשים ושמנה כשמת נח, והסימן אברהם אבינו היה בן נ"ח כאשר מת נח. ובב"ר (ותנחומא) בדורותיו, בשלשה דורות, בדור אנוש, בדור המבול ובדור הפלגה.

את האלהים התהלך נח, דבק היה בו וכל דרכיו לשמו וזה היה כח גדול משכלו שהתגבר על טבעו, כי הוא היה בדור רשעים וחמסים ולא למד ממעשיהם, ולא התבודד בעבודת האל אלא הוא לבדו:

י

ויולד נח, וכבר הזכיר בניו שהוליד למעלה, אלא זכרם הנה אחר שאמר התהלך נח להורות, כי כמו שהתעסק בעבודת האל כן למד והרגיל את בניו שהוליד לסור מדרכי הרשעים ולעבוד את ה' ולדבקה בו, שאם לא היו כן לא היו נצולים מן המבול, ואע"פ שהוא היה צדיק, כמו שאמר בספר יחזקאל (י"ד י"ו) "והיו שלשת האנשים האלה בתוכה נח דניאל ואיוב" ואמר אם בנים ואם בנות יצילו, והיה נח ניצל עם אשתו לבדה, והם היו משאירים זרע אחר המבול:

יא

ותשחת הארץ, אנשי הארץ, וכן (שמות א') "ותמלא הארץ" וכמהו רבים.

לפני האלהים, להודיע כי הוא משגיח בתחתונים דרך כלל ופעמים דרך פרט, והנה נשחת המין, זהו ותמלא, וראה האל ואמר למחותו, כמו שאמר לפני האלהים:

יב

כי השחית, ופירוש כי השחית כל בשר, בני אדם, וכן "ויברך כל בשר" (תהלים קמ"ה) "יבוא כל בשר" (ישעיה מ"ו) ואם כדרז"ל גם שאר בעלי חיים בכלל כמו שכתבנו.

את דרכו, דרך תולדתו, שהוא כמו שאמר "ודבק באשתו" כמו שפירשנו:

יג

ויאמר קץ כל בשר, הגיע קצם לכלותם מן העולם, או הקץ שנתתי הם כמו שכתבנו; והנה לא שבו אבל השחיתו מאד יותר.

בא לפני, פרשנוה הגיע לפני, כמו "כי עלתה רעתם לפני" (יונה א') כלומר הקץ שהוא גמול מעשה הרע שבא לפני, הגיע, והנה טעם בא, לקץ ולמעשה הרע.

כי מלאה הארץ חמס מפניהם, וטעם מפניהם דבק עם בא לפני, כלומר בא לפני מפני מעשה החמס שהגדיל לעשות. וארז"ל (ב"ר ל"א) בא וראה כמה גדול כח של חמס שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גזר דינם אלא על חמס.

משחיתם, כיון שהשחיתו את דרכם על הארץ שהפקדתים שיהיו שליטים עליה הנני משחיתם ממנה.

את כמו מן, וכן "כצאתי את העיר" (שמות ט') הם יצאו את העיר (בראשית מ"ד) והדומים להם, או פירש עם הארץ, כי כיון שכסה המים הרי היא נשחתה וחזרה לתהו ובהו; ורז"ל פירשו (ב"ר פ' ל"א), כי שלשה טפחים של עומק המחרישה נמחו ונטשטשה.

יד

עשה לך, לרצנך, שתנצל בה ממי המבול ושאר החיים עמך.

גפר, הוא עץ קל על פני המים ותרגום אונקלוס קטרום והוא ממיני ארזים.

קנים, מדורים חלוקים כמו קני העופות, וכן עושים בני אדם ליונים קנים רבים חלוקים, וכן צוה האל לנח שיעשה הרבה מדורים מדורים שידור כל מין ומין בפני עצמו.

וכפרת, מענין כפר והוא הזפת וכן בדרז"ל (שבת ע"ד) זפת כופרא.

מבית ומתוץ, שאם יתפרקו מה שבחוץ מפני חוזק המים עומד מה שבפנים:

טו

וזה אשר תעשה אותה, המדה והתכונה שתעשה אותה זהו, וזה, לשון זכר אומר על השיעור, וצוהו לעשות את התיבה הרחב ששית האורך והקומה עשירית האורך, ובשיעור זה תעמוד על המים במישור ולא תהפך מצד אל צד. ובב"ר (פ' ל"א) למדה תורה דרך ארץ שאם יעשה אדם ספינה יעשה רחבה אחד מששה בארכה וגבהה אחד מעשרה:

טז

צהר, מגזרת צהרים, ר"ל שיעשה עליה חלון שיכנס ממנו האורה לאחר כלות הגשם וחסרון המים, כמו שאמר "ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה" ויש מרז"ל שאמרו כי אבן טובה היתה לו שהיתה מאירה כצהרים וזהו שאמר צהר תעשה, ולשון תעשה הוא כנגד זה הפירוש. ובאמת הכין נח שמן לנר בהכינו כל צרכיו וזה החלון היה למעלה.

ואל אמה תכלנה, שהיתה משופעת ועולה ער שלא היה למעלה, באורך וברוחב, אלא אמה, כדי שיהיו הגשמים שיורדים על התיבה יורדים מהרה בלא עיכוב.

ופתח התבה, שנכנסו בו ויצאו, וסתמו אותו הפתח אחר שנכנסו ופתחוהו כשיצאו.

תחתים, היו"ד הכתובה היא יו"ד היחס ויו"ד הרבים נפלה מהמכתב כמו עבדים נכרים, והדומים להם. ובב"ר (ל"א) תחתיים לזבלים, שניים לו ולבניו ולטהורים, והעליונים לטמאים, ויש מחלקים, תחתיים לטמאים, שניים לו ולבניו ולטהורים, והעליונים לזבלים, כיצד היה עושה, אלא כמין קטרקטין היה לו, והיה פותחן מן הצד.

יז

ואני וגו' המבול מים, חסר הנסמך המבול מבול מים, כמו "הארון הברית" (יהושע ג') והדומים לו. ומבול עקרו מנבול, וכן "ונבלי שמים מי ישכיב" (איוב כ"ח ל"ז) שפירשו גשמי שמים, ועקר המלה ענין נפילה, כמו "נובלת עליה" (ישעיה א') לפי שנופלים מן ושמים ונשפכים לארץ, ומבול שם תאר לגשם, וגשם שם עצם, לפיכך יוכל למר מבול על כל דבר שנופל מן השמים, כמו השלג והאש והברד אם ירד הרוב, לפיכך אמר מבול מים ולא אמר גשם מים. מתחת השמים, ואם לא אמר כל אשר בארץ הייתי מבין אפילו הדגים, לפיכך פירש ואמר כל אשר בארץ, ופי' ביבשה, כי לא נגזרה גזירה על הדגים שבים, כי אינם עם בני אדם ביבשה, גם לא השחיתו את דרכם על דעת רז"ל:

יח

והקימותי את בריתי אתך, ברית שאני כורת עמך שתנצל ממי המבול אתה וכל אשר עמך, אקיימנו לך.

ובאת אל התבה, שאמרתי לך שתנצלו בה ממי המבול.

אתה ובניך, מכאן רמזו רז"ל (ב"ר ל"א) שלא שמשו מטותיהם נח ובניו בתבה, שהפרידם הכתוב בביאתם אל התבה, שאמר "אתה ובניך ואשתך ונשי בניך" וכן היה ראוי לו שיחוש וידאג על השחתת העולם ולא יתעסק בתאות הגוף אלא במאכל כדי להחיות:

יט

ומכל החי מכל בשר, מאשר ביבשה.

שנים מכל, ר"ל שיהיו זוגים ואחר כן פירש הזוגות, ואמר זכר ונקבה יהיו, תביא אל התבה, אחר שיבאו מעצמם לפני התבה תכניסם אתה אל התבה, והיאך יבואו מעצמם? שיעיר האל את רוחם שיבאו אל התבה כמו שיבואו בכח הדמיון אל מקום המרעה שירצו לאכול ואל מקום מים כשירצו לשתות.

להחיות אתך, שתזמין להם מאכלם יום ביום:

כ

מהעוף למינהו, מכל מיני העוף.

וכן ומן הבהמה למינה, ובכללה החיה כי חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה.

יבאו, מעצמם יבואו אליך לפני התיבה ואתה תכניסם.

להחיות, פירשנוהו:

כא

ואתה קח לך, כיון שיבאו אליך להחיותם צריך שתזמן מכל מאכל לצרכך ולצרכם, והמאכל הוא הפירות והזרעים והעשבים, וגם החיות הטורפות יאכלו גם כן כמו האחרים, ולא אכלו בשר כמו שלא אכלו בתחלת הבריאה, כמו שכתבנו בפסוק "ויעש אלהים את חית הארץ למינה":

כב

ויעש נח, עשה התבה ככל אשר צוה אתו אלהים, בארכה ברחבה ובקמתה, ובקנים, ובמאכל שעשה לתוכה, כן עשה הכל כמו אשר צוה אלהים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.