הטור הארוך/ויקרא/יא

הטור הארוך ויקרא יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

וידבר ה' אל משה ואל אהרן. אף על פי שפרשה זו נוהגת בישראל כבכהנים מ"מ עניינה מרובה בכהנים שצריכים להשתמר תמיד מנגיעת הטומאה בשביל שצריכים ליכנס למקדש ולאכול קודש. ועוד אם שגגו ישראל בהם חייבין להביא קרבן שיקריבוהו הכהנים ועוד שצוה אותם להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור וצריכין להורות לישראל בין הטמא ובין הטהור על כן הי' הדבור לשניהם או למשה שיאמר לאהרן ויצוו שניהם לישראל ולכך נאמרה בספר תורת כהנים:

ב

מכל הבהמה אשר על הארץ. לפי פשוטו אשר על פני כל הארץ. ומדרשו אשר על הארץ למעוטי את שבים שאינם צריכין לסימנים הללו:

ח

מבשרם לא תאכלו. פירש"י שאר בהמה שאין להם סימן טהרה כלל נפקא מק"ו מאלו שיש להם סימן טהרה אחד. וכתב הרמב"ן א"כ לא יהיו לוקין עליהן שאין מזהירין מן הדין אלא המלקות לשאר מינין נפקא לן כיון שמפורש איסור השפן מפני שאינו מפריס פרסה ובחזיר מפני שאינו מעלה גרה א"כ כל שאינו מעלה גרה ומפריס פרסה הוא בשם האיסור הזה ואינו צריך לק"ו:

ובנבלתם לא תגעו. אינו אזהרה אלא בא לומר שלא תגעו בהם בלתי אם תטמאו שכל מי שנוגע בהם טמא לאכל קודש או ליכנס למקדש. ורבותי' דרשו אותו ברגל ואסמכתא בעלמא הוא:

י

וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגו'. כתב הרמב"ן הטעם כי מי שיש לו סנפיר וקשקשת שוכנין לעולם בעליון המים ויקבלו גידול באויר הנכנס שם ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הלחות כאשר יעשה הצמר והשער והצפרניים באדם ובבהמה ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתיו' המים ובעכירותן ולרוב לחות ואסיפת המים לא ידחה מהם דבר ועל כן הן בעלי לחה קרה דביקה קרובה להמית והיא ממיתה בקצת המימות באגמים המעופשים. ולא הזכיר שמות הדגים כמו שהזכיר שמות הבהמה והעופות דאיכא למימר שאין להם שמות שלא מצאנו באדם הראשון שקרא שמות רק לבהמה וחיה ועופות:

מכל שרץ המים ומכל נפש החיה. כתב הרמב"ן אמר ר' אברהם כי שרץ הם הקטנים הנבראים מן המים ונפש החיה מזכר ונקבה ולפי דעתי כי שרץ המים כולל לדגים השטים במים כי כל לשון שריצה תנועה ומכל נפש החיה הם חיות שבים שיש להם רגלים והולכות עליהם כחיות שבשדה והנה לכולם דין אחד:

יג

ואת אלה תשקצו מן העוף. כ' הרמב"ן לא נאסרו אלא אלו הנזכרי' לבד ומיניהם במקום שנאמר בהם למינה למינהו. ורבותינו למדו סימנין בעוף והסימן הגדול בעופות היא הדריסה שכל העוף הדורס טמא כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריות ושחור וגס ומוליד המרירה השרופה השחרורית ונותן האכזריות בלב ואין בכל העולם עוף שידרוס מלבד הנזכרים בפרשה וכל עוף שידרוס בידוע שהוא מהם וכל שאינו דורס טהור שאין בכל האסורין שאינו דורס אלא הפרס ועזניה ואינו מצוי ביישוב אלא במדברות שוכן תדיר ואולי מפני ששוכן בחרבות דמו נשרף ורע כדורסים ואסרתו תורה עמהם והנה טעם איסור העופות מפני אכזריות תולדותם והבהמה יתכן שיהיה כן מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה שסועה שהוא דורס והשאר כולם יטרופו ומה שהזכירו חכמים שכל חלב הטהור עומד וחלב הטמאים אינו נקפה ויתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע ויהי' הזרע שמתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה לא תוליד כלל או לא תוליד בטוב מלבד שיש במותרין טובה ידועה בדרך הרפואות. וראיתי בקצת ספרי הנסיונות שחלב של חזיר אם יינק היונק ממנו יהיה הנער מצורע וזה הוא אות שיש בכולם סגולות רעות מאוד:

כג

וכל שרץ העוף. פרש"י מן הדקין הנמוכין ורוחשין על הארץ כגון זבובין וצרעין. וכתב הרמב"ן ואינו נכון אצלי כי לא נקרא העוף שרץ בשביל קטנו ואין שמו עוף סתם בעבור גודל גופו והנה העטלף קטן הרגלים ורבים ממיני הארבה גדולים ממנו ולמה לא יקרא שרץ העוף כהם אלא שרץ העוף פירושו בצדו ההולך על ארבע כי כל עוף שילך על שני רגלים צוארו זקוף וראשו למעלה וסומך על כנפיו ומעופף תמיד ולכן יקרא עוף כנף ועוף סתם אבל בעלי ד' רגלים הולכים נמוכים וצוארם וראשם למטה כשרצים ולכן יקראו שרץ העוף:

כד

ולאלה תטמאו. לכך אמר בזה הלשון לומר שאין בנזכרים בדגים ובעופות ובחגבים זו הטומאה רק לאלה אשר יזכיר והם בהמה שאינה שוסעת שסע ומעלת גרה ופרשה זו מדברת בנבלת בהמה טמאה ושל מטה בנבלת בהמה טהורה לכך אמר כאן בנבלתם סתם ולא הזכיר בהם מיתה ללמד שאין בהם שחיטה וכל הנוגע בהן בזמן שאינן חיים טמא אבל שם אמר וכי ימות מן הבהמה לומר שאם נשחטה אינה מטמאה:

כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב. פי' כי בערב יטהר אם רחץ בשרו במים וקצר בכאן הרחיצה בעבור שהזכיר כבוס בגד לנושא והוא הטבילה וכ"ש שירחץ גופו וכשהשלים להזכיר כל הטמאות בנבילות ובשרצים הזכיר הטבילה בכולם במים יובא וטמא עד הערב והזכיר גם העונש ואם לא יכבס בשרו ולא ירחץ ונשא עונו והוא כלל לכל טומאת הנבלות:

כה

וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו. החמיר הכתוב בנושא יותר מבנוגע להצריכו כבוס בגדים מפני שדרך הנוגע ליגע בנחת אבל הנושא אותם בדרך משא שיכבד עליו ובגדיו יסייעו אותו ברוב הפעמים:

כז

וכל הולך על כפיו. ולמעלה בענין איסור המאכל הזכיר הבהמה וכאן הזכיר חי' שאינה שוסע' שסע ומעלת גרה ולא הזכי' הולך על כפיו בחי' וכתב הרמב"ן אולי הטעם מפני שאין דרך לאוכלם לא פרט בהם והניחם בכלל שאמר שנאכל הבהמה המפרסת פרסה ושוסעת שסע ומעלת גרה ולא אחרת וחי' בכלל בהמה:

כח

טמאים המה לכם. וחזר ואמר כל הנוגע בהן יטמא פי' בטומאה הנזכרת כבר לדין מגע ומשא.

כט

פקודת הרב המאה"ג הגאו' מ"ו אברהם בינג האב"ד בווירצבורג שמרה רוחי וז"ל אמר המחבר בגימטריאות השורץ בגימטרי' כשעורה ששיעורו כשעורה. והקשו האחרונים דשרץ מטמא בכעדשה ? ושמעתי תירוץ מגדול אחד שדברי המחבר צ"ל כשערה ששיעורו כשערה ודבריו סמוכים על הברייתא חולין דף קכ"ו ששיעור נקיבת ביצת השרץ לטמא כשערה. וע"ז מרמז כי בקרא כתיב השרץ חסר וחושבנא דדין כחושבנא דדין וק"ל:)

לב

וכל אשר יפול עליו מהם במותם. כ' הרמב"ן לדעת רבותינו דהאי קרא לא קאי אלא אשרצים ודרשו מכאן דשרץ מטמא בכעדשה. ולפי הפשט יראה דהאי מהם במותם חוזר על כל מה שמזכיר למעלה בהמה טמאה וחי' ושרץ כי למה יזכיר טומאת הכלים והבגדים בשרצים בייחוד והיא נוהגת גם בנבילות וכן כל דין הכשר אוכלים שוה בכולם ובכולם דבר הכתוב:

וטמא עד הערב וטהר. האי קרא איירי בתרומה שצריך הערב שמש. וכתב הרמב"ן לכך הזכיר בכל הפרשיות עד הערב שהוא טהרת התרומה מפני שהיא קודש ואסור לאוכלה בטומאה אבל לא הזכיר הטהרה לחולין ולמעשר שהיא בטבילה לבד כי אינו מצוה להטהר לחולין ואם רצה יאכלם בטומאה:

לה

תנור וכירים יותץ. בא ללמד שאע"פ שהם מחוברים דינן לענין קבלת טומאה ככלי חרס התלושין ואמר יותץ ולא אמר ישבר לומר שאין צריך לשברים קטנים אלא שיהרסם בענין שלא יהו ראויין למלאכתם הראשונה ובא ללמד עוד שהם מקבלים טומאה במחובר שפיר' יותץ הבנין אשר בנה כענין נתיצה הריסת בנין כמו ונתץ את הבית. ואמר:

לז

על כל זרע זרוע. מכאן אנו לומדים שאין אוכל מקבל טומאה שלא בהכשר אע"ג דכבר נפקא לן מקרא דלעיל מכל האוכל הוי אמינא דוקא מאויר כלי חרס אינו מקבל טומאה בלא הכשר ומהכא שמעינן דאף ממגע שרץ אינו מקבל טומאה בלא הכשר. אי נמי לעיל איירי במיני מאכלים שנאכלים והכא מרבה אף מיני זרעונים. וטעם ההכשר כתב הרמב"ן כי לכלוך השרץ והמטמאים מדבקים בלחות ולא ביבשים ועשתה התורה הרחקה לטמא המוכשרים במים ונגבו שלא ניתן דברינו לשיעורין:

מ

והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו. דרשו בו ליתן שעור נוגע ונושא כשעור אכילה דהיינו כזית ולפי הפשט איירי באוכל כדרך האוכלין שנגע ונשא שלא תאמר תהי' טומאתו יתירה בשביל האכילה קמ"ל דלא. והזכיר זה בבהמה טהורה בשביל שיטעה אדם ויאכלנה שהוא סבור שהיא שחוטה ואין דרך לטעות בשאר המינין האסורין ודרך התורה לדבר בהווה:

מא

וכל השרץ השורץ על הארץ. פי' בשביל שאין בשרצים מטמאין אלא שמנה אמר אבל לענין אסור אכילה כולם אסורין:

מז

ובין החיה הנאכלת. מה שפירש"י בין נולד בה סימני טרפה כשרה לנולד בה סימני טרפה פסולה לפי הפשט ר"ל שצריך לדקדק בטרפות שהרי מארכובה ולמעלה טרפה ולמטה כשרה. אלא שמדקדקים העולם מדקאמר סימני טרפה כשרה משמע שבטרפות עצמו שנטרף בו לפעמים היא כשרה ומפרשים כגון ששחט רובו של קנה ונקבה הריאה דקיימ' לן שהיא כשרה שהריאה תלוי' בקנה וכיון ששחט רובו כמאן דמנחא ריאה בדיקול' דמיא וזהו שיולד בה סימן טרפה דהיינו ניקבה הריאה והיא כשרה וכן בעלת ה' רגלים שהיא כשרה ביד וברגל טריפה. ונראה שהוא דקדוק שלא לצורך:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.