אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/כג

יום חמישי כ"ג חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף כג

עליה לרגל אחר חורבן הבית

ביאור הרא"ש והיעב"ץ שהיו עולים 'לרגל' לשמוע הדרשה

מעשה מובא בגמרא בנדרים (כג.): מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל, ועברה על דעתו ועלתה לרגל, ובא לפני רבי יוסי. אמר לו, ואילו היית יודע שעוברת על נדרך ועולה לרגל כלום הדרתה, אמר לו, לא, והתירו רבי יוסי.

וכתב בהגהות יעב"ץ שאין לפרש 'עליה לרגל' כפשוטה, להראות בבית המקדש, שהרי רבי יוסי היה זמן רב אחר החורבן. ולכך ביאר כווונת הגמרא ל"שבתא דרגלא, שהיו רגילין חכמים לדרוש הלכות הרגל", וציין שכך פירש הרא"ש. וזה לשון הרא"ש בפירושו: 'ועלתה לרגל', שהיו מתקבצים לשמוע הדרשה. ואף הנשים היו נוהגות מצוה לבוא שמה ולראות בכבודה של תורה.

ביאור המהר"צ חיות שאף אחר חורבן הבית עלו לרגל לירושלים

גם המהר"צ חיות עמד על כך שרבי יוסי היה לאחר החורבן בזמן רבי מאיר ורבי יהודה - דור שני לחורבן הבית, אך מכל מקום ביאר דברי הגמרא כפשוטם ש'עליה לרגל' היינו ממש עליה לירושלים אל מקום המקדש, שכן "אף אחר החורבן היו נוהגים לעלות לרגל קצתם להתפלל בירושלים במקום המקדש". והמהרצ"ח מונה והולך כמה מקומות מדברי חז"ל ורז"ל אשר מהם נראה להדיא כי היה מנהגם לעלות לרגל לירושלים, גם לאחר החורבן:

במדרש רבה (ב"ר פא ג) אמרו: רבי ישמעאל בר רבי יוסי סליק לצלאה בירושלים, עבר בהדין פלטנוס [- הר גריזים] וחמא יתיה חד שמראי [- שומרוני אחד], אמר ליה להיכן את אזיל, אמר לו מסיק מצלי בהדא ירושלים. אמר ליה ולא טב לך לך מצלי בהדא טורא בריכא ולא בההיא קלקלתא [- בהר המבורך ולא באשפה]. אמר לו, אומר לכם למה אתם דומים, לכלב שהוא להוט אחר הנבלה, כך לפי שאתם יודעים שעבודת כוכבים טמונה תחתיו [- תחת הר גריזים], דכתיב "ויטמון אותם יעקב" (בראשית לה ד) לפיכך אתם להוטים אחריו. אמרין דין בעי מנסבה [- אמרו, מאחר שזה יודע שעבודת כוכבים טמונה שם, ודאי יקחנה], ונתיעצו עליו להורגו, וקם וערק בליליא, ע"כ המדרש. ורבי ישמעאל ברבי יוסי היה בתקופת רבי, זמן רב אחר החורבן.

ב' במדרש קהלת רבה (יא ב) איתא: רבי אלעזר בן שמוע הוי מטייל על כיף ימא רבה, חמא אילפא דמיטרפא בימא [- ראה ספינה הטובעת בים]... ארעת ענתה דישראל סלקין לריגלא בירושלים [- אירע זה המקרה בעת שישראל עולים לרגל לירושלים. והלא רבי אלעזר בן שמוע היה תלמידו של רבי עקיבא, כמבואר בדברי רש"י בכתובות (מ.) ורבי עקיבא היה בחורבן ביתר שהתרחש חמישים ושנים שנים אחר החורבן, וא"כ בימי ראב"ש כבר נחרב המקדש ואעפ"כ עלו לרגל לירושלים.

על ראיה זו עמד גם בפירוש מהרז"ו למדרש רבה שם, וכתב שרבי אלעזר בן שמוע היה תלמידו של רבי מאיר, שחי זמן רב אחר החורבן, אך היה מנהגם גם אחר החורבן זמן רב לעלות לרגל לירושלים.

ג' בסדר הדורות (תנאים ואמוראים, אות מ, רבי מאיר, אות ח) הובא מעשה ברבי מאיר שהיה עולה לירושלים בכל רגל. ואף שהיה אחר החורבן עכ"ז היה עולה לירושלים בכל רגל [ומסופר שם על שכביכול חטא רבי מאיר באיזה חטא גדול ובדרכי התשובה שקיבל על עצמו, יעו"ש]. והמהר"צ חיות הביא שהסדר הדורות כתב כן בשם ספר מעשיות לרבינו נסים, ואמנם הסדר הדורות הביא כן בשם 'ספר קטן אחד'. ובהגהת נחל עדן כתב שמעשה זה נמצא במדרש עשרת הדברות, אבל בספר מעשיות לרבינו ניסים שכתב לדונש חתנו כתב שלא נכשל ר"מ ואפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן וכ"ש צדיקים עצמם. ובשם הגר"א מוילנא הביא הנחל עדן שקרא תיגר על הסדר הדורות על שהביא מעשה זה, שאם אמת הוא הרי התורה כיסתה אותו ומה לו לגלותו, ואם שקר הוא - הרי הוא מוציא לעז. וא"כ יש לפקפק באמינות מעשה זה ולכאורה אין להביא ממנו ראיה.

מדרשים נוספים שבהם נראה שהיה מנהגם לעלות לרגל גם אחרי החורבן

על דברי המהר"צ חיות הוסיפו האחרונים והביאו ראיות נוספות ממדרשי חז"ל שהיו נוהגים לעלות לרגל אף שלא בזמן הבית:

ד' במדרש שיר השירים (ח יא) על הפסוק "ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז" נאמר: מה דירה זו אע"פ שמטשטשת מקומה ניכר, כך אע"פ שחרב בית המקדש לא בטלו ישראל פעמי רגלים שלה שלוש פעמים בשנה.

ה' שם (ד ב) על הפסוק "הנך יפה עינים יונים" דרשו חז"ל: כנסת ישראל משולה כיונה, מה יונה זו אע"פ שאתה נוטל גוזליה מתחתה אין היא עוזבת לעולם, כך ישראל אע"פ שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים. ובשדי חמד (ח"ד, מערכת א"י, סימן א) העיר על המהר"צ חיות: 'וחידוש הוא שלא זכר מה שכתבו במדרש חזית על הפסוק הנך יפה ראיתי...'

ו' במדרש איכה (א מו): כתיב (תהילים מב ה) "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי" - כנסת ישראל אומרת לפני הקב"ה, לשעבר הייתי עולה לירושלים ודרכים מתוקנים, ועכשיו בשך... דבר אחר, אלה אזכרה, לשעבר הייתי עולה ואילנות מסככות על ראשי, ועכשיו תלויה לשמש. אלא אזכרה, לשעבר הייתי עולה בצלו של הקב"ה ועכשיו בצלן של מלכויות... אספסיאנוס קיסר הושיב שומרים... והיו שואלים לעולי רגלים ואומרים להם למי אתם, והיו אומרים להם: אספסיאני, טרכיני, אדרייני. אמר רבי ברכה, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, לשעבר הייתי עולה וסלי ביכורים על ראשי... ועכשיו אדדם, דמומה סלקא דמומה נחתא וכו'. כל קיסרי רומי אלו היו אחרי החורבן, ומוכח שאף אחר החורבן המשיכו עולי הרגלים לעלות לירושלים.

גם בדברי הראשונים אנו מוצאים שמנהג זה בעינו עומד. כך כתב בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סימן רא): ואמרו כי עדיין נשאר מהניסים שהיו בירושלים שלא אמר אדם צר לי המקום, כי בבית הכנסת שבירושלים, הם צריכים לאנשי המקום כל השנה ומתמלאים פה אל פה. בעת התקבץ שם בחג השבועות החוגגים יותר משלוש מאות איש, כולם הם נכנסים ויושבים רווחים...

כך כתוב גם בספר חסידים (מקיצי נרדמים, סימן תרל) על מנהגו של רב האי גאון לעלות בכל שנה מבבל לירושלים, לחג הסוכות, ולהקיף את הר הזיתים בהושענא רבה שבע פעמים.

מדוע מיאן הרא"ש לפרש כפשוטו שעלו לרגל לירושלים

והמהר"צ חיות הציע עוד שאולי היו עולים לירושלים ומקריבים שם קרבנות, שהרי קיימא לן (מגילה י.) מקריבין אף על פי שאין בית. והנה המרהצ"ח כתב שבודאי הוצרך הרא"ש לפרש שהיו מתקבצים לשמוע הדרשה ולא פירש כפשוטו על עליה לרגל ממש, כי הוקשה לו שרבי יוסי היה אחר החורבן. וכ"כ בפירוש תפארת ציון לרבי יצחק זאב יאדלר זצ"ל. ואמנם יש מהאחרונים שהעיר שמדברי הרא"ש מבואר לכאורה להדיא לא כדבריו, שהרי אם אכן היו מקריבים פסח, מפני מה לא פירש כפשוטו שעלתה לשם הקרבת קרבן פסח. וכן מוכח לכאורה מדבריו שאין דין עליה לרגל לירושלים, כי אם לא כן מדוע לא פירש כן וכמו שהציע המהרצ"ח [ולכאורה לכל זה נתכוון המהר"צ חיות עצמו בהזכירו קושיית הרא"ש ופירושו].

ובאופן אחר הציע המהר"צ חיות לבאר את הטעם שמיאן הרא"ש לבאר כפשוטו שרצתה לעלות לרגל, משום שעליה לרגל היא מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ממנה. אך דחה המהר"צ חיות שהרי רבי יוסי סבירא ליה שאשה מותרת בקיום מצות עשה שהזמן גרמא, ואם כן עדיין אפשר היה לפרש שעלתה לרגל לשם מצות עליה לרגל, ובהכרח שהטעם שנמנע הרא"ש מלפרש כן הוא משום שהיה רבי יוסי אחר החורבן.

ובביאורים והערות לרבי יצחק מאיר קנובלוביץ, העיר על דברי המהר"צ חיות שהרי כאן משמע שלא היה כח ביד הבעל למונעה מלעלות לרגל, ואם הנידון הוא בעליה לרגל לשם מצות עליה לרגל, הרי אפילו לדעת רבי יוסי שאין מונעים נשים מלעלות לרגל, היינו שאין בית דין מונעים אותם מלקיים המצוה, אך כיון שאינן חייבות בכך - ודאי שבעלה יכול למונעה מכך, כיון שהיא משועבדת לבעלה. ולפי זה צריך לומר שלשמוע הדרשה יכולה ללכת ואין בעלה יכול לכופה, ואם כן אפשר שמטעם זה מיאן הרא"ש בביאור המהר"צ חיות, שהוא סובר שהאשה משועבדת לבעלה בזה ואינה יכולה לעלות לרגל אף שעולים לרגל גם בזמן הזה.

ועכ"פ בשיטה מקובצת כתב אף הוא כביאור הרא"ש שעלתה לרגל לשמוע הדרשה שהיו דורשים ברגל, והכריח כן "שהרי בימי רבי יוסי כבר נתחרב הבית ולא היו עולים לירושלים לרגל". ולמדנו מדברי השיטה כי אכן הכרחו של הרא"ש הוא כפי שביאר המהרצ"ח משום שבזמן רבי יוסי כבר נחרב הבית, אך מאידך מבואר בדברי השיטמ"ק כהערת האחרונים על דברי המהר"צ חיות, שלפי ביאור זה צריך לומר ש"לא היו עולים לירושלים לרגל".

ביאור אבות הראש שריב"ז עלה לירושלים להראות חביבותה או ברגלים

ובספר אבות הראש (ח"א קיז::) לרבי רחמים ניסים יצחק פלאג'י זצ"ל בעל 'יפה ללב', שהביא דברי הגמרא בכתובות (סו:): תנו רבנן, מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו, ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים... בכה ריב"ז ואמר אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה. ומענין המעשה מוכח שהיה זה לאחר החורבן, והרי אחר החורבן כבר קבע ריב"ז את ישיבתו ביבנה, מכל מקום "משום 'ואת עפרה יחוננו' היה הולך כפעם בפעם בתוככי ירושלים להראות דחביבותיה גבה והיה יוצא כדי לחזור למקום שקבע ישיבתו אחר החורבן". ועוד כתב בדרך אחרת "דהיה עולה לירושלים ברגלים, דאיתא במדרש חזית על הפסוק הנך יפה רעיתי הנך יפה עינים יונים - מה יונה זו אינה משכחת קינה, כך ישראל אע"פ שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים".

ביאור רבי ליב בערגער זצ"ל בטעם ששייך לא תתגודדו גם אחר חורבן הבית בעליה לרגל

ובפאת השדה לאסיפת דינים (חי"ז, מערכת א"י, סימן ט) הביא בשם רבי ליב בערגער מהעיר בענדין שכתב ליישב ע"פ המבואר במדרש חזית שמצוה לעלות לרגל אף בזמן הזה, את דברי הגמרא בסוכה (מד.) שם אומרת הגמרא שהשוו חז"ל את דיני ישראל שבארץ ושבגולה, ומקשה הגמרא מדין יום טוב הראשון של חג, שבישראל דוחה את השבת ואילו בבבל אינו דוחה את השבת, ומיישבת הגמרא שאה"נ גם לבני ארץ ישראל אין לולב דוחה את השבת. ופירש רש"י: שלא לעשות ישראל אגודות אגודות, ונראה כשתי תורות.

ובשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סימן קנג) הקשה שהרי מבואר בגמרא ביבמות (יד.) שאין אומרים 'לא תתגודדו' בשני עיירות. ובכפות תמרים (סוכה שם) תירץ, שחשש זה שייך גם בעיר אחת, בעולי רגלים, שדינם כבני חוצה לארץ ונמצאים בעיר אחת עם בני ארץ ישראל.

ובערוך לנר (יבמות שם) תמה על דבריו הלא הגמרא עוסקת אחר חורבן הבית ואם כן אין עולי רגלים. ואמנם לדברי המדרש חזית אתי שפיר, כי באמת אחר חורבן עסקינן ומכל מקום יש חשש 'לא תתגודדו' כיון שיש מצוה לעלות לרגל גם אחר החורבן. וכ"כ החתם סופר (שם): ואל תקשי לך כשאין מקדש עולי רגלים מנין, זה אינו, דידוע דכמה מאות שנים אחר החורבן עדיין היו עולים לירושלים. ואפילו בזמן הזה עדיין עולים שם הסמוכים, עכ"ל.

וסיים השדי חמד (ח"ד): ואשריהם ישראל מקיימים מצוה זו בכל דור ודור בשמחה רבה, והולכים מדי שנה בשנה מד' כנפות הארץ, הקרובים והרחוקים, לא יחוסו על הוצאות רבות ולא על טילטולא דגברא. ומי שאין ידו משגת לילך ברכב ובסוסים, אורח ברגליו יעבור, כאשר ראיתי בעיני, כי רצו עבדיך את אבניה ועפרה יחוננו, וזכות כל הצדיקים יגן עלינו ונזכה לראות בביאת גואלינו ובנין מקדשינו במהרה בימינו אמן.