שיירי קרבן/מכות/א/ח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־03:23, 6 ביולי 2023 מאת עמד (שיחה | תרומות) (העלאה אוטומטית מטקסט בנחלת הכלל (ספריא) + התאמה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >
מעבר לתחתית הדף

תלמוד ירושלמי
דפוס וילנא


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על ההלכה הנוכחית


מפרשי הירושלמי

קרבן העדה
שיירי קרבן
פני משה
מראה הפנים




שיירי קרבן TriangleArrow-Left.png מכות TriangleArrow-Left.png א TriangleArrow-Left.png ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סנהדדין נוהגת בארץ ובח"ל. עיין בקונטרס ובתוי"ט. כתב הרמב"ם פי"ד מה"ס אין דנין ד"נ אלא בפני הבית והוא שיהיה ב"ד הגדול שם בלשכה שבמקדש שנאמר בזקן ממרא לבלתי שמוע אל הכהן וגו' ומפי השמועה למדו שבזמן שיש כהן מקריב ע"ג המזבח יש דיני נפשות והוא שיהיה ב"ד הגדול במקומו. וכתב הכ"מ אין דנין דיני נפשות כו' סנהדרין פרק ארבע מיתות ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט בזמן שיש כהן כו' והוא שיהיה ב"ד הגדול במקומו כו' מדכתיב וקמת ועלית אל המקום ע"כ וקשה למה לא מייתי הרמב"ם קרא המפורש בש"ס ובאת וגו' וע"ק תרי קראי ל"ל ולפמ"ש בקונטרס ניחא דקשיא ליה כיון דקרא כתיב בזקן ממרא שאר חייבי מיתות מנ"ל לכך קאמר כתיב עוד בזקן ממרא לבלתי שמוע וגו' ודרשינן ליה באם אינו ענין לשאר חייב מיתות. ומהנך קראי לא שמעינן שיהיו ב"ד הגדול בלשכת הגזית אלא שיהא המקדיש קיים אבל כתיב בזקן ממרא תרי קראי וקמת ועלית אל המקום ההוא וכתיב אשר יגידו לך מן המקום ההוא חד לזקן ממרא וחד לשאר חייבי מיתות דבעינן שיהיו בלשכת הגזית. לכך מייתי הש"ס פ"ק דעכו"ם (דף ח') קרא דועשית וגו'. והא דמייתי הש"ס פרק ארבע מיתות קרא ובאת וגו' ודאי ברייתא דמייתי התם קאי אזקן ממרא ורב יוסף ה"ק טעה בדתניא כי היכא דדריש בזקן ממרא מובאת ה"נ איכא למדרש בשאר חייבי מיתות מדכתיב לבלתי וגו' ומעתה נתבארו הדברים על נכון:

לא נהרג אדם מעולם. עיין בקונטרס. וכתב תוס' בד"ה דלמא במקום סייף נקב הוה קשה לר"ת פ"ק דחולין מפיק מקרא דלא חיישינן לכך דאזלינן בתר רובא ודחקו הרבה ע"ש. ונראה אף שלפי הדין אפילו אם אומרים אין אנו יודעין נהרג מ"מ כי שיילינן להו הכי פרשי ולא מסהדי כדאמרינן לעיל (דף ה') לגבי התראה שיאמרו מה לנו ולצרה הזאת לחוב בדמו של זה. ולא שייך הכא כל מה שמקשה בכתובות פרק אלו נערות בהתראה. ועוד י"ל אם טרפה הרג ה"פ אם עשאו תחלה טרפה ואח"כ הרגו או כשהיה שלם הרגו דכשעשאו תחלה טרפה אינו נהרג דאמרינן הרוח בלבלתו וכשחזר והרגו פטור דה"ל כהורג את הטרפה או כשהיה שלם הרגו ר"ל שלא עשה בו חבורה תחלה. וזו היא דעת הרמב"ם ריש פ"ה מהל' רוצח לפי מה שהבין הראב"ד דבריו ורבנן סברי כדעת הראב"ד או כמ"ש הכ"מ ע"ש. והא דקאמר שמא במקום סייף נקב הוה ר"ל שמא קודם שתחב הסייף לגמור מיתתו כבר נקבו ועשאו טרפה ואינו נהרג כמ"ש:

מצוה לכל שבט כו'. ובבבלי סנהדרין פ"ק (דף ט"ז) גרסינן רשבג"א לשבטיך ושפטו מצוה בשבט לדין את שבטו. וקשה דגרסינן בבבלי יומא פ"ב (דף כ"ו) אמר רבא לא אתי צורבא רבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר ומסיק אין מי שמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא אלא מהנך שבטים. א"כ איך אפשר למצוא משאר שבטים דיינים שידונו דיני נפשות. ודוחק לומר דפליג רבא ארשב"ג. דאף ת"ק לא פליג בהא. ואפשר לומר אפי' כשאמו מהנך שבטים נמי מורה אליבא דהלכתא ובחרו אנשים שאמותיהם מהם וכן משמע שם בתוספות ישנים ע"ש. ועיין בלח"מ ריש הלכות סנהדרין:

מחוייבי מיתות כו'. כתב הרמב"ם סוף פי"ד מה"ס מי שנגמר דינו וברח ובא לב"ד אחר אין סותרין את דינו כו' בד"א ברוצח אבל שאר חייבי מיתות עד שיבואו עדיו הראשונים כו' מי שנגמר דינו בב"ד שהיה בח"ל וברח לב"ד שבא"י סותרין את דינו על כל פנים ואם היו אותן ב"ד עצמם אין סותרין את דינו. וכתב הלח"מ מ"ש על כל פנים ר"ל אפי' היו אותן עדים עצמם כו' ע"ש ואין דבריו נוחים שאין לשון הרמב"ם משמע כן. ונראה ברישא קאמר ברח מב"ד שבא"י לב"ד שבח"ל אין סותרין את דינו כדתנן במתני' כל מקום שיעמדו שנים והדר קאמר מי שנגמר דינו בב"ד שבח"ל כו' הוא כר' דוסתאי בר' ינאי ומפרש סותרין את דינו לא שמזכין אותו ונפטר ממיתה אלא שסותרין את דינו על כל פנים ודנין אותו בתחלה ואם היו אותו ב"ד כו' דייק ליה מרישא דמתני' דתנן לפני אותו ב"ד הוא דאין סותרין אבל לפני ב"ד אחר סותרין זהו בברח מח"ל לארץ איירי. והא דנקט מחוייבי מיתות שברחו מא"י לח"ל ה"ה ברח מא"י לא"י ומח"ל לח"ל נמי הדין כן ולא נקט הך חלוקה אלא משום סיפא שהיא בהיפך אך הא דגרסי' גיטין פ"ג (דף כ"ט) בתר גמר דין לא חזו ליה זכותא לימא מסייעא ליה כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין כו' ה"ז יהרג דלמא בורח שאני. קשה מאי סייעתא היא זו הרי לא קאמר אלא שאין דנין אותו בתחלה אבל אם מצאו לו זכותא לעולם מצילין אותו וי"ל ה"ז ייהרג משמע ליה לעולם הורגין אותו אפי' מצאו לו זכות ומשני בורח שאני כלומר בי דינא בתר בי דינא לא דייקי ואף אי מצאו באקראי זכותא לא סמכינן עליו דאמרינן ב"ד הראשון ידעו שאין בו זכות. והדבר צריך תלמוד:

ברחו מח"ל לארץ אין ממיתין אותן מיד כו'. נראה דוקא דיני נפשות הדין כן אבל לא בדיני ממונות דהא בד"נ תנן. ומדכתיב משפט אחד יהיה לכם אין להשוותם כמ"ש תוס' ר"פ אחד ד"מ מילי דתלו בזכות וחובה אין להשוותם דלא שייך בד"מ. ובבבלי בסוגיין מפורש סותרין את דינו מפני זכותה של א"י. אך קשה ר"פ אחד דיני ממונות קחשיב מה בין ד"מ לד"נ. למה לא קחשיב נמי הא וצ"ע:

הדרן עלך פרק כיצד
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >
מעבר לתחילת הדף