שיירי קרבן/מכות/א/ז

שיירי קרבן מכות א ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ר"י בר' יהודה אומר כו'. בבבלי גרסינן א"ל ר"פ לאביי ומי אית ליה לר' יוסי האי סברא והתניא ר' יוסי אומר השונא נהרג מפני שהוא כמועד ומותרה א"ל האי ריב"י היא דאמר חבר א"צ התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שמעינן מהכא דגירסתם במתני' ר' יוסי סתם. ולגירסת הירושלמי קשיא הך דתני משמיה דריב"י חבר א"צ התראה כו'. ואי ס"ד דילפינן מקרא שצריכין שיתרה בהם שני העדים דוקא ש"מ שההתראה גזירת הכתוב היא דלהבחין בין שוגג למזיד אין חילוק בין שתהיה ההתראה מפי העדים או מפי אחרים. וצ"ל דלית ליה לירושלמי הך ברייתא כלל. ועמ"ש סנהדרין (פ"ז הט"ו) בתוס' בד"ה אמר לשנים כו':

על פי שנים עדים. לפמ"ש לעיל (הלכה ג') בד"ה באו כו' דאיצטרך על פי למעט הודאת פיו קשה לר"י דמצריך על פי דבעינן פי עדים מתרין בו למעט הודאת פיו מנ"ל בשלמא הא דקאמר ד"א שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן לאו מקרא יליף וכמ"ש התוי"ט בד"ה דבר אחר ע"ש אבל מהתראת העדים קשה. ונראה קסבר ר"י אדם קרוב אצל עצמו וכי היכא דפסלה התורה עדות הקרוב ה"נ עדות עצמו לאו כלום ולזה לא צריך קרא הלכך מוקמינן ליה להתראת העדים ורבנן פליגי וסברי הא דקרובים פסולים לעדות היא גזירת הכתיב קמ"ש הרמב"ם סוף פי"ג מהל' עדות א"כ אין למילף מינייהו והתם אבות ובנים כתיב ואיצטריך ע"פ למעט הודאת עצמו ולא בעינן שתהיה ההתראה ע"פ העדים דוקא:

לענות בו ולא בעדותו עיין בקונטרס. וקשה ל"ל בו תיפוק ליה מדכתיב סרה שמעינן עד שתסרה בגופן של עדים כמפורש בבבלי (דף ה') ואפשר לומר ר' ישמעאל הוא דאמר הכי בבבלי דסובר בו איצטריך לעדים זוממין דצריכים התרייה אבל ר' לעזר פליג וסובר דאין צריכים התרייה ויליף מבו דבעינן שיכחישו גוף העדות גם רב אדא פליג על ר"י בהא כמפורש בבבלי שם. מיהו הבבלי מייתי קראי אחרינא דעדים זוממין אינן נהרגין עד שיזומו את עצמן ולא יליף מבו וקסבר עדים זוממין אין צריכין התראה כמפורש בפרק אלו נערות (דף ל"ג) א"כ קשיא לדידיה בו ל"ל ודוחק לומר דלא דריש בו דמ"ש דדריש לו ולא לזרעו וצ"ע:

כתב כו'. גרסינן בבבלי אילעא וטוביה קריביה דערבא הוו סבר ר"פ למימר גבי לוה ומלוה רחוקים נינהו א"ל רב הילא אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזיל. כתב בעה"מ בשטענותיהן בעיקר ההלואה דתרווייהו כגוף אחד דמי כו'. וכתב הרמב"ן אם טענותיהם בעיקר ההלואה והיה גם הערב טוען לא ערבתי מעולם אמאי לא מהימני ואיך אמרינן לא בתר ערבא אזיל הא עדות לוה ועדות הערב כל אחת בפני עצמה היא ע"ש. ונראה ודאי גם בעה"מ מודה שאין טענותיהם על עיקר הערבות וכ"ת אם אין הלואה לא היה שם ערב י"ל כגון שערב קודם מתן מעות שאם ילוה לו יהיה ערב מעתה אין הטענה אלא בעיקר ההלואה. וכן מפורש ברש"י אולעא וטוביה עדי הלואה היו קרובין אל הערב ע"כ:

ר"י אמר מאחר שהן פסולין כו'. הרי"ף בפרקין והרמב"ם פי"ד מה"ע פסקו כר"י. וכתב בעה"מ עבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנויין לך מודה ר"י עצמו קנה נכסים לא קנה דשאני הכא דפסול העדים פושטת בכל השטר אבל בעבד פלגינן דיבורא וכתב הרמב"ן דקשיא ליה סוגית הירושלמי גיטין (פ"א ה"א) ע"ש והרשב"א והר" פ"ק דגיטין תירצו דלא קאמר וייבא כפלוגתא דר"י ור"ל אלא דלרשב"ל ודאי כשר מקצת העדות אבל לר"י איכא לספוקי ע"ש. וכתבתי כתובות (פי"א ה"ה) דעדיין קשיא סוגיא דכתובות דגרסינן מכרה לארבע בשטר אחד פליגי בה ר"י ורשב"ל והתם אין הפסול בעדים אלא במכירה ותירצתי בגיטין שם דכוונת הבעה"מ דבעבד לא נתבטל דבר מן המתנה אלא שמחוסר קיום משא"כ בשמכרה בשטר אחד לארבעה דנתבטל השטר לגבי האחרון. אלא שלשון בעה"מ לא משמע כן. וכ' הרא"ש בפרקין הר"ח פסק דהלכה כר"י אע"ג דאיכא מ"ד לא יאות אר"ל קיי"ל כר"י לגבי רשב"ל. כתבתי שם וקשה הא אפי' מ"ד לא יאות אר"ל ה"ק כותב לשני בני אדם כאחד לא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה כו' וכמ"ש בקונטרס אלא טעמו שהוא מזוייף מתוכו ורשב"ל סובר אף במזוייף מתוכו פליג ר"א וסובר עידי מסירה כרתי ומודה ר"י בגט אשה ועבד ובמכרה לארבע שאינן מזוייפין מתוכן דפלגינן דיבורא והלכתא כר"י ומ"ד יאות אמר ר"ל סובר הכותב כל נכסיו לעבדו דמיא לכותב כל נכסיו לאדם אחד ובטל כולה דעדות שבטלה מקצתה כו' ולית הלכתא כר"י דהא רבא הוא דאמר הכותב כל נכסיו לעבדו עצמו קנה ונכסים לא קנה דפלגינן דיבורא. והרשב"א כתב מ"ד לא יאות אר"ל ה"ק אין טעמו דר"י משום עדות שבטלה מקצתה אלא משום דלא פלגינן דיבורא ע"ש ונראה שזו דעת הר"ח אבל אינו מוכרח די"ל דתרווייהו סברי דמודה ר"י דפלגינן דיבורא ומ"ד יאות אר"ל וסובר דוקא בכותב כל נכסיו לשני בני אדם הוא דפוסל ר"י משום עדות שבטלה מקצתה כו' אבל בשאר דברים מודה דפלגינן דיבורא ומ"ד לא יאות סובר טעמא דר"י הכא משום מזוייף מתוכו מודה דפלגינן דיבורא ולדברי שניהם הלכה כר"י. עוד כתב הרא"ש ור"י הלוי פסק כר"י כו' דרבא פליג אירושלמי דמדמי להו אהדדי ומודה ר"י (צ"ל רבא) וטעמא משום דאתי לאחלופי בשאר שטרות שיאמרו קרוב כשר להעיד כו' ע"ש וקשיא סוגית דפרק אלמנה ניזונת ללא שייך התם איחלופי וכן משמע מתשובת רב האי גאון שכתב הרא"ש. ועוד לסברתו מאי דוחקו לומר דרבא פליג אירושלמי לימא מ"ד לא יאות אר"ל סובר טעמא דר"י משום אחלופי ולא דמיין להדדי ורבא סובר כוותיה וצ"ע. ועמ"ש הכ"מ פי"ד מהל' עדות. ודבריו תמוהים דמה שכותב ר' אילא מדמה להו אהדדי. אינו כן אלא סתמא דש"ס תלויים זה בזה דקאמר וייבא כו'. ועוד מנ"ל לומר דרבא פליג ואומר שאינן דומים נימא דגם רבא מודה דדמיין להדדי אלא דסובר ר' יוחנן הוא דאמר כשרין לזה ופסולין לזה דהא איכא ר' מנא דלא מפרש משום דמספקא ליה מאן אמר הכי ומאן אמר הכי. ועוד שלא לעשות מחלוקות נאמר דפסק רבא כרשב"ל וכ"ת הא רבא הוא דאמר לית הלכתא כרשב"ל אלא בתלת כמפורש בבבלי פרק הזהב י"ל כיון דמספקא ליה כר' מני לא קחשיב ליה וצ"ע. ועמ"ש עוד בתוס' כתובות וגיטין שם. והנ"י כתב בשם הרמב"ן (וי"ג הרמ"ה) הא דאמר הבבלי בסוגיין אהא דאילעא וטוביה כו' ואי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזיל דוקא מהאי טעמא הא לאו הכי כשרים אלמא כתב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה כשרים להעיד להרחוק ע"כ. ותימא ודאי אם נאמר כל שהלוה כאן אפשר לתבוע הערב היו העדים כשרים. וסד"א כיון שעתה אין המלוה תובע הערב אלא ללוה אע"פ שקרובים לערב כשרים ולא דמיא כלל לכותב לשני בני אדם כו' לכך קאמר כיון דבסוף קאזיל מיהת בתר הערב ה"ל ככותב לשני בני אדם ופסולים ועמ"ש בסמוך בד"ה כתב כו' בשם רש"י ובעה"מ ע"ש. והלח"מ פי"ד מה"ע תירץ קושיא זו ו דבריו אינן מובנים וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף