אבן יקרה/א/לה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבן יקרה א לה

סימן ל"ה הפרשת תרומה להוציא מידי טבל ודין נתינה

כבוד האברך המשכיל חו"ש אוצר נחמד מוהר"מ אשכנזי נ"י

מכתבך עם ח"ת הגיעני ונשתהה בבית השליח מספר ימים, גלל כן התמהמהה תשבותך עד היום וכעת הנני להשיבך מאשר יקרת בעיני:

הנה הבאת דברי הגאון בעל נו"ב במהדו"ת דהא דחטה אחת פוטרת את הכרי היינו רק לענין היתר הטבל אבל מ"מ חובה על הבעלים להפריש כדי נתינה מדאורייתא. ועל יסוד זה בנית פלפולך בישוב דברי הרמב"ם פרק כ"ג מה' שבת גם הקשת ע"ז מהא דאמרינן בנדרים דף י"ב כתלת אהרן וכתרומתו מותר וכתב הרא"ש שם ואע"ג דמיתסר על פיו לא הוה דבר הנדור דהא מעיקרא נמי אסור משום טבל ופיו לא אסר אותו אלא התיר השיריים והקשת דכ"ז ניחא בהפרשה ראשונה אבל בהפרשה שני' הא כבר הותרו השיריים ע"י הפרשה ראשונה ושפיר הוה דבר הנדור ואמאי יהי' מותר נימא סתם נדרים להחמיר זה ת"ד:

תשובה

הנה אין ספר נו"ב תנינא תחת ידי, אולם בודאי אין כונת הגאון הנ"ל על שתי הפרשות דזה דבר לא ניתן להאמר כלל (ולא מטעם שכתבת בשם בנו הגאון כמ"ש לקמן) דלא מצינו בשום מקום בש"ס אצל תרומה שתי הפרשות ועוד כיון שכבר הותרה התבואה ע"י חטה אחת ונעשו חולין גמורים כפשטא דש"ס דחטה אחת פוטרת האיך יפריש מהם עוד תרומה ואם שסברא זו מבוארת ומאומתת מצד השכל דכל שנפטרה התבואה ע"י החטה האחת אין סברא לתרום ממנה עוד תרומה כדי נתינה נ"ל עוד ראי' לזה דאל"כ יקשה קושי' עצומה לשיטת הראב"ד סוף פ"א מה' תרומה דתרומה בזה"ז בארץ דאורייתא דלא דריש כי תבאו בביאת כלכם א"כ אמאי פטורין מתרומה בחוץ לארץ הא כתבו התוס' ב"ב דף פ"א ע"א ד"ה ההוא כו' דביכורים חשיבי חובת הגוף ולא חובת פירות דהא מותר לאכול הפירות קודם שיתן הביכורים עיין שם היטב ואם נימא דאחר שהתיר התבואה בחטה אחת יכול ליתן עוד תרומה כדי נתינה א"כ ל"ה חובת פירות רק חובת הגוף שהרי מותר באכילה קודם הפרשתה א"כ שוב הי' לה לנהוג אף בח"ל כדין כל המצוות שהן חובת הגוף ודוק היטב (ואף לחילוק השני של התוס' שם לא הוה התרומה השנית חובת פירות דמה שאינה מפרישה קודם מירוח הוא משום החטה האחת שצריך להפריש מקודם שהוא חובת קרקע קצרתי ודוק) אלא ודאי כיון שאין שייך תרומת חטה אחת והתבואה מותרת בלאו"ה א"א להפריש עוד מן החולין וז"ב. ועיין עוד רש"י חולין דף כ"ו ע"א ד"ה אא"כ החמיץ בטעמא דאין מפרישין מן הפטור על החיוב עייש"ה:

וע"כ אין כונת הגאון נו"ב ז"ל רק שאף דחטה אחת פוטרת את הכרי מ"מ אם לא הפריש רק פחות מכדי נתינה נהי שהתבואה הותרה מ"מ הוא לא קיים מצות נתינה שעליו חל החיוב להפריש מתבואתו כדי נתינה וע"כ כדי לקיים מצות נתינה צריך שיפריש בשעת הפרשתו כדי נתינה. אבל ודאי אם כבר פטר והתיר את התבואה פעם אחת ע"י חטה אחת שוב א"א לו לקיים מצות נתינה ע"י הפרשה שנית כיון שכבר נעשו חולין גמורים ואין מגביהין תרומות מן החולין, והתבואה מתוקנת אך הוא לא קיים מצות נתינה וז"ב מאד:

ומה שהבאת בשם הגאון מ"ל פ"ו מה' מתנות עניים שכתב גם הוא שצריך שתי הפרשות עיינתי שם וסלח לי אם אומר לך כי לא דקדקת בדבריו. ואדרבא מבואר בדבריו כמו שכתבתי דלאחר שפטר את הכרי בחטה אחת לא משכחת שיתן כדי נתינה ואין להאריך בזה וא"כ נסתרו כל דבריך גם אין כאן קושי' מנדרים דף י"ב כמו שחשבת:

ומה שיש להקשות באמת על דברי הרא"ש האלו בנדרים דף י"ב הוא ממשנה ח' פרק בתרא דחלה דתנינן שם ג' ארצות לחלה כו' אחת לאור ואחת לכהן וכתבו התוס' בחולין דף ק"ד ובבכורת דף כ"ז דחלה השני' הניתנת לכהן אינה טובלת ורק בעינה אסורה א"כ הדרא קושית הרא"ש לדוכתא היכא פסיק ותני כחלת אהרן מותר הא במקומות האלו הוה חלת אהרן הניתנת לכהן דבר הנדור ואין לומר כתירוצו של הרא"ש דמעיקרא נמי אסור משום טבל ופיו לא אסר אותו רק התיר השיריים דהא חלה זו אינה טובלת. והיא קושיא נכונה ודוק ויש לפלפל בזה הרבה:

ומה שהבאת בשם הגאון מוה' שמואל לנדא ז"ל בנו של הנו"ב דלאחר שהפריש חטה אחת אכתי אסורה לאכול ואם אכל ישראל טבל הטבול לתרומה כזו חייב מיתה והא דחטה אחת פוטרת את הכרי אין נ"מ רק בתבואת כהן. הנה אין הספר תחת ידי כמו שהודעתיך. אולם כפי אשר העתקת דבריו לא ניתנו להאמר כלל דלפי דבריו הא דאמרינן בש"ס ע"ז דף ע"ג דמשום הכי טבל במשהו דכהתירו כך איסורו משום דשמואל דחטה אחת פוטרת את כל הכרי ולדבריו הא גם לאחר שהפריש חטה אחת אינו מותר עוד באכילה. ולומר דמשום דבתבואת כהן הותר בחטה אחת חשיב התירו במשהו בודאי שהוא דוחק עצום, ועוד מה יענה לסוגיא ערוכה בקידושין דף נ"ח ע"ב הגונב טבלו של חברו משלם לו טבלו דברי רבי ר' יוסי בר"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו. ורצינו לומר שם בש"ס דבדשמואל קמיפלגי דאמר חטה אחת פוטרת את כל הכרי דמאן דס"ל דמשלם לו דמי כל טבלו ס"ל דשמואל ואמרי לי' בעל הטבל אנא הוה פטרנא בחטה אחת עיין רש"י שם ואם כדברי הגאון מוהר"ש לנדא אין זו טענה דהא על כרחו הי' צריך להפריש כדי נתינה כדי להתיר טבלו ואין לומר דשם מיירי בכהן מלבד שהוא דוחק עצום ורב בלאו"ה א"א לומר כן דא"כ מה טעמא דמאן דס"ל שאין משלם אלא דמי חולין שבו הא אע"ג שהכהן מחוייב לתרום תבואותיו מ"מ התרומה לעצמו כמבואר ברמב"ם פ"א מה' מעשר ה"ג וא"כ מדוע לא יכול לתובעו גם דמי התרומה ודוק היטב :

ומה שרצית לישב קושית התוס' בהא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת שהקשו הא יוכל ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה כמו דאמרינן בשבת דף קמ"ב לענין מדומע. וכתבת לפי דברי הה"מ פ"ד מה' יו"ט ה' י"ח דבדבר שאף בלא תיקון חזי לאדם אחד תו לא חשיב מתקן וע"כ במדומע שרי ע"י נותן עיניו בצד זה כו' כיון שראוי לכהנים לא חשיב מתקן. משא"כ בטבל. לא צדקת שהה"מ לא כתב דבריו רק לאותם שאמרו בביצה דף י"ח לענין איסור טבילת כלים ביו"ט טעמים אחרים ולא מטעם מתקן ע"ז כתב שהם לא יסברו טעם מתקן משום דבלאו"ה מותר לטמאים משא"כ הסוגיא דשבת שם ע"כ אזלא אליבא דמאן דס"ל דגם בכה"ג שייך מתקן דאל"כ לא הוה מקשה הש"ס מידי והא מתקן הוא. וע"כ הסוגיא שם אזלא אליבא דרבא דס"ל בביצה שם דגם בכה"ג שייך מתקן וע"ז מתרץ בגמ' דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה הרי דגם במקום מתקן שרי באופן זה וא"כ קושית התוס' קמה גם נצבה וז"פ וברור:

ובהיותי בזה נתעוררתי לישב דברי הרמב"ם פי"ד מה' מאכלות אסורות ה' י"ז מקושית המג"א סי' תרי"ח ס"ק ט'. ונעתיק מקודם סוגית הש"ס יומא דף פ"ג ע"א ת"ר מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל וכו' טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל אמר רבה באפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקנינן כו' כי פליגי בדלא אפשר. ומקשינן אפשר בחולין פשיטא ומתרצינן לא צריכא בשבת ומקשינן בשבת נמי פשיטא טלטול מדרבנן הוא ומתרצינן ל"צ בעציץ שאינו נקוב כו' לימא כתנאי (הא דרבה, רש"י) מי שנשכו נחש כו' וגוזזין לו את הכרשין לא יאכל עד שיעשר רבי אומר אינו צריך לעשר כו' אפילו תימא רבי ע"כ לא קאמר רבי אלא במעשר ורק דרבנן עייש"ה עם פירש"י. והרמב"ם ז"ל במקום הנ"ל כתב וז"ל טבל ותרומה אם אי אפשר לתקן הטבל פירוש כגון שלא יהי' די בנותר מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה. והקשה המג"א מדוע לא חילק בין מעשר ורק לפירות שהרי הלכה כרבי מחברו. דהא לפי סוגית הש"ס מיירי פלוגתתן באפשר וס"ל לרבי דלא יעשר שלא ידחה שבות דהפרשה בשבת מקמי טבל דרבנן עיי"ש:

והנ"ל בישוב קושיא זו דלכאורה יש לדקדק אהא דמקשינן בגמרא בשבת נמי פשיטא טלטול מדרבנן הוא ואמאי לא אמרינן טעמא דמתקן הפשוט בכל מקום לענין הגבהת תרומות ומעשרות בשבת אולם ל"ק דהרי מבואר בתוס' חגיגה דף ח' ובכמה דוכתא דהיכא שיכול ליהנות בלא התיקון לא חשוב מתקן וכאן הרי אם נאמר שאסור לתרום הא הוא מותר לאכול טבל א"כ ממילא לא חשיב מתקן וא"כ שוב לא נשאר רק חששא דטלטול בשבת ושפיר מקשינן טלטול מדרבנן הוא ודוק:

אולם יקשה בהא דתנינן בכמה דוכתי בש"ס הלוקח יין מבין הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' ומיחל ושותה מיד דברי ר' מאיר אמרו לו אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע. וכתבו התוס' בשם התוספתא דמיירי קודם שקידש היום אבל בודאי חשכה אסור לתרום ולעשר בשבת. והנה לפי המתבאר מהסוגיא דשבת דף קמ"ב המובא למעלה לא שייך מתקן היכא דלא עביד מעשה בידים וא"כ יקשה למה יהי' אסור בלוקח יין להפריש אפי' בודאי חשכה ע"י שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' הא אהא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת כתב הרמב"ם שני טעמים א' משום מתקן ב' משום מקדיש וא"כ בלוקח יין מבין הכותיים ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' מדוע יהי' אסור בשבת הא מתקן אין כאן דהא לא קעביד מעשה בידים ואי משום מקדיש דשייך גם במחשבה כדאיתא בש"ס בכמה דוכתי הא רש"י ז"ל בביצה דף ל"ז כתב בטעמא דאסור להקדיש משום דדמי למקח וממכר שמוציאו מרשותו לרשות הקדש עיי"ש א"כ הא תינח היכא דבשעת דיבורו יוצא מרשותו לרשות הקדש משא"כ בשני לוגין כו' שהרי כתבו התוס' יומא דף נ"ו ע"א דאין קדושת התרומה חלה עד שעת הפרשה דאל"כ הי' נאסר משום מדומע עיי"ש. וא"כ שוב לא דמי למקח וממכר ולא שייך גם טעמא דמקדיש וא"כ יהי' מותר גם בשבת ודוק:

אך באמת לק"מ דהא באמת הקשו התוס' בכמה דוכתי למה אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת יהי' מותר ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה ותירצו דלא התירו תן עיניו בצד זה כו' רק במדומע שכבר נתקן אבל בתחלת תיקונו של טבל גם זה חשיב מתקן הרי לפנינו דבתחלת תקונו של טבל גם אי לא עביד מעשה בידים חשיב מתקן ושפיר גם בשני לוגין שאני עתיד להפריש כו' אסור בודאי חשכה אף דלא שייך טעמא דמקדיש מ"מ איכא טעמא דמתקן:

אך אם כנים אנחנו בזה דלא שייך כאן טעמא דמקדיש כמו שביארנו מדברי רש"י ביצה הנ"ל ותוס' יומא הנ"ל א"כ קשה קושיא נכונה דהרי לפי"ז הדרא כאן קושית הש"ס לדוכתא באפשר בחולין פשיטא ואי משום דמיירי בשבת ומטעם טלטול ואי לאו דרבה הו"א שלא ידחה שבת, הא כאן בסוגיין לא שייך טעמא דמתקן שהרי אם נאמר שאסור לתרום יהי' מותר לאכול טבל וכל שיכול ליהנות בלא התיקון אף שתיקן לא חשיב מתקן כנ"ל א"כ שוב אפשר להפריש ע"י שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' ואין כאן טלטול כלל ושפיר תיקו קושית הש"ס אדוכתא באפשר בחולין פשיטא ואי משום דפליגי רבנן עלי' דר' מאיר ולא התירו ע"י שני לוגי שאני עתיד להפריש כו' הא כל הטעם דפליגי עלי' הוא משום שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע וא"כ כ"ז ניחא היכא שאסור לשתות טבל, משא"כ כאן דאם נימא שאסור לתרום הרי הוא מותר בטבל הא שוב לא שייך החשש הנ"ל וממילא מותר בדרך זה לכ"ע והדרא קושית הש"ס לדוכתא בשבת נמי פשיטא ואי משום טלטול הא יכול לתרום ע"י שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' ואין כאן טלטול כלל:

(ואין לומר דכאן שייך גם בשני לוגין שאני עתיד להפריש כו' טעמא דמקדיש באם הוא צריך לכל החולין ואז על כרחו יהי' חל בשבת שם תרומה על הנשאר, דז"א שהרי הקשו בתוס' בכורות ד נ"ח ע"א אהא דאין מעשרין מעשר בהמה ביו"ט משום סקרתא ל"ל טעמא דסקרתא נימא משום מקדיש ותירצו משום דעשירי קדוש מאליו לא שייך טעמא דמקדיש. א"כ גם כאן שהרי בשעת האמירה לא שייך טעמא דמקדיש שהרי אכתי אינו יוצא מרשותו לרשות הקדש ולא דמי למקח וממכר ואי משום שיחול אח"כ שם תרומה אחרי האכילה על הנשאר הא זה יהי' קדוש מאליו ודוק היטב):

אולם גם זה לק"מ דהרי תקנה דשני לוגין שאני עתיד להפריש כו' הוא רק למאן דאית לי' ברירה כמבואר בש"ס והא כבר איפסקא הלכתא בש"ס ביצה דבדאורייתא אין ברירה א"כ שוב לא שייך תקנה הנ"ל ושפיר מתרצינן ל"צ בשבת ומטעם טלטול:

אך קשה לפי"ז הא תינח לפי הס"ד דמיירי בתרומה דאורייתא, אבל היכא מוקמינן דפלונתא דר"א בר"ש ורבי מיירי באפשר בחולין הא אינהו מיירי במעשר ירק שהוא דרבנן וא"כ שוב קשה היכא ס"ל לרבי דא"צ לעשר משום שבת הא כאן שוב יש תקנה להפריש ע"י שני לוגין שאני עתיד להפריש דהא בדרבנן יש ברירה:

אמנם גם זה ל"ק דהא הסוגיא אזלא אליבא דרבה ואליבי' בלאו"ה מוכרחין אנחנו לומר דס"ל כמאן דאמר דגם בדרבנן אין ברירה דהא אמרינן אליבי' ל"צ בעציץ שאינו נקוב דרבנן, ואי ס"ל בדרבנן יש ברירה הדק"ל בשבת נמי פשיטא ואי משום טלטול הא יכול להפריש ע"י מה שאני עתיד להפריש כו' אלא ע"כ דס"ל כמ"ד דגם בדרבנן אין ברירה וא"כ שפיר מוקמינן אליבי' פלוגתא דר"א בר"ש ורבי באפשר ודוק היטב:

ולפי"ז מיושבת היטב קושית המג"א דהא תינח אליבא דמאן דס"ל גם בדרבנן אין ברירה אבל הרמב"ם ז"ל הא איהו פסק בהדיא דבדרבנן יש ברירה כמבואר בדבריו פ"ה מה' יו"ט ה' כ' ובפ"ג מהגירושין ה' ד' ועיי"ש בכ"מ ובפ"א מהתרומות ה' כ"א א"כ ממילא ליכא לאוקומי פלוגתא דרבי ור"א בר"ש באפשר דהא יכול לעשר ע"י שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' כנ"ל ושפיר כתב אם אי אפשר בנותר כו' ודוק היטב כי הוא חריף אלה דברי ידידך: