מעשה רקח/שאר אבות הטומאות/ד
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מפרשי הרמב"ם אור שמח
|
א
שמנה שרצים וכו'. הקשה המל"מ ז"ל דלמה השמיט הברייתא דפ' העור והרוטב דף קכ"ז הצב למינהו להביא הערוד (והפפילין) [הנפלים] וסלמנדרא ופי' רש"י שכולן מין צב ע"כ. ובאמת גם בתורת כהנים סוף פרשת שמיני ברייתא זו בלי חולק ולרבינו שהשמיטה אם נאמר שאינה הלכה מדלא תני לה במתני' אכתי קשה דלמינהו אמור גבי צב ומאי דריש ביה והרי הביא רבינו דין ביצה המרוקמת ועכבר שחציו בשר וחציו אדמה לקמן הל' י' י"א דמרבינן להו מקרא כדאיתא התם ועמ"ש בסוף הפרק שאר שקצים ורמשים כולן כגון הצפרדע והנחש והעקרב יש ללמוד דס"ל כהך ברייתא דאי ס"ל דאינה הלכה והרי הן שאר שרצים לישמועינן הני וכ"ש השאר שוב ראיתי בדף קכ"ב דדריש הך למינהו הפסיק הענין:
ה
מה שרץ בשר וכו'. עיין מ"ש פ"ב הל' ג' דמכח זה לא פסק רבינו כהך ברייתא:
ו
הכוליא והכבד וכו'. עיין מ"ש פרק ב' הל' ד':
יא
שרץ שחציו בשר וכו'. בפירוש המשנה כתב רבינו שכמה אנשים העידו לו שראוהו עיי"ש ואין ספק שהם אמת ודבריהם אמת:
ואם השריץ על פני כולו וכו'. הקושי מבואר דנראה היפך הגמרא בין למאן דמתני ארישא בין למאן דמתני אסיפא וכבר נתעורר בזה מהר"י קורקוס הביאו מרן ז"ל ולענ"ד נראה דרבינו קשיתיה בדברי ר' יהודה דקתני אף הנוגע (בבשר שכנגד האדמה) [באדמה שכנגד הבשר] טמא דלמה ביאר (בבשר שכנגד האדמה) [באדמה שכנגד הבשר] הלא מילתא דפשיטא היא דשלא כנגד הבשר מהיכא תיתי שיהא טמא ומכח זה בא ר' יהושע בן לוי לבאר דכוונת אמרו כנגד הבשר היינו שהשריץ על פני כולו וכיון דריב"ל נחית לפרושי מלתיה דר"י וגם ידוע דרכו של רבינו לפסוק כלישנא בתרא מכח זה פסק כר"י ולא הזכיר אדמה שכנגד הבשר אלא ביאורו דהיינו שהשריץ על פני כולו ונמצאו דבריו ז"ל מכוונין להלכה ודו"ק:
יב
בשר השרץ וכו'. הא דבעינן עד שיפסל מאכילת הכלב היינו לטהרו מידי טומאה שהיה בו לגמרי דאם לא קדם לו טומאה לא בעינן שיפסל מאכילת הכלב אלא כיון שנפסל מאכילת אדם שוב אינו מטמא כמ"ש רבינו פ"ב דטומאת אוכלין הל' י"ד:
אבל שרץ שיבש ושלדו קיים וכו'. מרן ז"ל הביא פי' רש"י שפירש שלדו דפוס צורתו ולא היה צריך לזה שהרי רבינו עצמו בפ"ג דטומאת מת הל' ט' כתב דשלדו היא השדרה והצלעות, ובס' לחם יהודה ז"ל הקשה על דברי מרן שכתב דהטעם דהוי אסמכתא משום דכיון שנתיבש כל כך הרי הוא כעפר ע"כ דהא גבי מת דמטמא יבש וטהור בנעשה עפר כקמח ואעפ"כ בנשרף ושלדו קיים טמא מדאורייתא אע"ג דהוי עפר ממש והכריח ז"ל ממ"ש אח"ז בגמרא דאינו מטמא יבש מדכתיב במותם ואי דרשא דלעיל דבהם ומהם היא דרשא גמורה תיפו"ל יבש דאינו מטמא מהתם דהא פריקנא לה כאן בלח כאן ביבש וכו' ע"כ. ואיני רואה שום הכרח חדא דלדידיה נמי אמאי אצטריכו שני דרשות משני פסוקים ליבש ועוד שהדבר מבואר דמאי דחילק בין לח ליבש היינו בין יבש גמור ללח קצת דהיינו שלדו קיימת והיינו משום דכבר ידע הדרשא דבמותם דממעט יבש ודרשא דבהם אשמועינן דיבש לגמרי קאמר לאפוקי שלדו קיימת ולא דמי למת דהתם גם היבש טמא משא"כ השרץ דיבש טהור מקרא דבמותם:
יד
השרץ אינו מטמא עד שימות וכו'. מרן ז"ל ציין פ"ק דאהלות ופ"ק דחולין וקשה דהתם קתני בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשם וכו' דמשמע דבבהמה וחיה דוקא איירי ואף אם בכללן שרצים למה רבינו הזכירה לענין שרצים ולא הזכירה לענין נבלות, וצ"ל דמדקמסיים מתני' כגון הזנב של הלטאה שהיא מפרכסת דייק לה רבינו דבשמנה שרצים איירי וזהו דעת רש"י ז"ל בחולין דף כ"א דמייתי הך מתני' התם ופי' רש"י הותזו ראשיהן בשמנה שרצים קמיירי בסדר טהרות וכתבו עליו התוס' דגבי בהמה חיה ועוף מיתניא במסכת אהלות ולא גבי שרצים כדפירש בקונטריס ע"כ ומוכרח שנאמר כמ"ש דהא בכל אותו פרק אין מוזכר שרצים אפילו ברמז וחס לן להטעות למאור הגולה זלה"ה בדבר זה, ונראה דמכח זה לא תמהו עליו התוס' ז"ל אלא שחלקו עליו ומרן ז"ל בפ"א דטומאת מת הקשה דבפ"ב דחולין אמרו שחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה דהוי היפך הך מתני' ותירץ לדעת רבינו עיי"ש אך לענ"ד מוכרח דאינו הלכה שהרי גבי אבר מן החי נראה מדברי רבינו פ"ה דמאכלות אסורות ופ"ט דהל' מלכים דגבי ישראל כיון שנשחטה פקעא מינה איסור אבר מן החי והברייתא אמרה הרי היא כחיה לכל דבריה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |