ערך/שביעית
|
|
ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי 
שביעית
מקור
בכמה פרשיות בתורה נצטוו ישראל על מצוות השביעית:
1. פרשת משפטים (שמות כג י-יא): "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, כן תעשה לכרמך לזיתך".
2. פרשת בהר (ויקרא כה א-ז): "וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור, שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".
טעם למצוות השביעית
הכלי יקר (ויקרא כה ב) הביא שלשה טעמים שנאמרו בטעם מצוות השמיטה:
- א. דעת הרמב"ם במורה נבוכים
טעם שביתת הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזורע.
- אלא שהקשו על טעם זה: א. למה יתחייבו גלות על שמיטת הארץ, יהיה עונשם שלא תוסיף תת כחה. ב. אין זה שבת לה' כי אם לצורך הארץ. ג. מהו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה, והרי ישבו עליה הגוים שלעולם בה יעבודו.
- ב. דעת העקידה
שתכלית המצוה לזכר חידוש העולם ולזכור ימי עולם[1] וסופו ימות חלדו. וכ"כ מהרי"א.
- הכלי יקר מקשה על פירוש זה שהוא דומה ליהודה ועוד לקרא, שאם שבת שישנה בכל שבוע זכר לחידוש העולם לא הועילה מה תועיל השמיטה הבאה לעתים רחוקים[2].
- ג. דעת הכלי יקר
שטעם מצוה זו להשריש בישראל את מדת האמונה והבטחון שלא יתעסקו בעבודת האדמה ויסמכו על המנהג הטבעי ויחשבו שהם אדוני הארץ.
המלאכות האסורות בשביעית
בגמרא במועד קטן (ג.) נחלקו אמוראים האם כל המלאכות ותולדותיהן אסורות בשביעית מדאורייתא[3], או שרק המלאכות המוזכרות בפסוק, זריעה, זמירה, קצירה ובצירה, הן האסורות בשביעית ושאר המלאכות אסורות מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא[4].
חרישה
בגמרא (מו"ק ג.) איתא: "החורש בשביעית, רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה". ונחלקו בכל תולדות המלאכות בשביעית שאינן מארבע המלאכות המפורשות בתורה האם אסורות מדאורייתא[5]
נחלקו הפוסקים אם חרישה בשביעית אסורה מדאורייתא או מדרבנן. המנחת חינוך (מצוה קיב) כתב שחרישה אסורה מדאורייתא אך יש בה עשה בלבד ולא לא תעשה. אמנם בדעת הרמב"ן כתב (מצוה שכו) בשם השער המלך (שמיטה ויובל פ"א ה"א) שאין באיסור דאורייתא אלא איסור דרבנן, וכתב שאין הרמב"ן תחת ידו. ובפירושו לתורה (שמות כג יא) מבואר שדעתו שחרישה אסורה מדאורייתא. ובדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים אם לדעתו חרישה אסורה מדאורייתא[6] או מדרבנן[7]
בנשים
המנחת חינוך (מצוה שכז) הסתפק אם נשים אסורות בחרישה בשביעית. ושורש הספק שהרי נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, והטעם שחייבות בשביעית הוא כיון שיש בה עשה ולא תעשה וכשם שחייבות בלא תעשה חייבות אף בעשה[8], ואם כן חרישה שאין בה לאו אלא עשה בלבד אם כן יש להם להיפטר. אך מאידך כיון שיש עשה כללי לכל מלאכות השביעית "ושבתה הארץ שבת להשם" ועשה זה כולל את כל המלאכות, וכיון שמוזהרת על עשה זה לענין זריעה שיש בה גם לאו ממילא אין עשה לחצאין ומוזהרת על כל עשה זה גם לענין חרישה. וכתב שלא מצינו שיהיו נשים מותרות לחרוש בשביעית.
עוד הוסיף טעם אחר שיהיו חייבות כיון שאין מקום לפוטרם משום מצוה עשה שהזמן גרמא באופן שהמצוה אינה על גוף האדם אלא על דבר חיצוני לו, כדרך שכתב הריטב"א (קידושין כט.) לענין שביתת בהמתו בשבת וה"ה לענין שביתת הקרקע.
מחפה
בתוספות בפסחים (מז: ד"ה ושביעית) שמחפה אינו תולדה ולכן חייב בשביעית כזורע ממש. וכן משמע בתוספות הרא"ש (מו"ק ג. ד"ה איתמר) שמחפה זרעים בשעת חרישה הרי הוא זורע ממש. ובדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים, המנחת חינוך (מצוה שכו אות א) דקדוק ממה שלא הביא דין מחפה שסבירא ליה שאינו חייב עליו בשביעית. והשער המלך (פ"י מרוצח ה"ט) כתב בדעת הרמב"ם שמחפה הרי הוא זורע ממש.
שביעית בזמן הזה
לדעת רוב הפוסקים חיוב שביעית בזמן הזה אינו אלא מדרבנן, שאינה נוהגת אלא בזמן שה*יובל נוהג. כך מבואר בירושלמי בגיטין (הו"ד ברש"י גיטיון לו. ובתוספות שם). וכ"פ הרמב"ם (פ"י משמיטה ויובל ה"ט) [לדעת הבית יוסף (יו"ד ריש סימן שלא) ובכסף משנה (פ"ט משמיטה ויובל ה"ב)], טור (יו"ד סימן שלא) וספר החינוך (מצוה פד).
נשים בשמיטה
איסור עבודת הארץ
הפקר הפירות
קדושת פירות שביעית
שמיטת כספים
ספיחין
בחוץ לארץ
שמיטה אינה נוהגת אלא בארץ ישראל. קידושין (לו:), רמב"ם (פ"ד משמיטה ויובל הכ"ה), טור (יו"ד סימן שלא) וספר החינוך (מצוה פד).
אמירה לנכרי
החזון איש (שביעית יב ו, נדפס בהוספות שביעית [סוף פרה] סק"ח) כתב שאין שייך היתר אמירה לנכרי (אפילו מדאורייתא בלבד) בשביעית, דשאני שביתת שבת שהאיסור על הגברא בלחוד, ורק הוא הצריך לשבות. משא"כ בשביעית שרצון התורה בשביתת הארץ.
וזה לשונו שם: אין נפקותא אם עושה בעצמו או עושה ע"י שליח שא"צ כאן דין שליחות, למה הדבר דומה לאדם שתוחבין לו איסור לגרונו לרצונו או שמלבישין לו כלאים לרצונו, וה"נ כששלוחיו קוצרין לו כל שדהו ורצונו להחזיק לעצמו הכל הרי עבר בלאו דל"ת כדרך הקוצרין, והלכך אין נפקותא אם עושה ע"י ישראל או עושה ע"י נכרי ואפי' ע"י קוף ואינו ענין לאמירה לנכרי בעלמא. עד כאן לשונו ז"ל עיי"ש.
מלאכה שאינה צריכה לגופה
- ↑ ועי' אבן עזרא ורמב"ן על ושבתה הארץ שבת לה'.
- ↑ ויש בפרשת משפטים במכילתא "מה תלמוד לומר שבת בענין שביעית (ראה שמות כג פסוק י-יב) ללמדך שלא תתעקר שבת בראשית ממקומה".
- ↑ ונלמד הדבר בכלל ופרט וכלל. לדעת רש"י ותוספות שם הכללים הראשון והאחרון הם 'שבת שבתון' ו'שנת שבתון'. ולדעת הירושלמי (כלאים פ"ח ה"א) הביאו הר"ש (שביעית פ"א מ"ד) הכלל הוא 'ושבתה הארץ'.
- ↑ ולומדים זאת מייתור הזמירה הכלולה בזריעה, והבצירה הכלולה בקצירה, ללמדנו שרק אלו המלאכות אסורות מדאורייתא. או שאין לומדים כלל ופרט וכלל כשכלל בעשה והפרט בלא תעשה.
- ↑ כנ"ל פרק "המלאכות האסורות בשביעית".
- ↑ כ"ד מים חיים (שמו"י פ"א ה"א), רבי עקיבא איגר (תוספות למשניות שביעית פ"ב מ"ב) ונודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סימן לא).
- ↑ כ"ד שו"ת רדב"ז (סימן א'תקס), תוספות יום טוב (שביעית שם) וקרית ספר (שמו"י פ"א ה"א).
- ↑ כדרך שאומרים לענין יום טוב שנשים מוזהרות על העשה שבו כשם שמוזהרות על הלאו.
| לניווט בין ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי | |
|---|---|
|
| |
| א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • כ • ל • מ • נ • ס • ע • פ • צ • ק • ר • ש • ת |