נתיבות המשפט - חידושים/חושן משפט/סה
נתיבות המשפט - חידושים 
חושן משפט סה
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) שטר אצלו. בין שטר הלואה ומשכנתא ומכר ומתנה וכל שטר:
(ב) יהא מונח) (והשליש נאמן לומר אח"כ נזכרתי ועושין כדבריו) (ואם יש ע"א שיודע מה טיבו ומעיד ששייך להמלוה מחויב הלוה שבועה דאורייתא) (ואם הלוה מודה לדברי העד שבשעת שלישות היה שייך למלוה רק שטען שפרע אח"כ או שאח"כ התנו מחדש תנאי אחר בפני השליש הוי משואיל"מ ואם העד מעיד ששייך להלוה העד אחד כמאן דליתא ויניח וע"ב ס"ק א':
(ג) היה יכול לגבות. כתב הסמ"ע דחייב לישבע ש"ח כעין דאורייתא נגד השליש כמו בע"א מעיד שהוא פרוע. והש"ך חולק כיון דאינו מעיד בפי' שהוא פרוע דנהי שהיה בידו יכול להיות שהשטר אמת ועוד דלא גרע הכחשתו מאלו היה מודה לו וטוען ברי שחייב לו שלא היה צריך לישבע וכמש"ל כ"ש עתה שמכחישו וצ"ע עכ"ל וכן עיקר:
(ד) להחזירו. הש"ך תמה דלמה לא יהיה נאמן שהיה מכחישו כמו בסימן נ"ח בפרעון בע"א וטוען סטראי דנאמן וכתב דמיירי שהמלוה עצמו אינו טוען ברי שהוא ג"כ מסופק אם פרע דהשתא ל"ש מיגו עכ"ל וע"ב ס"ק ג' טעם נכון) (דלא מהימן כאן במיגו וגם הטעם דלא דמי להא דסעיף ט"ז ע' שם שנכון הוא:
(ה) טענה. פי' לא טענת משכון דאימר דהלו' הפקידו אחר שנפרע כולו ולא טענת לקוח שהרי ע"י השטר נודע שבא לידו בתורת משכונא) (והיינו דוקא בשטרי דלאו אקנייתא ולמאן דס"ל בסי' ל"ט סעיף י"ג דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה אבל למאן דס"ל דכותבין ללוה בלא מלוה או בשטרי אקנייתא יכול לטעון לקוח כשהחזיק שני חזקה דאימר כתב המשכונא בלא המלוה) (ואם השטר זמנו אחר שהתחילו שני החזקה ולא עברו ג' שנים עדיין מזמן השטר הוי מחאה ולא מצי לטעון לקוח וע"ב ס"ק ד':
(ו) לבעלים. אע"פ שמוחזק בה כיון דאיכא ריעותא אמרינן קרקע בחזקת בעליה עומדת:
(ז) עצמו. פי' אם טוען האב שהלו' ח"ל גובה בו ואם טוען א"י נתבאר בסי' נ"ט דצריך להחזיר השטר:
(ח) יורשי. והא דבסי' רמ"ג סי"ג גבי שטר מתנה שמחזירין ליורשי נותן שאני מתנה בלא קנין דעדיין לא זכה בהמתנה מה שאין כן בשטר חוב דהשטר מורה שהלוה לו רק דחיישינן לפרעון לא יחזיר לשום אחד מהם והש"ך חולק דהא בהדיא מבואר בש"ס דאפילו שטר מתנה נמצא בשוק ואין בו קנין דאין מחזירין לשום אחד ונמצא ביד אביהן דמי לנמצא בשוק. והש"ך מחלק דבסימן רמ"ג מיירי דידוע דהנותן מסרו לידו משום הכי מחזירין לנותן וכן בשטר חוב אם ידוע מיד מי בא ליד נפקד מחזירין לידו וכן נכון) (ואם הנפקד יודע שבא לידו מהמלוה והלוה טוען ממני נפל ומצאת אפילו אתחזיק בבית דין נאמן הנפקד דלא כהתומים סיף סי' מ"א עיין שם) (יורשי השליש שיודעין שהיה שליש משניהן וא"י באיזה אופן הדין כמו בשנים אוחזין בטלית דיחלוקו בשבועה משא"כ בשליש אפילו בכהאי גוונא יהא מונח מטעם שכתב הרשב"א דספיקו של השליש כספיקו של הבע"ד ומרע לשטרא וע"ב ס"ק י':
(ט) אחר. היינו קודם שנשמע מפיו דהאחר הספק סמ"ע והש"ך חולק וס"ל דדוקא קתני קודם שבא ליד אחר. וזהו דוקא ביורשי נפקד הדין כך אפילו תפס בעדים) (אבל בשליש גופיה כשתפס בעדים מחוייב להחזיר וכשהשליש מסופק הוי כספיקו של בעל דין ומרע לשטרא ועיין ביאורים סק"ז:
(י) כתובת אשה הנפקד. דוקא כתובה שאינה עומדת להפרע מיד עד אחר מות בעלה מה שאין כן שטר נדונייתא בסעי' ה' דעומד להפרע טפי אין מחזירין סמ"ע. והש"ך כתב דאפי' כתובה אין מחזירין רק מצד מנהג וע"ב ס"ק ח') (דבכל שטר שהוא תו"ז גובה בעידי תו"ז כיון דלא איתרע השטר כשהוא ביד שליש רק כשנפל משא"כ בשטר נדונייתא דסעיף ה' מיירי ביש בו קנין דיש לחוש שמא אמר תנו בידי או הושלש בידי על תנאי:
(יא) כמאמרם. הסמ"ע כתב דמ"מ צריך לישבע קודם שמחזירין לו. והש"ך חולק. וכתב עוד דהמלוה יכול לומר ללוה או השבע אתה ויחזיר לך השטר או אני אשבע ויחזירו לי ואז כשהלוה אינו רוצה לישבע מחזירין למלוה וכן כשהלוה אמר כן למלוה והמלוה אינו רוצה לישבע מחזירין ללוה וע"ב סק"ט:
(יב) אנן. דוקא בשטר שא"י לגבות בלא כומ"ס לא טענינן להו דמילתא דלא שכיחא היא אבל בשטר שנכתב לכל מי שמוציאו טענינן להו וע' בסי' ס"ז) (דבשטר שא"י לגבות לא מהימן אפי' אביהן במגו ועמ"ש שם. ועש"ך שתמה דהא בסי' ק"ח פסק דטענינן ליתמי מלתא דל"ש ובתומים מיישבו ע"ש:
(יג) קשור. הש"ך תמה דהא יש לחוש דהשליש קשרן יחד וצ"ע. והנה דעת הסמ"ע דאפי' מתנה שיש בו קנין ובאין בו קנין אפי' אין קשור מחזירין לנותן. והש"ך חולק דשא"י ממי בא אפי' באין בו קנין אין מחזירין לשום א' ובקנין אפי' ידוע שבא מהנותן מחזירין להמקבל והיינו כשידוע שהקנה בסתם ולא אמר תנו בידי כמ"ש הש"ך בסי' נ"ו ובשט"ח אין מחזירין דחיישי' לפרעון ע"ש וע"ב:
(יד) זמנו. כיון דנפל איתרע חיישי' לפרעון אפי' תו"ז) (ואם אמר הלוה לא לויתי והמלוה נותן סי' הוחזק כפרן וגובה מהלוה) (אבל כשטוען הלוה פרעתי בניסן וקבלתי השטר תיכף והמלוה הביא עדים שראו בידו השטר באייר אפ"ה אין גובה אפי' מהלוה וע"ב ס"ק י"ב) (ואם הוחזק כפרן בשטר שנפל אז אם הוחזק כפרן קודם שנפל כגון שטען לא לויתי והוציא השטר וא"ל הב"ד צא תן לו דהדין שא"נ לו' אפי' פרעתי אח"כ מ"מ כשנפל מידו השטר נאמן לו' פרעתי אח"כ אבל אם טען טענה אחרת שכבר נפל השטר והוחזק בה כפרן כגון שטען לא לויתי והביא עדים שלוה וכתב השטר שנפל עכשיו לא מיבעיא שא"נ לטעון פרעתי קודם אלא אפי' אמר שא"ל הב"ד צא תן לו א"כ לטעון אפי' פרעתי אח"כ כיון שהוחזק כפרן ואין נפילת השטר שוב ראיה להפרעון שאח"כ וע"ב. ולענין אי מועיל סי' כרוכין לאו סי' בכלי לגבות ממשעבדי אם ניחוש שמא הלוה הגיד לו הסי' יבואר אח"כ:
(טו) שמספיקין. דעת הש"ך דמיירי שידוע שאינו חייב לשום אדם כגון שהכריזו או שיש תיקון בעיר שאין שום שטר מועיל רק מנאמן העיר אבל בלא"ה חיישי' דלמא חייב לשום אדם ומודה בשטר זה כדי להפקיע חובו והסמ"ע חולק וס"ל דל"ח רק לפסידא דלקוחות הידועים לנו:
(טז) הנפק. דלקנוניא ליכא למיחש דהא יכול ליתן לו שטר מחדש כיון שהוא בו ביום וגם ליכא למיחש לשמא פרעו ורוצה לחזור וללות בו משום הרווחת פשיטי דספרא דהמלוה לא יעשה זה כיון דליכא רווחא למלוה דבו ביום הוא. וע"ב סקט"ו למה צריך הנפק ע"ש באורך:
(יז) איתיה. הל' אינו מסודר וכך הוא כוונת דבריו דהא דאמרי' בש"ס שאם נמצא ביום שנכתב יחזיר אין הפי' כמ"ש קודם דחייב מודה רק אפי' אין חייב מודה רק דליתיה קמן מ"מ יחזיר דלפרעון בת יומא ל"ח. והעיקר כדיעה קמייתא:
(יח) שטרות. וכל השטרות הן ממלוה א' ומ"מ לא יחזיר ללוה אם בא שנמצא ג"כ שובר ביניהם סמ"ע:
(יט) יחזיר. ואם מצא שטר שיש בו ריבית יקרענו המוצאו או הב"ד סמ"ע:
(כ) עדים ואפי' אין עליו ג"כ חת"י הלוה ודין זה הוא אפי' נמצא בבית המלוה. סמ"ע:
(כא) סי' בכלי. אפי' אם א"י ששטר בכלי ול"ח לשאלה בממון. וכן אם אמר השטר מונח בכלי פ' אפי' אינו נותן סי' בכלי אם אין דרך להניח שטר בכלי כזה. ולענין אי גובה ממשעבדי דעת הש"ך דאינו גובה דחיישי' לקנוניא שהלוה הגיד לו הסי' וע"ב) (דל"ש בזה לומר נפל איתרע מהא דלא נזהר המלוה בשמירתו כיון שעשה סי' וממילא כיון דלא איתרע בנפיל' ל"ח לקנוניא:
(כב) כרוכים. כי מנין לחוד הוי סי' והא דבעינן כרוכין דאל"כ הוי ייאוש דחושב מי יימר דנפלו במקום א' ול"ל סי'. ולפ"ז בעינן דוקא כרך חזק שלא יתפרדו בקל ד"מ סמ"ע. וע"ב ס"ק י"ח) (דייאוש לא מהני לגוף החוב רק להשטר שהמוצא יכול להחזיק השטר עד שיתפשרו עמו המלוה וגם כתבתי) (דלא הוי ייאוש כ"א במקום שהשיירות מצויות דאז אין מחזירין בדליכא סי' משום ספק ב' יב"ש ממקומות אחרים אף אם הלוה מודה מש"ה מייאש נפשיה מהשטר אבל במקום שאין השיירות מצויות רק שהספק הוא בין המלוה ולוה או שהוחזקו שני יב"ש לא מייאש נפשיה אפי' אם יודע שהלוה מצאו או שהיב"ש השני מצאו דחושב ודאי יודה לו ששלו כמו באבידה ברוב ישראל דלא מייאש נפשיה) (ואם מכריז סתם אבידה מצאתי והוא אומר שני שטרות אפשר דגם זה הוי סי' רק מתחלה לא תיקנו חכמים להכריז כך כדי לברר ביותר שיהיה יכול בעל האבידה לחפש בעיסקו יותר מהנחסר לו ריטב"א ב"מ ולדעת הרמ"א בעינן שני סי' מנין וכריכה סמ"ע:
(כג) שיודע. בכריכה אפי' בב' שטרות סגי דכריכה וקשר הוי סי' ואם הם ג' שטרות וא' יודע מנין והב' א"י נותנין למי שיודע המנין ואם א' אומר סי' הכריכ' וא' אומר סי' המנין דעת רמ"א דנותנין למי שאומר סי' המנין. והסמ"ע כתב דשקולין הן ולא יתן לשום א'. והש"ך האריך ומסיק בתרי שטרי של לוה ומלוה א' אפי' שניהם לפנינו וא' אומר סי' המנין וכריכה דבתרי שטרי לא הוי כריכה ומנין סי' אף שהב' אינו אומר כלום אין מחזירין ומונחים ובג' שטרות ושניהם לפנינו וא' אומר סי' מנין או כריכה וקשירה והשני א"י שום סי' מחזירין להיודע ואם אחד אומר סי' מנין והשני אומר סימן כריכה נותנין למי שיודע המנין דמדלא ידע הב' המנין ראיה גדולה היא דלאו דידיה הוא ואם א' אומר ב' הסי' והב' אומר סי' מנין הן שווין ויהיו מונחים ואם אין שניהם לפנינו אם יבא א' ואמר ב' הסי' מחזירין לו מדלא בא האחר ראיה הוא שא"י שום סי' אבל אם לא אמר רק סי' א' והשני לא בא כלל יהיו מונחים עכ"ד הש"ך) (והא דלא מהני סי' כריכה להמלוה דוקא כשטוען הלוה פרעתי אבל אם טוען לא לויתי והמלוה נותן סי' הכריכה מחזירין למלוה דמנין הוא יודע בכריכה הא לפי דברי הלוה לא הגיע לידו כלל וע"ב ס"ק י"ט דהעיקר) (דהא דבעי כרוכין דסי' מנין לחוד לא סגי דאף דמהמלוה נפל מ"מ י"ל מדלא נזהר בשמירתו ודאי נפרע משא"כ כשהן כרוכין ומטעם שכתבתי בס"ק כ"א וכרוכין לחוד לא סגי דאין זה סי' דהא היה השטר ג"כ אצל המלוה והא דהלוה לא ידע הסי' דאימר לא שת אל לבו הסימן משא"כ במנין יש ראיה מדלא ידע הלוה דלא שייך במנין לומר ואחר לא שת אל לבו כמ"ש הש"ך. א"נ בעינן כרוכין לסי' במקום שהשיירות מצויות והספק לשני מלוין ומנין לא הוו סי' כיון שהיה בדרך נפילה ומנין בעינן משום ספק שבין המלוה והלוה דלא שייך במנין לומר ואחר לא שת אל לבו משא"כ בכרוכין וכנ"ל וע"ב:
(כד) ללוה. הטעם שהמלוה הוא המקיים שטרו ומיד שנתקיים דרכו ליקח מהב"ד ולא להשהותו שם וכיון שהוא מג' מלוין אין לומר דמיד המלוין נפל דמי כרכן יחד א"ו הלוה פרע לשלשתן וכרכן וממנו נפלו אבל כשאינן מקוימים יש להסתפק שמא המלווים הלכו כל אחד לב"ד לקיים שטרו ומידם נפלו קודם שנתקיים וגם איכא למימר שמיד הלוה נפל לכך מחזיר למי שנותן סי' והיינו סי' דכרוכין והיינו שאומרים ראינו שהב"ד כרכן יחד וסי' דנקב לא מהני כמבואר בסעיף ו' סמ"ע:
(כה) למלוה. דודאי ממנו נפלו לאחר שהלוה לשלשתן וכרכן יחד דאי מהלווין נפלו מי כרכן יחד:
(כו) סי'. ואם הוא מקוים ודאי דמיד מלוה נפל דלוה לא מקיים שטרו מסקנת הסמ"ע:
(כז) מב'. והא דכתבו הפוסקים הדין בג' י"ל דס"ל דגם בהני דמחזירין למי שנותן בהם סי' היינו דוקא סי' מנין וכריכ' ולסי' מנין בעי' דוקא ג':
(כח) לבעליו. משום דליכא למימר שמא נמלך שלא ליתנם דהב"ד אין כותבין אלא דבר המקוים וגם אינן עומדין ליפרע ואיגרות שומא אף שעומד' ליפרע דשומא הדרי מ"מ מחזירין דאיהו אפסיד אנפשיה דאי איתא דפרעיה הו"ל ליקח שטר חדש. ומצא שטר כתובה דינו כשאר שטרות ואפילו הבעל מודה לא יחזיר:
(כט) להעבד. כיון שהשטר מסייעו להודאתו ול"ה לקנוניא- סמ"ע וע"ב ס"ק כ"א:
(ל) ראיה. דעת הסמ"ע דאפילו מביא עדים שראו בידו קודם הנפילה לא מהני דדלמא לא בא לידו בזמן הכתוב בשטר וצריך להביא ראי' שנמסר לידו בזמן הכתוב בו. ודעת הש"ך דכשמביא ראיה שראו בידו קודם הנפילה סגי וכן עיקר:
(לא) ובמקום. היינו שהעדים זכו בהשטר מיד למלוה וע"ב ס"ק כ"ב:
(לב) לא יתנו. דחיישי' לקנוניא דאין דעתו שיזכה בו זה אלא כדי להפקיע מידו מי שמכר או נתן לו זה השדה אחר זמן שנכתב בשטר זה ואם מביא ראיה שהיה בידו קודם נפילה מחזירין ליה:
(לג) ששייר לעצמו. ה"ה אם שייר בשטר מכר והטעם דאז אם מכר או נתן לאחר א"י להפקיע מידו בשטר זה דהא חזר בו מהראשון סמ"ע:
(לד) מיד. דהו"ל כאילו בא מיד לידו:
(לה) שכ"מ. דמסתם יכול לחזור בו:
(לו) שבנו דחיישינן שמא אביו כתב שטר זה ליתן לזה ולא נתן והבן מכר או נתן שדה זו לאחר מות אביו ועכשיו נתחרט ובא להפקיע ע"י שטר זה שהוא מוקדם למכירתו סמ"ע:
(לז) הקנא'. דאז הו"ל מתנת בריא וזכה המקבל מיד אעפ"י שלא הגיע לידו ולמאן דס"ל עידיו בחז"ל אפילו בסתם שטר מתנה מחזירין לו ש"ך בשם מהרש"ל:
(לח) שוויו. דיש שט"ח שא"י להוציא כל הסך מפני עניו או מפני אלמותו ואין המלוה יכול לומר יכתוב שובר על המחצה רק הלוה משלם החצי מהשומא ונוטל שטר חובו) (אבל אם השטר חוב נישום בפחות מפני הזמן יכול המלוה לומר יכתוב קבלה על חצי שטר חוב כי אני רוצה להמתין המחצה ואיני רוצה בשומא) (והא דצריך לשלם המחצה דוקא כשבאו לבית דין אדיקין ואחר כ"ד אמר הלוה פרוע אבל אם תיכף כשבא לב"ד אמר פרוע והיה בידו לקרוע השטר קודם בואו לב"ד כשהיה בידו נאמן במיגו דאי בעי קלתיה וע"ב:
(לט) בתורף. ואם יש ע"מ נמצא דכשר השטר בלא ע"ח אלא שהטופס שוה יותר בשביל ע"ח משום דשמא ימותו ע"מ שמין עילוי של הטופס בשביל ע"ח ועילוי של התורף בשביל הזמן ומאי דביני וביני מנכין מעיקר ההלואה והשאר חולקין בשבועה טור:
(מ) בשבועה. צ"ע אם מה שבידו נוטל בלא שבועה או בשבועה כמו בסימן קל"ח סעיף ג' ואפשר דבשטר שאני ש"ך:
(מא) שגובין כתב הסמ"ע דוקא בשטר שנפל ס"ל הכי כמ"ש בס"א והש"ך חולק על זה דבכל שטר שלא הו"ל להחזירו דינא הכי וע"ב בס"א מ"ש שם) (כשהיה השטר לפני הב"ד קודם שהחזיר מודה דאין גובין בו וע"ב ס"ק כ"ה:
(מב) מחזירין ובסימן נ"ד שכתב דהשליש פטור מיירי דאין המלוה לפנינו שא"י להוציא מידו סמ"ע ול"ד למ"ש הטור בסי' מ"ו סעיף ל"ג דתפיסה קודם שנולד הספק מהני שאני הכא דאיתרע שטרו כיון שנפל הש"ך:
(מג) דמוכח. לאפוקי אומדנא דלא מוכחא ודין זה דומה לנמחק שטרו ורישומו ניכר דסימן מ"א ע"ש סמ"ע:
(מד) מודה.) (ואפילו המלוה בא בהודאתו לאפקועי חובו ממי שחייב לו מ"מ מחזירין ללוה כמ"ש הב"ש באה"ע ס"ס ק"י ע"ש רק שהמלוה מודה עדיף וע"ב אבל כשאין מלוה מודה יכול המלוה לגבות מלוה ומלקוחות) (וכן המלוה שחייב לו בעל השטר זה שנמצא שובר עליו יכול לגבות מהלוה אבל אם הלוה מודה אין מחזירין למלו' וא"י לגבות מלקוחות דחיישינן לקנוניא. והש"ך חולק דכשהלוה מודה דמחזירין למלו' והעיקר כהסמ"ע דאין מחזירין וע"ב ש"ק כ"ז:
(מה) לזה. איירי שאין השובר מקוים רק שאפשר לקיימו דאי מקויים ממש אפילו אין המלו' מודה יחזיר ללוה דאפילו ביד המלוה כשר במקויים ואם א"א לקיים אפילו ביד הלוה אינו כלום:
(מו) כלום אפילו עדים חתומים ואפשר לקיים חתימתן ואם יש לו [שטר] מתנה שאחד נתן לו במתנה ר' זהובים ונמצא אצלו שובר שנפרע השובר כשר ש"ך. ובתומים חולק עליו דאין חילוק וכן עיקר וע"ב) (דאם נמצא שטר צוואה שכתוב בה הרבה עניינים ובתוך הצוואה כתוב ג"כ ששטר זה הוא פרוע דהשטר בטל וכ"כ בתומים:
(מז) הלוה. והש"ך פסק דבכת"י הלוה השובר כשר ובכת"י המלוה הכתוב בל' הודאת עצמו באופן המועיל סיים בצ"ע אם הוא כשר:
(מח) הקרועים וה"ה אם נמצא השובר בין הקרועין ג"כ כשר דאלו עדיין לא נפרע המלו' וצריך לשובר לא היה מניחו בין הקרועין וקרועין דנקט לאו דוקא דה"ה פרועין אפילו אינן קרועין. ובת' מוהר"א ששון נסתפק אי בעינן דוקא כולן או רובן ככולן:
(מט) איתרע. וקרעי' השטר לגמרי. ש"ך ואפילו המלו' טוען ברי שלא נפרע ואם לא נודע שנמצא בין הקרועין רק מפי המלוה ויורשיו טוענין ברי שלא נפרע צ"ע אי נאמנין במיגו דלא נמצא בין הקרועין כיון דהוי מיגו להוציא והשטר הוא כחספא ודמי לדלקמן סי' פ"ב או"ת וע"ב. ודין זה הוא אפילו יש נאמנות בשטר. סמ"ע:
(נ) וגובין. עש"ך דדעתו דבנמצא בין שטרות קרועין לבד והיורשין טוענין שמא דאיתרע שטרא וע"ב) (דכשיודעין היורשים דסיבת הנחת השטר בין הקרועין לא היה משום סיבת פרעון רק לסיבה אחרת אף אם א"י אם נפרע אח"כ הוי כטוענין ברי ולא איתרע שטרא:
(נא) כשר. דאין דרך המלו' לקיים שובר כ"א הלוה ואמרי' דפרעו וקיימו וחזר והפקידו ביד המלו' סמ"ע:
(נב) ראוהו. דליכא מיגו דאי בעי נתנו להלוה מ"מ נאמן השליש כיון דהימניה כמבואר בסי' נ"ו. ואם מכחיש את השלישות דעת הש"ך דא"נ כשראוהו בידו דל"ל מיגו. וכן עיקר דבשטר ושובר מהני הכחשת השלישות וכמ"ש בסימן נ"ו:
(נג) השובר ואפילו א"י השליש אם הוא פרוע כמו במת השליש. והא דהתחיל וכתב ואמר פרוע (דכל היכא דאיכא לברורי מבררי') ושואלין פיו אם הוא יודע שהוא פרוע (ש"ך) (סמ"ע):
(נד) כלום ומיירי שאין עליו ג"כ ח"י המלוה ואז אפילו השליש חי ואומר פרוע א"נ דלא עדיף השליש מהלוה עצמו ואפילו שובר שאין עליו עדים הוא ביד הלוה אינו כלום:
(נה) בחותמיו. פי' יתקיימו החתימות ע"י עדים. והש"ך כתב דאפילו א"י לקיימו כיון שהמלוה מודה שאמת חותמים והיה יכול השליש לקיים בשום פעם מהימן וע' בסימן נ"ו דהעיקר כדעת המחבר וכ"כ הש"ך דאם המלוה מכחיש השלישות וטוען שנפל ממנו השטר או השובר ומצאו זה וראו ב"ד השובר ביד השליש דלית ליה מגו א"צ לקרוע השטר אלא דינו כמוצא שטר דלא יחזיר לא לזה ולא לזה:
(נו) מודה. אבל כשהמלוה מודה מחזירין ללוה סמ"ע. והש"ך חולק דחיישי' שמא הלוה יחזירנה למלוה והעיקר כהסמ"ע כמש"ל:
(נז) לקנוניא. ואף דבסעיף ב' כתב דבשטר הנפקד דלא אתייליד רעותא ל"ח לקנוניא שא"ה דאדרבא כיון דבשובר לא אתייליד ריעותא השובר בתקפו והשטר בטל. ש"ך:
(נח) גובין ממשעבדי. ואם הלוה מכחיש השלישית וטוען שנפל ממנו ומצאו הו"ל כנמצא שובר בשוק דכשהלוה מודה יחזירנו למלוה ש"ך:
(נט) במקצתו. פי' שמקצת השובר נכתב נגד השטר ומקצתו למטה לאפוקי אם היה כולו למטה אינו כלום ונאמן במיגו דאי בעי היה גייז ליה. מיהו דוקא כשהמלוה חי וטוען ברי שלא נפרע אבל אם מת לא מעני' ליורשיו. והש"ך והט"ז הסכימו דאפילו כולו למטה כשר השובר ואפי' חי דהוי מיגו במקום חזקה דאילו לא נפרע לא היה מרע לשטרא:
(ס) עדים. וגם אין עליו ח"י המלוה סמ"ע:
(סא) מצא. בסמ"ע הגיה ונמצא שאחרים מצאו דליכא מיגו:
(סב) ונמצא. בכאן אפילו להסמ"ע לעיל ס"ק נ"ט כשר השובר כיון שהוא מת ולהש"ך אפילו חי ונקט יורשים לרבותא דלפעמים יורשים עדיפא ודין זה הוא אפילו בכת"י אחר. ש"ך:
(סג) חלק. ול"ד לכתוב עליו פרעה דהתם מגרע גרע השטר בכתיבה זו אמרי' דלא הי' כותב אם אינו אמת:
(סד) יודע. היינו אפי' לא אמר בפי' רק לא בירר ליורשיו איזהו הדין כן ש"ך:
(סה) מחול. דמחילה הו"ל כמתנה והזוכה בא להוציא ועליו הראיה סמ"ע ודוקא כשידוע שמחלו בחנם אבל אם הלוה טוען ברי שהיה מחויב למחול לו דמי לפירעון והגדול מחול ש"ך:
(סו) חוב. כיון דלא הזכיר סכום החוב אמרי' כל השטרות הן בכלל אותו החוב:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |