הון עשיר/מעשר שני/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ מעשר שני ה

א

כרם רבעי וכו'. ירושלמי (ה"א כח.) תני כרם רבעי מציינין אותם בקזוזות אדמה, שהוא לשעה (פי' לאותה שנה לבד). של ערלה בחרסית, בחוורא, שהוא יותר מכן (פי' שהוא לשלשה שנים). ושל קברות בסיד, דהוא יותר מכן (פי' שהוא לעולם). ובזה מובן הטעם שלא הקדים ערלה לרבעי, ואע"ג דטעמים אחרים הובאו בבבלי (ב"ק סט.) כמ"ש הר"ב, מ"מ אינם סותרים לטעמים אלו. והתי"ט כתב הרגש התוס' (שם ד"ה כרם רבעי), ונתן טעם אחר:

ושל קברות. פי' האילן שבין הקברות (עי' בית דוד), דגם הוא אסור בהנאה משום זבחי מתים, היינו דלא תנן והקברות:

וממחה ושופך. סביב הקבר, כן פי' רש"י במרובה (שם), וע"י זה הוא יודע מקום הטומאה ממש מאיזה צד של האילן הוא, דע"י ציון האילן לבד בסיד יודע דאיסור האילן הוא מחמת הקבר, אבל אינו יודע מקום הטומאה ממש:

ב

אילת עקרבת, לוד, הירדן. ר"ת אעל"ה, רמז שמן המקומות האלה ולפנים היה צריך לעלות לירושלם, ואפשר דהיינו טעמא דסדרם התנא כסדר הזה, ולא חש לסדר הרוחות:

ותנאי היה הדבר. עיקר זאת התקנה נעשת על תנאי, והיינו דלא קתני והתנו, דהוה משמע אחר שהתקינו התנו, ומה"ט קרי ר"י לתקנה זאת תנאי. ובזה נחה הרגשת התי"ט דקתני, ק"ק, דלא אמר ר"י משחרב בית המקדש היתה התקנה הזאת, אלא התנאי הזה:

ו

ותרומת מעשר. שנאה קודם מעשר ראשון, לכללה בהדי תרומה, דשוה לה בבעלים ומיתה:

ומעשר שני. בעליו עמו, משא"כ בכל הני דלעיל, לפיכך לא הפסיק בו ביניהם:

והבכורים. דינם שוה למעשר שני, ועליהם פליג ר"ש, משום הכי שנאם אחריו ולא הפסיק בהם בין המעשרות:

ח

התקינו. ותקנו לא קתני, אלא והתקינו דמשמע אף לשון הזמנה, כלומר הזמינום שיהיו ראוים לתקן, דהיינו שיגיעום לעונת המעשרות, ועל צווי ההזמנה קאי עד שבא ר"ע וכו', כמו שפירש הר"ב:

י

המתודה. ומודה מה שעשה הן טוב הן רע נקרא ודוי. ולא ידענא מי הכריחו לתי"ט להזכיר בשם הר' עובדיה [ספורנו] עוונות וחטאות בלשון זה:

אעפ"י שאינם מעכבין את הודוי. המתודה מכוין אף להם באמרו לגר וליתום ולאלמנה אם אמת הדבר שכן עשה, ואם לא, היה מכוין למעשר עני לבד. וטעמא דמלתא דאינם מעכבין, נ"ל משום דלא כתיב בהו נתינה, אלא תעזוב, תהיה:

מן הבית זו חלה. משונה היא מכל המתנות האלו, שאינה נתנת אלא כשתגלגל העיסה, והמפריש חלת קמח אינה חלה וגזל ביד כהן (חלה פ"ב מ"ה), והיא המתנה אחרונה שבמתנות אלו, להכי פירשה בסוף שלא כסדר הכתוב. ועוד י"ל דרצה לסמוך אותה לפירוש האלמנה, שהיא אשה, לרמוז דעיקר מצות חלה היא באשה כידוע (עי' בר"ר פי"ז, ח. וברש"י שבת לב. ד"ה הריני וכו'), ומשום הכי אתי שפיר לכוין בה שמן הבית, שהיא מתנת האשה הנקראת בית (עי' שבת קיח:), כידוע:

יא

הא אם הקדים מעשר שני. דווקא הוא, כמ"ש הטעם במשנה דלקמן ד"ה לא אכלתי:

יב

לא אכלתי באוני ממנו הא אם אכלו באנינה אינו יכול להתודות. וקשה דמאי קמל"ן התנא בדיוק זה, פשיטא הוא דשקורי קא משקר, ובשלמא על כל מצותך אשר צותני הוצרך התנא לפרש מה היא זאת המצוה, אבל הכא המקרא מפורש הוא מאי קמל"ן. לכן נלע"ד דדבר גדול אשמועינן תנא בפי' זה, דמן המקרא דכתוב בו ממנו, נראה דאף אם לא אכל באנינות כי אם מקצתו, ומקצתו אכלו בתקונו, שאינו יכול להתודות. כי ממנו קאי אמאי דמתודה עליו והוא אותו מקצת שאכל בתקונו ולאותו המקצת קמכוין בדבורו, ובהכי אינו משקר דדמי לגר וליתום ולאלמנה, דאם לא נתן הלקט והשכחה והפאה מכיון שנתן המעשר עני יכול להתודות ולא נקרא משקר, דלמעשר עני קא מכוין, וכה"ג יש לפרש בפירושם דלא בערתי ממנו בטמא, וה"ה יהיה ללא נתתי ממנו למת, דאע"ג דהתם הזכיר התנא בפירושו נמי תיבת ממנו, דתנן לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת, הוא משום דא"א בלאו הכי, דאם לא יאמר כן איך יאמר, לא לקחתיו לארון ותכריכין למת, ודאי שלא לקחו לארון ותכריכין, כי המ"ש אינו ארון ותכריכין כי הוא פירות או מעות, ולהאריך יותר בלשונו לא רצה כי כבר גילה דעתו בסוף דבריו, דקתני ולא נתתיו לאוננים אחרים ולא קתני ולא נתתי ממנו לאוננים אחרים דהוה משמע אפילו מקצתו, כנלע"ד.

ואין לתמוה איך אנו מקיימים לדבורו במקצת שהרי אפילו אין לו אלא מעשר שני לבד או בכורים לבד הוא מתודה כל הוידוי כדאיתא בירושלמי פ"ב דבכורים (ה"ב ט.) ופסקו הרמב"ם בפ' י"א מה' מעשר שני (הי"ד), דמהאי טעמא נ"ל דהא דתנן (מי"א) אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות. דדוקא הוא, דעל הפרשת מ"ש קודם זמנו אפילו לא הקדימם אלא לראשון הסמוך לו, אינו יכול להתודות, מפני שעליו נתקן הוידוי, אבל אם הקדים אחת משאר המתנות לחברתה, כגון מעשר ראשון לתרומה, ואפילו תרומה לבכורים, יכול להתודות הואיל והפריש המעשר שני אשר עליו לבדו אנו מתודים בזמנו, כי על שום אחת משאר המתנות אחרות לבדם אין אנו יכולים להתודות, ואע"ג דהבכורים נמי דמו למ"ש בדין זה מ"מ אין הפרשתם שלא בזמנם מעכב בהו מפני שהם קודמים לכלם, ולכן אף אם הקדים התרומה להם הפרשת התרומה היא שלא כהוגן, אבל הם בעת שמפרישם כתקונם הוא מפריש, כי לא נפטר מהם מחמת הפרשת המתנות אחרות אשר קדמו להם שלא כהוגן, ולכן יכול לומר ככל מצותך אשר צותני שהרי לא הקדימם לשום אחד מהמתנות שלא כמצות ה', אבל כשהקדים המעשר שני לראשון ודאי קמשקר, שהרי בהפרישו המעשר שני קודם זמנו הוא עושה שלא כמצות ה', ואיך יאמר ככל מצותך אשר צותני בעדו, אשר עיקר הדברים האלה עליו נאמרו, והוא לא כן עשה כי חטא בהפרשתו, והכא נמי אומר אני דהיינו דווקא כשלא היה לו כי אם מ"ש זה שהפריש שלא כהוגן, אבל אם היה לו מ"ש אחר עם זה יכול כמו כן להתודות ונוקים דבורו אמ"ש הראוי להתודות עליו, ואפילו לא היה לו מ"ש אחר כי אם זה אשר הקדים, אבל היה לו בכורים אפילו הקדים התרומה להם, ואפילו אין לו כי אם הבכורים האלו בשעת הביעור ואין לו שום מתנה אחרת, יכול להתודות בשבילם שהרי אינו משקר בהם כלל כמ"ש לעיל. כלל העולה שאם חסר כל המתנות אחרות, או שקלקל בהפרשתם או בבעורם, אם לא קלקל במעשר שני ויש לו מעשר שני, או אפילו קלקל במעשר שני ויש לו בכורים, יכול להתודות, אבל אם קלקל באלו השנים או שחסר מהם, אע"ג כי קיים כל פרטי הודוי השייכים לשאר המתנות אינו מתודה עליהם. ויצא לנו מזה דהא דתנן הא אם אכלו באנינות או הפרישו בטומאה שאינו יכול להתודות, אינו אלא בזמן שלא היה לו בכורים או שאף בהם קלקל, אבל אם היה לו בכורים אשר הופרשו ונאכלו כהוגן מתודה בשבילם, ושאר פרטי הודוי אשר אינם שייכים להם כמונה סדר הבדלות קחשבינן ליה:

ולא נתתיו לאוננים אחרים. התי"ט כתב דלא ידע ממאי מפיק להא, דדילמא למת דוקא, ע"כ. ואני אומר מדאפקיה רחמנא בלשון נתינה, ולמת לא שייך נתינה, מפיק להא:

יג

ובולדות בהמה. כי ע"י הולדות אמותיהם מניקות, והחלב זב מדדיהם ומתערב בדבש הפירות (עי' רש"י מגילה ו. ד"ה זבת וכו'. ועי' כתובות קיא:), ובזה מתקיים הפסוק ארץ זבת חלב ודבש:

כדי שתתן. האדמה, טעם בפירות. ע"י שהיא נזבלת בדבש וחלב, דאי לאו הכי מה אנו מרויחין באותו חלב ודבש ההולך לאבוד על הארץ. והתי"ט פי' בענין אחר בשם הפי' שהזכיר, ולא ידעתי כוונתו איך היא רמיזא בלשון זה:

יד

שאין להם חלק בארץ. עיין מ"ש בפ"א דבכורים משנה ד':

טו

העביר. לשון והעברתם את נחלתו לבתו (במדבר כז, ח), (לא) לאשמועינן דבטל הוידוי מפני שעזרא העביר נחלת הלוים לכהנים, ה"ט דלא תני בטל. ועוד העביר דווקא ולא בטל, שכשיחזור הדבר לכמו שהיה בנתינה, יחזור נמי באמירה:

הודיות המעשר. כתב הר"ב, ויוחנן כ"ג בטל הודוי, כיון שאינו יכול לומר וגם נתתיו ללוי. ואין להקשות מהא דאמרינן לעיל שכתבתיו במשנה י"ב, דאפילו בשביל מעשר שני לבד או בכורים לבד מתודים, דהא קיל"ן (מנחות קג:) דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, והיכא דאף אם היה רוצה ליתן ללוי לא היה יכול ליתן מתקנת עזרא הסופר, שאינו ראוי מקרי, ומשום הכי מעכב הוידוי:

מעשר שני מתחיל במם ומסיים ביוד, הרי מי, על שם מי יעלה בהר ה' [ו]מי יקום במקום קדשו. נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה (תהלים כד, ג-ד). שהנשבע לשקר מעני, כדכתיב (זכריה ה, ד) ובאה אל בית הגנב (ההוא או) [ו]אל [בית] הנשבע בשמי לשקר, וכלתו את עציו ואת אבניו. ומדמעני אין לו תבואה לעשרה מעשר שני ולעלות בהר ה' בירושלם לאכלו. ועוד מי הוא, על שם מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל (בראשית כז, לג) שאמר יצחק, אשר על אכילתו היה מפריש מעשר שני, כמשאז"ל (תנחומא ראה פי"ד) אברהם הפריש תרומה גדולה, יצחק מעשר שני, יעקב מעשר ראשון. וכן מי, נוטריקון מעשר יצחק:

סליק המעשר שני. הנאכל בעיר חני:

נא תחוס עלי אביון תן לו מעשר עני.

כי תגל בתוך ציון עם המעשר שני:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.