הון עשיר/מעשר שני/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ מעשר שני ד

א

ממקום היוקר למקום הזול. לא שכיח שיעבור ויוליך הפירות ממקום למקום כי אם כדי להרויח לפדות' כשער הזול, משום הכי הקדים בבא זו לאחרינא, אע"ג דהוי זו ואצ"ל זו:

ב

פודין מעשר שני כשער הזול כמו וכו' ולא כמו וכו'. מדתני דבר והפכ', נראה דדוקא צריך לפדותו כך ולא כך, דהואיל ונאמר בו ברכה כמ"ש התי"ט בשם הירושלמי, אינו נכון להראות בו צרות עין, שילמדו ממנו להוקיר את השער:

על פי עד אחד. פירשו המפרשים, בקיא בשומא. היינו דתנן עד, הדומה לעד הרוצה להעיד, דודאי יודע הדבר שרוצה להעיד עליה:

ה

מערימין על מעשר שני. כתב התי"ט בשם הירושלמי, מפני שכתוב בו ברכה. וכן כתב לעיל במשנה ב' אפודין אותו כשער הזול. ותמהני שהרי בירושלמי (ה"ג כג.) ה"ג ר' אבון אמר איתפלגון ר' אלעזר ור' יוסי בן חנינא, חד אמר למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה, וחד אמר למה פודין אותו כשער הזול מפני שכתוב בו ברכה, ע"כ. הרי מפורש דבמחלוקת היא שנויה דקאמרא אתפלגון, ומאן דס"ל דמערימין הוא מטעם ברכה, אין טעם זה לפודין בזול, ומאן דס"ל דזה הוא הטעם לפודין בזול, איננו למערימין, ואין ספק שכפי הטעם משתנה הדין בכמה עניינים, ואם כן הוא לא היה לו לתי"ט לסתום דבורו ולפרש שני העניינים בטעם אחד. ואפשר לומר דהואיל ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא שנוכל לפסוק הלכתא כאחד מהם על פי הכללים, אמרינן שקולים הם ויבאו שניהם, ומ"מ אין להשותם ממש, ולומר דכמו דפדיית שער הזול מצוה מן המבחר היא מטעם ברכה כמו שהוכחתי לעיל במשנה ב', דכמו כן ההערמה לפטור את עצמו מחמש יהיה מצוה מן המבחר, דשאני פדייה בזול מהערמה, דבהערמה עוקר ענין החומש שנזכר בתורה, משא"כ פדייה דזול דלא נזכר פרט זה דזולא ויוקרא בתורה:

ז

הפודה מעשר שני. מסתברא כמו שהוכיח התי"ט, דלא בעינן שיהיו עסוקים באותו ענין כקדושין, מדלא ערבינהו ותנינהו, הפודה מעשר שני ולא קרא שם וכן אם היה מדבר עם האשה וכו'. ועוד לישנא דמתניתין דייקא, דלא קתני היה פודה מ"ש ופדה וכו', כדקתני גבי אשה:

גיטה וקדושיה. הקדים הגט לקדושים, ע"ש הכתוב (דברים כד, ב) ויצאה והיתה. ועוד דלר' יוסי דהלכתא כותיה, הוי לא זו אף זו, דלא מבעיא בגט דמתגרשת בעל כרחה, דדיו. אלא אפילו בקדושין דבעינן דעתה, דיו:

ח

המניח איסר של מעשר שני וכו'. הר"ב והרמב"ם ז"ל פירשו על משנה זו מה שפירשו, וכבר השיג עליהם התי"ט, והוא בעצמו אמר שמה שתירץ עליה' הוא דחוק. ועוד אומר אני שכשנביט בלישנא דמתניתין לפירוש' ז"ל הוא זר מאד, כי הם ז"ל אמרו, דואוכל עליו אחד עשרה באיסר, איירי בדמאי, ושפירושו דכשאכל עשרה חלקי איסר המוחלק לאחד עשר, החלק אחרון יצא לחולין בלי שיאכל כנגדו. ודבר זה רחוק מאד לפרשה בדברים אלו. ועוד אמרו דואחד ממאה באיסר, איירי בודאי, שכשאכל צ"ט חלקי איסר המוחלק למאה החלק אחרון יוצא לחולין מעצמו, ועינינו רואות שואחד ממאה באיסר, הוא מה שאוכל ולא מה שמניח. ועוד לפי דבריהם ז"ל מ"ש בדמאי דהזכיר מה שאוכל, ומ"ש בודאי דהזכיר מה שמניח. ועוד מ"ש דת"ק הקדים דמאי לודאי, ולא כן עשה ב"ה שהקדים ודאי לדמאי. ועוד יש להקשות הקושיא החזקה שכת' הרא"ש והביאה הכ"מ בפ"ח מה' מ"ש (הי"ד) דבפירוש איתא בירושלמי דב"ש ס"ל כר"א דאמר דהנאמן על השני נאמן על הראשון, ולפירוש' ז"ל אין לפלוגתייהו שייכות לזה כלל. וכ"ש שיש לי לתמוה על פי' הר"ש ז"ל שכתבו התי"ט, שפירש דב"ש ס"ל דהנאמן על השני אינו נאמן על הראשון, וזה הוא ממש נגד הירושלמי. ועוד דוק ותשכח לישנא דמתניתין דחוק אף לפי פירושו, מלבד התקון שתקן התי"ט בלשונו בשם הפי' שהזכיר בשני תיבות אלו (שתרם מהמעשר), שהוא טעות, שהרי בתחילת לשונו כתב דאמרינן שהעם הארץ הפריש התרומת מעשר ממקום אחר, דנמצא שכל המעשר ראשון קיים ביד העם הארץ, ומה שאמר ואחד מתשעה באיסר תשיעית מלגיו דהוא עישור מלבר, כוונתו הוא על המעשר ראשון הצריך להפריש על איסר העשירי שהוציא למ"ש, כי האיסר האחד הנוסף למעשר ראשון אינו עולה כי אם לתשעה איסרים, עיין בתי"ט ותבין הכל. ועוד קשה קצת מה ענין דין התרומת מעשר לכאן, דהוצרך להשמיענו דאמרינן שתרם עליו ממקום אחר. ולכן נלע"ד לפרש משנה זו על עקבי הר"ש ז"ל אבל בדרך אחר אשר על ידו יתכן לישנא דמתניתין על בוריו, ויתישב נמי מה שהקשה התי"ט אמאי לא נשנית משנה זו בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, והאמת יורה דרכו, וזו היא:

המניח איסר של מעשר שני. פירט הכא מעשר שני, מה שלא עשה כן במתניתין דלעיל, לרמוז דכל מה שמתיר לחבר לאכול מפירות עם הארץ בלי תיקון אלא מתיקון מ"ש, אבל לא מתרומת מעשר, דכשאינו נאמן על הראשון צריך לתקנו, דלא כמו שחשב הר"ש ז"ל דאמרינן דהפריש התרומת מעשר עליו ממקום אחר. והכי קאמר ע"ה המניח איסר של מעשר שני, שעליו חלל הפירות באיסר, אוכל עליו החבר היודע זה, אחד עשר איסרים של פירות הע"ה, ואלו האחד עשר הם עם אותו האיסר פירות המחולל, והיינו דקתני אחד עשר באיסר. ועוד יכול לאכול אחד ממאה מלבר, של כל אלו האחד עשר, שהוא חלק תשיעי מאיסר, שכשנחלק אלו הי"א איסרים לתשעיות איסר עולים צ"ט, כי י"א פעמים ט' הם צ"ט, וכשנוסיף עוד תשיעית איסר הם מאה תשיעיות, נמצא שאחד ממאה שבהם מלב[ר](ד) הוא תשיעי' איסר, וכמו שפירש התי"ט חשבון זה בשם הר"ש, וזה האחד ממאה שהיא תשיעית איסר, הוא בשביל המעשר ראשון הצריך לאיסר של מעשר שני עצמו, והיינו דקתני ואחד ממאה באיסר פי' בשביל האיסר, וכל זה יכול החבר לאכול בלי שיתקננו למעשר שני, דמתוקן ועומד הוא, שהרי כשהפריש פירות באיסר אחד למעשר שני תקן תשעה איסרים ואותו איסר עצמו אשר חיללו עתה הם עשרה, והנאמן על השני אינו נאמן על הראשון, ולכן אמרינן שנמצא בידו אף המעשר ראשון הצריך לאלו העשרה, והוא אסר אחד מעשר, התשעה ותשיעית איסר מעשר התשעה עשריות שבאיסר עצמו שהפריש מתחילה למ"ש, בין כלם הם אחד עשר איסרים ותשיעית איסר שאינו צריך לתקנם למ"ש, כי העשרה מתוקנים ועומדים הם, והנתוסף למעשר ראשון אינו צריך תקון למ"ש, כי הראשון קודם לשני:

ובש"א הכל עשרה. בין ודאי בין דמאי, אין יכול החבר לאכול אצל העם הארץ מבלתי שיתקן למ"ש, כי אם עשרה איסרים. כי הנאמן על השני נאמן על הראשון, ואמרינן שכבר נתנו ללוי ולא נמצא בידו כלל, ולכן אין בידי הע"ה פירות שאינו צריך להוציא עליהם מעשר שני כי אם עשרה איסרים, ונמצא דב"ש מחמיר מב"ה אצל החבר כשהוא ודאי, שאינו יכול לאכול אצלו בלי תקון מעשר שני כי אם עשרה, משא"כ לב"ה. וצ"ל דכי אתשול בבה"מ לענין מעשר שני ולענין אכילת חבר איתשול, כנראה מלישנא דמתניתין, דנמצא ב"ש מחמיר כמו שאמרתי, ומשום זה לא נשנית בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה:

ובה"א בודאי אחד עשר. אף הוא ס"ל כת"ק דנאמן על השני אינו נאמן על הראשון כשאנו יודעים שהמעשר שני שחילל הע"ה היה מפירות שדותיו, שודאי לא נתקנו מתחילה, כיון שמתקנם הוא עתה, ומ"מ לא רצה ב"ה להתיר לחבר לאכול המעשר ראשון הצריך לאיסר המעשר שני עצמו בלי שיתקננו למ"ש, כמו שהתירו הת"ק באמור ואחד ממאה באיסר, מפני שהתשיעית איסר אינו דבר מסויים כי הוא פחות מפרוטה, שהאיסר שמונה פרוטות, ואתי לטעות בקל, ובדמאי שבארנו שפירות אלו לקחם מע"ה אחר, ונמצא שזהו המעשר שני עצמו שהוציא מספק הפרישו, אמרינן ודאי הואיל וזהיר כל כך שמספק הוציא מעשר שני, הוציא נמי אף המעשר ראשון ונתנו ללוי, ולכן לא נמצא בידו כי אם עשרה כב"ש, ודין תרומת מעשר לא נזכרה כלל במתניתין ואפשר דב"ה מחמיר בה בכל ענין:

יא

קוף קרבן. תנא ברישא דסליק מיניה, והדר תני מעשר דקאי ביה, והדר תני דמאי טבל ותרומה, ע"ד האלף בית:

אמר ר' יוסי אפילו. אכתוב עליה כל תיבת תרומה קאי, דהא ברישא נמי דמאי וטבל ותרומה במלאים פירות איירי, דשמות אלו לא שייכי בכלי עצמו, כקרבן ומעשר:

וכתוב עליה תרומה. נראה דה"ה לאחריני, ולרבותא נקט תרומה, דמתנה שהורמה וחייבין עליה מיתה היא, ואפילו הכי אמרינן אשתקד:

שאני אומר אשתקד וכו'. נלע"ד דדוקא בסימן העשוי על הכלי עצמו ס"ל דאמרינן אשתקד וכו', כי מלתא דשכיח הוא דאשתלי, אבל אם היה בתוכם חרס וכתוב עליו תרומה, אף הוא מודה דהא תרומה וכדתנן במעשר דמשנה ט', דאם איתא דפנה אותה אשתקד, היה החרס ההוא יוצא עם הפירות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.