מלאכת שלמה/מעשר שני/ה

מלאכת שלמה ‏ מעשר שני ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כרם רְבָעִי. בקמ"ץ הבי"ת וכדתנן בריש מסכת פרה וכתב ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל האי דתנא הכא בהאי מסכתא כרם רבעי אע"ג דבדין הוא דבמסכת ערלה הוה ליה למתנייה משום דבעי למיתני ביה שיש לו חומש וכבית הלל וטעמא משום דגמר קדש קדש ממעשר שני ובעי חומה ובעי ודוי ובעי פדיון וכסף שיש בו צורה כמעשר שני אלא שאין בו לאו אלא עשה דכתיב יהיה כל פריו קדש הלולים לה' ולהכי תני ה"נ כרם רבעי מקמי ערלה דעיקר פירקין הוא כרם רבעי ואגב תני נמי ציון דערלה. בקזוזות כמו קצוצות חתיכות עפר ע"כ ובירוש' גרסי' זוגא שאל לרבי מה ניתני כרם רבעי או נטע רבעי אמר לון פוקו שאלון לר' יצחק דבחנית ליה כל מתנייתא פי' שבחנתי ודקדקתי עמו כל המשניות כמו שנמסרו נפקון ושאלון ליה אמר לון קדמאה כרם רבעי לבד. וממתני' קמייתא ואילך נטע רבעי תנן. פי' בברכות פ' כ"מ דף ל"ו פליגי ר' חייא ור"ש [ברבי] חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי דמ"ס כל היכא דנהיג ערלה נהיג רבעי וכולהו פירות האילן דבעולם בעי פדיון בשנה הרביעית וגרסי' נטע רבעי ומ"ס נהי דבכולהו נהגא ערלה קדושת רבעי אינו נוהג אלא בכרם וטעמיה מפ' התם דיליף ג"ש נאמר כאן להוסיף לכם תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם מה להלן כרם אף כאן כרם ואיכא מאן דדריש ליה מהלולים דבר הטעון שירה טעון חלול וזהו יין. ור' יצחק רבא ס"ל כמ"ד נטע רבעי אלא דאין חשדא דעוברי דרכים שיכשלו אלא בכרמים שמסתרגין על הגדרים ולוקחין עוברי דרכים הפירות ונכשלין אבל באילנות שהן גבוהין ועוד שאין מסתככין ליכא חשדא. וכתב הר"ן ז"ל בפ"ק דר"ה ולענין רבעי אינו נוהג בחו"ל אלא בכרם אבל בשאר אילנות לא דהא איכא דתני נטע ואיכא דתני כרם וקיימא לן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' עשירי מהלכות מאכלות אסורות שאין רבעי נוהג בחו"ל כלל ואפי' בכרם אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל ע"כ. ומהאי טעמא נמי כתב שם דדעת הרמב"ן ז"ל דערלה לא נהגא בחו"ל בהברכה והרכבה כלל משום דקיימא לן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל כדמפ' פלוגתא התם ע"ש. עוד גרסי' בירושלמי תניא כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה שהוא לשעה שמחמת הגשמים הם נימוחין ומכירין שבאותה שנה יש היתר כגון ע"י פדיון. של ערלה שאיסורו יותר ארוך בחיוורא שהוא עפר לבן ומשמע דלא כפי' רש"י ז"ל שפירש חרסית כתושי רעפים. וכן דלא כהרמב"ם ז"ל שפירש חרסית הוא הטיט השרוף ע"כ. ועל מה שפי' ר"ע ז"ל בחרסית באדמה שעושין ממנה כלי חרס כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה כלל דוכי בעבור שעושין ממנו כלי חרס אינה מוציאה אלא נראה לפ' דחרסית ר"ל שברי חרסים כתושים לעפר שאינם מגדלין צמחים מפני שנשרפו בכבשן ועל זה הדרך פי' הוא עצמו במסכת שבת בפ' המוציא יין דתנן התם חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב אלא שפירשו שם לבינה כתושה וגם זה אינו נראה דלבינה אינה נקראת חרס ותו דבפ' כסוי הדם תנן מכסין בזבל דק וכו' ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשה ש"מ דחרסית אינה לבינה כתושה עכ"ל ז"ל. ושל קברות שאיסורו לעולם בסיד:

אמר רבן שמעון ב"ג בד"א בשביעית. פי' אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות ובירושלמי פריך בשלמא לרשב"ג דאמר דאין מציינין אלא בשביעית כיון דברשות מרי עלמא קאתי ביום קאתי אלא לרבנן דאמרי אף בשאר שני שבוע מציינין הא לא אתי אלא בלילה כיון דגנב הוא והא לא מהני ליה מידי דלא חזי ליה לציון ומשני דמביום מציין היכן יכנס וכדכתיב חתר בחשך בתים יומם חתמו למו מיומם חתמו למו מה שיגנבו בלילה. ור' יוסי ורשב"ג אמרו דבר אחד וכמו שכתבתי בפ"ג דדמאי סימן ה':

והצנועין וכו'. בב"ק פרק מרובה כתבו תוס' ז"ל כרם רבעי ק"ק דלא נקט ערלה תחלה ע"כ. וכבר נתיישב במה שכתבתי לעיל בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל. עוד כתבו שם ז"ל והצנועין מניחין את המעות וכו'. אי שביעית נוהגת בכרם רבעי כדמשמע ממילתיה דת"ק צ"ל דצנועים אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכין מן ההפקר לא היו יכולין לחלל ע"כ. ופירוש והצנועים אנשים כשרים אין מציינין שלא למנען מלאכול:

כל הנלקט שכבר נלקט דס"ל לרשב"ג כר' יהודה דתניא התם פרק מרובה בתר דאפכינן לה לההיא הכי ר' דוסא אומר שחרית בעל הבית אומר כל שילקטו עניים היום יותר מכדי דינם כגון שלשה שבלים שאינם לקט יהיו הפקר כדי להפטר מן המעשר ולא יכשלו עניים לאכול בלתי מעושר דבר שהוא חייב במעשר ר' יהודה אומר לעתותי ערב דוקא אומר בעל הבית כן אחר שלקטו משום דר' יהודה לטעמיה דלית ליה ברירה גבי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים ובמתני' נמי סבר דצנועין כל הנלקט קאמרי אחר שנלקט דתלוש הוא ואע"ג דליתיה ברשותיה מיפריק ותפיס והאי צנועין רשב"ג קאמר ליה הכי משמע שם בפ' מרובה והכי מוכח בירוש' וי"מ התם דהנלקט ר"ל המתלקט ורשב"ג אתי כר' דוסא דאמר שחרית בעל הבית אומר כל מה שילקטו עניים יותר מכדי דינם כגון שלשה שבלים דלא הוו לקט יהא הפקר להפטר מן המעשר דס"ל דיש ברירה שזה הפקר ואע"פ שאין בעל הבית יודע בשחרית דשמא לא ילקטו יותר מכדי דינם. ועיין במה שכתבתי ר"פ מרובה ועיין ג"כ במסקנא שם בגמרא דמשמע דר' יהודה נמי אית ליה ברירה וטעמא דלוקח יין מבין הכותים משום שמא יבקע הנוד ולא משום ברירה ולא תיפוך:

ב

כרם רְבָעִי היה. מלת היה מחקה ה"ר יהוסף ז"ל. גם מלת אחד מחקה גם מלת היה דבסוף מתני' מחקה והוגה כך ותנאי אימתי שיבנה וכו' וכתב שכן מצא בכל הספרים ע"כ. והיא אחת מט' תקנות שתיקן ריב"ז אליבא דרב פפא והן מפורשות פ' בתרא דר"ה. ולעיל בפירקי' כתבנו דר' יצחק רבא גריס מתחלת משנה זו ואילך נטע רבעי אלא דבירושלמי עלה דמתני' משמע דדוקא בכרם תקינו הכי משום דיש בהם אכילה למזבח אבל בשאר פירות אפי' בזמן הבית נפדין ואפי' סמוך לחומה וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם בפ"ט:

לוד מן המערב. מתני' דקתני דמן לוד עד ירושלם מהלך יום אחד פליגא על הא דאמרינן בירושלמי בנות לוד היו לשות עיסתן ועולות ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיצו ואפי' תימא לית היא פליגא מְחִלות היו ונגנזו הדא הוא דכתיב גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה:

בפי' ר"ע ז"ל מתוך שיאכל כל אדם נטע רבעי שלו יתמלא השוק שאר פירות. כתב ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו בלשון הגמרא שאמרו כדי לעטר שוקי ירושלם ולפי זה היה צריך לומר כדי שיתעטרו שוקי ירושלם ונראה כי כיון שהיו מחוייבין להעלות הפירות לירושלם היו מעלין עמהם מעט פירות אחרים למכור בירושלם עכ"ל ז"ל:

ר' יוסי אומר משחרב בית המקדש היה התנאי הזה. שיהא נפדה סמוך לחומה וריב"ז הוא דבטלה כדאיתא בפ"ק דביצה:

יחזור הדבר לכמות שהיה. שמהלך יום אחד לא יוכלו לפדותו וקסבר בית המקדש עתיד לבנות קודם מלכות בית דוד כדאיתא בירושלמי ומש"ה הוצרכו לעשות תקנה מזמן אותו הדור לכשיבנה ובירושלמי מתמה עלה והכתיב ודם ענב תשתה חמר היינו ביאת המשיח דכתיב ביה פורה דרכתי לבדי ואח"כ תשתה חמר היינו יין נסכה משמע דמלכות בית דוד קודמת:

ג

כרם רבעי בש"א וכו'. ברמב"ם פ"ט דהלכות מעשר שני סי' ד' כתב דרבעי פטור מפרט ועוללות וגם מלקט ושכחה. וטעמא דב"ש גבי חומש וביעור פליגי רבי ורשב"ג אביו בירוש' רבי סבר כיון דכתיבי בהדיא גבי מעשר שני דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו וכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו' וסבירא ליה נמי דגמרי ב"ש קדש קדש מש"ה הוכרח לפ' דדוקא בשביעית הוא דפליגי דלא נהיג מעשר שני בו הלכך אי איתרמי כרם רבעי בשביעית לית ביה חומש וביעור ורשב"ג סבר אף בכולהו שני נמי פליגי דב"ש לא גמרי קדש קדש ממעשר:

ובה"א יש לו. למ"ד דפליגי בשביעית דוקא טעמא דבית הלל הוא דקסברי דלחומרא הוא דילפינן קדש קדש ממעשר אבל לקולא דהיינו לפוטרו מקדושתו דחומש וביעור כיון דאין נוהג בה מעשר שני לא ילפי' ולמ"ד בכולהו שני נמי פליגי טעמייהו כדמפ' בפ' האיש מקדש דבית הלל גמרי קדש קדש נאמר בכרם רבעי קדש הלולים ונאמר במעשר שני וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קדש לה' מה מעשר שני יש לו חומש ויש לו ביעור דבהדיא כתיב ביה אף כרם רבעי נמי וכתבו שם תוס' ז"ל וגם הר"ש ז"ל וא"ת למה לן הלולים למשמע דאחלינהו והדר אכלינהו תיפוק לי מהך ג"ש וי"ל דאי מג"ש לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית וששית א"נ ה"א מאי חזית דגמרת ממעשר נילף משביעית שתופס דמיו אבל מאחר דגמר מהלולים שאינו תופס דמיו גמר ממעשר ע"כ:

יש לו פרט ויש לו עוללות. הך בבא בין לרבי בין לרשב"ג בכולהו שני שבוע איתה ואפי' במעשר שני נמי פליגי ולהודיעך כחן דבית הלל שנוייה גבי רבעי תדע דגמרי ב"ש נטע רבעי ממעשר שני דס"ל כר' יהודה נכסיו הוי ומש"ה חייבו בחלה בירושלמי ואליבא דר' יוחנן. והוא רבנן דר"מ דמחייבי מעשר שני בחלה בברייתא דבס"פ חלק. ואית ביה נמי קדושין וא"כ הה"נ גבי מעשר שני גופיה דה"ל למיתני הכי דלב"ש יש לו פרט וכו' אלא משום דבבא דרישא שנויה גבי רבעי תנא סיפא נמי גבי כרם רבעי אבל על כרחיך הכא ל"פ ב"ש וב"ה אלא במשמעות דקדש קדש דכתיבי במעשר שני ובכרם רבעי בהדיא דלא משמע להו לב"ש דקדש משמע ממון גבוה דלעולם נכסיו הוי ומש"ה לרבי דסבר דגמרי ג"ש פי' דדוקא לית להו בשנה שביעית דצריך חומש וביעור אבל בשאר שני שבוע הני תרתי אית להו אבל בפרט ובעוללות דלא כתיבי דכ"ע ל"פ ובכולהו שני פליגי בשניהם דנכסיו גמורין נינהו דהא בתרווייהו כתיב קדש ובמשמעות קדש פליגי דב"ה גופייהו לית להו גבי מעשר אלא מטעם משמעות קדש דמשמע ממון גבוה וב"ש פליגי עלייהו דסברי דלא אתי לאורויי דממון גבוה הוי אלא לענין דבעי פדיון בגבולים והפדיון צריך להעלותו בירושלם כבכורים אבל לדבר אחר לא ומש"ה ר"מ דפליג עליה דר' יהודה היינו דס"ל דמשמעות קדש משמע נמי דהיינו ממון גבוה ואין כאן קדושין כב"ה בהאיש מקדש ומילתייהו בין לענין קדושין בין לענין חלה הוי. והעניים פודין לעצמן אית ספרים דגרסי ליה ואית ספרים דלא גרסי ליה ובפ' האיש מקדש אינו בשום ספר והרשב"א ז"ל לא גריס ליה וכן משמע מן הירושלמי מדאקשי ליה ר' זירא לרב ביבי מדיוקא דמתני' ולא מקשי ליה בפשיטותא דקתני והעניים פודין לעצמן משמע דלא גרסינן ליה במתני'. כולו לגת ואין לעניים בו כלום כדפרישית דכולו ממון גבוה הוא וכר' מאיר עכ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. אבל בת"כ פרשה ג' דפרשת קדושים גרסי' והעניים פודין וכו'. ובירוש' מפ' דלב"ש דאמרי יש לו פרט ויש לו עוללות מחייבי בחלה בגבולין ור' יהודה ס"ל כותייהו וכדכתבינן. ור' יהודה דפטר סוריא מנטע רבעי בסוף פ"ג דמס' תרומות וי"ד שנה נמי של כבוש וחלוק פטר להו מנטע רבעי בירושלמי אע"ג דמחייבי בערלה כדתנן בריש ערלה עת שבאו אבותינו וכו' ס"ל כבית שמאי:

ד

כיצד פודין נטע רבעי. וכתוב בספר לקח טוב פ' קדושים תבואתו מלמד שאינו נפדה אלא תבואה שאין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשרות ע"כ:

על פי שלשה. כתב ה"ר שמשון ז"ל דשמא הכא בעו ב"ד חשוב אע"ג דהתם גבי מעשר שני אמרי' בשלש לקוחות אפי' אחד מהן עובד כוכבים ואפי' אחד מהם בעלים עכ"ל ז"ל. ועיין בסוף ספר אבודרהם ז"ל שכתב שאחר שפודה הכרם רבעי משמיט פירות הכרם כל אותה שנה לכל עובר ושב ולא יאסוף אותן לדורכן בגת אבל אוכל מהן כשאר כל אדם ושולח מהם דורון לכל מי שירצה ובשנה החמישית אוכל מהענבים ודורכן ועושה מהם יין ומוכרו ועושה בו כרצונו וזהו שאמר הכתוב שלש שנים יהיה לכם וגו' ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו ע"כ. וקצת מהגאונים פסקו שאע"פ שפדה אותם בשנה הרביעית עכ"ז אסור לאכול עד השנה החמישית וכבר כתב הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהלכות מ"א כי היא שגגת הוראה וכן ג"כ כתב הרא"ש ז"ל וכן כתב ג"כ רבינו שמשון ז"ל בראש פירקין דתלמיד טועה הגיה ותלה באילן גדול דהיינו בעל הלכות גדולות והאריך שם עיין עליו:

כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע. מפ' בירוש' ליקח לו בסלע וה"פ דמקילין גבי נטע רבעי יותר ממעשר שני דאילו גבי מעשר שני תנן פ' המוליך המביא פירות מן הגרן לעיר השבח לשני ויציאות משלם מביתו והכא משער כדי שאחר שיפרע ההוצאות מן הפירות ישאירו פירות שוין סלע וה"ק כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע כלומר אם היה כרם זה חולין בכמה סלין מתפייס ליקח לו בסלע ע"מ שיהיו כל ההוצאות שאני הוצאתי שאני חייב לפועל עליו שהרי מצטרך לשכור פועלים להוצאות הכרם כגון חרישה וזריעה זבול בצירה או לקיטה ושימור כ"כ פירות פודה בסלע לאחר שישימו השלשה כמה סלים העומדים ללקט ראוי ליקח בסלע ואומר כל הנלקט מפירות אלו אחר שיהא נלקט דאין פודין במחובר. מחולל על מעות:

מכך וכך סלים בסלע. כמו שישומו הם אם שני סלים או שלשה ואיכא למידק דהכא משמע דבכרם רבעי לעולם בעי שלשה ובפ"ק דסנהדרין תנן נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין בשלשה ותירץ רבינו שמשון ז"ל דאין דמיו ידועין לאו אנטע רבעי קאי דבגמ' תניא איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין יין שהקרים כדתנן לעיל ולא קתני בהדיה איזהו כרם רבעי וכו' משום דכוליה הוי אין דמיו ידועין שצריך לפחות היציאה כדתנן הכא ע"כ. ויש ליתן טעם דמ"ש האי מהאי ונראה דמעשר ימצא לוקטין הרבה דבשעה שלוקטו לא הוי טבל עד אחר מירוח ובהבלעה לוקטין אותו הלכך כל היציאות ישלם מביתו ואפי' תימא אתרמי והוציא הוצאות עליה באנפי נפשיה מה שאין כן בכרם רבעי שלא ימצא לוקטין אלא במעות הרבה שאין יכולין לאכול ממנו דהא במחובר הוא קדוש הלכך צריך למעט היציאות מן הפירות ולא ישערו אותן כדרך ששוין בשוק פירות חולין דעלמא כך נ"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל. ועיין במ"ש לעיל פ' שני סימן ח' בשם מהר"י קולון ז"ל:

ה

ובשביעית פודהו בשוויו. ס"א כשוויו בכא"ף:

אם היה הכל מופקר. פי' בשאר שני שבוע אם היה כל זה המין מופקר כלומר שהוא מפרי של הפקר זה הרבעי. ה"ר יהוסף ז"ל:

אין לו אלא שכר לקיטה. מפ' בירוש' שכר עקיצה לשון תלישה כמו עקוץ תאנה וכו' כלומר ולא יפחתו מן השווי אלא שכר תלישה ותו לא ולא שכר חמר ולא שכר כתף דכדי לזכות מן ההפקר אנן סהדי דמחיל שכר הבאתו ואינו מפזר מעות לכתפים הלכך לא יפחתו ממנו אלא שכר עקיצה:

הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חומש. דומיא דמעשר שני דכתיב ביה מעשרו ודרשינן ולא של אחר:

ו

ערב יום טוב הראשון וכו'. ועיין בפ' הזרוע (חולין דף קל"א) שכתבו שם תוס' ז"ל דשני דיני מעשר הם אחד מתחלק בתוך הבית ואחד מתחלק בתוך הגרנות כדמשמע בפ' בתרא דנדרים ואותו המתחלק בתוך הגרנות ?אין לבעלים בו טובת הנאה אלא באותו המתחלק בתוך הבית ובספרי מפרש להו מקראי כתוב אחד אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת אלמא צריך להניחו בגרן ובאין עניים ונוטלין אותו וכתוב אחר אומר כי תכלה לעשר וגו' ונתת ללוי וגו' אלמא בתוך הבית מחלקו מדכתיב ונתת הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו נפסד מחלקו בתוך ביתו וזהו מעשר עני המתחלק בתוך הבית מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות ועניים באין ונוטלין אותו עכ"ל ז"ל. וברמב"ם פי"א דהלכות מעשר שני נראה דגריס הוא ז"ל ערב יו"ט האחרון וכו'. וכן כתב שם מהרי"ק ז"ל והביא שם ראיה לגרסתו של הרמב"ם ז"ל מן הירוש' שכתבתי לקמן בתחלת סי' י'. וכן כתב ה"ר יהוסף ז"ל בשם ס"א. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל וז"ל ערב יום טוב הראשון של פסח היה מצות הביעור דאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה של שמטה ושניה חייב להוציאן מן הבית בשנה הרביעית כדכתיב בפרשת ראה מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ומפ' בירושלמי דלסוף לקיטת פירות שלישית דהיינו ברביעית מוציא מעשרות של שנה ראשונה ושניה ושלישית שהשהיתם ולא ביערתם מן הבית עתה ברביעית תוציאם ותבערם ותתן לכל אחד שלו כדכתיב ובא הלוי ויטול מעשר ראשון והגר והיתום והאלמנה ויטלו מעשר עני ולאחר שעשה הביעור בתחלת הרגל מתודה בסוף הרגל ואומר אותה פרשה בעזרה בערתי הקדש מן הבית וגו' כדכתיבי קראי ובירושלמי יליף מקראי דשתי פעמים בשבוע מתודה ומפ' בספרי טעמא ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית ובשביעית מפני מעשר עני שבששית. ומעשר ראשון לבעליו ללוים ומעשר עני לבעליו לעניים וקשה דהכא אמרי' דתרומה בעיא ביעור ובפ' שני דבכורים תנן ויש בבכורים ובמעשר מה שאין כן בתרומה וקא חשיב ביעור וי"ל דתרי גווני ביעור איכא ביעור דהכא היינו שצריך ליתנו לכהן ולא לשהותם עוד בבית והכהן יכול לקיימה כל זמן שירצה והתם מיירי שאוכלין אותן ומבערן מן העולם בי"ט האחרון של פסח כדתנן הכא ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום והיינו מתבערין מן העולם ואילו תרומה לא קתני בהדייהו ומע"ש ובכורי' מתבערין מע"ש לכל אדם ובכורי' למי שיש לו היתר אכילתן והיינו הכהני' חייבין לבערן לסוף הרגל בכל מקום דמע"ש ובכורי' טעונים מחיצה ובין שהן תוך מחיצתן דהיינו ירושלם בין שהן חוץ לירושלם ה"ז מבערן ומשליכן לים או שורף וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"א דהלכות מעשר שני עכ"ל ז"ל:

כיצד היה ביעור נותנין תרומה וכו'. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:

ור' שמעון אומר הבכורים נתנים לכהנים. דסבירא ליה דהואיל ותרומה קרנהו רחמנא מה תרומה לא בעיא ביעור אף בכורים:

והתבשיל וכו'. ירושלמי הכל מודים בפת ושמן שצריך לבער שמן דאין מסתפקין ממנו כ"כ ופת חשיב. ביין ותבלין הכל מודים שהוא כמבוער יין דשותיו מרובין ותבלין דמדרבנן נינהו:

ז

בש"א צריך לחללן על הכסף. דכתיב וצרת הכסף בידך ובלבד בידך כשתגנוז ר"ל כשתקבור בידך ובלבד שיהא כסף מה שתקבור:

אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. פי' בין שיחללנו על הכסף בין פירות עצמן מבערן ומניח הפירות במקום עד שירקבו ומה מועיל החלול. לשון הירוש' וצרת הכסף בלבד בידך כלומר יש זמן שתצור הכסף בלבד בידך ולא פירות דהיינו בזמן הזה ע"כ הר"ס ז"ל. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בזמן הזה עניינו בזמן שאין בית המקדש קיים אומרים ב"ש וצרת הכסף בידך הכסף בלבד מעלין ובה"א כי זה הוא כשיש שם מקום להעלות הפירות ולאכלן בו אבל בזמן הזה שאין שם מקדש הדין הוא שיבער הפירות ע"כ:

ח

א"ר יהודה וכו'. ופי' ה"ר שמשון ז"ל דהא דאמרי' התם ששלח רבן גמליאל לבני גלילא עילאה ותתאה דזמן ביעורא מטא לאפרשא מעמרי שבלייא וממעטני זיתייא ההוא קודם ר' עקי' ע"כ:

מהרו והתקינו פירותיכם. נ"ל שלא היו צריכין להזהירם שיתנו המעשרות לבעלים כי כל מי שהיה מעשר לא היה משה' אותו בביתו כי אסור לשהותו דהא איכא כהנים ולוים ועניים והמשה' עובר משום בל תאחר וצ"ע. עד שלא תגיע פי' כי אם תגיע שעת הביעור תצטרכו לבער מעשר שני שהוא ניתן בשעת הביעור. ה"ר יהוסף ז"ל:

שלא באו לעונת המעשרות. לאו בהבאת שליש קאמר אלא בגרנן הוא דקאמר והשתא אתי שפיר הא דאמרי' בירוש' ממעטני זיתייא ומעומרי שבולייא דהיינו קודם מירוח וקודם שירד שמן לעוקא אבל פשיטא דהשבלים הביאו שליש וכן זיתים של מעטן ולשון עונה לאו דוקא הר"ש שירילי"ו ז"ל. ובירוש' פריך ולאו טבל הוא כלומר דאפי' הגיע לעונת המעשרות אמאי חייב בביעור כל זמן שלא הפרישן ומשני זאת אומרת דטבל קרוי קדש ובראשונה היו סבורין דאפי' קודם מירוח נמי קרוי קדש:

ט

מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרוא להן שם. למעשרותיהן או בצפונן או בדרומן כלומר ומזכה אותן לבעליהן ואהא מייתי מעשה בר"ג דשנת הביעור היתה וכבר קרא שם רבן גמליאל בצפונו או בדרומו והאי רבן גמליאל הוא בנו של רשב"ג הנהרג אחר החרבן. הר"ש שירילי"ו ז"ל:

מעשה וכו'. פ"ק דקדושין כתבו התוס' דהאי צריך לקרות להם שם היינו דחייב לברר להם בעלים למי יתנום והרש"ש ז"ל פי' כפשוטו ויישבו כמו שכתבתי כבר. ובפ' בתרא דערכין דף ל' הקשו תוס' ז"ל אמאי נתקבלו שכר זה מזה ליתבו ההוא אתרא במתנה ע"מ להחזיר או ליקנו חד לחבריה בחליפין דסודר אי נמי לישייליה ההוא אתרא ויקנה ליה בקנין סודר וי"ל דכל דבר החוזר לבעליו כגון מתנה ע"מ להחזיר א"נ שאלה או שכירות בכולן לא מיקנו בחליפין משום דהוי כמו טובת הנאה דאמרי' דאינה ממונא לקנות בחליפין ומש"ה הוצרך שיתקבלו מעות זה מזה ע"כ. וכבר דבר בזה ה"ר שמשון ז"ל ועיין ג"כ בבית יוסף דחשן המשפט סוף סימן קצ"ה שדברי התוס' ז"ל הנזכר הביאם לפסק הלכה שם בשלחן ערוך:

אמר ר"ג עשור שאני עתיד וכו'. מה שהניח רבן גמליאל טבל בביתו ולא תיקן אע"ג דחזקה על חבר וכו' שמא קודם שיצא מביתו הודיען:

נתון ליהושע. לוי היה כדאמרי' בערכין ובספרי מעשה ב"ר יהושע ב"ר חנינא שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות א"ל חזור בך אתה מתחייב בנפשך שאתה מן המשוררין ואני מן השוערים אלמא לוי היה ואע"ג דקנסינהו עזרא למ"ד קנסא לעניים נטל בתורת עני ומה שלא נתן לו מעשר עני דאמרי' בעלמא הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם א"נ היו לו מאתים זוז ואעפ"כ מעשר דלאו דאורייתא לעני היה נוטל הואיל ומתפרנס בדוחק שהיה פחמי כדאמרי' בברכות ובחגיגה כל כך יש בידך ואתה יורד בספינה ולמ"ד קנסא לכהנים ה"פ בתר דקנסינהו הוי אף לכהן. ומחק ה"ר יהוסף ז"ל מלות בן יוסף ממשנתו:

י

במנחה וכו'. ובירושלמי פריך ויתודה שחרית ומשני עד כאן מצוה לאכול דאחר הוידוי אסור לאכול מעשר שני או נטע רבעי. ומצאתי שכתב בתוספת יו"ט ואיחרוהו לודוי כו' ומכאן ראיה וגדולה היא אלי כו'. ונלע"ד דאי מהא לא אריא דמאן דמחייב יכול לומר דאדרב' מכאן ראיה לחיובא דה"פ כיצד אפשר לו להתודות שחרית והרי עד המנחה ומנחה בכלל מצוה לאכול ויאכל סעודה שלישית ואח"כ יבוא להתודות וכדעת קצת פוסקים אלא מהא ליכא למשמע מידי. ומלת האחרון מחקה ה"ר יהוסף ז"ל מספרו וכתב שכן מצא:

בערתי הקדש זה מעשר שני ונטע רבעי. דתרווייהו איקרו קדש דכתיב קודש הלולים וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קדש הוא לה'. ומשמע לעיל בירוש' דר' עקי' ס"ל כר"מ דשניהם ממון גבוה דאמר גבי נטע רבעי לא דברה תורה אלא כנגד היצר שלא יאמר אדם הרי ד' שנים מצטער אני בו חנם לכך נאמר להוסיף לכם תבואתו פי' שיוסיף פירותיו בחמישית וישלם לכם כל אותן פירות של שנים שאבדו מכם לשמי וכן נראה שפירש הר"ש שירילי"ו ז"ל. ובירוש' דייק מדלא תני בכורים בהדי מעשר שני ונטע רבעי ש"מ ר"ש היא דתנן בפ' שני דמסכת בכורים וחייבין בביעור ור"ש פוטר לבערה מן העולם אלא תנתן לכהן כתרומה והא דלא תני להו בהדי תרומה ותרומת מעשר משום דבכלל תרומה אינהו דבכורים איקרו תרומה כדדרשי' ותרומת ידך אלו הבכורים אבל בתוספתא מוסיף בכורים בהדי מעשר שני ונטע רבעי דיליפו להו רבנן מקרא דכתיב בערתי הקדש הקדש העליון במשמע דפרשת בכורים כתיבא לעיל מפרשת ודוי מעשר:

זה מעשר לוי. בירוש' מפ' דמדקרי ליה מעשר לוי ש"מ דקסבר האי תנא דמעשר ראשון ללוי ולא לכהן ואיכא מ"ד דהיינו דתני גבה יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר:

וגם נתתיו זו תרומה וכו'. ועיין ברב המזרחי בסדר כי תבא שנתן טעם למה שינה רש"י ז"ל לשון משנתנו שפירש שם וגם נתתיו אלו התרומות והבכורים ולא הזכיר תרומת מעשר:

והלקט והשכחה והפאה וכו'. דבכולהו כתיב לעני ולגר וגבי מעשר עני כתיב והגר והיתום והאלמנה:

אע"פ שאינם מעכבין את הודוי. משמע שאם חסר ולא נתנם דיכול להתודות וקשה דהא אמרי' בירוש' זאת אומרת שאם נשרף טבלו אסור כגון שהפריש מעשר שני ולא הספיק להפריש מעשר עני עד שנשרף אינו יכול להתודות דהא מתודה שהפרישו כדתנן במתני' ועוד הא קאמר ככל מצותך אשר צויתני אלא ה"פ דעל כל אחד מאלו אין מתודין ואין מעכבין דקאמר היינו אע"פ שקיימן אין עכוב בודוי לומר שלא עשה מצוה אם לא התודה דלא בעי ודוי לר"ש אלא במעשר שני ונטע רבעי ולרבנן אף בבכורים. אבל קשה לי על פי' זה חדא דקתני בתוספתא דלקט שכחה ופאה אין להן ודוי ומשמע דאין להם כניסה ויציאה בודוי דאפי' לא קיימן אין הודוי מעכב עליו וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכותיו המשנה כפשטה ועוד קשה לי כיון דפליגי תנאי בירושלמי על זה דאיכא מ"ד כל מצות מעכבות מלומר הודוי ואפי' אם הקדים תפלה של ראש לתפלה של יד ותנא דמתני' ס"ל כמ"ד דדוקא מצות שבפרשה מעכבין מנא להו דלקט שכחה ופאה לא מעכבי כיון דכתיב ככל מצותך אשר צויתני ונ"ל טעמו של דבר דכיון דכתיב בפרשה בערתי הקדש מן הבית כל דאיקרי קדש הוא דמעכב וכל הטובל אע"ג דאין בו תרומה מעכב דדרשינן ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' ודרשי' בפ' הנשרפין בעתידין ליתרם הכתוב מדבר ואסיקנא בפ' יש מותרות דאפי' מעשר עני נמי טביל מה שא"כ בלקט שכחה ופאה דלא טבלי ונשרף טבלו נמי שאני דטבל היה בידו. מן הבית זו חלה בדין הוא דלידרוש להאי דרשא מקמי וגם נתתיו ללוי כסדר המקרא אלא סדר הפרשת המעשרות נקיט ואזיל הר"ש שירילי"ו ז"ל. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל וז"ל נ"ל לומר טעם שאינם מעכבין כי כל אלו אינם בכלל נתינה אלא צריכין עזיבה עכ"ל ז"ל:

יא

הא אם הקדים מעשר שני לראשון וכו'. קצת קשה שהיה לו לומר אם הקדים מעשר ראשון לתרומה כמו שאמר במסכת תרומות ואפשר לתרץ כי דוקא על מעשר שני היתה החששה שיקדימו ולא על הראשון כי מי שהיה עולה לירושלם היה מפריש מעשר שלו ולוקח אותו עמו ויש שלא הפריש מעשר ראשון עדיין וע"כ היו מפרישין מעשר שני. ה"ר יהוסף ז"ל:

לא הפרשתי ממין על שאינו מינו. ונצטווה על זה מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש וגו' ודרשי' ליתן חלב לזה וחלב לזה:

ומלהזכיר שמך עליו. בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ב) דייק מהכא אביי דברכה צריכה הזכרת השם ואינה צריכה מלכות מדלא קתני שמך ומלכותך עליו ורבא פליג עליה התם ואמר דאטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל וקשה דמשמע דברכת המצות דאורייתא ונראה לפ' דאמעשר שני תוך מחיצתו קאי דבברכה אחרונה מוקמינן לה ובשבעת המינין דברכה אחרונה שלהן דאורייתא הרש"ש ז"ל ואיני יודע היכן מצא הוא ז"ל דרבא פליג עליה דאביי ובנוסחאות שלנו אינו מוזכר שם רבא ואין שם אלא דרב אמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה אמר אביי כותיה דרב מסתברא דתנן לא עברתי ממצותיך וכו' ואילו ומלכותך עליו לא קתני אמנם כך תרצו שם תוס' ז"ל אליבא דר' יוחנן דלאו תנא כי רוכלא וה"ר שלמה לוריא ז"ל נראה שמצא בספר כתיבת יד אחד של גמרא ור' יוחנן תני מלהזכיר שמך ומלכותך עליו וכן משמע בהרא"ש ז"ל וגם בחדושי הרשב"א ז"ל ומ"מ דברי רבא אינם שם ויתכן שטעות סופר הוא גם במה שכתב דמשמע דברכת המצות דאורייתא אין קושיא שכבר אפשר שהוא מדרבנן אלא דאסמכוה אקרא וכמו שכתוב בתוספות יום טוב:

יב

הא אם אכלו באנינות אינו יכול להתודות. דנפקא לן מדכתיב ביה ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת אתה וביתך בשמחה הוא נאכל ולא באנינות וכל הני לאוין דכתיבי בהאי קרא מכח עשה הן באין:

הא אם הפרישו בטומאה. בפ' הערל אמרי' דאם אכל מעשר שני בטומאת עצמו לוקה ונפקא לן מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך ואמרי' נמי דאם אכלו בטומאת הגוף דלוקה ונ"ל מקרא דולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים והני לאוין דאכילה נינהו אבל איסור בהפרשה לא שמענו והכא דריש ליה מדקאמר לא בערתי ושמא דה"ק אף הביעור שהייתי חייב להפרישו ולבערו לא עשיתי בטומאה לפי שאסור להפרישו בטומאה וטעמא משום דנוגע בו ומטמאו ונראה דאזהרה זו נפקא מכלל דכתיב בכל קדש לא תגע ומעשר שני ונטע רבעי מיקרי קדש ומהאי קרא דלא בערתי ממנו בטמא נפקא לן גם כן דאין מדליקין במעשר שני טמא אבל במעשר שני טהור מדליקין וכמו שפי' רבינו עובדיה ז"ל פ"ח דשביעית סי' ב':

לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת. משום דאינם מידי דאכילה והתורה אמרה ואכלת ולא לסחורה ולא להפסד כדרך שנאמר בשביעית והה"נ דלחי נמי מוזהר שלא ליקח מדמיו מלבושין דהא לא הוי מידי דאכילה אלא לא נצרכא אלא למת מצוה דאע"ג דדחיא לכל המצות אפ"ה לא לקחתי לו ארון ותכריכין וכ"ש לחי ובירושלמי דריש לסיכה ולגלויי דסיכה מותרת לחי ואפי' הוי שמן טמא דבאכילה אסור בסיכה מותר ולא נתתיו לאוננים אחרים לא נתתי קא דריש דאי למת לאו בר קבולי מתנה הוא ומאי ולא נתתי אלא לא נתתי לאוננים אחרים וא"ת תיפוק לי דמוזהר מלפני עור לא תתן מכשול דאינהו נמי מוזהרין על כך וי"ל דאתא לרבויי ואפי' אוננים על מתים דאין להם אבלות מן התורה ואינם אוננים מן הדין ואפ"ה מרבינן להו מדכתיב למת כל מת במשמע הרש"ש ז"ל. ועיין בפירוש רבינו שמשון ז"ל במה שהביא מפ' הערל (יבמות דף ע"ד:)

שָמַחְתִי וְשִמַחְתִי בו. השי"ן דושמחתי בנקודת חיר"ק כמו ושמח את אשתו אשר לקח:

יג

השקיפה ממעון קדשך. בירוש' אמרי' אמר רב הונא בר אחא בשם ר' אלכסנדרי בא וראה כמה גדול כחן של עושי מצות שכל השקפה שבתורה ארירה וישקף על פני סדום ועמרה וגו' וירא והנה עלה קיטור הארץ וגו' וכתיב וישקף אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן וגו' וזה בלשון ברכה. עוד גרסי' בירוש' א"ר הילא כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר עשיתי והוא לא עשה מעתה מי שהוא מפריש מתודה מי שאינו מפריש לא יתודה ומשני כהדא דתני עד השקיפה היו אומרים קול נמוך מכאן ואילך היו אומרים קול גבוה:

עשינו מה שגזרת עלינו. והיינו דכתיב השקיפה הביטה מעשינו וברך אותנו:

ה"ג ברוב ספרים מה שהבטחתנו וברך את עמך וכו'. והשאר נמחק מספרו של ה"ר יהוסף ז"ל:

כדי שתתן טעם בפירות. וה"ק קרא ברך את האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ותהא ארץ זבת חלב ודבש הרש"ש ז"ל. ובתוספתא דמעשר שני זבת חלב ודבש מלמד שהמעשרות נותנין טעם ריח שומן ודגן בפירות. וז"ל הרמב"ם ז"ל שתתן טעם בפירות עניינו שיהיו שמנות וטובות הטעם עד כאן:

יד

מכאן אמרו ישראל וממזרים. כצ"ל:

ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש. פי' ר"ע ז"ל ויכולין להתודות על המעשרות שמביאים ממגרש הערים שלהן. הקשה הר"ס ז"ל למה לא יתודו אפי' על מה שמביאים מערים אחרים שקנו כמו ישראל שמכר אחוזתו וקנה קרקע אחר שמתודה והר"ש ז"ל לא כתב זה ע"כ. ונראה דת"ק דמתני' ר' יוסי הוא וטעמא דר"מ ור' יוסי מפ' בירוש' דר"מ אזיל לטעמיה דאמר בס"פ שני דמסכת מכות לא היו מעלין ללוים שכר ישראל הבא לדור אצלן או רוצח שצריך לדור שם דהא כתיב ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ור' יוסי ס"ל כר' יהודה דפליג התם אר"מ ואמר דמעלין להם שכר דלבית דירה ניתנו והלכך נמי סבר הכא דמתודין:

טו

יוחנן כהן גדול. זהו ששימש שמנים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי וחשמוני היה כך מצאתי כתוב. ודע כי לפי זה יש טעות בתוספתא דפי"ג דסוטה שכתוב שם אמר להם ריב"ז וכי יש שינה וכו'. אבל הרמב"ם ז"ל כתב ברפ"ט דהלכות מעשר יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק. וכתב שם בכסף משנה אתא לאפוקי שלא נאמר אותו יוחנן כ"ג ששימש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ע"כ. ובהקדמת הרמב"ם ז"ל לסדר זה בפ' ששי כתב בפירוש יוחנן כהן גדול הוא יוחנן בן מתיתיה ע"כ ויש אומרים שהוא ינאי המלך המוזכר בקדושין פ' האומר שהרג חכמי ישראל וכדאיתא בפ' תפלת השחר (ברכות דף כ"ט) ותרי ינאי כהן גדול הוו. וז"ל הריטב"א ז"ל בפ' האומר דקדושין דף פ"א ע"ב נזרקה בו מינות פי' וזו היא מינות שהיה לו בסוף דינאי זה הוא האמור בברכות שהוא יוחנן כהן גדול ששמש בכהונה גדולה ארבעים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ומבני חשמוני היה ואין ינאי זה ההוא שבפ' הבא על יבמתו דאמרי' תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי שאילו היה זה שהוא כהן גדול היאך היה ממנה כהן גדול אחר ע"כ. ובירוש' מפ' ר' יוחנן דלשבח בטל מפני שראה מהן מפרישין ומהן אין מפרישין וריש לקיש נמי פירש דלשבח בטל וכדפירש ר"ע ז"ל. והא דקתני העביר ולא קתני בטל מפ' בירוש' כהדא דתניא עד השקיפה היו אומרים קול נמוך מכאן ואילך היו אמרים קול גבוה:

בטל את המעוררין. שהיו אומרים עורה למה תישן ה' אמר וכי יש שינה לפני המקום והכתיב הנה לא ינום ולא יישן וגו' אלא כל זמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בשלוה לכך נאמר עורה למה תישן ה' וכן הוא אומר ובהמרותם תלן עיני. ואת הנוקפין כדתניא שהיו חובטין אותן במקלות להפילו לארץ ונוקפים לשון חבטה. ה"ר שמשון ז"ל:

עד ימיו. עד תחלת ימיו ובמסכת משקין דף י"א מייתי לה ומאי דקשה אמתני' מההיא דהציר והצנור כתבתיו שם ס"פ ראשון:

ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. בירוש' מפ' לפי שהעמיד זוגות ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל כדתנן באבות דעד הלל הזקן כולהו זוגות הוו הראשונים הם נשיאים והשניים היו אבות ב"ד והיה יכולת ביד ב"ד לחפש ולבדוק בצרכי צבור ע"כ. עוד בירוש' אמר ריב"ל בראשונה היה מעשר מתחלק לשלשה חלקים שליש למכירי כהונה ולויה ושליש לאוצר פי' כדכתיב הביאו את המעשר אל בית האוצר ופי' ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל שהיו גונזים אותו שם שאם יבואו האויבים שיהא להם על מה לסמוך ושליש לעניים ולחברים שהיו בירושלים א"ר יוסי ב"ר בון מאן דהוה סליק למידן בירושלם עד תלת איגרן הוה יהיב מן דידיה מכאן ואילך משל אוצר משבא אלעזר בן פועירה ויהודה בן פתירה והיו נוטלין אותן המעשרות בזרוע ולא היו מניחין השליש ליכנס לאוצר ונמנעו העם בראותם זה מלהביא את המעשר עוד אל בית האוצר ועוברים על דברי הנביא והיה סֶפֶק בידו של יוחנן למחות ולא מיחה. והעביר הודיית המעשר זו לגנאי והוו להו שתים רעות. את המעוררין ואת הנוקפין לשבח. עד ימיו היה פטיש מכה מסתברא עד סוף ימיו דאי תחלת ימיו ליתני נמי אף הוא בטל פטיש מכה וכו' אלא דכל ימיו היה מכה הוא דתנן והא נמי לגנאי. ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי לשבח. וכתוב בערוך ואם תאמר ניוודו אשאר מעשרות כל שאין מתודין על מעשר ראשון שוב אין מתודין על שאר מעשרות לפיכך בטל הודוי ע"כ:

סליק פירקא וסליקא לה מסכת מעשר שני. ובעה"י שומע תפלה נתחיל מסכת חלה

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף