נקודות הכסף/יורה דעה/שה: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (יצירה אוטומטית מתוך טקסט בנחלת הכלל (ספריא) וטיפול בידי מתנדבי האוצר) |
מ (←top: א. החלפת תגי <br> באנטרים (במידה וקיימים). ב. שינוי סדר התבנית "ניווט כללי עליון" ו"הועלה אוטומטית". פעולה זו בוצעה באמצעות בוט.) |
||
שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | {{הועלה אוטומטית}} | ||
{{ממ|סימן ש"ה ט"ז [[ט"ז/{{כאן}}#יא|ס"ק י"א]]}} הקשה על הצדה לדרך והאריך בדבר שפתים אך למותר כי כל דברי הבעל צדה לדרך נכונים וראייתו ברורה מהא דפ"ק דכתובות גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דזכין לאדם שלא בפניו וליכא למימר דהכא הוי קצת חובה שרוצה לעשות מצות הפדיון בעצמו דהא כיון דפסקו הרמב"ם והסמ"ג והטור דתרומתו תרומה מוכח דמצוה דיליה היא לאו סברא היא כלל דליכא למימר דסברא היא דהוי חובה קצת אלא מ"מ הסברא של זכות היא יותר טוב דא"כ ה"ל לש"ס לספוקי בהאי ומדנקט הש"ס או דילמא מצוה דיליה היא כו' משמע דלא מספק הש"ס אלא אי חשיב האי סברא דמצוה דיליה היא חובה או לא וכיון דקי"ל דתרומתו תרומה א"כ ע"כ מצוה דיליה היא לאו סברא היא כלל והכי מוכח ממ"ש התוס' בכתובו' דחובה הוא קצת דשמא רוצה לפטור בחטה אחת או להעדיף. ואם איתא הא אפילו לא ירצה לפטור בחטה אחת או להעדיף חובה קצת הוא דרוצה לעשות בעצמו המצוה אלא ודאי דזה לא מקרי אפילו קצת חובה. ועוד מדכתבו התוס' אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות א"כ ה"ה הכא דהא בטבילת גר נמי יש לומר דחובה קצת היא שרוצה לגייר את עצמו ולעשות מצוה זו בעצמו ואפ"ה מטבילין אותו ע"ד ב"ד ש"מ שאין זה מקרי אפי' קצת חובה א"כ ה"ה הכא וזהו כוונת הבעל צדה לדרך ודלא כמ"ש הוא שהציץ מן החרכים בזה אלא נהפוך שהוא הציץ וכו': '''ותו''' נ"ל דהכא שלא שייך לומר דיהא חובה מטעם שירצה לעשות המצוה בעצמו. דדוקא התם בתורם משלו על של חבירו שייך לומר הכי כיון שתורם משלו ולא משל חבירו אבל הכא כשהב"ד פודין אותו הרי הן מזכין המעות לקטן דזכין לאדם שלא בפניו וא"כ הרי הם פודים אותו במעותיו של הקטן וכן כשיש מעות בלא"ה לקטן וא"כ הרי המצוה של הקטן וע"כ הוצרכו התוספות לומר דשמא רוצה לפטור בחטה א' או להעדיף ולא כתבו דהוי קצת חובה משום דרוצה שהמצוה יהא שלו משום דכיון דתורמין משל הקטן מצוה דיליה היא. אבל בנדרים מיירי דאינו מזכה לו ובהכי דוקא הוא דמבעי' לש"ס וא"כ אפי' תימא דהבעי' לא נפשטא מ"מ הכא פודין אותו הב"ד כשמזכין מתחלה המעות לקטן. ונ"ל להביא ראיה ברורה על זה מהא דתנן בהנזקין ד' נ"ב ע"א אפוטרופוס של יתומים חייב לעשר ואיתא בש"ס שם דהיינו להאכיל אבל לא להניח וכ' בחדושי הרשב"א דל"ש מנוהו אבי יתומים ל"ש מנוהו ב"ד תורם מדינא והא דתניא אתם ולא אפוטרופסים אסמכתא בעלמא הוא דמדינא תורם בין להאכיל בין להניח דיד האפוטרופסי' כיד היתומים אלא כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי יתומים שמא לא ידקדקו יפה בדבר אסרו להם לתרום להניח כיון שאין צורך להן בדבר זה אבל להאכיל העמידוה אדינא עכ"ל אלמא דמותר לאפוטרופוס לתרום מדינא אפילו להניח ולא אמרינן דשמא ירצה הקטן דוקא עצמו במצוה וחוב הוא לו אלא ודאי כיון דתורמין משלו הרי מצוה דיליה היא א"כ לא חשיב חוב בשביל זה וא"כ בפדיון נמי בשיזכו לו הבית דין הרי מצוה דיליה היא ולא הוי חובה. ואפילו לפי' הראשון שפי' מעיקרא הרשב"א אם דלהניח מדינא אסור מקרא דאתם ולא אפוטרופסים יש לומר דהיינו דוקא באפוטרופוס ומטעם שכתב הרשב"א שם דכיון דאין כאן תקנת היתומי' לא הפקידום לכך. ואם כן הרי אין האפוטרופסים שלוחיהם אבל היכא שהב"ד מזכין לו ונעשים שלוחים שלו בפי' לכל דבר ודאי דיכולים לפדותו אי נמי דוקא בתרומה ומעשר ומטעם שכתבו התוס' בכתובות דלעיל דשמא רוצה לפטו' בחטה א' או להעדיף מה שאין כן הכא בפדיון: ''' ועוד''' דנראה לי מוכח מהרמב"ם והטור וש"ע דס"ל כפי' האחרון של הרשב"א דהא הרמב"ם בפ"ד מהלכות תרומות דין י' והטור וש"ע בסימן של"א סל"ח כתבו האפוטרופסים תורמין נכסי יתומים ולא חילקו בין להאכיל ובין להניח ואע"ג דבכ"מ שם כתב דלא חשש לכתבו כאן לפי שסמך על מ"ש בסוף הל' נחלות אינו נראה דמכל מקום היה לו לבאר כאן גם לענין תרומה. ועוד דא"כ על הטור קשה שהוא לא כתב מזה דבר בהל' נחלות אלא ודאי סבירא להו דקרא אסמכתא בעלמא הוא ומדינא תורם בכל ומשום תקנתא דיתומים לא יעשרו להניח וכמ"ש הרשב"א וזה לא שייך לענין דיני תרומה רק לענין תקנת יתומים ולכך לא חילק בזה בהלכות תרומה דשם מייתי רק דיני תרומה אך בהלכות נחלות דשם מיירי מתקנת יתומים חילק בזה. והטור לא הוצרך לכתוב זה בהל' נחלות משום דכתב שם כמה דינים דקתני בברייתא דיתקנו האפוטרופסים להאכיל ולא להניח וא"כ ה"ה בתרומה א"נ כיון דתרומה אינה נוהגת לא כתבו בהלכות נחלות אף על גב דבשפתי כהן סי' של"א ס"ק ס"ח כתבתי דהא דתורמין היינו להאכיל כו' היינו משום שנמשכתי לפשט דש"ס דהניזקין לדברי הסמ"ג בהל' תרומות דף קצ"ז והכ"מ והעט"ז שחילקו בכך ואפי' לפי זה נלמד דבנ"ד בפדיון הבן יכולים הב"ד לפדותו וכמ"ש למעלה (ומ"ש הסמ"ג בסוף דף רס"ו נדחה מתוך כל מה שכתבתי יע"ש): ''' ועוד''' נראה ברור דב"ד יכול לזכות לקטן אפי' במקום דהוי חובה קצת כדמוכח להדיא בריש פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ב) ''' דגרסינן התם ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו שנא' ונשיא אחד ונשיא אחד ממטה תיפוק לי' שליחות מהכא ותסברא דהא שליחות הוא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כי הא דאמר רב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא א' ותסברא זכות היא הא חובה נמי איכא דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר אלא כדרבא בר רב הונא דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב מנין ליתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן שבית דין מעמידין להם אפוטרופסין לחוב ולזכות לחוב אמאי אלא לחוב ע"מ לזכות ת"ל ונשיא א' ממטה תקחו עכ"ל הש"ס ופירש"י כדרבא כלומר לא זכות שלא בפניו גרידא איכא למשמע מניה לגדולים אלא לאורויי נמי דלקטנים אפי' חובה הבאה מחמת זכות רשאין ב"ד לעשות להו כו' עכ"ל הרי להדיא דבית דין יכול לזכות לקטן אפילו במקום דהוי נמי חובה: ''' ומכאן''' קשה לי ג"כ על התוס' דפרק קמא דכתובות דף י"א ע"א שהקשו על הא דאמרינן התם גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וז"ל ותימא דהא זכיה הוי מטעם שליחות דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד ליה שליח כדמוכח בפ"ק דב"מ גבי חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות וא"כ היאך זכין לקטן והלא אין שליחות לקטן כדאמרינן באיזהו נשך כו' ונכנסו שם בדוחקים כמבואר מדבריהם שם. ולדידי לא קשיא מידי דב"ד שאני דאפילו במקום שאין שליחות וזכייה לקטן יכולין ב"ד לזכות לקטן ותו קשיא לי אמה שתירצו התוספ' שם דהא דמטבילין אותו היינו מדרבנן דאפי' היכא דהוי זכות גמור לית ליה זכיה מדאורייתא דהא גר זכות גמור הוא וכמ"ש התוס' שם גופיה ובסוף הדבור והא ודאי ליתא כמבואר בש"ס דקדושין הנ"ל וכן לאידך שנויא דמסקי התוס' שם דבמקום דהוי חובה קצת אין זכין לקטן רק היכא דהוי זכות גמור זכין לו דאז יש לו דין שליחות קשה דהא בש"ס הנ"ל משמע דהיכא דהוי זכות גמור זכין לו אפי' לית ליה שליחו' וכן הוא לפע"ד העיקר ובהכי ניחא נמי דלא קשה הא דמטבילין אותו דאע"ג דאין שליחות לקטן מ"מ זכיה אית ליה אפי' מדאורייתא והעיקר כהספרי' שהביאו התו' שם דלא גרסי באיזהו נשך זכיה מדרבנן אית ליה וכן מצאתי בש"ס של קלף כתובה ישן נושן ואפי' לספרים דגרסי התם מדרבנן היינו במקום דהוי חובה קצת ומפרק קמא דב"מ נמי נלע"ד דלק"מ דלא אמרינן התם אלא דחצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחו' וזכין לאדם שלא בפניו במתנה אבל אין הכי נמי דאפי' היכא דליכא משום שליחו' לקטן אית ליה זכיה ע"ש ודוק סוף דבר לא ירדתי לסוף דברי התוספו' בזה: ''' שוב''' מצאתי במרדכי פ"ק דמציעא כתב וז"ל חצר משום שליחות איתרבאי כו' והכי אמרינן בפרק איזהו נשך דזכיה מטעם שליחות אתרבאי ומכאן דן רבינו מאיר דעובד כוכבים דלית ליה שליחות לית ליה זכיה ואם אמר ראובן לשמעון זכה באותן המעות לעובד כוכבים לא זכה בהן העובד כוכבים עד דאתא לידיה עכ"ל ולכאורה זה כשטת התוס' דכתובות אבל י"ל דס"ל לרבינו מאיר דהיכא דאתי לכלל שליחות אית ליה זכי' והאי דקאמר דזכיה מטעם שליחות איתרבאי היינו דבעינן דאתי לכלל שליחות והלכך עובד כוכבים כיון דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה וכדמבואר בש"ס פרק איזהו נשך: ''' שוב''' ראיתי בר"ן פ' האיש מקדש שכתב ג"כ דאיכא דילפי משמעתא דהתם דזכייה לאו מטעם שליחות הוא ואית ליה זכיה לקטן מדאורייתא אע"ג דלית ליה שליחו' אלא שהר"ן דחה שם דבריהם מדאמרינן באיזהו נשך דקטן אית ליה זכיה מדרבנן משמע מדאורייתא לא ודחק עצמו ליישב הסוגיא דפרק האיש מקדש וכ' דלמסקנא לית ליה זכיה מדאורייתא ולפע"ד זהו דוחק דהא לא הדרינן מסוגיא דמעיקרא אלא ממאי דפריך הא חובה נמי איכא אבל אי הוי זכות גמור אית ליה זכיה מדאורייתא. ומה שהביא מפרק איזהו נשך כבר כתבו התוספות דאיכא ספרים דלא גרסי מדרבנן הלכך העיקר כהי"א שהביא הר"ן כנ"ל: ''' שוב''' מצאתי להדיא כדברי בתוספות ריש פ' בן סורר ומורה שכתבו דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא היכא דדעת אחרת מקנה אותו וחפשתי בשאר פוסקים ומצאתי שכ"כ עוד התוספות בגיטין פרק התקבל סוף (גיטין ד' ס"ד) ''' והרשב"א בחדושיו שם וכ"כ עוד התוס' בקדושין דף י"ט ע"א והרא"ש שם סי' כ"ה באריכות ונתתי שמחה בלבי וגם שהתוספות ופוסקים הנ"ל הביאו ראיות אחרות לזה ע"ש ולפענ"ד איכא נמי ראיה ברורה מהך סוגיא דרב גידל דפרק האיש מקדש שהבאתי וכמו שכתבתי: ''' ושוב''' מצאתי [כדברי] בדברי הריטב"א פרק קמא דכתובות ופרק האיש מקדש ועי' שם: | {{ממ|סימן ש"ה ט"ז [[ט"ז/{{כאן}}#יא|ס"ק י"א]]}} הקשה על הצדה לדרך והאריך בדבר שפתים אך למותר כי כל דברי הבעל צדה לדרך נכונים וראייתו ברורה מהא דפ"ק דכתובות גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דזכין לאדם שלא בפניו וליכא למימר דהכא הוי קצת חובה שרוצה לעשות מצות הפדיון בעצמו דהא כיון דפסקו הרמב"ם והסמ"ג והטור דתרומתו תרומה מוכח דמצוה דיליה היא לאו סברא היא כלל דליכא למימר דסברא היא דהוי חובה קצת אלא מ"מ הסברא של זכות היא יותר טוב דא"כ ה"ל לש"ס לספוקי בהאי ומדנקט הש"ס או דילמא מצוה דיליה היא כו' משמע דלא מספק הש"ס אלא אי חשיב האי סברא דמצוה דיליה היא חובה או לא וכיון דקי"ל דתרומתו תרומה א"כ ע"כ מצוה דיליה היא לאו סברא היא כלל והכי מוכח ממ"ש התוס' בכתובו' דחובה הוא קצת דשמא רוצה לפטור בחטה אחת או להעדיף. ואם איתא הא אפילו לא ירצה לפטור בחטה אחת או להעדיף חובה קצת הוא דרוצה לעשות בעצמו המצוה אלא ודאי דזה לא מקרי אפילו קצת חובה. ועוד מדכתבו התוס' אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות א"כ ה"ה הכא דהא בטבילת גר נמי יש לומר דחובה קצת היא שרוצה לגייר את עצמו ולעשות מצוה זו בעצמו ואפ"ה מטבילין אותו ע"ד ב"ד ש"מ שאין זה מקרי אפי' קצת חובה א"כ ה"ה הכא וזהו כוונת הבעל צדה לדרך ודלא כמ"ש הוא שהציץ מן החרכים בזה אלא נהפוך שהוא הציץ וכו': '''ותו''' נ"ל דהכא שלא שייך לומר דיהא חובה מטעם שירצה לעשות המצוה בעצמו. דדוקא התם בתורם משלו על של חבירו שייך לומר הכי כיון שתורם משלו ולא משל חבירו אבל הכא כשהב"ד פודין אותו הרי הן מזכין המעות לקטן דזכין לאדם שלא בפניו וא"כ הרי הם פודים אותו במעותיו של הקטן וכן כשיש מעות בלא"ה לקטן וא"כ הרי המצוה של הקטן וע"כ הוצרכו התוספות לומר דשמא רוצה לפטור בחטה א' או להעדיף ולא כתבו דהוי קצת חובה משום דרוצה שהמצוה יהא שלו משום דכיון דתורמין משל הקטן מצוה דיליה היא. אבל בנדרים מיירי דאינו מזכה לו ובהכי דוקא הוא דמבעי' לש"ס וא"כ אפי' תימא דהבעי' לא נפשטא מ"מ הכא פודין אותו הב"ד כשמזכין מתחלה המעות לקטן. ונ"ל להביא ראיה ברורה על זה מהא דתנן בהנזקין ד' נ"ב ע"א אפוטרופוס של יתומים חייב לעשר ואיתא בש"ס שם דהיינו להאכיל אבל לא להניח וכ' בחדושי הרשב"א דל"ש מנוהו אבי יתומים ל"ש מנוהו ב"ד תורם מדינא והא דתניא אתם ולא אפוטרופסים אסמכתא בעלמא הוא דמדינא תורם בין להאכיל בין להניח דיד האפוטרופסי' כיד היתומים אלא כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי יתומים שמא לא ידקדקו יפה בדבר אסרו להם לתרום להניח כיון שאין צורך להן בדבר זה אבל להאכיל העמידוה אדינא עכ"ל אלמא דמותר לאפוטרופוס לתרום מדינא אפילו להניח ולא אמרינן דשמא ירצה הקטן דוקא עצמו במצוה וחוב הוא לו אלא ודאי כיון דתורמין משלו הרי מצוה דיליה היא א"כ לא חשיב חוב בשביל זה וא"כ בפדיון נמי בשיזכו לו הבית דין הרי מצוה דיליה היא ולא הוי חובה. ואפילו לפי' הראשון שפי' מעיקרא הרשב"א אם דלהניח מדינא אסור מקרא דאתם ולא אפוטרופסים יש לומר דהיינו דוקא באפוטרופוס ומטעם שכתב הרשב"א שם דכיון דאין כאן תקנת היתומי' לא הפקידום לכך. ואם כן הרי אין האפוטרופסים שלוחיהם אבל היכא שהב"ד מזכין לו ונעשים שלוחים שלו בפי' לכל דבר ודאי דיכולים לפדותו אי נמי דוקא בתרומה ומעשר ומטעם שכתבו התוס' בכתובות דלעיל דשמא רוצה לפטו' בחטה א' או להעדיף מה שאין כן הכא בפדיון: ''' ועוד''' דנראה לי מוכח מהרמב"ם והטור וש"ע דס"ל כפי' האחרון של הרשב"א דהא הרמב"ם בפ"ד מהלכות תרומות דין י' והטור וש"ע בסימן של"א סל"ח כתבו האפוטרופסים תורמין נכסי יתומים ולא חילקו בין להאכיל ובין להניח ואע"ג דבכ"מ שם כתב דלא חשש לכתבו כאן לפי שסמך על מ"ש בסוף הל' נחלות אינו נראה דמכל מקום היה לו לבאר כאן גם לענין תרומה. ועוד דא"כ על הטור קשה שהוא לא כתב מזה דבר בהל' נחלות אלא ודאי סבירא להו דקרא אסמכתא בעלמא הוא ומדינא תורם בכל ומשום תקנתא דיתומים לא יעשרו להניח וכמ"ש הרשב"א וזה לא שייך לענין דיני תרומה רק לענין תקנת יתומים ולכך לא חילק בזה בהלכות תרומה דשם מייתי רק דיני תרומה אך בהלכות נחלות דשם מיירי מתקנת יתומים חילק בזה. והטור לא הוצרך לכתוב זה בהל' נחלות משום דכתב שם כמה דינים דקתני בברייתא דיתקנו האפוטרופסים להאכיל ולא להניח וא"כ ה"ה בתרומה א"נ כיון דתרומה אינה נוהגת לא כתבו בהלכות נחלות אף על גב דבשפתי כהן סי' של"א ס"ק ס"ח כתבתי דהא דתורמין היינו להאכיל כו' היינו משום שנמשכתי לפשט דש"ס דהניזקין לדברי הסמ"ג בהל' תרומות דף קצ"ז והכ"מ והעט"ז שחילקו בכך ואפי' לפי זה נלמד דבנ"ד בפדיון הבן יכולים הב"ד לפדותו וכמ"ש למעלה (ומ"ש הסמ"ג בסוף דף רס"ו נדחה מתוך כל מה שכתבתי יע"ש): ''' ועוד''' נראה ברור דב"ד יכול לזכות לקטן אפי' במקום דהוי חובה קצת כדמוכח להדיא בריש פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ב) ''' דגרסינן התם ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו שנא' ונשיא אחד ונשיא אחד ממטה תיפוק לי' שליחות מהכא ותסברא דהא שליחות הוא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כי הא דאמר רב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא א' ותסברא זכות היא הא חובה נמי איכא דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר אלא כדרבא בר רב הונא דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב מנין ליתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן שבית דין מעמידין להם אפוטרופסין לחוב ולזכות לחוב אמאי אלא לחוב ע"מ לזכות ת"ל ונשיא א' ממטה תקחו עכ"ל הש"ס ופירש"י כדרבא כלומר לא זכות שלא בפניו גרידא איכא למשמע מניה לגדולים אלא לאורויי נמי דלקטנים אפי' חובה הבאה מחמת זכות רשאין ב"ד לעשות להו כו' עכ"ל הרי להדיא דבית דין יכול לזכות לקטן אפילו במקום דהוי נמי חובה: ''' ומכאן''' קשה לי ג"כ על התוס' דפרק קמא דכתובות דף י"א ע"א שהקשו על הא דאמרינן התם גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וז"ל ותימא דהא זכיה הוי מטעם שליחות דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד ליה שליח כדמוכח בפ"ק דב"מ גבי חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות וא"כ היאך זכין לקטן והלא אין שליחות לקטן כדאמרינן באיזהו נשך כו' ונכנסו שם בדוחקים כמבואר מדבריהם שם. ולדידי לא קשיא מידי דב"ד שאני דאפילו במקום שאין שליחות וזכייה לקטן יכולין ב"ד לזכות לקטן ותו קשיא לי אמה שתירצו התוספ' שם דהא דמטבילין אותו היינו מדרבנן דאפי' היכא דהוי זכות גמור לית ליה זכיה מדאורייתא דהא גר זכות גמור הוא וכמ"ש התוס' שם גופיה ובסוף הדבור והא ודאי ליתא כמבואר בש"ס דקדושין הנ"ל וכן לאידך שנויא דמסקי התוס' שם דבמקום דהוי חובה קצת אין זכין לקטן רק היכא דהוי זכות גמור זכין לו דאז יש לו דין שליחות קשה דהא בש"ס הנ"ל משמע דהיכא דהוי זכות גמור זכין לו אפי' לית ליה שליחו' וכן הוא לפע"ד העיקר ובהכי ניחא נמי דלא קשה הא דמטבילין אותו דאע"ג דאין שליחות לקטן מ"מ זכיה אית ליה אפי' מדאורייתא והעיקר כהספרי' שהביאו התו' שם דלא גרסי באיזהו נשך זכיה מדרבנן אית ליה וכן מצאתי בש"ס של קלף כתובה ישן נושן ואפי' לספרים דגרסי התם מדרבנן היינו במקום דהוי חובה קצת ומפרק קמא דב"מ נמי נלע"ד דלק"מ דלא אמרינן התם אלא דחצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחו' וזכין לאדם שלא בפניו במתנה אבל אין הכי נמי דאפי' היכא דליכא משום שליחו' לקטן אית ליה זכיה ע"ש ודוק סוף דבר לא ירדתי לסוף דברי התוספו' בזה: ''' שוב''' מצאתי במרדכי פ"ק דמציעא כתב וז"ל חצר משום שליחות איתרבאי כו' והכי אמרינן בפרק איזהו נשך דזכיה מטעם שליחות אתרבאי ומכאן דן רבינו מאיר דעובד כוכבים דלית ליה שליחות לית ליה זכיה ואם אמר ראובן לשמעון זכה באותן המעות לעובד כוכבים לא זכה בהן העובד כוכבים עד דאתא לידיה עכ"ל ולכאורה זה כשטת התוס' דכתובות אבל י"ל דס"ל לרבינו מאיר דהיכא דאתי לכלל שליחות אית ליה זכי' והאי דקאמר דזכיה מטעם שליחות איתרבאי היינו דבעינן דאתי לכלל שליחות והלכך עובד כוכבים כיון דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה וכדמבואר בש"ס פרק איזהו נשך: ''' שוב''' ראיתי בר"ן פ' האיש מקדש שכתב ג"כ דאיכא דילפי משמעתא דהתם דזכייה לאו מטעם שליחות הוא ואית ליה זכיה לקטן מדאורייתא אע"ג דלית ליה שליחו' אלא שהר"ן דחה שם דבריהם מדאמרינן באיזהו נשך דקטן אית ליה זכיה מדרבנן משמע מדאורייתא לא ודחק עצמו ליישב הסוגיא דפרק האיש מקדש וכ' דלמסקנא לית ליה זכיה מדאורייתא ולפע"ד זהו דוחק דהא לא הדרינן מסוגיא דמעיקרא אלא ממאי דפריך הא חובה נמי איכא אבל אי הוי זכות גמור אית ליה זכיה מדאורייתא. ומה שהביא מפרק איזהו נשך כבר כתבו התוספות דאיכא ספרים דלא גרסי מדרבנן הלכך העיקר כהי"א שהביא הר"ן כנ"ל: ''' שוב''' מצאתי להדיא כדברי בתוספות ריש פ' בן סורר ומורה שכתבו דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא היכא דדעת אחרת מקנה אותו וחפשתי בשאר פוסקים ומצאתי שכ"כ עוד התוספות בגיטין פרק התקבל סוף (גיטין ד' ס"ד) ''' והרשב"א בחדושיו שם וכ"כ עוד התוס' בקדושין דף י"ט ע"א והרא"ש שם סי' כ"ה באריכות ונתתי שמחה בלבי וגם שהתוספות ופוסקים הנ"ל הביאו ראיות אחרות לזה ע"ש ולפענ"ד איכא נמי ראיה ברורה מהך סוגיא דרב גידל דפרק האיש מקדש שהבאתי וכמו שכתבתי: ''' ושוב''' מצאתי [כדברי] בדברי הריטב"א פרק קמא דכתובות ופרק האיש מקדש ועי' שם: |
גרסה מ־16:41, 13 ביולי 2020
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו ארבעה טורים שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(סימן ש"ה ט"ז ס"ק י"א) הקשה על הצדה לדרך והאריך בדבר שפתים אך למותר כי כל דברי הבעל צדה לדרך נכונים וראייתו ברורה מהא דפ"ק דכתובות גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דזכין לאדם שלא בפניו וליכא למימר דהכא הוי קצת חובה שרוצה לעשות מצות הפדיון בעצמו דהא כיון דפסקו הרמב"ם והסמ"ג והטור דתרומתו תרומה מוכח דמצוה דיליה היא לאו סברא היא כלל דליכא למימר דסברא היא דהוי חובה קצת אלא מ"מ הסברא של זכות היא יותר טוב דא"כ ה"ל לש"ס לספוקי בהאי ומדנקט הש"ס או דילמא מצוה דיליה היא כו' משמע דלא מספק הש"ס אלא אי חשיב האי סברא דמצוה דיליה היא חובה או לא וכיון דקי"ל דתרומתו תרומה א"כ ע"כ מצוה דיליה היא לאו סברא היא כלל והכי מוכח ממ"ש התוס' בכתובו' דחובה הוא קצת דשמא רוצה לפטור בחטה אחת או להעדיף. ואם איתא הא אפילו לא ירצה לפטור בחטה אחת או להעדיף חובה קצת הוא דרוצה לעשות בעצמו המצוה אלא ודאי דזה לא מקרי אפילו קצת חובה. ועוד מדכתבו התוס' אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות א"כ ה"ה הכא דהא בטבילת גר נמי יש לומר דחובה קצת היא שרוצה לגייר את עצמו ולעשות מצוה זו בעצמו ואפ"ה מטבילין אותו ע"ד ב"ד ש"מ שאין זה מקרי אפי' קצת חובה א"כ ה"ה הכא וזהו כוונת הבעל צדה לדרך ודלא כמ"ש הוא שהציץ מן החרכים בזה אלא נהפוך שהוא הציץ וכו': ותו נ"ל דהכא שלא שייך לומר דיהא חובה מטעם שירצה לעשות המצוה בעצמו. דדוקא התם בתורם משלו על של חבירו שייך לומר הכי כיון שתורם משלו ולא משל חבירו אבל הכא כשהב"ד פודין אותו הרי הן מזכין המעות לקטן דזכין לאדם שלא בפניו וא"כ הרי הם פודים אותו במעותיו של הקטן וכן כשיש מעות בלא"ה לקטן וא"כ הרי המצוה של הקטן וע"כ הוצרכו התוספות לומר דשמא רוצה לפטור בחטה א' או להעדיף ולא כתבו דהוי קצת חובה משום דרוצה שהמצוה יהא שלו משום דכיון דתורמין משל הקטן מצוה דיליה היא. אבל בנדרים מיירי דאינו מזכה לו ובהכי דוקא הוא דמבעי' לש"ס וא"כ אפי' תימא דהבעי' לא נפשטא מ"מ הכא פודין אותו הב"ד כשמזכין מתחלה המעות לקטן. ונ"ל להביא ראיה ברורה על זה מהא דתנן בהנזקין ד' נ"ב ע"א אפוטרופוס של יתומים חייב לעשר ואיתא בש"ס שם דהיינו להאכיל אבל לא להניח וכ' בחדושי הרשב"א דל"ש מנוהו אבי יתומים ל"ש מנוהו ב"ד תורם מדינא והא דתניא אתם ולא אפוטרופסים אסמכתא בעלמא הוא דמדינא תורם בין להאכיל בין להניח דיד האפוטרופסי' כיד היתומים אלא כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי יתומים שמא לא ידקדקו יפה בדבר אסרו להם לתרום להניח כיון שאין צורך להן בדבר זה אבל להאכיל העמידוה אדינא עכ"ל אלמא דמותר לאפוטרופוס לתרום מדינא אפילו להניח ולא אמרינן דשמא ירצה הקטן דוקא עצמו במצוה וחוב הוא לו אלא ודאי כיון דתורמין משלו הרי מצוה דיליה היא א"כ לא חשיב חוב בשביל זה וא"כ בפדיון נמי בשיזכו לו הבית דין הרי מצוה דיליה היא ולא הוי חובה. ואפילו לפי' הראשון שפי' מעיקרא הרשב"א אם דלהניח מדינא אסור מקרא דאתם ולא אפוטרופסים יש לומר דהיינו דוקא באפוטרופוס ומטעם שכתב הרשב"א שם דכיון דאין כאן תקנת היתומי' לא הפקידום לכך. ואם כן הרי אין האפוטרופסים שלוחיהם אבל היכא שהב"ד מזכין לו ונעשים שלוחים שלו בפי' לכל דבר ודאי דיכולים לפדותו אי נמי דוקא בתרומה ומעשר ומטעם שכתבו התוס' בכתובות דלעיל דשמא רוצה לפטו' בחטה א' או להעדיף מה שאין כן הכא בפדיון: ועוד דנראה לי מוכח מהרמב"ם והטור וש"ע דס"ל כפי' האחרון של הרשב"א דהא הרמב"ם בפ"ד מהלכות תרומות דין י' והטור וש"ע בסימן של"א סל"ח כתבו האפוטרופסים תורמין נכסי יתומים ולא חילקו בין להאכיל ובין להניח ואע"ג דבכ"מ שם כתב דלא חשש לכתבו כאן לפי שסמך על מ"ש בסוף הל' נחלות אינו נראה דמכל מקום היה לו לבאר כאן גם לענין תרומה. ועוד דא"כ על הטור קשה שהוא לא כתב מזה דבר בהל' נחלות אלא ודאי סבירא להו דקרא אסמכתא בעלמא הוא ומדינא תורם בכל ומשום תקנתא דיתומים לא יעשרו להניח וכמ"ש הרשב"א וזה לא שייך לענין דיני תרומה רק לענין תקנת יתומים ולכך לא חילק בזה בהלכות תרומה דשם מייתי רק דיני תרומה אך בהלכות נחלות דשם מיירי מתקנת יתומים חילק בזה. והטור לא הוצרך לכתוב זה בהל' נחלות משום דכתב שם כמה דינים דקתני בברייתא דיתקנו האפוטרופסים להאכיל ולא להניח וא"כ ה"ה בתרומה א"נ כיון דתרומה אינה נוהגת לא כתבו בהלכות נחלות אף על גב דבשפתי כהן סי' של"א ס"ק ס"ח כתבתי דהא דתורמין היינו להאכיל כו' היינו משום שנמשכתי לפשט דש"ס דהניזקין לדברי הסמ"ג בהל' תרומות דף קצ"ז והכ"מ והעט"ז שחילקו בכך ואפי' לפי זה נלמד דבנ"ד בפדיון הבן יכולים הב"ד לפדותו וכמ"ש למעלה (ומ"ש הסמ"ג בסוף דף רס"ו נדחה מתוך כל מה שכתבתי יע"ש): ועוד נראה ברור דב"ד יכול לזכות לקטן אפי' במקום דהוי חובה קצת כדמוכח להדיא בריש פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ב) דגרסינן התם ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו שנא' ונשיא אחד ונשיא אחד ממטה תיפוק לי' שליחות מהכא ותסברא דהא שליחות הוא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כי הא דאמר רב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא א' ותסברא זכות היא הא חובה נמי איכא דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר אלא כדרבא בר רב הונא דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב מנין ליתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן שבית דין מעמידין להם אפוטרופסין לחוב ולזכות לחוב אמאי אלא לחוב ע"מ לזכות ת"ל ונשיא א' ממטה תקחו עכ"ל הש"ס ופירש"י כדרבא כלומר לא זכות שלא בפניו גרידא איכא למשמע מניה לגדולים אלא לאורויי נמי דלקטנים אפי' חובה הבאה מחמת זכות רשאין ב"ד לעשות להו כו' עכ"ל הרי להדיא דבית דין יכול לזכות לקטן אפילו במקום דהוי נמי חובה: ומכאן קשה לי ג"כ על התוס' דפרק קמא דכתובות דף י"א ע"א שהקשו על הא דאמרינן התם גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וז"ל ותימא דהא זכיה הוי מטעם שליחות דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד ליה שליח כדמוכח בפ"ק דב"מ גבי חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות וא"כ היאך זכין לקטן והלא אין שליחות לקטן כדאמרינן באיזהו נשך כו' ונכנסו שם בדוחקים כמבואר מדבריהם שם. ולדידי לא קשיא מידי דב"ד שאני דאפילו במקום שאין שליחות וזכייה לקטן יכולין ב"ד לזכות לקטן ותו קשיא לי אמה שתירצו התוספ' שם דהא דמטבילין אותו היינו מדרבנן דאפי' היכא דהוי זכות גמור לית ליה זכיה מדאורייתא דהא גר זכות גמור הוא וכמ"ש התוס' שם גופיה ובסוף הדבור והא ודאי ליתא כמבואר בש"ס דקדושין הנ"ל וכן לאידך שנויא דמסקי התוס' שם דבמקום דהוי חובה קצת אין זכין לקטן רק היכא דהוי זכות גמור זכין לו דאז יש לו דין שליחות קשה דהא בש"ס הנ"ל משמע דהיכא דהוי זכות גמור זכין לו אפי' לית ליה שליחו' וכן הוא לפע"ד העיקר ובהכי ניחא נמי דלא קשה הא דמטבילין אותו דאע"ג דאין שליחות לקטן מ"מ זכיה אית ליה אפי' מדאורייתא והעיקר כהספרי' שהביאו התו' שם דלא גרסי באיזהו נשך זכיה מדרבנן אית ליה וכן מצאתי בש"ס של קלף כתובה ישן נושן ואפי' לספרים דגרסי התם מדרבנן היינו במקום דהוי חובה קצת ומפרק קמא דב"מ נמי נלע"ד דלק"מ דלא אמרינן התם אלא דחצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחו' וזכין לאדם שלא בפניו במתנה אבל אין הכי נמי דאפי' היכא דליכא משום שליחו' לקטן אית ליה זכיה ע"ש ודוק סוף דבר לא ירדתי לסוף דברי התוספו' בזה: שוב מצאתי במרדכי פ"ק דמציעא כתב וז"ל חצר משום שליחות איתרבאי כו' והכי אמרינן בפרק איזהו נשך דזכיה מטעם שליחות אתרבאי ומכאן דן רבינו מאיר דעובד כוכבים דלית ליה שליחות לית ליה זכיה ואם אמר ראובן לשמעון זכה באותן המעות לעובד כוכבים לא זכה בהן העובד כוכבים עד דאתא לידיה עכ"ל ולכאורה זה כשטת התוס' דכתובות אבל י"ל דס"ל לרבינו מאיר דהיכא דאתי לכלל שליחות אית ליה זכי' והאי דקאמר דזכיה מטעם שליחות איתרבאי היינו דבעינן דאתי לכלל שליחות והלכך עובד כוכבים כיון דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה וכדמבואר בש"ס פרק איזהו נשך: שוב ראיתי בר"ן פ' האיש מקדש שכתב ג"כ דאיכא דילפי משמעתא דהתם דזכייה לאו מטעם שליחות הוא ואית ליה זכיה לקטן מדאורייתא אע"ג דלית ליה שליחו' אלא שהר"ן דחה שם דבריהם מדאמרינן באיזהו נשך דקטן אית ליה זכיה מדרבנן משמע מדאורייתא לא ודחק עצמו ליישב הסוגיא דפרק האיש מקדש וכ' דלמסקנא לית ליה זכיה מדאורייתא ולפע"ד זהו דוחק דהא לא הדרינן מסוגיא דמעיקרא אלא ממאי דפריך הא חובה נמי איכא אבל אי הוי זכות גמור אית ליה זכיה מדאורייתא. ומה שהביא מפרק איזהו נשך כבר כתבו התוספות דאיכא ספרים דלא גרסי מדרבנן הלכך העיקר כהי"א שהביא הר"ן כנ"ל: שוב מצאתי להדיא כדברי בתוספות ריש פ' בן סורר ומורה שכתבו דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא היכא דדעת אחרת מקנה אותו וחפשתי בשאר פוסקים ומצאתי שכ"כ עוד התוספות בגיטין פרק התקבל סוף (גיטין ד' ס"ד) והרשב"א בחדושיו שם וכ"כ עוד התוס' בקדושין דף י"ט ע"א והרא"ש שם סי' כ"ה באריכות ונתתי שמחה בלבי וגם שהתוספות ופוסקים הנ"ל הביאו ראיות אחרות לזה ע"ש ולפענ"ד איכא נמי ראיה ברורה מהך סוגיא דרב גידל דפרק האיש מקדש שהבאתי וכמו שכתבתי: ושוב מצאתי [כדברי] בדברי הריטב"א פרק קמא דכתובות ופרק האיש מקדש ועי' שם:
(שם ס"ק י"ד) ותימה רבה על הב"י כו'. אישתמיטתיה דברי הב"י בבדק הבית שהרגיש בזה ותיקן דבריו ע"ש:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |