מראי מקומות/יורה דעה/שה

מראי מקומות יורה דעה שה

כמה הם חמשת סלעים

הטור והרמ"א בסעיף א, הביאו מחלוקת כמה הוו ה' סלעים, ויש להעיר דהאשכול בהל' פדיון הבן ד"ה וכתב (קא:), הביא מבה"ג והגאונים כמה הוו ה' סלעים במטבעות שהיו בזמן הגאונים.

אם צריך להוסיף חומש על ה' סלעים דקרא

הטוש"ע בסעיף א, הביאו כמה הוו ה' סלעים, ויש להעיר דהאשכול בהל' פדיון הבן ד"ה וכתב (קב.), הביא מבה"ג דצריך להוסיף חומש על דמי הפדיון, ותמה עליו האשכול וכתב דאפשר דכוונתו על תוספת שהוסיפו על המטבעות, ע"כ, אמנם מדברי בה"ג שהביא האשכול מבואר לכאו' להדיא דכוונתו על דין חומש, מדכתב דטעמא מידי דהוה אפודה קדש דכתיב ביה וחמישיתו יוסף עליו, ע"כ, ובתשובות הגאונים שערי תשובה סי' מז, כתב רב האי דאמרו חז"ל שאם עברו ל' יום ולא פדאו צריך להוסיף חומש על ה' הסלעים ולתת לכהן כ' דינרים ערביים של כסף יפה, ע"כ, ונראה דכוונתו שעברו עוד ל' יום מזמן שהיה הבן בן ל' יום ונתחייב בפדיה, וצ"ע בכל זה.

נתן שוה ה' סלעים אבל אינו נישום

הטוש"ע בסעיף ו, כתבו דאי החפץ שוה ה' סלעים אע"ג דאינו נישום בשעת הנתינה בנו פדוי, והוא ע"פ הגמ' בקידושין ט. דאמרי' דהלכתא דשיראי לא צריכי שומא, גבי פלוגתא דלעיל דף ז:, דאוקימנא בדשווי חמשים ואמר לה דשווי חמשים אלא דלא נישום, וכתב הדרישה דלפי הסוברים באהע"ז סי' לא,ב, דצריך לקדש בדבר שיהא שומתו נודעת קצת, א"כ לכאו' ה"ה הכא גבי פדיון, ודחה הדרישה דה"מ גבי אשה דבעיא סמיכות דעת להתקדש משא"כ גבי פדיון דלא בעי' לסמיכות דעת של הכהן, ע"כ, וכתב על דבריו הקצה"ח בסי' רמג ס"ק ד, דזה נגד דברי התוס' בקידושין ח. ד"ה מנא, דסבירא להו לתוס' דהא דרב יוסף הביא ראיה מפדיון שאינו פדוי לקידושין, היינו ללישנא קמא דטעמא דרב יוסף שאינו מקודשת הוא משום דלא סמכא דעתה, וא"כ מוכח דס"ל לתוס' דאף בפדיון הבן בעי' סמיכות דעת, ע"כ, וראשית אבאר האי נידון אי בעי' סמיכות דעת בפדיון, דהא ודאי דבקידושין ושאר מקחים בעי' סמיכות דעת כיון דהמקנה מקנה דבר בעד התמורה שמקבל ואי לא סמכא דעתיה לא גמר בלבו להקנות, ובמתנה מסתבר דלא בעי' סמיכות דעת אלא רק רצון לקבל, ואף אי אמר לו דשווי חמשים ולא שווי קנה, מלבד אם הוא אדם חשוב שאין דרכו לקבל מתנות או שזילא ביה מילתא לקבל מתנה פחותה כזאת, והכא בפדיון מצד אחד הוא כעין מתנה כי אין הכהן מוציא מרשותו כלום, ומצד שני הוא פדיון כנגד הבכור והוי כאילו הכהן מקנה בעד הכסף את הבכור, ובפשטות יותר מסתבר דכיון דאין הכהן מוציא מרשותו כלום ועוד שאפשר לישראל לתת לכהן אחר ואין הישראל חייב דוקא לו את הפדיון, א"כ לא היה צריך סמיכות דעת, אלא שהקצה"ח הביא ראיה שצריך סמיכות דעת, ומ"מ אינה ראיה מוכרחת דאפשר דהאי דינא אי בעי' סמיכות בפדיון הוא אינו פשוט אצל האמוראים, ורק רב יוסף דהבין את הברייתא של עגל זה לפדיון, דאיירי בדשווי שווה ה' סלעים, על כרחו היה צריך לומר דבעי' סמיכות בפדיון, אבל למסקנא דהברייתא איירי בדלא שווי ה' סלעים ולכך אין בנו פדוי, א"כ אפשר דלא בעי' סמיכות דעת בפדיון, וצ"ע.

סדר פדיון הבן שכתבו הגאונים

הטור בסעיף י, הביא אריכות מנהגים שנהגו הגאונים בזה, ויש להעיר דכל זה כתב רב האי בתשובות הגאונים שערי תשובה סי' מז, וכתב דכך נהגו רבותינו ראשי הישיבות.

אם לא פדאו מיד, אם עובר בעשה

הטוש"ע בסעיף יא, כתבו דיפדנו מיד, ויש להעיר דציינו דהתניא רבתי בסי' צח, כתב דמכאן ואילך עובר בכל יום ויום בעשה, ע"כ, אמנם אפשר דהיינו דוקא כשאין דעתו לפדותו. ובשיעור זמן פדיונו כבר סדרו את השיטות בהגהות והערות על הטור בסעיף יא.

נעשה הולד טריפה בתוך ל' יום, אם חייב בפדיון

הב"י בסעיף יב, הביא בזה מחלוקת, ויש להוסיף דהיראים בסי' קמ אות ג, כתב דפטור.

נתן לכהן המעות בתוך ל' ע"מ שיפדה לאחר ל' ונתאכלו המעות האם פדוי

הטוש"ע כתב דפדוי, והב"י בבדק הבית כתב דהוא מחלוקת דרב ושמואל ובנוסחא דידן הש"ס פסק כשמואל דפדוי, והרא"ש והרמב"ם כתבו דאינו פדוי, ע"כ, והטור גריס דפדוי, והדרכ"מ והרמ"א כתב דהתרומת הדשן בשם התוס' והאור זרוע כתבו דאינו פדוי, ע"כ, ויש להעיר דהאשכול בהל' פדיון הבן ד"ה מת (ק:), כתב דפדוי כשמואל, ומאידך הרמב"ן בהלכותיו בבכורות קמו, כתב דהלכה כרב, ונמצא בידינו דלגירסתינו והטור והאשכול הלכה כשמואל דפדוי, ומאידך לרמב"ם והרא"ש והרמב"ן והתוס' והאור זרוע והתרומת הדשן הלכה כרב דאינו פדוי.

ישראלית מעוברת מגוי ועבד בנה חייב לפדות עצמו

כ"כ הטור בסעיף יח, וכתב הב"י דהוא פשוט, ויש להוסיף דכ"כ האשכול בהל' פדיון הבן ד"ה גמרא (ק.), וכן הביא מבה"ג.

כהן שמת תוך ל' יום ללידת בנו שהוא חלל האם צריך לפדות עצמו

הטוש"ע בסעיף יט, כתבו דחייב, וכן הביא הב"י מהראשונים, ויש להוסיף דכ"כ האשכול בהל' פדיון הבן ד"ה גמרא (ק.), וכ"כ הרמב"ן בהלכותיו בבכורות קלז.

הנולד אחר נפל בן מ' יום

הטוש"ע בסעיף כג, כתבו דהוא בכור לפדיון, ע"כ, וכדי לדעת בן כמה היה הנפל, יש להעיר דבה"ג בהל' מילה בעמוד קמז, גבי כיצד יודעים מי הוא בן ח' חדשים דאין מלין אותו בשבת, כתב דאין לסמוך על הא דהפסיקה לראות דם, כיון שיש נשים שהם מעוברות ורואות דם ומאידך יש נשים שמפסיקות לראות ורק אח"כ מתעברות, ועל כן מחללים עליו את השבת אם יש בו פיקוח נפש כיון דהוא ספק וכן צריך למול אותו בשבת, ע"כ.

סעודת פדיון הבן

מנהג קדום הוא לעשות סעודה בזמן פדיון הבן, כדאיתא בטור באו"ח בסי' רלב,ב, דסעודה גדולה היינו כגון של מילה ופדיון הבן, וכן בגמ' בב"ק פ., דאמרי' דאיקלעו אמוראי לבי ישוע הבן, ופירש"י משתה שעושין לפדיון הבן, אולם תוס' שם פירשו באופן אחר, ומאידך האשכול בהל' פדיון הבן ד"ה גרסי' (קב:), פירש כרש"י דהוא פדיון הבן והביא מזה ראיה דשפיר דמי לעשות סעודה.

אין פדיון הבן צריך מנין או עדים

כ"כ האשכול בהל' פדיון הבן ד"ה תניא (צח.), בשם גאון, והוא פשוט ולא הוצרך הגאון לכתוב כן אלא כדי דלא נילף מהאומר דמי עלי להקדש.

כהן סומא כשר לקבל פדיון

כ"כ האשכול בהל' פדיון הבן ד"ה וכתב (קב:), בשם בה"ג, ולכאו' אין בזה חידוש.

· הבא >מעבר לתחילת הדף