פתחי תשובה/יורה דעה/שעד: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (הוספת קישורים פנימיים) |
אוצר האוצר (שיחה | תרומות) (הוספת קישורים פנימיים +) |
||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | {{ניווט כללי עליון}} | ||
{{עוגןמ|א}} '''מת הנמצא כו'.''' [עי' בתשו' | {{עוגןמ|א}} '''מת הנמצא כו'.''' [עי' בתשו' חתם סופר [[שו"ת חתם סופר/ב/שמא|סי' שמ"א]] אודות אחד מאנשי חיל בארץ תוגר שמת בבתי החלאים ויודע הדבר לג"ח מבני עמינו ויבוקש הדבר וימצא כי הוא מהול ויחקרו אצל שומר החלאים ואמר כי לא נודע לו ממנו כי בא אליו בחליו והנה נמצא לו דמות פסל קשור בצוארו כנהוג אצל בעלי דת ההוא ונסתפקו אי שפיר דמי להתעסק בקבורתו והורה צורבא מרבנן להשתדל בקבורתו וכן עשו וגם הביאוהו לקבר ישראל ועתה פקפקו איזה לומדים על הוראה זו. והוא ז"ל האריך בזה והעלה דודאי מחוייבים להתעסק בקבורתו לא מבעיא אם נמצא מת שלא במקום קביעות אנשי החיל אלא אפילו מת במקום קביעותם גם כן איכא כמה טעמים לחיוב לעסוק בקבורתו ולכן יפה עשו בזה שהשתדלו בקבורתו אך מה שקברוהו בקברי ישראל שלא כדין עשו דאין קוברין רשע אצל צדיק הוא איסורא דאורייתא מהלל"מ והולכין בספיקו להחמיר. איברא אחרי שכבר נקבר אין נראה לחטוטי שכבי מספיקא ושב ואל תעשה עדיף עש"ב]: | ||
{{עוגןמ|ב}} '''ארוסה לא.''' עי' בתשו' פרח מטה אהרן ח"ב סי' ק' דשומרת יבם שמתה אין היבם מתאבל עליה ע"ש ועי' בתשו' משאת משה יו"ד סי' כ"ז חלק עליו והסכים דחייב להתאבל אך בתשו' נחפה בכסף יו"ד סי' א' הובא בס' בר"י שקיל וטרי בכל דבריו ומסיק כדברי הרב פרח מ"א שאינו חייב להתאבל ע"ש: | {{עוגןמ|ב}} '''ארוסה לא.''' עי' בתשו' פרח מטה אהרן ח"ב סי' ק' דשומרת יבם שמתה אין היבם מתאבל עליה ע"ש ועי' בתשו' משאת משה יו"ד סי' כ"ז חלק עליו והסכים דחייב להתאבל אך בתשו' נחפה בכסף יו"ד סי' א' הובא בס' בר"י שקיל וטרי בכל דבריו ומסיק כדברי הרב פרח מ"א שאינו חייב להתאבל ע"ש: | ||
| שורה 14: | שורה 14: | ||
{{עוגןמ|ה}} '''שבוע הראשונה.''' עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' מ' דאם אירע רגל שמבטל גזרת שבעה אז הקרובים שחייבים מדינא להתאבל ישנו קצת בגדיהם אבל אותן שאינם חייבים אלא משום כבוד פטורים ע"ש: | {{עוגןמ|ה}} '''שבוע הראשונה.''' עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' מ' דאם אירע רגל שמבטל גזרת שבעה אז הקרובים שחייבים מדינא להתאבל ישנו קצת בגדיהם אבל אותן שאינם חייבים אלא משום כבוד פטורים ע"ש: | ||
{{עוגןמ|ו}} '''קצת בגדיהם.''' | {{עוגןמ|ו}} '''קצת בגדיהם.''' עיין באר היטב [[באר היטב/{{כאן}}#ו|סק"ו]] בשם ש"ך מה שהשיג על המ"ב שכתב שאין להחליף כלל מבגדי חול לשבת באותן שמתאבלין ועיין בדגמ"ר שהסכים עם המ"ב וכתב שגם בדברי הרמ"א ז"ל יש ט"ס שבתה"ד ובד"מ כתוב וגם לא יחליפו בגדיהם כו' ע"ש: | ||
{{עוגןמ|ז}} '''להתאבל על מי שא"צ.''' עיין בתשו' בשמים ראש סי' קכ"ג שכתב דמ"מ להתנהג בכל דיני שבעה לא יאות והדיוט הוא העושה כן ע"ש: | {{עוגןמ|ז}} '''להתאבל על מי שא"צ.''' עיין בתשו' בשמים ראש סי' קכ"ג שכתב דמ"מ להתנהג בכל דיני שבעה לא יאות והדיוט הוא העושה כן ע"ש: | ||
{{עוגןמ|ח}} '''ויום שלשים בכלל.''' [עיין בתשו' | {{עוגןמ|ח}} '''ויום שלשים בכלל.''' [עיין בתשו' חתם סופר [[שו"ת חתם סופר/ב/שמג|סי' שמ"ג]] בנידון תינוק שמת ביום ל"א ללידתו טרם הגיע שעה שנולד בה. והורה רב אחד להתאבל עליו דאין מחשבין שעות וערערו עליו כיון דעכ"פ איכא פלוגתא בתוס' ערכין ל"א א"כ נהי דסוגיא דעלמא דלכל מילי לא בעי משעה לשעה מ"מ לענין אבילות דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל היה לו להקל והוא ז"ל האריך בזה ומסיק דטב הורה דצריך להתאבל בכה"ג חדא דע"כ לא פליגי אלא בשנים אבל בימים לחשוב שעות ליומא ליכא פלוגתא כלל. ולכ"ע לא בעי מעל"ע ומש"ה פשיטא דשמעתין פ' ר"א דמילה {{ממ|[[בבלי/שבת/קלו/א|שבת קל"ו ע"א]]}} דשמונה ימים דבהמה איננו מעל"ע ודלא כפמ"ג לעיל סי' ט"ו {{ממ|עמ"ש בפ"ת שם סק"ב}} ועוד דהא התוספות הקשו בכמה דוכתי הא רובא בני קיימא ילדו ותירצו משום חשש חומרת יבום כו' וכיון דהתם גופא לא מחשבינן שעות א"כ איך נקל ונחשוב שעות באבילות ועוד דלא אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל אלא בפלוגתא דאינו נוגע רק לענין אבילות אבל בפלוגתא במילי אחרינא ומסתעף מיניה דיני אבילות ולשאר מילי כבר אפסיק דלא מחשבים שעות אע"ג דמסתעף מיניה חומרא לענין אבילות לא ניזל לקולא דאלת"ה גם לענין פדיון בכור נמי נימא מת ביום ל"א קודם זמן לידתו נאמר הלכה כדברי המיקל לענין ממון לנתבע ויפטור האב מפדיונו ויטעון קים לי וזה מבואר הביטול אע"כ כיון דפלוגתתם לאו לענין ממון איתשל וכ"כ מורי ז"ל בהפלאה ספ"ק דכתובות וה"נ דכוותיה ע"כ הוראת הרב בלי שום פקפוק עש"ב]: | ||
{{עוגןמ|ט}} '''חדשים גמורים.''' עי' בתשו' מעיל צדקה סי' ה' שכתב באשה אחת שטבלה לבעלה בכ"ה בניסן ונזדקקה לו בכ"ז בו ובבוקר נסע בעלה ממנו לדרכו ונשתהה בדרך עד סוף ימי אלול והיא נתעברה מביאת ימי ניסן והוכר עוברה והרגישה בו לפעמים בימים אשר בעלה חוץ לביתה ואח"כ בליל ר"ח שבט המליטה ולד נגמר בשערו וצפרניו וחי שמונה ימים והלך אח"כ לעולמו ושנה הזאת היה חשוון וכסליו וטבת חסרים ונסתפקו אם חייבים להתאבל על תינוק זה אי בעינן הני ט' חדשים כולם בני שלשים יום שלמים ואכתי חסר שני ימים או לא והשיב דחייבים להתאבל עליו אחרי שכבר ידע בבירור שימי עיבורה ללבנה נשלם לה ועוד לה ימים יתרים מקרי כלו חדשיו ע"ש: | {{עוגןמ|ט}} '''חדשים גמורים.''' עי' בתשו' מעיל צדקה סי' ה' שכתב באשה אחת שטבלה לבעלה בכ"ה בניסן ונזדקקה לו בכ"ז בו ובבוקר נסע בעלה ממנו לדרכו ונשתהה בדרך עד סוף ימי אלול והיא נתעברה מביאת ימי ניסן והוכר עוברה והרגישה בו לפעמים בימים אשר בעלה חוץ לביתה ואח"כ בליל ר"ח שבט המליטה ולד נגמר בשערו וצפרניו וחי שמונה ימים והלך אח"כ לעולמו ושנה הזאת היה חשוון וכסליו וטבת חסרים ונסתפקו אם חייבים להתאבל על תינוק זה אי בעינן הני ט' חדשים כולם בני שלשים יום שלמים ואכתי חסר שני ימים או לא והשיב דחייבים להתאבל עליו אחרי שכבר ידע בבירור שימי עיבורה ללבנה נשלם לה ועוד לה ימים יתרים מקרי כלו חדשיו ע"ש: | ||
גרסה מ־00:28, 24 בפברואר 2019
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו ארבעה טורים שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
(א) מת הנמצא כו'. [עי' בתשו' חתם סופר סי' שמ"א אודות אחד מאנשי חיל בארץ תוגר שמת בבתי החלאים ויודע הדבר לג"ח מבני עמינו ויבוקש הדבר וימצא כי הוא מהול ויחקרו אצל שומר החלאים ואמר כי לא נודע לו ממנו כי בא אליו בחליו והנה נמצא לו דמות פסל קשור בצוארו כנהוג אצל בעלי דת ההוא ונסתפקו אי שפיר דמי להתעסק בקבורתו והורה צורבא מרבנן להשתדל בקבורתו וכן עשו וגם הביאוהו לקבר ישראל ועתה פקפקו איזה לומדים על הוראה זו. והוא ז"ל האריך בזה והעלה דודאי מחוייבים להתעסק בקבורתו לא מבעיא אם נמצא מת שלא במקום קביעות אנשי החיל אלא אפילו מת במקום קביעותם גם כן איכא כמה טעמים לחיוב לעסוק בקבורתו ולכן יפה עשו בזה שהשתדלו בקבורתו אך מה שקברוהו בקברי ישראל שלא כדין עשו דאין קוברין רשע אצל צדיק הוא איסורא דאורייתא מהלל"מ והולכין בספיקו להחמיר. איברא אחרי שכבר נקבר אין נראה לחטוטי שכבי מספיקא ושב ואל תעשה עדיף עש"ב]:
(ב) ארוסה לא. עי' בתשו' פרח מטה אהרן ח"ב סי' ק' דשומרת יבם שמתה אין היבם מתאבל עליה ע"ש ועי' בתשו' משאת משה יו"ד סי' כ"ז חלק עליו והסכים דחייב להתאבל אך בתשו' נחפה בכסף יו"ד סי' א' הובא בס' בר"י שקיל וטרי בכל דבריו ומסיק כדברי הרב פרח מ"א שאינו חייב להתאבל ע"ש:
(ג) חמיו וחמותו. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קע"ה שכתב במי שמת אשת אביו בחיי אביו דצריך לנהוג מקצת אבילות עד מוצאי שבת הראשון דאם משום כבוד חמיו וחמותו מראין אבילות דאינו אלא סמך בעלמא מכ"ש כבוד אשת אביו שהוא מן התורה מאת אביך ובדקדוק גדול נקטו הרמב"ם וש"ע לקמן ס"ז אבל על קורבא דקידושין שלהם כגון כו' והשמיטו אשת אביו ובעל אמו וחמיו וחמותו כי אלו אע"פ שהמה מפאת קורבה דקדושין מ"מ מתאבל עליהם משום שהוא חייב בכבודם ע"ש:
(ד) נהגו שכל קרובי המת. עי' בשו"ת אדני פז סי' י"א שכתב במי שמת לו קרוב מפסולי עדות במקום אחר ויש לו מתאבלין פה שאין יודעים מזה עדיין שאין צריך לשנות בגדיו כפי המנהג בשבת ראשונה כיון דעיקר מנהג זה הוא משום כבוד המתאבלים וכן משמע ברמ"א דכתב משום כבוד המתאבלים עמו א"כ הכא דאינם מתאבלים פשיטא דפטור ואפילו איסור יש משום זלזול כבוד שבת ע"ש. ולי נראה דמ"ש רמ"א ומ"מ נהגו מיירי אפילו באין כאן קרובים המתאבלים וכן מבואר בד"מ ע"ש א"כ צריך לשנות בגדיו:
(ה) שבוע הראשונה. עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' מ' דאם אירע רגל שמבטל גזרת שבעה אז הקרובים שחייבים מדינא להתאבל ישנו קצת בגדיהם אבל אותן שאינם חייבים אלא משום כבוד פטורים ע"ש:
(ו) קצת בגדיהם. עיין באר היטב סק"ו בשם ש"ך מה שהשיג על המ"ב שכתב שאין להחליף כלל מבגדי חול לשבת באותן שמתאבלין ועיין בדגמ"ר שהסכים עם המ"ב וכתב שגם בדברי הרמ"א ז"ל יש ט"ס שבתה"ד ובד"מ כתוב וגם לא יחליפו בגדיהם כו' ע"ש:
(ז) להתאבל על מי שא"צ. עיין בתשו' בשמים ראש סי' קכ"ג שכתב דמ"מ להתנהג בכל דיני שבעה לא יאות והדיוט הוא העושה כן ע"ש:
(ח) ויום שלשים בכלל. [עיין בתשו' חתם סופר סי' שמ"ג בנידון תינוק שמת ביום ל"א ללידתו טרם הגיע שעה שנולד בה. והורה רב אחד להתאבל עליו דאין מחשבין שעות וערערו עליו כיון דעכ"פ איכא פלוגתא בתוס' ערכין ל"א א"כ נהי דסוגיא דעלמא דלכל מילי לא בעי משעה לשעה מ"מ לענין אבילות דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל היה לו להקל והוא ז"ל האריך בזה ומסיק דטב הורה דצריך להתאבל בכה"ג חדא דע"כ לא פליגי אלא בשנים אבל בימים לחשוב שעות ליומא ליכא פלוגתא כלל. ולכ"ע לא בעי מעל"ע ומש"ה פשיטא דשמעתין פ' ר"א דמילה (שבת קל"ו ע"א) דשמונה ימים דבהמה איננו מעל"ע ודלא כפמ"ג לעיל סי' ט"ו (עמ"ש בפ"ת שם סק"ב) ועוד דהא התוספות הקשו בכמה דוכתי הא רובא בני קיימא ילדו ותירצו משום חשש חומרת יבום כו' וכיון דהתם גופא לא מחשבינן שעות א"כ איך נקל ונחשוב שעות באבילות ועוד דלא אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל אלא בפלוגתא דאינו נוגע רק לענין אבילות אבל בפלוגתא במילי אחרינא ומסתעף מיניה דיני אבילות ולשאר מילי כבר אפסיק דלא מחשבים שעות אע"ג דמסתעף מיניה חומרא לענין אבילות לא ניזל לקולא דאלת"ה גם לענין פדיון בכור נמי נימא מת ביום ל"א קודם זמן לידתו נאמר הלכה כדברי המיקל לענין ממון לנתבע ויפטור האב מפדיונו ויטעון קים לי וזה מבואר הביטול אע"כ כיון דפלוגתתם לאו לענין ממון איתשל וכ"כ מורי ז"ל בהפלאה ספ"ק דכתובות וה"נ דכוותיה ע"כ הוראת הרב בלי שום פקפוק עש"ב]:
(ט) חדשים גמורים. עי' בתשו' מעיל צדקה סי' ה' שכתב באשה אחת שטבלה לבעלה בכ"ה בניסן ונזדקקה לו בכ"ז בו ובבוקר נסע בעלה ממנו לדרכו ונשתהה בדרך עד סוף ימי אלול והיא נתעברה מביאת ימי ניסן והוכר עוברה והרגישה בו לפעמים בימים אשר בעלה חוץ לביתה ואח"כ בליל ר"ח שבט המליטה ולד נגמר בשערו וצפרניו וחי שמונה ימים והלך אח"כ לעולמו ושנה הזאת היה חשוון וכסליו וטבת חסרים ונסתפקו אם חייבים להתאבל על תינוק זה אי בעינן הני ט' חדשים כולם בני שלשים יום שלמים ואכתי חסר שני ימים או לא והשיב דחייבים להתאבל עליו אחרי שכבר ידע בבירור שימי עיבורה ללבנה נשלם לה ועוד לה ימים יתרים מקרי כלו חדשיו ע"ש:
(י) ספק בן ט' לראשון. עי' בשו"ת השיב רבי אליעזר סי' ז' אות ל"ב שכתב דין חדש הא דגבי ספק בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון נותנים עליו חומרי שניהם היינו דוקא היכא דהיתה בפנינו כי מלאו שלשה חדשים ולא ניכר עוברה ואז איתרע לה רובא אבל היכא דלא היתה בפנינו עד אחר שלשה חדשים דנשואי שני. תלינן דנתעברה מהראשון והוא בן תשעה כדרך רוב הנולדים וא"כ אין נותנין עליו רק חומרי הראשון ולא חומרי השני רק לענין ירושה אינו יורש אף את הראשון דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל לענין איסורא בודאי הולכין אחר הרוב ואמרינן דלתשעה ילדה והוא מהראשון ע"ש:
(יא) מתאבלין עליו. עט"ז הטעם ועיין בס' תבת גמא בסוף הספר חקירה ששית שכתב דדוקא בשניהם קיימים הדין כן דגנאי הוא אבל אם מת אחד אין השני חייב להתאבל דאין גנאי דתולין שהיה של השני ובמידי דרבנן ספיקא לקולא. וכתב עוד שהבן הספק חייב להתאבל על שניהם אם מתו ואם אחד מת כשהיה קטן אפשר אינו חייב להתאבל על השני. וע"ש עוד לענין אם זינתה ונשאת תוך ג' חדשים:
(יב) משום ביעתותא. [ואם עבר הזעם בתוך שלשים מבואר לקמן סי' שצ"ו ס"ג בד"ה בטל ממנו]:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |