ספר המקנה/קידושין/ו/ב

ספר המקנה קידושין ו ב

דף וי"ו ע"ב

תוס' ד"ה כשתברח וכו'. נמצא שרע לו וכו'. דבריה' אינם מובנים דמה בכך אם רע הוא לו ונראה מדבריהם דס"ל דמיירי שכתב כן בשטר ע"י אחרים והיינו שכתב שרע לי כדאמרינן לקמן דף כ"ג ע"א דטעמא דמהני שטר ע"י אחרים משום דזכות הוא לעבד וכיון שרע לו הרי חוב הוא לו ותו דלפי מאי דאמרינן לקמן שם דהא דמשתחרר העבד בשטר ע"י עצמו אף דידו כיד רבו משום דאמרי' גיטו וידו באין כאחד וזהו כשמשתחרה מיד מעכשיו אבל כשכתב בשטר שישתחר' בו לאחר זמן נמצא בשעת נתינה ידו כיד רבו ולא קרינן בי' ונתן ולאחר זמן הו"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע דלא מהני בגט אשה וה"ה בעבד וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דמיירי הכא ע"י אחרים ואפשר דדייקו כן ומשמעות הלשון שכתב עליו אונו דאי ע"י עצמו הל"ל שכתב לו אונו.

ולכאורה הי' נר' דס"ל להתוס' דאם כתב לי כשתברח ממנו מעכשיו הוי ספיקא כדאיתא בגיטין דף ע"ב במתני' דאם אמר מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דמספקא לן אי תנאי היי או חזרה הוי ונמצא ה"נ אי נימא דכתב לי' מעכשיו לכשתברח הוי ספיקא א"כ ליכא למימר דמיירי ע"י עצמו דהא הוי ספק דשמא חזרה הוי וכיון דלא שייך בזה דגיטו וידו באין כאחד לכ"ע לא הוי כלום ואי מיירי ע"י אחרים דלמא תנאי הוי וחוב הוא לו דחייב במצות כמ"ש התוס' אע"כ צ"ל דמיירי בלא מעכשיו וע"י אחרים.

אך נר' דזה אינו חדא דפלוגתא דתנאי היא שם בברייתא ולקמן ר"פ האומר דס"ל לרבי דאפי' במהיום ולאחר מיתה כזה גט א"כ י"ל דס"ל לרשב"ג כרבי ותו דלפי מ"ש התוס' בלשונם לכשתברח ממנו מעכשיו אין לו עסק בך כיון שכתב מעכשיו לבסוף נר' דלא שייך בו חזרה ותו דלפי מה שיבואר לקמן בס"ד דף ס"ג בתוס' ד"ה לכשאקחך וכו' ליתא להך סברא שכתבנו דאפי' אם משחרר לאחר זמן שייך לומר דגיטו וידו באים כאחד וכמו שהוכחנו שם באריכות וא"כ ליכא לפרש הכי דברי תוס' אלא כמ"ש בתחלה דלשון כ' עליו אונו משמע ע"י אחרי'.

ונר' עוד דעיקר מימר' דרשב"ג מיירי דווקא ע"י אחרים דהא צריך להבין דברי רשב"ג דלכאורה מלתא דפשיטא הוא דדוחק גדול לומר דקמ"ל דהא לישנא לשון שיחרור הוא דהא אין מפורש בדברי רשב"ג ותו דמשמע דת"ק פליג על רשב"ג כדאמרינן בעלמא דבמה לחלוק וצריך להבין במה פליגו.

ונראה דעיקר פלוגתייהו בכתב לו ע"י אחרים דפליגא בי' ר"מ ורבנן לקמן דף כ"ג דר"מ ס"ל דחוב הוא לו מה שהוא נאסר בשפחה משום דבהפקירא ניחא לי' ואתי' לרבנן דס"ל דזכות הוא לו הא כתבו תוס' בכתובת דף י"א בד"ה מ"ד נכרי דדוקא גבי עבד אמרינן שאינו חושש בהפקיר' דהא מפקיע את עצמו מן השיעבוד אבל גבי נכרי שאינו משועבד מודים חכמים דניחא לי' בהפקירא וחוב הוא לו וא"כ הכא דמוכר עבדו לנכרי דיצא לחירות וצריך ג"ש תלי' בפלוגתא דלמ"ד דמעוכב ג"ש מותר בשפחה וודאי חוב הוא לו אפילו לרבנן דכיון דפטור מן השיעבוד וודאי בהפקיר' ניחא לי' ולמאן דס"ל דאסור בשפחה וודאי דזכות הוא לו כיון דאסור בשפחה ובבת חורין והנה תוס' כתבו בגיטן דף מ"ם בד"ה אותו העבד אין לו תקנה וכו' דהא מלתא תלי' בפלוגתא דתנאי למאן דס"ל דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה מותר נמי בשפחה ואיתא בכריתות דף כ"ד ע"ב דהכותב נכסי' לאחרי' והי' בהן עבדים ואמר אי אפשי בהן אם רבו שני כהן אוכל בתרומה רשב"ג אומר כיון וכו' ומסיק שם דת"ק ס"ל דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה הרי דס"ל לת"ק דרשב"ג דמעוכב ג"ש מותר בשפחה ולטעמי' אינו מועיל הכא שטר ע"י אחרי' דהא חוב הוא לו אפי' לרבנן דר"מ כיון דפטור מן השיעבוד ומותר בשפחה כמ"ש התוס' בכתובת כנ"ל אבל רשב"ג פליג וס"ל דאינו אוכל בתרומה ואסור בשפחה דזכות הוא לו (ומ"ש התוס' בגיטין שם בלשונו דרשב"ג סבר אוכל בתרומ' צע"ג דהא הוא דברי ת"ק דרשב"ג ועיין בכ"מ בהל' תרומת בפ"ט הלכה וי"ו דיש מקום לומר דרשב"ג פליג ע"ש) כיון דאסור בשפחה ובבת חורין והיינו עיקר דברי רשב"ג דמהני מ"ש עליו אונו אפי' ע"י אחרים והשתא א"ש דברי התוס' בפשטות דע"כ לא מיירי שכתב מעכשיו דא"כ חוב הוא לו ומתחייב במצות למפרע ודו"ק היטב:

ברש"י ד"ה אינה מקודשת וכו' דקיחה משדה עפרון גמרינן וכו'. משמע מדקדוק לשונו דדוקא משום דילפינן משדה עפרון. אבל למאן דיליף לעיל קידושי כסף מויצאה חנם אין כסף לאדון זה וכו'. י"ל דמקודשת במלוה ונראה די"ל הטעם בזה עפ"י מה שכתבו תוס' לעיל דף ג' ד"ה אשה פחות מש"פ דכיון דילפינן משדה עפרון כל דלא הוי כסף בקינה שדה מנכרי לא הוי כסף נמי לגבי קדושין ונראה דבקונה שדה מנכרי ודאי אינה נקנה במלוה כיון דאינו בעין אע"ג דבישראל יש לומר דהוי כמו בעין משום שיעבוד נכסיו דהוי דאורייתא אבל בנכרי וודאי לא הוי שיעבודא דאורייתא דהא כ' רשב"ם סוף ב"ב דשיעבודא דאורייתא נפקא מקרא דיוצא אליך העבוט וכיון דאמרינן בפסחים דף ל"א ע"ב דישראל מנכרי לא קנה משכון ממילא כ"ש הוא דשיעבודא לאו דאורייתא והיינו דכתב רש"י כיון דקידושי אשה ילפינן משדה עפרון לא מהני במלוה אבל למאי דיליף מאין כסף י"ל דמהני אפי' במלוה ולפ"ז הוי מצי הש"ס למיעבד צריכותא לעיל דף ד' ע"ב דאי כתב רחמנא ויצאה חנם ה"א אפי' במלוה אלא כיון דמצינו לקמן דף מ"ח פלוגתא במקדש במלוה אי מקודשת או לא עביד הש"ס צריכותא אליבא דכ"ע ובהכי ניחא מה שדקדקו לעיל דף ד' ע"ב דלאביי דס"ל אין קטיגור נעשה סניגור לא אתי שפיר האי צריכותא דיהבי' איהי לדידיה וקדשתו וכו' דא"כ וכתב למה לי ע"ש ולפי מ"ש א"ש דאביי לשיטתי' דס"ל הכא המקדש במלוה אינה מקודשת איצטרך שפיר קיחה קיחה להכי כנ"ל ודו"ק:

שם בד"ה אילימא דאזקפה וכו'. ובד"ה רבית מעלייתא הי' וכו' ואמאי קרי לי' הערמת רבית. לכאורה דברי רש"י ז"ל אינם מובנים כמ"ש המפורשים דה"ל לפרושי בפשיטות דכיון דהוי רבית קצוצה שיוצאה בדיינים במה תהיה מקודשת הא לא יהיב לה מידי ובס' ע"י כתב דס"ל לרש"י כסברת הריטב"א דאם לקח ממנה רבית קצוצה וקידשה בו מהני דאף דר"ק יוצאת בדיינים אינו אלא חוב והוא דלא כר' ירוחם שהביא ב"ש ס"ק כ"ו המקדש ברבית קצוצה אינה מקודשת ונר' דאין קושי' מלשון רש"י על הרי"ו די"ל דתלי' בפלוגתא דאביי ורבא בריש תמורה דלרבא דס"ל כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולכך ר"ק יוצאה בדיינים כדאי' שם לא הוי קידושין כלל אבל לאביי דס"ל שם אי עביד מהני אלא דהתורה אמרה אהדר לי' כי היכא דניחי אינו אלא חוב בעלמא ויכול לקדשה א"כ י"ל דרש"י פי' הכא אליבא דאביי הכי אבל למאי דקיי"ל כרבא אינה מקודשת ועיין בק"א סי' כ"ח באורך מיהו אכתי לא מתרצא דהא משמע מדברי אביי שעדיין לא לקח ממנה הרבית אלא שמקדשה בהנאת המלוה ובזה נראה דאפי' באבק רבית כיון דעדיין לא נתנה לו ואינו יכול להוציא ממנה בדין כדאית בי"ד סי' קס"ו א"כ לא יהיב לה מידי ותו דעיקר דין זה צ"ע דאפילו בלקח ממנה כיון שהוא אומר שמקדשה בזתא דרביתא והיינו שלא יצטרך לשלם לזה זיז הרבית שלקח ממנה. א"כ במה תתקדש דלא יהא אלא חוב אחר שחייב לה כיון שאומר בפי' שיפטור בזה הנתינה מן החוב שחייב לה אינה מקודשת מיהו י"ל בהא דס"ל לריטב"א כשיטת הרמב"ם בזה דפטור מן החוב ומקודשת כשאמרה הן כדאית' באה"ע סי' כ"ח ע"ש.

ונראה ליישב דס"ל לרש"י דהא דקאמר דאזקפה ד' בה' לאו שעשה באיסור אלא אפי' עשה בדרך היתר וכמ"ש הפוסקים בשם רש"י בי"ד סי' ק"ס סי"ד דכשהלואה ע"י שליח וגם נותן הרבית ע"י שליח אין בזה איסור רבית דכיון דאין שליח לדבר עבירה לא ה"ל רבית הבאה מלוה למלוה והכא מיירי בענין זה כדמסיק דארוח לה זמנא דהיינו מה שהיתה צריכה ליתן לאדם אחר שיפייס אותו על כך ר"ל שאותו אחר יפייס אותו בפרוטה ואין בזה חשש רבית משום דבאמת לא קצצתה עם אחר כדפי' רש"י בסמוך ודומי' דהכא לפי הס"ד היינו שקצצתה באמת עם אחר דבזה ליכא איסור רבית אפי' אם אותו אחר יתן אותו למלוה משום דלא ה"ל רבית הבא' מלוה למלוה כיון דההלוא' הי' ג"כ ע"י שליח אלא כיון דאין היתר בזה אלא כשהרבית בא ג"כ ע"י שליח והכא כשמקדשה בעצמה הוי כאילו הוא בעצמה מקבל ממנה והיינו דפריך רבית מעליא הוא זו אף שהיא מרווחת מה שצריכה ליתן לשליח ולא שייך לומר אין שקלי ודידי שקלי מ"מ כיון דבאמת הוי כאילו היא נותנת למלוה עצמו רבית מעליא הוא כיון דקייצא עם השליח ונותנת למלוה והיינו דמשני דארוח לה זמנא ומקדשה בהנאה זו שהיתה צריכה ליתן לאדם אחר שיפייס אותו על כך דאז אף שהוא מקבל בעצמו מ"מ כיון דבאמת לא קצצתה עם אחר לא הוי אלא הערמת רבית כן נלענ"ד ודו"ק:

תוס' בד"ה דארווח לה זימנא וכו'. וא"ת אמאי מוקי לה בארווח לה בתחלת הלואה. הי' יכול להעמיד וכו'. כתב מהרש"א דלפי' ר"ת קשי' להו הכי אבל לפי רש"י בתחלת הלוואה ה"ל רבית קצוצה ע"ש מיהו זה דחוק דהא לרש"י ז"ל אין חילוק בין תחלת הלוואה להרחבת הזמן לענין רבית קציצה כמ"ש הב"ש בסי' כ"ח ס"ק כ"ז ע"ש. ולפי ענ"ד נר' די"ל הא דקאמר דארווח לה זימני היינו שמקדש אותה קודם שהגיע זמן הפרעון בהנאה שמרחיב לה הזמן דהיתה צריכה ליתן לאדם אחר לפייסו על זה וכיון דעדיין לא הגיע זמן הראשון של פרעון ואין השכר אלא בשביל שמרחיב עוד הזמן יותר אינו אלא כמו רבית מוקדמת להלוואה דבל"ז אינו אלא אבק רבית כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ק"ס ס"ק חי"ת וכן משמע הלשין דארווח לה זימנא דעדיין לא מטי זמן הפרעון והרחיב לה הזמן. וממילא בכה"ג דלא קץ ולא יהבא לי' מידי לא ה"ל אפי' אבק רבית אלא הערמת רבית מוקדמת וממילא מתורץ הא דלא מוקי בהכי בתחלת הלואה דהיינו שאמר לה התקדשו לי בשכר הפיוס שאלווך למחר דהא בכה"ג אין הקידושין חלין עד שעת הלוואה ממש שהרי אף שנתפייס והבטיח לה להלוות לה יכול לחזור עדיין כדקיי"ל בח"מ סי' ל"ט דאפי' אם כתב לה ונתן שט"ח יכול המלוה לחזור בו כל זמן שלא הלוהו וכיון דאינה מתקדשת עד שעת הלוואה ממילא ה"ל הקידושין רבית בשעת הלוואה משא"כ בארווח לה זימנא קודם זמן הפירעון כיון שכבר המעות בידה מיד שהרחיב לה הזמן זכתה בו כדין מחילה דא"צ קנין וסגי בדיבור בעלמא דאין חילוק בין מחילת המלוה או מחילת הזמן והוי הקידושין מיד בשעת הרחבת הזמן וכיון דבאותו שעה עדיין לא הגיע זמן הפירעון ה"ל רבית מוקדמת כנ"ל א"כ לפי' רש"י לק"מ משא"כ לפי' ר"ת אין חילוק בין הרחבת זמן לתחילת הלוואה דלעולם אינו אלא הערמת רבית ועיין בק"א שכתבנו ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דמירי באמת בתחלת הלואה כמבואר שם:

תוס' ד"ה לא החזיר. וא"ת אמאי וכו'. לכאורה קשה דאמאי לא הקשו זה מיד בדברי רבא לעיל ותו דלעיל לא שייך תרוצם דאיכא תנאי דלא בעי כפול וכו' דזה שייך דוקא באתרוג דמוכחא מילתא דהוא בעצמו צריך האתרוג ליומי אוחרא ולא נתן לו אלא לצאת בו כמ"ש הב"ש ס"ק כ"ט ועיין בק"א שם אבל בכל הני דלעיל ליכא הוכחה והב"ש באה"ע סי' כ"ט כתב דדברי התוס' הנ"ל קאי אכל מילי דרבא וצ"ע גדול דהא מפורש בגיטין דף ע"ד בעל מנת שתחזיר לי את הנייר דבעינן ת"כ וכל דיני תנאי ולכאורה הי' נראה דלעיל בדברי רבא י"ל דמיירי באמת בדכפלי' לתנאי' כמ"ש התוס' בעצמן בסוכה דף מ"א ע"ב בד"ה הילך אתרוג וכו' וכה"ג בכתובות דף נ"ו ובכמה דוכתי' דאע"ג דנקט סתמא מיירי בדכפלי' לתנאי אבל הכא גבי אתרוג י"ל דדייקו תוס' מדקאמר רבא ואם לאו לא יצא דלכאורה הוא מלתא דפשיטא כיון דעבר על תנאי אע"כ דהוא גופא קמ"ל דא"צ לכפול תנאי ויותר נראה ע"פ מה שכתב הב"ש שם בדברי הרא"ש שם דס"ל דבלא כפלי' לתנאו התנאי בטל מ"מ באשה ע"מ להחזיר אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה דסבורה שתצטרך להחזיר ע"ש וסברא זו שייך גם גבי מכר דהיכא דלא סמכה דעתה לא קנה כדמשמע לקמן דף כ"ו ובדף מ"ח ע"א ובכמה דוכתי' וכן גבי פדיון הבן בעינן סמיכות דעת הכהן דהוי כמכר שמקנה לו את הבן בפדיונו וכן משמע לקמן דף ח' ע"א גבי הא דקאמר מנא אמינא לה כדתני' לעיל עגל זה לפדיון בני וכו' א"כ לא מצי התוס' להקשות בדברי רבא לעיל דאיכא למימר דטעמא דרבא הוא באמת משום סמיכת דעת אבל באתרוג שפיר הקשו דליכא למימר משום סמיכת דעת המקבל מתנה דת"כ כיון דלא סמיך דעת המקבל אפי' החזירו נמי לא יצא אע"כ דטעמא לאו משום הכי הוא ובזה יש להבין הא דס"ד בתחלה לחלק בין נתינת תרומה לאינך משום דבתחלה הוי ס"ד דטעמא דרבא משום סמיכת דעת כנ"ל ודוקא במכירה ופדיון וקדושי אשה בעינן סמיכת דעת מקנה אבל בנתינת תרומה כיון דאין הכהן מקנה שום דבר לבעלים הוי סלקא דעתך לא בעינן סמיכות דעת ואפ"ה מקשה הש"ס שפיר דאפ"ה לא מקרי נתינה כיון דבאמת לא בעינן בזה ת"כ כמ"ש התוס' בתירוצם ודו"ק:

בא"ד. וי"ל דאיכא תנאי דלא בעי כפול וכו'. לכאורה כוונתם כמ"ש לעיל דמוכר' מלת' דהוא בעצמו צריך האתרוג ליומי אוחרא אלא שזה דחוק קצת דאף אם לא יחזיר לי במתנ' יכול לצאת בו ביומי אוחרי בדרך שאלה דהא בשאר הימים יוצאין בשאול. ויותר נר' לפרש ע"פ מ"ש המ"א סי' ש"ו ס"ק ט"ו דהא דמותר ליתן האתרוג במתנה אע"ג דאסור ליתן מתנה בי"ט משום דאינה מתנה גמורה אלא ע"מ להחזיר לאחר שיצא בו ח"כ מזה עצמו הוא הוכחה שלא נתן לו אלא ע"מ להחזיר דמה"ת נימא דעבד איסורא בשביל חבירו כדאמרינן בעלמא אין חוטא בשביל שיזכה חבירו וכ"ש לפי דעת הפוסקי' בי"ד סי' ר"ל ובח"מ סי' ר"ח דמקח שנעשה באיסור שבת המקח בטל א"כ ע"כ דדעתו ע"מ להחזיר דאל"ה כיון דהוי איסורא המתנה בטילה ואפי' לפמ"ש המג"א שם די"ל דלצורך מצוה מותר ליתן במתנה בי"ט ע"ש. מ"מ י"ל דאפ"ה מוכחא מילתא ממה שהתנה עמו להחזיר לו במתנה בי"ט דנהי דהמתנה בי"ט הוא צורך מצוה אבל החזרה בו ביום לאו צורך מצוה הוא דהא יכיל להחזיר לו למחר ותו דבי"ט שני יוצא בשהול אע"כ שהי' דעתו שלא תחול המתנה אלא ע"מ להחזיר בו ביום דבכה"ג איכא מצוה גם בחזרה דע"י חזרה יצא למפרע שבזה מקיים תנאו ותו דבכה"ג דלא הוי מתנה גמורה כמ"ש המג"א לעיל אף החזרה לא מיקרי מתנה גמורה וליכא איסורא ובזה יש לפרש הא דאי' במסכת סוכה דף מ"א ע"ב גבי עובדא דר"ג דלמה לי' למימר החזירו הא קמ"ל מתנה על מנת להחזיר שמי' מתנה כדרבא וכו' וצריך להבין דאיך מוכח זה מהא דהחזירו הא אינו מפורש שם בברייתא דר"ג נתן לר' יהושע במתנה ע"מ להחזיר ולפמ"ש א"ש דמדהחזירו בי"ט אע"ג דהחזרה אינו צורך מצוה ע"כ צ"ל שר"ג נתן בתחילה ע"מ להחזיר וכנ"ל ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה הב"י בא"ח סי' תרנ"ח על לשון הסמ"ג שכתב הנותן לחבירו אתרוג בי"ט צריך שיכפול התנאי דלענין מאי כתב זה הא אם לא יכפול כ"ש שחבירו יוצא בו ולפי מ"ש י"ל דכוונת הסמ"ג הוא משום דקיי"ל דהלכה כר"מ לחומרא דבעינן תנאי כפול אבל לא לקולא וכ"ש בעל מנת דס"ל לכמה פוסקים דלא בעינן ת"כ א"כ אם לא יכפול תנאי יהי' ספק אם רשאי להחזיר לו בי"ט לקיים תנאו דשמת בעינן ת"כ וכיון דלא כפלי' לתנאי התנאי בטל ומתנה קיימת ואסור להחזירו בי"ט דליכא מצוה בחזר' ולא נדע מה נעשה בהחזרה בי"ט לכן צריך שיכפול התנאי והוי צורך מצוה בחזרה ודו"ק:

ולפ"ז יש ליישב מה שדקדקנו לעיל בהא דקאמר רבא ואם לא החזירו לא יצא דהוא שפת יתר דלפי מ"ש י"ל דטובא קמ"ל משום דה"א דהסברא הוא איפכא דאפילו בכה"ג שנותן ע"מ להחזיר אפ"ה איכא איסור' בחזרה א"כ לפי מ"ש הר"ן בסוכה דהמקנה לקטן ע"מ להחזיר כיון דאין הקטן יכול להקנות ולהחזיר ה"ל תנאי ומעשה בדבר אחד דהתנאי בטל והמעשה קיים א"כ ה"נ ה"א כיון דאיסור בחזרה ממילא אינו מועיל החזרה אפי' אם יחזור דה"ל כמקח שנעשה באיסור וה"ל כתנאי ומעשה בדבר אחד ואסור להחזיר לו ואפ"ה יצא משום דהתנאי בטל כסברת הר"ן הנ"ל וקמ"ל רבא דאיפכ' מסתברא דמותר להחזיר לו כנ"ל וממילא דהתנאי קיים ואם לא החזירו לא יצא ודו"ק:

בא"ד. וא"ת ובלא החזירו אמאי לא יצא והא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד וכו'. י"ל דקושי' זו תלי' במאי שכתבו לעיל משום דלפי מ"ש הרא"ש דבתנאי ע"מ להחזיר א"צ להחזיר גוף החפץ אלא אפי' דמיו א"כ י"ל דלא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד שהרי יוכל להחזיר דמיו ובזה הוי נמי מתורץ מה שהקשו תוס' בסוכה דף מ"א מהא דאמרינן כל מתנה שאם מקדישה אינה מקודשת לא הוי מתנה ולפמ"ש א"ש שהרי יוכל להקדישה ולהחזיר דמיו אבל לפי מה שהקדימו דאין צריך ת"כ משום דמוכח' מילתא והיינו כמו שפירשנו לעיל דבריהם דהיינו דוקא באתרוג כיון שצריך לצאת בו א"כ בוודאי אינו יכול להחזי' את דמיו אלא האתרוג עצמו ושפיר הקשו דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד גם אינו יכול להקדישה וכן לפי מה שפירשנו לעיל בדבריהם דמוכחא מילתא משום איסור המתנה בי"ט אם לא ע"מ להחזיר כמ"ש המג"א אתי נמי שפיר דהיכא דמחזיר דמיו וודאי הוי כמכיר' ואסור בי"ט אע"כ דעתו להחזיר האתרוג עצמו ודו"ק:

תוס' ד"ה ואם לאו וכו' דעתו של ר"ג הי' לכך וכו'. משמע מדבריהם דאם לא הי' דעתו לכך לא מתקיים התנאי בכה"ג שנתן לאחר וצ"ע דנהי דאמר לו ע"מ שתחזירהו לי למה לא יכול להחזיר לו ע"י שליח דהא שלוחו של אדם כמותו בכל מילי ולמה יגרע זה מאם מחזירו ע"י שליח ואפשר דבכה"ג אינו יכול להחזיר לו ע"י שליח משום די"ל דהוי קפידא כדאמרי' בגיטן דף כ"ט דאם אחר לשליח טול הימנה חפץ אינו יכול לעשות שליח משום דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. אך לפ"ז אין קושי' מר"ג כיון דבנתן בפניו או שרגיל להשאיל לו קיי"ל דהשואל רשאי להשאיל כדאית' בח"מ סי' רצ"א וצ"ל דס"ל לתוס' דכיון דאם המתנה קיימת למפרע הוי החזרה מן השני להנותן אין שם שליח של הראשון עליו ולא הוי קיום תנאי אם לא שהי' דעתו לכך וק"ל:

תוס' בד"ה לבר מאשה וכו'. הלכך אפקעינהו רבנן וכו'. הנה הרמב"ם כתב טעם אחר לפי שאין האשה יכולה ליהנות שצריכה להחזיר וצ"ל דמפרש הא דקאמר לפי שאין אשה נקנית בחליפין היינו דלא נימא דאף שאינה יכולה ליהנות אפ"ה תהי' מקודשת כיון דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון וגבי מכירה מהני ע"מ להחזיר לזה קאמר דקנין זה שאין בו הנאה הוא דומה לקנין חליפין דמועיל במכירה ואינו מועיל באשה משום דחליפין איתנהי בפחות משוה פרוטה ואשה לא מקני' בפחות משוה פרוטה וה"נ בקנין זה שאין לה הנאה בו ולא מקני' נפשה.

ונראה דאיכ' נפקות' בין הטעמים הנ"ל משום דנראה פשוט דכל מתנה על מנת להחזיר אם החזירו במתנה על מנת להחזיר וחזר והחזירו נמי מתקיים התנאי דאין לומר כיון שכתבו תו' ד"ה ואם לא דצריך שיחזור בעצמו לא מהני בי' תנאי בחזרה כדקיי"ל כל שאין יכול לקיים התנאי ע"י שליח התנאי בטל דהא כבר כתבנו בסמוך דאין כוונת התוס' כן דוודאי שלוחו כמותו כנ"ל א"כ לטעם הרמב"ם י"ל דבכה"ג מועיל אפי' גבי קידושי אשה כיון דסוף סוף נשארו הקידושין בידה ונהנית ממנו.

ואין לומר דאכתי בשעת קידושין לא סמכה דעת האשה כיון דעכ"פ צריכה להחזיר לו ובידו לבטל התנאי שלא יחזיר לה וביטלו הקידושין למפרע. ז"א דא"כ בכל מקדש על תנאי שביד האיש שלא לקיים תנאי נימא נמי דאפי' מקיים התנאי לבסוף לא יועילו הקדושין למפרע משום דלא סמכה דעתה אע"כ דבכה"ג מקרי סמכה דעתה דאם יתקיים התנאי יתקיימו הקידושין ואם לאו יתבטלו כמו שיבואר לקמן דף ח' משא"כ לטעם התוס' כיון שדומה לחליפין הפקיעו רבנן אפי' בכה"ג וצ"ע.

עוד נר' דאיכ' נפקות' אם צריכה להחזיר הקדושין דלפי טעם התוס' דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' דהיינו משום דהפקר ב"ד הפקר כמ"ש התוס' בכתובת דף ג' ע"א בד"ה תינח דקדיש בכספא וכו' אינה צריכה להחזיר אבל לטעם הרמב"ם דלאו מטעם הפקר הוא צריכה להחזיר וצ"ע. ועיין בק"א דיש לדחות זה. והנה הר"ן כתב על דברי הרמב"ם הנ"ל דאע"פ שנהנית בו ש"פ מ"מ הוא לא קידשה בזה ההנאה ודייק מזה הב"ש בסי' כ"ט ס"ק ד' דאם אמר בפי' שמקדשה בהנאה זו מקודשת ועיין בק"א דיש לפרש דברי הרמב"ם כן וצריך להבין לפי מה דמשמע בירושלמי שהבאתי לעיל בריש מכילתין דבשטר שיש בו שוה פרועה מקודשת מטעם קנין כסף אף שלא אמר בפי' שמקדשה בשיווי השטר וכן משמע לקמן דף מ"ח וחכמים אומרי' שמין את הנייר וכו' ועמ"ש לעיל דף ג' בשם הריטב"א לענין חליפין א"כ אמאי לא נימא הכא כשאמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ע"מ שתחזיר לי לאחר למ"ד יום דדעתו על הנאת זמן שיהא הדינר תחת ידה ונר' די"ל דהטעם בזה משום דאיכא בי' איסור הערמת רבית כדקיי"ל גבי מכר דאם מכר שדהו ואמר לו לכשיהי' לי מעות תחזירהו לי דהלוקח אסור לאכול פירות משום דאע"ג דלא הוי דרך הלוואה אפ"ה אסור משום רבית כדאית' בפ' א"נ ובי"ד ואין חילוק בין אם אמר לכשיהי' לי מעות תחזור לי ובין אם אמר על מנת שתחזיר לי כדמוכח במגילה דמוקי שם מתני' דאין מוכרין בה"כ אלא על תנאי כר' יהודה דס"ל צד אחד ברבית מותר ורבא דחק שם דמיירי ברבית שנתן על מנת להחזיר ולא משני בפשטות דמיירי שאמר ע"מ כשיהי' מעו' יחזיר כמשמעות לשון על תנאי משמע מזה דאין חילוק דלעולם אסור משום רבית אלא דאם קידשה בפי' בהנאה זו הא ס"ל להרמב"ם לעיל בקידשה בהנאת מלוה דארווח לה זימני דאע"ג דאיכא איסור רבית מקודשת אבל בסתמא י"ל דאין דעתו לכך כיון דאיכא איסור רבית וכה"ג כתבו הפוסקי' גבי סבלונות לקמן דף נו"ן ע"ב דהיכא דאיכא איסור' לא חיישינן שהי' דעתו לקידושין ע"ש ולפ"ז נ"מ לדינא דהיינו דוקא כשקידשה בדינר כמ"ש הר"ן ובהכי מיירי הסוגי' דנקט הילך מנה אבל בקידש בחפץ י"ל דמסתמא דעתו על הנאת שימוש החפץ תוך הזמן כיון דליכא בי' איסור רבית וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף