בית נתן/ברכות/לא/א

בית נתן ברכות לא א

אייתי כסא דמאן יקרה דזגיתא דשויא ד' זוזי ותבר קמייהו (רש"י כתב על כסא דמוקרא כוס של זכוכית לבנה וציין הגאון ר"י פיק ע"ל כ"ח פירש"י ד"ה כסא וז"ל רש"י שם כסא דמוקרא כוס זכוכית יקרה שקורין וכו' ולע"ד נשמט מרש"י ציון הגמ' וכך צ"ל כסא דמוקרא כוס זכוכית יקרה. זוגיתא חיורתא. כוס של זכוכית לבנה והמעתיק השמיט מן כוס לכוס):

אייתי דמאן יקרה דזגיתא חיורתי דשוייא ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו (אנ"ק הגם שאינו ענין להגירסאות לא אמנע לכתוב שורות שתים מה שנתקשתי בסוגיא זו ומה שנראה לפע"ד בזה והוא דתמיה טובא איך מר בריה דרבינא ורב אשי חכמים גדולים כמותם יעברו על איסור דבל תשחית ועיין בס'‏ החינוך בפ' שופטים סי'‏ תקכ"ט וז"ל וכמו כן נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה ואז"ל תמיד בגמרא והא קא עבר משום בל תשחית ומ"מ אין מלקין אלא בקוצן אילן מאכל שהוא מפורש בכתוב אבל בשאר השחתות מכין אותו מכת מרדות עכ"ל והגם שכוונתם היו להפריש רבנן מאיסורא כיון דחזו דהוו בדחו טובא ומה גם במשתה היין, מ"מ אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך (שבת דף ד' וע"ש בתוס' ד"ה וכי אומרים לו) ומה גם שבכאן לא היה אלא חששא בעלמא כי כל המסובים היו רבנן ובודאי אם היו מזהירים אותם בדברי תוכחה כדלעיל שאמר רבה לאביי דבדח טובא וגילו ברעדה כתיב וכר' זירא שהשיב לר' ירמיה בכל עצב יהיה מותר או כיוצא בו ועוד מה כל הרעש הזה הלא המקום והזמן דהלולא גרם שישמחו וכדאיתא לעיל ד"ו ע"ב כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות וידועים דברי הרמב"ם בסוף ה' לולב ה' ט"ו וז"ל השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכו' ע"ש דבריו הנחמדים וא"כ כדת עשו רבנן דבדחי טובא וראיתי בס' סמיכת חכמים דף ס"ב שהרגיש בקושיא זו וז"ל וקשה כל כך למה לעשות מעשים כאלה לשבר הכלים ולעבור על בל תשחית וכו' ותירוצו אינו מספיק ע"ש

והנלע"ד דיש לדקדק בג' בהני תרי עובדא קאמר ותבר קמייהו ולכאורה תיבת קמייהו הוא מיותר והכא הל"ל ותבריה אלא המעשה היה כך שהיה למר בריה דרבינא ולרב אשי איזה כלים שהיו לפי ראות העין יקירי הערך אבל הכלים הנז' כבר היו נשברים ושבר אל שבר יחדיו יודבקו ולא היו שוים כלום לעת עתה למי שיתבונן בהם ולכן כיון שראו ששמחו יותר מדאי וחששו שח"ו יבא איזה קלקול או שעמי הארץ ילמדו מהם לפרוק עול לכן עשו תחבולה ולקחו הכלים הנז' ושברו לפניהם או אפשר שהיה כוס של פרקים שאין מזיק להם השבירה כי יכול לתקנו לאחר זמן ורק השבירה נראה להמסובים שלא ידעו מזה וכוס של פרקים נזכר לענין שבת בש"ע סי' שי"ג ס"ח וזה כוונת הג' מתבר קמייהו שרק לפניהם היה השבירה אבל באמת גברא קטילא קטל ובזה ג"כ מדויק מה שאמרו בג' ואעציבו הלא בודאי לא היה כוונת' להעציב הקרואים כ"א שלא ישמחו יותר מדאי והיה להג' לומר תבר קמייהו ותו לא בדחו אבל לפי הנ"ל נכון מאד שהעציבו איך יארע במסיבתם מכשול כזה שעברו על בל תשחית ולענ"ד גם זה כוונת התוס' ד"ה אייתי כסא שכתבו מכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין לפי דקשה על המנהג ג"כ איך קבעו מנהג בחק ולא יעבור לעבור על בל תשחית וידוע דלשון נהגו משמעותי' אורויי לא מורינן ואי עבדי לא מהדרינן, עיין ר"ה ד' ט"ו ע"ב בתוס' ד"ה וכי נהגו ובס' מחזיק ברכה סי' רצ"ו באריכות ולזה רמזו התו' שמכאן נשתרבב המנהג הזה ולפי דברינו נכון לדקדק שיהיה כלי שבור או עכ"פ פחות הערך מאד כדי שלא יכשלו באיסור בל תשחית. וראיתי בדרכי משה בא"ח בסי' תק"ס שכתב שנהגו שהחתן משבר הכוס ושלכן נהגו לברך ברכת אירוסין על כוס של חרס ע"ש והיינו ג"כ טעמא שלא יעברו על בל תשחית לכן בחרו בכלי פחות הערך בכלי חרס למעט האיס' אח"ך מצאתי בס' מראה אש הגהות על הש"ס שגם הוא כתב וז"ל נ"ל דהיה לו כבר חסרון שלא הרגיש בו וכו' ע"ש

והנה ראיתי בקוטריס אות לטובה שבס"ס רוב דגן שיטה על חי' אגדות שבש"ס ממוהר"י עטייה ז"ל מאר"ץ יע"א שעמד על מנהג הלזו באות למ"ד ובתחלה דקדק עה"תו אמאי המתינו לדייק מהא דרב אשי ותי' כדי שלא תאמר דבעי כסא דמוקרא בת ת' זוזי כמו דעבד מר בריה דרבינא דהתם אפשר שהיה עשיר גדול ולגרמיה הוא דעבד אבל לכ"ע לא ואף בעשיר אין לחייבו להפסיד כ"כ ומ"ה דייקי מהא דרב אשי שאמר סתמה ולא הוזכר שיעורו למימרא דאלו דברים שאין להם שיעור וכל א' אינו חייב אלא כשיעורו ובקו המיצוע ועכ"פ יהיה שוה מידי דמיעצב לב הנמצאים (והנה קושיתו על דברי התספות נראה פשוט שמשום הכי דקדקו מהא דרב אשי שעכ"פ מצינו תרי זימנא דהוי חזקה לענין איסורא כדאי' באה"ע סי' ט' ומפני זה מצאו סמך למנהגן של ישראל ע"פ הני תרי עובדא ומש"כ שמ"ה מביאים התו' מהא דרב אשי יען שלא הוזכר שם שיעור אין מופת חותך שכבר אפשר שהתו' גרסי' כגי' הכ"י שבעובדא דרב אשי הגי' דשווייה ארבע מאה זוזי ובכוונה מכוונת השמיטו התו' זאת שכבר פירשתי לדעת התוס' לא נכון מנהג זה כלל ורק באו ליתן טעם מהיכן נשתרבב המנהג הלזו וכאמור)

והרב הנז' כתב עוד וז"ל ואיך שיהיה דמהאי סוגיא לכאורה משמע דעיקר שבירת הכוס הוא בעת הסעודה שיש אכילה ושתיה דשייך בדיחות טובא (לפי דבריו היה נכון לשבר כוס בכל סעודת שמחה כגון סעודת ברית מילה וסעודת פדיון הבן וסעודת סיום מסכתא שעושים ברבוי עם ושמחים בשמחה של מצוה ומעולם לא שמענו ולא ראינו שיעשו זאת על שום שמחה אחרת חוץ מסעודת חתונה והרמב"ם לא הזכיר מנהג זה של שבירת הכוס בשעת החתונה כ"א כתב בסוף ה' תענית ה' י"ג וז"ל וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו מקום הנחת תפילין עכ"ל) וא"כ לכאורה יש לתמוה על המנהג שנוהגין לשבר כשיבא החתן לקדש וכפי האי סוגיא ה"ל למעבד בבית החתן בעת הסעודה דאיכא בדיחות טובא וגם עכ"פ נראה מהאי סוגיא שצריך שיהיה הכוס יקר ערך ויהיה הפסד מרובה כדי שהיה בו דבר הראוי ליעצב בו אבל בני אדם שמביאין כלי חרס ומשברין אותו נראה בוודאי לאו מילתא היא עכ"ל הגם שהאריך עוד בדברים שאין בהם ממש יע"ש והרב הנז' אזל כל בתר אפכא ממה שכתבנו וגם נעלם ממנו דברי הדרכי משה בסי' תק"ס שהעתקתי לעיל שמבואר שמה"ט נוהגין לברך על כוס של חרס וסוף דבריו הם אלו וז"ל ועכ"פ אתה הראית לדעת דגם בבית החתן עצמו בעת הסעודה והבדיחות מיבעי ליה לחתן לשבר איזה כלי יקר הערך והוא העיקר יותר ואין לסמוך על אותו ששיברו בבית אבי הכלה וכדבר האמור עכ"ל על הפעם הראשונה אנו מצטערים משום איסור בל תשחית והרב הנז' בא להוסיף לעבור שני פעמים על בל תשחית וחלילה לשמוע לדבריו וענין זה לא נזכר בשום א' מהפוסקים והגם מאותן הפסקים שרוצים לקיים המנהג לשבור כלי זכוכית וכנראה שבעת שכ' הרב הענין הנז' שכח הענין של בל תשחית לגמרי לכן כתב מה שכתב ואין דבריו נוחין ודי בזה):

נעני בתרך א"ל אי תורה אי מצות דבטלי מינן איכא דאמרי הכי אמר להו הי תורה והי מצוה דמגני עלן וכל כך למה דאמר ר' יוחנן וכו':

אמרו עליו על ר"ל שלא מלא שחוק פיו בעה"ז מכי שמעה מיניה דר"י רביה:

אין עומדין להתפלל מתוך דבר הלכה עמוקה אלא מתוך דברי הלכה פסוקה היכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דא"ר זירא בנות וכו':

ופטורה מן המעשר אי נמי כדרב הונא אמר זעירי דאמר רב הונה אמר זעירי:

רב אשי עביד כברייתא דתניא (בנוסחתי' יש כאן פיסקא ומתחיל ת"ר ועיין בשנות אליהו מה שהקשה ומה שמגיה והרב מנחת שמואל כיון להאמת וכתב דת"ר כנ"ל לגרוס וקאי אברייתא שניה‏ מתוך שמחה של מצוה ובכ"י שמחה של תורה וכו')‏ אין עומדין להתפלל לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של תורה וכן אין השכינה שורה אלא מתוך דברי תורה שנא'‏ ‏ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים וכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין וכן תאני מרי בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא לעולם אל יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש אלא מתוך דברי הלכה שמתוך כך זוכרו כי הא דרב כהנא וכו':

הני צניתא דבבל משני אדם הראשון א"ל אדכרתן מילתא דר"י ב"ר חנינא וכו':

לישוב נתישבה ושלא גזר עליה לישוב לא נתישבה רב מרדכי אלוייה לרב שימי בר אשי מהגרוניא ועד בי קופאי ואמרי לה עד דראי:

ת"ר המתפלל צריך שיכוין את לבו אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך א"ר יהוד' כך היה מנהגו של ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה מפני כלן (וכן הוא הגי' בתוספת' פ"ג היה מקצר בפני כלן) וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת מפני הכרעות והשתחויות יכול יתפלל והילך כל היום כולו כבר מפורש וכו' (ול"ג בכ"י הכא הא דאי' בנוסחתינו א"ר חייא בר אבא לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות שנא' וכו' אלא בד' ל"ד וכגי' דהתם א"ר חנינא עולם אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות ובזה מתורץ מה שהרגיש הגאון ר"י פיק שם בד' ל"ד עה"ג לעיל ל"א ע"ש עכ"ל וכוונתו להקשות שבכאן הגי' אל יתפלל אדם אלא בבית וכו' ומשמע לעיכובא ובד' ל"א הגי' לעולם יתפלל וכו' משמע למצוה ולעצה טובה אבל לא לעכב וכפי גי' הכ"י לק"מ):

שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התחנה רנה זו תפלה תחנה זו בקשה (גירסה זו שבכ"י ואל התחנה עיין בתנ"ך הנדפס בברלין עם הגהות ונוסחאות בלע"ז שמביא שם נוסחא זו) אין אומרים דברים אחר אמת ויציב כדי שיסמוך גאולה לתפלה (עיין לעיל דף (י"ב) [י"ג] ע"ב מש"כ בתוס' ד"ה שואל עש"ב) אבל אחר התפלה אפילו כסדר וידוי של יוהכ"פ אומר אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא וכו' (וכל האיתמר נמי א"ר חייא בר אשי וכו' עד אפילו בסדר של יה"כ אומר ל"ג בכ"י):

וקולה לא ישמע מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו בתפלתו (גי' זו היתה ג"כ לפני הרשב"א בחידושיו ועם כל זה פירש שמסתברא שלא ישמיע לאחרים כלומר שלא יאמר בקול וכו' אבל להשמיע לאזנו רשאי ומצוה לכתחלה וכדאמרי' וכו' אלא שמצאתי בהפך בתוספתא דמכילתין דתניא התם בפ"ג יכול יהא משמיע קולו לאזניו פירשה בחנה והיא מדבר' על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ובתוספת' שלפנינו הגי' כך יכול יהא משמיע קולו בתפלתו פירש' בחנה וחנה היא מדברת על לבה ע"כ והנה אחר שנודע לנו מהתוספתא שלא ישמיע קולו לאזניו דעת לנבון נקל שגם כוונת הגמרא כך לפי גי' הכ"י מכאן למתפלל שלא ישמיע קולו בתפלתו שאפילו לאזניו לא ישמיע לא כן לפי נוסחתינו מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו, שנראה בעליל שרק להגביה קולו שישמעו אחרים אסרו לא כן לפי גי' הכ"י שנוכל לפרש כמבואר בתוספתא

והנה מרן בב"י בסי' ק"א אחר שהביא דברי הרשב"א הללו כתוב בבדק הבית וז"ל ומ"מ הזוהר שכתבתיו בסימן קמ"א מסכים לדברי התוספתא וראוי לחוש לו עכ"ל ועיין בברכ"י סי'‏ ק"א אות ג' שהאריך בזה וסוף‏ דבריו אלו ולענין הלכה העלה הרב פר"ח כדמשמע מהתוספתא והזוהר דלכתחל'‏ לא ישמיע לאזניו וכן ראוי לנהוג וכן הוא הכרעת האר"י ז"ל עכ"ל ועיין במחב"ר סי' קמ"א ובסי' תקפ"ב אות ז' דין ט' האריך הרב בזה ודחה דברי הרב מהר"י עייאש בס' מטה יהודה שדחה דברי הרב פר"ח וזאת הלכה העלה שהעיקר כדברי הפ"ח ומביא ראיה מתנא דבי אליהו בס' א"ר ר"פ כ"ח שכ"ש וכל המתפלל ומשמיע קולו לאזניו הרי זה מעיד עדות שקר וי"א שהוא מחוסר אמונה עכ"ל ועש"ב שגם בס' עולת תמיד כ"י שהוא מחובר מגנזי מוהרח"ו ז"ל ושם כתב בפירוש שלא ישמיע אפילו לאזניו ע"ש ועיין מה שהאריך בזה הרב יד אפרים בש"ע שנדפס עם שערי תשובה ויד אפרים ד' דובנא ועיין בס' בן יוחאי בד' ל"ד דלת ס"ב שכתב מוכח ממאמר זה דרשב"י דבתפלה בלחש לא אמעיט רק להשמיע לאחרים אבל להשמיע לעצמו מצוה כמו שפסקינן ודלא כפ"ח וכו' ע"ש ולא ירד לעומקן של דברים כי הזוהר לא יתכן לפרשו כך אלא כמ"ש הפ"ח וכמו שהאריך בזה במחב"ר ושגם הרב של"ה דר"ן סע"א פי' כך דברי הזוהר וכן הכריע האר"י ז"ל ותו לא מידי. גם מש"כ הבן יוחאי שרש"י מפרש בשאילתות דרא"ג שאינו אסור אלא להשמיע לאחרים אינו מוכרח עיין בשאילת שלום אות קל"ח שכתב דמלשון רש"י ביומא עפ"י השאילתות בם וכו' משמע קצת דסבירא ליה דבתפלה אפילו להשמיע לאזנו לא וכו' וכך כתב בספר ערך השולחן סימן ק"א אות ב' דמשאלתות לדעת רש"י משמע דבתפלה אינו משמיע אפילו לאזניו ע"ש ואכמ"ל.

ויחשבה עלי וכו' וקשה אטו לא ידע עלי שאסור להגביה קולה בתפלה וכו' הרב חיד"א בפ"ע וע"ש ועיין בספר יד יוסף דרושים בפרשת נשא שדרשה יפה וז"ל בקיצור לפי הדרש בגמרא על עסקה לבה אמרה חנה וכו' דדים הללו וכו' ומשמעותיה שהיתה מראה באצבע על הדדים ולפי' עלי שלא היה שומע קולה ורואה תנועות הללו בתוך תפלתה משום הכי חשבה לשכורה ע"ש ועי' בספר תשובת הרמ"ע סימן קי"ג שכ"ש רק שפתיה וכו' רק מיעוטא הוא ואי לאיסור השמעת קול הרי בפי' נאמר וקולה לא ישמע ולפי דרך הרב חיד"א עפ"י הזוהר נאמר שבא למעט שאפילו היא עצמה לא תשמע קולה וכנז' ודו"ק):

עד מתי תשתכרין מכאן לרואה בחברו דבר מגונה צריך להוכיחו:

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף