תורה תמימה/במדבר/כא: הבדלים בין גרסאות בדף
(טקסט ברשיון נחלת הכלל מ'ספריא' + התאמה ע"י חברי האוצר) |
(←ה) |
||
| שורה 24: | שורה 24: | ||
== ה == | == ה == | ||
'''באלהים ובמשה. ''' א"ר אבהו, כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה, שנאמר וידבר העם באלהים | '''באלהים ובמשה. ''' א"ר אבהו, כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה, שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה {{תוספת|ו|פירש"י מהרהר אחר רבו – מחפה עליו דברים, עכ"ל. ונראה כונתו דלכאורה קשה מ"ש כל מהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה, מאי ראיה מכאן, והא כאן מפורש כתיב וידבר העם באלהים ובמשה ויאמרו למה העליתונו, בלשון רבים, וצ"ל דהענין הוא שטענו שאינם מובטחים במעשה משה שעשה כן מפי הגבורה, וכמו שטען קרח ועדתו, ולכן הרהרו עליו, כלומר שחפו עליו דברים שמדעתו ומעצמו עשה מה שעשה, אבל לוא ידעו נאמנה כי מאת ה' עשה זאת לא היו מערערים, ולפי זה הרהרו רק אחר משה, ורק משום דמהרהר אחר רבו באלו מהרהר אחר השכינה תלה הכתוב כמו שדברו גם באלהים, ודו"ק.}}. (סנהדרין ק"י א׳). | ||
'''ונפשנו קצה. ''' תניא, אמר להם משה לישראל, הנכם כפויי טובה, שנאמר ונפשנו קצה בלחם הקלקל {{תוספת|ז|פירושו כפויי טובה שאינן מכירין להחזיק טובה לבעלים וכמ"ש בלחם הקלקל – קל הוא המן, ומפני שהיה נבלע בכל אבריהם ואינם יוצאים לחוץ קראו קלוקל ורגנו על כך והיא היתה להם טובה גדולה שלא היו צריכין לטרוח ולצאת שלש פרסאות לפנות, כדאיתא בעירובין נ"ה ב' כשהן נפנין אין נפנין לא לצדיהן ולא לפניהם אלא לאחריהם ומחנה ישראל ג' פרסאות היה. ומה ששייך עוד לענין דרשה זו עיין מש"כ בפ' בראשית בפסוק האשה אשר נתתה עמדי ובפ' ואתחנן בפ' מי יתן והיה לבבם זה וגו' (ה' כ"ו).}}. (ע"ז ה׳ א׳). | '''ונפשנו קצה. ''' תניא, אמר להם משה לישראל, הנכם כפויי טובה, שנאמר ונפשנו קצה בלחם הקלקל {{תוספת|ז|פירושו כפויי טובה שאינן מכירין להחזיק טובה לבעלים וכמ"ש בלחם הקלקל – קל הוא המן, ומפני שהיה נבלע בכל אבריהם ואינם יוצאים לחוץ קראו קלוקל ורגנו על כך והיא היתה להם טובה גדולה שלא היו צריכין לטרוח ולצאת שלש פרסאות לפנות, כדאיתא בעירובין נ"ה ב' כשהן נפנין אין נפנין לא לצדיהן ולא לפניהם אלא לאחריהם ומחנה ישראל ג' פרסאות היה. ומה ששייך עוד לענין דרשה זו עיין מש"כ בפ' בראשית בפסוק האשה אשר נתתה עמדי ובפ' ואתחנן בפ' מי יתן והיה לבבם זה וגו' (ה' כ"ו).}}. (ע"ז ה׳ א׳). | ||
גרסה מ־00:30, 4 ביולי 2022
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א
וישמע הכנעני. מה שמועה שמע – שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור נתנה לו רשות להלחם בישראל [א] [שם שם]
מלך ערד. תני, הוא סיחן הוא ערד הוא כנען, ערד – שדומה לערוד במדבר, כנען על שם מלכותו, ומה שמו – סיחן [ב]. (ר"ה ג׳ א׳).
דרך האתרים. מהו דרך האתרים – שמע שמת התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך ובאו ונתגרו בהם [ג]. (ירושלמי יומא פ"א ה"א).
וישב ממנו שבי. מניין לנכרי שקונה את הישראל למעשה ידיו, דכתיב וישב ממנו שבי [ד]. (גיטין ל"ח א').
ב
וידר ישראל נדר. פתח חד אמורא ואמר, המחזיק בנכסי הגר מה יעשה ויתקיימו בידו, יקח בהם ס"ת, ורב נחמן בר יצחק אמר, אפילו כותב בהו תפילין, אמר רב ששת, אפילו בעל בנכסי אשתו, רבא אמר, אפילו עבד עסקא ורווח, רב פפא אמר, אפילו מצא מציאה, א"ר חנן, מאי קרא, דכתיב וידר ישראל נדר וגו' [ה]. (עירובין ס"ד ב').
ה
באלהים ובמשה. א"ר אבהו, כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה, שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה [ו]. (סנהדרין ק"י א׳).
ונפשנו קצה. תניא, אמר להם משה לישראל, הנכם כפויי טובה, שנאמר ונפשנו קצה בלחם הקלקל [ז]. (ע"ז ה׳ א׳).
ח
עשה לך שרף. עשה לך – משלך [ח]. (ע"ז מ"ד א׳).
והיה כל הנשוך. והיה הנשוך אין כתיב כאן אלא כל הנשוך, אפילו נשיכת כלב, אפילו נשיכת נחש, אלא לא דמיא, נשיכת כלב וראה, נשיכת נחש – והביט [ט]. (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ט).
וראה אותו וחי. וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נמוקים [י]. (ר"ה כ"ט א׳).
ט
נחש נחשת. א"ר יוסי, בד׳ מקומות נאמר עשה לך, בשלשה פירש ובאחד לא פירש, עשה לך תיבת עצי גופר (פ׳ נח), עשה לך שתי חצוצרות כסף (פ׳ בהעלותך), עשה לך חרבות צורים (יהושע ה ב) אבל עשה לך שרף לא פירש, אמר משה, עיקרה לא נחש הוא, לפיכך ויעש משה נחש נחושת, ומכאן הי' ר"מ דורש שמות [י"א]. (ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ט)
יד
את והב בסופה. ת"ר, הרואה מעברות נחלי ארנון צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום, מנלן, דכתיב על כן יאמר בספר מלחמות ה׳ את והב בסופה וגו׳, תני, את והב שני מצורעים היו שהיו מהלכין בסוף מחנה ישראל [י"ב], כי הוו קא חלפי ישראל אתו אמוראי עבדו להון נקירותא וטשו בהון [י"ג], אמרי, כי חלפי ישראל הכא נקטלינון, ולא הוו ידעי דארון הוי מסגי קמייהו והוי סמיך להון טורי מקמייהו, כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון ונחת דמייהו לנחל ארנון [י"ד], כי אתו את והב, חזו דמא דנפיק מביני טורי, אתו ואמרי לישראל ואמרי שירה, והיינו דכתיב ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב [ט"ו]. (ברכות נ"ד א' ב').
את והב בסופה. א"ר חייא בר אבא. אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה ונעשו אויבים זה לזה אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה, שנאמר את והב בסופה, אל תקרא בסופה אלא בסופה [ט"ז]. (קדושין ל׳ ב׳).
יח
וממדבר מתנה. אמר רבא, מאי דכתיב וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות, כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא הפקר לכל, תורה נתנה לו במתנה [י"ז], שנאמר וממדבר מתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אל, שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר ומנחליאל במות, ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו, שנאמר ומבמות הגיא, ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע, שנאמר ונשקפה על פני הישימון [י"ח]. (נדרים נ"ה ב׳).
וממתנה נחליאל וגו׳. כל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות [י"ט] [אבות פ"ו מ"ב].
כ
ונשקפה וגו׳. תניא, א"ר חייא בר בא, כתיב ונשקפה על פני הישימון, כל מי שעולה להר הישימון ורואה כברה קטנה בים טבריא, זו היא בארה של מרים [כ] [ירוש׳ כתובות פי"ב ה"ג].
כו
כי חשבון עיר סיחן. אמר ר׳ שמעון בן לקיש, הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה [כ"א], וכן זה, כי חשבון עיר סיחן היא והוא נלחם במלך מואב, מאי נ"מ, אלא לפי שאמר הקב"ה לישראל אל תצר את מואב, אמר הקב"ה, ליתי סיחן ליפק ממואב וניתו ישראל וליפקו מסיחן, והיינו דאמר רב פפא, עמון ומואב טהרו בסיחן [כ"ב]. (חולין ס׳ ב׳).
ויקח את כל ארצו מידו. תנא רבי ישמעאל, ויקח את כל ארצו מידו ועד ארנון, וכי מידו לקח, אלא מהו מידו – מרשותו [כ"ג]. (ירושלמי גיטין פ"ח ה"א).
כז
על כן יאמרו המושלים וגו'. תניא, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים באו חשבון [כ"ד], המושלים – אלו המושלים ביצרם, באו חשבון – באו ונחשוב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה [כ"ה], תבנה ותכונן, אם אתה עושה כן, תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב, עיר סיחן – אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה [כ"ו] מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון, תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינם מחשבין, ולהבה מקרית סיחן – מקרית צדיקים שנקראו שיחין [כ"ז], אכלה ער מואב, זה המהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה, בעלי במות ארגון – אלו גסי הרוח, דאמר מר, כל אדם שיש בו גסות הרוח נופל בגיהנם [כ"ח]. (ב"ב ע"ח ב׳).
ל
ונירם אבד חשבון וגו'. מהו ונירם – אשר רשע, אין רם [כ"ט], אבד חשבון, אבד חשבונו של עולם, עד דיבן, אמר הקב"ה, המתן עד שיבא דין, ונשים עד נפח, עד שתבא אש שאינה צריכה נפוח [ל], עד מידבא – עד שתדאיב נשמתן, ואמרי לה עד דעביד מה דבעי [ל"א]. (ב"ב ע"ח ב׳).
לד
אל תירא אותו. מאי שנא דקא מסתפי מעוג ולא מסתפי מסיחן, אשר, שמא תעמוד לו זכות אברהם אבינו, שנאמר (פ׳ לך) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, וא"ר יוחנן, זה עוג שפלט מדור המבול [ל"ב]. (נדה ס"א א׳).
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ עיין מה שכתבנו בדרשה סוף פרשה הקודמת, ועיין מענין באור אגדה זו בתוס' ומהרש"א ר"ה ג' א', והתוס' הקשו על רש"י שפירש כונת שאלת הגמרא לפסוק זה והלא בפסוק זה כתיב מפורש מה שמועה שמע, והיינו כי בא ישראל דרך האתרים, ולכן פרשו דכונת הגמרא לפסוק דפ' מסעי בענין זה, יעו"ש. אבל באמת י"ל דכונת הגמרא בהשאלה מה שמועה שמע – כלומר איזה שמועה שמע שעל ידה מצא עוז ברוחו להלחם בישראל ולא יירא מהם כאשר יראו הרבה מלכים, ולכן פירש ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וחשב שתמה זכות אבות, וכהאי גונא יש בגמרא זבחים קט"ז א' בפסוק וישמע יתרו מה שמועה שמע וכו', אע"פ שבכתוב כתיב מפורש מה ששמע, את כל אשר עשה ה' וכו', אך הכונה שם, על ידי איזו שמועה נתעורר להתגייר ולהסתפח אל דת ישראל, עיין לפנינו ר"פ יתרו.
- ↑ דרשה זו יש לה שייכות עם דרשה הקודמת, דבגמרא מביא ראיה דכשמת אהרן עדיין הוי סיחן קיים דכתיב וישמע הכנעני ודרשינן [בדרשה הקודמת] מה שמועה שמע שמע שמת אהרן וכו', ופריך מי דמי התם כנען הכא סיחן ומשני דכל השמות הללו, סיחן ערד וכנען הכל באיש אחד הוא, שנים לכנויים ואחד לשם עקרי, ועיין בתוס' כאן, ויש בגמרא עוד לשון דסיחן הוא כנוי, וזה הלשון שהעתקנו הוא קרוב יותר לפשט הכתובים בכ"מ דסיחן הוא שם עקרי.
- ↑ תייר הוא תואר לאהרן שבזכותו הלכו ענני כבוד לפני ישראל שהאירו והורו להם הדרך [עיין בבלי תענית ט' א'], ודריש בדרך לשון נופל על לשון, ועיין בדרשה הקודמת ובדרשה שבסוף פרשה הקודמת.
- ↑ דריש מיתור לשון שבי, ובא ללמדנו דדין שבוי גמור יש לו דכיבושו כיבוש. ועיין בחידושי הרשב"א בסוגיא יבמות מ"ו א' דגם בלא מלחמה קונה, דעל מנת כן באין לגור בארצו. והר"ן בפירושו לנדרים כ"ח א' בשם התוס' הסביר עוד הטעם משום דיכול המלך לומר אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, ולכן קיי"ל דינא דמלכותא דינא, יעו"ש. וזהו באור הענין מ"ש בב"מ ע"ג ב' מוהרקייהו דהני [חותם עבדות שלהם] בטפסא דמלכא מנת ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לשתעבד למאן דיהיב כרגא, והא דתנן בנדרים שם נודרין למוכסין מוקי שם בגמרא במוכסין העומד מאליו, יעו"ש ובר"ן.
- ↑ כל אחד תפס ענין כזה שתמוה בעיני אנשים מפני קלות ההרוחה ושלטא בהו עינא בישא. והא דתפס אפילו עבד עסקא ורווח, אע"פ שהוא דבר רגילי, צ"ל דאיירי שרווח במדה יתירה על הרגיל. וענין עשיית מצוה מכסף אלו הוא ע"פ מ"ש בכתובות ס"ו ב' משל משלו בירושלים מלח ממון חסר, ופירש"י הרוצה למלוח ממונו, כלומר לגרום שיתקיימו יחסרנו לצדקה, וחסרונו זהו קיומו. ומה שתפס מקנית ס"ת יתבאר באות הבא. ור' חנן דריש מניין רמז בקרא דעל ידי דעביד בהו מצוה יתקיימו בידו, דכתיב וידר ישראל נדר אם נתן תתן וכו' והחרמתי ומפרש והחרמתי מענין הקדש כמו (פ' קרח) כל חרם קדש קדשים הוא לה'. ומה שתפס רק אלו שתי המצות, קנין ס"ת ותפילין, י"ל משום דעיקר תכלית קנינם כפי שמפרש הוא כדי שיתקיימו חפציו וממונו וכמש"כ, לכן יותר נאות לו לעשות מהם ג"כ מצות שזכותם קיים לעד וכמ"ש בכתובות נ' א' על הפ' הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים, ודין תפילין כדין ס"ת כמש"כ התוס' בר"ה י"ז א' ולפנינו בפ' בא.
- ↑ פירש"י מהרהר אחר רבו – מחפה עליו דברים, עכ"ל. ונראה כונתו דלכאורה קשה מ"ש כל מהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה, מאי ראיה מכאן, והא כאן מפורש כתיב וידבר העם באלהים ובמשה ויאמרו למה העליתונו, בלשון רבים, וצ"ל דהענין הוא שטענו שאינם מובטחים במעשה משה שעשה כן מפי הגבורה, וכמו שטען קרח ועדתו, ולכן הרהרו עליו, כלומר שחפו עליו דברים שמדעתו ומעצמו עשה מה שעשה, אבל לוא ידעו נאמנה כי מאת ה' עשה זאת לא היו מערערים, ולפי זה הרהרו רק אחר משה, ורק משום דמהרהר אחר רבו באלו מהרהר אחר השכינה תלה הכתוב כמו שדברו גם באלהים, ודו"ק.
- ↑ פירושו כפויי טובה שאינן מכירין להחזיק טובה לבעלים וכמ"ש בלחם הקלקל – קל הוא המן, ומפני שהיה נבלע בכל אבריהם ואינם יוצאים לחוץ קראו קלוקל ורגנו על כך והיא היתה להם טובה גדולה שלא היו צריכין לטרוח ולצאת שלש פרסאות לפנות, כדאיתא בעירובין נ"ה ב' כשהן נפנין אין נפנין לא לצדיהן ולא לפניהם אלא לאחריהם ומחנה ישראל ג' פרסאות היה. ומה ששייך עוד לענין דרשה זו עיין מש"כ בפ' בראשית בפסוק האשה אשר נתתה עמדי ובפ' ואתחנן בפ' מי יתן והיה לבבם זה וגו' (ה' כ"ו).
- ↑ עיין משכ"ל בפ' בהעלותך בפסוק עשה לך שתי חצוצרות וצרף לכאן.
- ↑ ר"ל ומ"מ לא היו שוין ברפאותם, דלרפואת נשיכת כלב היתה די' בראיה בעלמא, ולרפואת נשיכת נחש היה צריך הבטה, והבטה היא יותר בהשגתה מראיה, עיין מזה לפנינו בפ' תולדות בפסוק ותכהינה עיניו מראות.
- ↑ כונת הענין דהכל בכונת הלב תליא מילתא, ובלא כונת הלב לא היתה מועלת הראיה בנחש, וע"ד שאמרו בענין קיום המצות אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, ולכן מסמיך דרשה זו על הסוגיא דכאן דאיירי בענין כונת המצות כפי שיתבאר למעיין. – והנה סמיך לדרשה זו מקודם במשנה דריש הפסוק דס"פ בשלח והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך, כל זמן שהיו מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים וכו', כיוצא בדבר אתה אומר עשה לך שרף וכו', היא הדרשה שלפנינו. ויש להעיר בשנוי הלשונות, דבדרשה הקודמת אמר, לומר לך כל זמן וכו', וכאן בדרשה שלפנינו לא אמר כן רק בקצור בזמן וכו'. וי"ל הכונה משום דענין מלחמה הוא דבר שיקרה גם לדורות ובא להורות ולומר הדרך שיתנהגו בה ישראל כדי שיצליחו, ולכן אמר הלשון לומר לך לדורות שכל זמן שיעשו ישראל כן, כלומר שישעבדו את לבם לאביהם שבשמים, יצליחו, משא"כ ענין הנחש שבפרשה כאן היה ענין זמני לאותה שעה לבד ולא שייך בו הוראה וצווי לדורות, ולכן לא אמר בזה לומר לך שכל זמן וכו', אלא רק ספור הענין לשעתו שבזמן שהיו משעבדים את לבם היו מתרפאים, ודו"ק.
- ↑ המפרשים טרחו הרבה בבאור דרשה זו, ולי נראה הכונה פשוטה, דכיון דתכלית עשיית השרף היתה כנגד הנחשים השרפים ששלח ה' בעם כמבואר לעיל פסוק ו', וא"כ אחרי דכנגד זה צוה הקב"ה שיתרפאו ג"כ ע"י ענין כזה [וע"ד הלשון ממכה עצמה מתקן רטיה], ואמר עשה לך שרף, בודאי היתה כונתו לנחש שרף, וכמ"ש עשה לך נחש שרף, ומה שאינו כתוב כן מפורש קצור לשון הוא, כאשר כן מצוי הרבה במקרא, כמו שבארנו בארוכה בפ' לך בפסוק ויהי כי התעו אותי אלהים וכו' יעו"ש. וגם י"ל הבאור, דמשה הבין בלשון שרף דבר הנראה כבוער באש ונוצץ כעין נחושת וכמו ביחזקאל (א') ונוצצים כעין נחשת קלל ולכן עשה נחש נחושת. – ומה שאמר מכאן היה ר' מאיר דורש שמות – אינו שייך להקודם, וענין אחר הוא, דמלשון נחש נחושת היה דורש בעלמא שמות שבהם לשון נופל על לשון, וכמובא בשמו ביומא פ"ג ב' שקרא רשע לאיש שהיה שמו כידור, על שם הפסוק כי דור תהפוכות המה (פ' האזינו) וכמו שבארנו לעיל ר"פ שלח. וע"ע מענין אגדה זו בב"ר פ' נח.
- ↑ שני אנשים מצורעים שהיו שם, שם האחד את ושם השני – הב והיו מהלכין בסוף המחנה מפני שלא היו רשאין להיות בחוך המחנה כדין מצורעים, ומצינו את שהוא שם אדם בד"ה א' ח', ושחרים הוליד בשדה מואב מן שלחו אותם, חושים ואת בערא נשיו, והמפרשים פרשו שם ואת בערא כמו ומן בערא, ואין זה מדוייק דלפי"ז הול"ל מן שלחו אותם חושים ובערא נשיו, אבל לפי המבואר כאן דאת הוא שם אדם י"ל גם שם הכונה ואת בערא שהוא שם, שכך היתה נקראת, וכן מצינו שם אותה, בפ' פינחס אשר ילדה אותה ללוי ואמרו שם במ"ר דאותה שם הוא, וכן מצינו שם עותי בד"ה א' ט', וכן שם אתי (ש"ב כ"ג כ"ט), וכן מצינו שם הב במשלי ל' לעלוקה שתי בנות הב הב.
- ↑ עשו להן מערות ונתחבאו בהן.
- ↑ יתבאר ע"פ המבואר במ"ת, וז"ל, ומה הם הנסים של נחלי ארנון, אדם עומד על הר זה ומדבר עם חבירו בהר זה והדרך יורד לתוך הנחל ועולה, ודרכן של ישראל לעבור בתוך הנחל, נתכנסו כל האומות לשם אוכלסין שאין להם סוף, ישבו מקצתן בתוך הנחל, וההר מלמעלה עשוי מערות וכנגד המערות הר שכנגדו עשוי סלעים סלעים כמו שדים, שנאמר ואשד הנחלים, נכנסו האוכלסין לתוך המערות, ואמרו, כשירדו ישראל לתוך הנחל אלו עומדים לפניהם שבתוך הנחל ואלו למעלה מן המערות ונהרוג את כולם, כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום לא הצריכן הקב"ה לירד למטה מן הנחל אלא רמז להרים ונכנסו שדים של הר זה לתוך מערות ומתו כולם והקיפו ההרים ראשיהם זל"ז ונעשה דרך כבושה וכו', והבאר ירדה לתוך הנחל ומתגברת שם ואבדו כל האוכלסין וכו' והוציאו גולגולות וזרועות ורגלים שאין להם חקר, וישראל חזרו לבקש את הבאר וראו אותה שהיא יוצאה מתוך הנחל ומוציאה אברים אברים וכו'.
- ↑ ואשד מתרגמינן ושפוך, אשר נטה לשבת ער, ההר שבעבר העמק נטה ונתפשט לצד חבירו ההר אשר לצד עבר מואב, ושם ארץ מואב ער.
- ↑ הנה פשוט הדבר, כי אין זה אלא רמז וסימן בעלמא כדרך חז"ל ליתן סימנים ורמזים לכל דבר מצויין כמו שנבאר בארוכה בדרשה הבאה, וטעם הרמז נראה ע"פ מש"כ בס' של"ה הלכות שבועות בטעם הדרשה שבש"ס את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, משום דת"ח מקיים את התורה מאל"ף עד תי"ו, וזה מרומז במלת את, יעו"ש. ויש להביא סמך לדבריו ממ"ש בתנא דב"א פרק י"ח על הפסוק בדניאל ט' וכל ישראל עברו את תורתך, מה ת"ל את, מלמד שעברו ישראל על כ"ב אותיות התורה מאל"ף ועד תי"ו, ע"כ, וגם כאן בדרשה שלפנינו אולי רמזו חז"ל במלת את – ת"ח, ודרשו והב כמו אהב, כי הו' מתחלף עם א' מפני שהן מאותיות אהו"י כנודע, וכמו יאכלו – יוכלו (יחזקאל מ"ב ה'), תוסיפון – תאסיפון (שמות ה' ז'), ובשה"ש ב' בחגוי הסלע במקום בחגאי, כי היחיד משם זה הוא חגא (ישעיה י"ט, עיי"ש ברש"י) וכ"כ רד"ק במכלול שורש צון כי השם צאן מתחלף עם צון [מלשון צונה ואלפים כולם, בתהלים], ועיין רש"י פ' מטות (ל"ב כ"ד) וגדרות לצאנכם, ומש"כ לפנינו בפ' מקץ בפ' למה תתראו, שהוא כמו למה תתרוו, ע"פ מ"ש באגדות שם שלא תראו עצמכם שבעים בפני עשו וישמעאל, וגם כאן רמזו חז"ל ברמז ומחוג ענין אהבת ת"ח בסוף למודם, כמבואר.
- ↑ ובעירובין נ"ד א' הלשון אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין מתקיים בידו, וכונה אחת היא בלשונות שונות בענין אחד.
- ↑ הנה אין ספק אשר כלל דרשה זו וכיוצא בה כמו הדרשה הקודמת, והדרשות שבסמוך פסוק כ"ט ל', נאמרו ע"ד רמז ואסמכתא ומשל ע"ד המוסר או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים, יען כי מעיקר הדין אסור לכתוב דברים שבע"פ ורק צריך לשננם בע"פ [ובזה"ז הותר מפני קוצר הדעות] והיו מחפשים אמצעים להקל על הלומדים ועל כח זכרונם, ועשו סימנים לכל דבר, וכמ"ש בעירובין נ"ד ב' עשה ציונים לתורה, וזה הוא מפני כי ע"י הציון והסימן נקל הדבר לזכור, כנודע, ושם כ"א ב' ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם אגמריה בסימנים, ופירש"י קבע לה מסורות וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה, ועיין שבת ק"ד א' סימנים עשה בתורה, ובירושלמי שבת פי"ט ה"א כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, והפי' הוא כל תורה שאין לה ענין ודוגמא ממקום אחר אינה תורה, כלומר אינה מתקיימת מפני שסופה להשתכח, לפי שאין לה במה להאחז ולהסמך. וע"ד זה פרשנו הפסוק דס"פ וישב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, דלכאורה הוא כפל לשון, ויתפרש ולא זכר – שלא עשה אות וסימן לזכרהו, ולכן וישכחהו, וע"ע לפנינו ס"פ תצא. וכן כתב הרשב"א הביאו הכותב בע"י פ"ה דב"ב וז"ל, כונת חז"ל בדרשות כאלו להסמיכם אל הכתובים בלשונות שלא ישכח זכרונם, ולא שהיתה כונתם כלל לפרש הפסוק כן, עכ"ל. וכ"כ השל"ה דף ת"ג ב' וז"ל, לפעמים אומר אל תקרא כך אלא כך, משום שאותו הדבר בעצמו הוא מקובל איש מפי איש וכדי שלא ישכח מפי זרעם שמו כמו סימן להם והציבו ציונים לדבר כדמות אסמכתא, עכ"ל. ובשלטי הגבורים פ"א דע"ז כתב שדרך חז"ל לדרוש המקרא בכל ענין שהיו יכולים לעשות, עכ"ל ור"ל לרמזים וסימנים בעלמא, כמבואר. ובתשובת הרא"ש כלל י"ג כתב שכן דרך בעלי אגדה על סמך כל דהוא בונים דבריהם, עכ"ל, והוא ג"כ ע"ד שכתבנו. ובזה יתבאר הענין שרגילים חז"ל בכ"מ לומר וסימנך, ומציינים איזה פסוק או מלה אחת מענין מן הצד שאינו שייך כלל וכלל להענין דאיירי ביה, ולדוגמא ראה בשבת צ' ב', כתובות ע"ב ב', ב"מ פ"ו א', קי"ז א', ע"ז ח' א', ט' א' וב', כ"ט א', ל"ט א', חולין מ"ז ב', נדה מ"ה ב', והיינו אך ורק ליתן סימן לזכירת הענין. ויותר מזה תראה דבר פלא, כי כל כך ראו חז"ל לנחוץ ומוכרח ליתן סימנים לזכירת הדינים ומאמרים עד שהיו רגילים לשנות המשניות בזמירות שונות, לפי שהיו שונין אותה על פה וע"י כך היו נזכרים יותר, כמש"כ התוס' במגילה ל"ב א' וע' בס' תפ"י למשניות ערכין פ"ד מ"א. ומכל זה יתבאר ענין הדרשה שלפנינו, שרצו חז"ל להסמיך דרשותיהם במעלות התורה ומדת הענוה ושכרה וגנות הגאוה ועונשה, מצאו פסוק זה המכיל בקרבו כל הענינים שרצו לומר בזה. אמנם חקרתי ומצאתי, כי אע"פ כן אין מדרך חז"ל להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו כמו שהערנו כמה וכמה פעמים בחבורנו זה, וכאשר ימצא המעיין הנבון בכל המקומות שבאו דרשות כאלה וידקדק בעמקי תכונת הלשון או הסדר, וכדומה. וכאן י"ל שקשה לחז"ל מה שמשונות לשונות הנסיעות לתחנות אלה, שלא נאמר בהם מפורש שנסעו מזו לזו, כמו שכתוב מפורש בהקודמות בפסוק י' – יג, ויסעו ויחנו, או משם נסעו ויחנו, וידוייק לפי"ז הלשון שאמרו מאי דכתיב וממדבר מתנה וכו', שאינו מבואר לכאורה מאי קשה להו, ולפי מש"כ קשה להו למה לא כתיב שנסעו ונחו, וגם זאת לפלא הוא, כי בפ' מסעי בסדר המסעות נפקדו שמות התחנות האלה ותחתיהם באו שמות אחרות, עיי"ש בפרשה ל"ג מפסוק מ"ד עד פסוק מ"ט בכלל, ולכן סמכו חז"ל לסמוך על לשונות אלו לרמז וסימן לדרכי המוסר והמדות בעניני תורה כמש"כ, והענין מבואר.
- ↑ כבר נתבאר ענין זה בדרשה הקודמת, יעו"ש וצרף לכאן.
- ↑ כברה הוא סלע עגול העשוי ככברה, ועיין בבבלי שבת ל"ה א', ושם הלשון העולה להר הכרמל, ועיין בב"ר פ' ויצא בפסוק והנה באר בשדה. ובירושלמי מסיים ששיערו חכמים למקום הבאר הזה והוא מכוון כנגד שער האמצעי של ביהכ"נ ישנה שבעיר סרוגנין בא"י, והיא עיר סמוכה לטבריה. והחוקרים חקרו בקריאה מכוונה בשם זה סרוגנין או סרונגין [עיין ערוך השלם ערך סרנג] ובכה"ק נמצא שם מלך אשור – סרגון, ואולי יש יחס לשני השמות האלה וצ"ל סרגונין.
- ↑ ר"ל יש פסוקים כאלה בתורה שנראה לקוראיהן שלא היו ראויין לכתוב בתורה שאין צורך להם, ואף גם ראויין להשרף מפני שגנאי הוא לחברן עם הקדושה, אבל באמת טעמים ועקרים גדולים תלויים בהם.
- ↑ כלומר ע"י סיחן טהרה ארצם לישראל, כי במואב כתיב והוא נלחם במלך מואב, ובעמון מפורש בנחלת בני גד בספר יהושע י"ג ויהי להם הגבול יעזר וכל ארץ הגלעד וחצי ארץ בני עמון וקחשיב ואזיל, וכתיב בסופו יתר ממלכת סיחן, אלמא סיחן כבשה לארץ בני עמון, ועוד מצינו במלך בני עמון שאמר למלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצו מארנון ועד היבק אלמא ארץ בני עמון היא, והם מסיחן כבשוה דכתיב ביה וירשו את ארצו מארנון ועד היבק, אבל מהנשאר בידם לא לקחו כלום, כל זה הוא לשון רש"י, וכל האריכות הזאת נראה שבא לפרש מ"ש עמון ומואב טהרו בסיחן, דמשמע שע"י סיחן בא להם לישראל ארץ עמון ומואב, ובאמת כאן בענין מצינו רק שסיחן לקח ממואב, אבל שלקח מעמון לא מצינו בענין כאן, וא"כ כיון שסיחן לא לקח מעמון ממילא לא באה לישראל ארץ עמון, ואדרבה מצינו בפ' דברים כשחזר משה על ענין פרשה זו סיים בדבריו שם (ג' ל"ז) רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, ולכן האריך רש"י לבאר דבאמת גם ארץ עמון בא להם לישראל ע"י שכבשה סיחן מקודם, ומסיחן באה לישראל, וכמו שהביא ראיות מפסוקים שונים. ומה שאמר משה רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, כונתו על מה שנשאר בידם, היינו מה שלא לקח סיחן מהם, וזהו שכתב רש"י בסיום דבריו, אבל מה שנשאר בידם לא לקחו כלום, וזה באור רצוי ומקובל בדברי רש"י, ותמיהני בכלל על שלא מצאתי לא' מן המפרשים שיבאר דבריו. – והנה כי כן קשה לי טובא על מש"כ בס' כפתור ופרח סי' מ"ז דמה שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחן, לאו דוקא שניהם אלא קאי רק על מואב ולא על עמון, יען כי בעמון כתיב (דברים) רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, ואם היה סיחן לוקחה היה מותר להם לקרב להם ולכבשם כמו חשבון, ומ"ש עמון ומואב הוא משום דאחים היו לכן לא הקפיד לקראם שניהם אף דקאי רק על אחד כמו שלא חש לומר על ארץ סיחן ארץ עוג כי אחים היו ג"כ, עכ"ד, ותימא גדולה לומר, כי לשון שבא כמה פעמים בגמרא יבא לא מדוקדק ומכוון, וגם לא העיר מדברי רש"י ע"פ באורנו למעלה שלפי"ז הלשון עמון ומואב מכוון ומדוקדק מאוד. ודע דמ"ש במס' ידים פ"ד מ"ג [והובא באיזו מקומות בגמרא] דגזרו על ארץ עמון ומואב לחייבן בתרומות ומעשרות כא"י, לא איירי בארץ עמון ומואב שכבשו עולי מצרים ונטהר ע"י סיחן כמבואר הכא, דההיא א"י גמורה היא, ונקרא עבר הירדן, רק הכא איירי במה שלא כבשו עולי מצרים מעמון וכמש"כ למעלה, ורק מדסמוכין לא"י גזרו עליהן חיוב תרומות ומעשרות כא"י, ולענין חיוב שביעית באלה הארצות עיין בירושלמי שביעית פ"ו ה"א וברמב"ם וכ"מ פ"ד הכ"ח משמיטין.
- ↑ ומכאן קיי"ל בכ"מ דידו – פירושו רשותו, כמו לענין גט בפ' תצא דכתיב ונתן בידה, פירושו – רשותה, ר"ל לאו דוקא בידה ממש אלא אפילו ברשותה, ביתה וחצרה, וכן לענין גניבה דכתיב (פ' משפטים) אם המצא תמצא בידו הגניבה, פירושו אפילו ברשותו, ונ"מ דחייב הגנב באחריות אף בלא משיכה והגבהה, וכגון אם נכנסה הבהמה לרשותו ונעל בפניה לגונבה, ועיין מש"כ בפ' משפטים ובפ' תצא שם, ועיין בשו"ת מהרימ"ט סי' נ"ו באפטרופוס שצוה שמעות של יתומים סך פלוני נמצא ביד בנו, אע"פ שלא נמצא במזומן כל כך בידו אלא קנה סחורה וכהאי גונא, בעי לשלם, משום דידו פירושו רשותו.
- ↑ קודם שיעבור המעיין הישר על המשך אגדה זו והבאה אחריה (פ' ל') ראוי מאוד וגם מוכרח שישים עינו ולבו למה שכתבנו לעיל בפסוק י"ח בדרשה וממתנה נחליאל [אות כ"א] ולצרפם לכאן, ואז יתפשטו העקמומיות שבלב לתכונת הדרשות האלה ויתן צדק וכבוד לדרכי חז"ל והליכותיהם בקודש בענין דרשות ורמזים כאלה, עיי"ש היטב. והנה רש"י פירש דדקדקו חז"ל ליתור כל פרשה זו דלאיזו צורך נאמרה, אם להשמיענו דעמון ומואב טהרו בסיחן, הרי כבר כתיב בפסוק הקודם והוא נלחם במלך מואב כמש"כ שם, וא"צ יותר, הלכך לדרשה כתבה משה רבינו, עכ"ל, ואע"פ שכל דרשה זו אינה אלא אסמכתית ורמז בעלמא בכ"ז הוכרח רש"י לפרש מה שדייקו חז"ל בלשון הפסוק, ע"פ מש"כ לעיל אות כ"א דבכל דרשות ורמזים כיוצא באלו אין מדרך חז"ל להסמיכם בלשון הפסוק אם לא כשיש להם איזה דקדוק והערה בלשון הפסוק ההוא או בסדורו, יעו"ש.
- ↑ ר"ל הפסד מצוה שמתבטל מריוח בשביל שעוסק במצוה או נותן צדקה ומחסר ממונו כנגד שכרה המרובה לעתיד, ושכר עבירה שהוא משתכר בעבירה עכשיו כנגד הפסדה שמפסיד יותר לעתיד.
- ↑ ר"ל אם משים אדם כעיר זה שמתפתה ביצרו וכו' כך תתפתה בדברי המינים ולא תמשול ביצרך.
- ↑ אילנות, וכדכתיב (זכריה א') והוא עומד בין ההדסים, ודרשו אין הדסים אלא צדיקים וכו' וכן הוא אומר צדיק כתמר יפרח וגו'.
- ↑ ועיין בחידושי גאונים בע"י החדשים בבאור המשך כל הדרשות ומשמעותם בקרא בדברי טעם.
- ↑ גם להדרשה הזאת כמו להקודמת דרושה ומוכרחה ההקדמה ובאור דברים בכלל אגדות חז"ל שבארנו לעיל בפסוק י"ח אות כ"א, יעו"ש וצרף לכאן. והפירוש אין רם כלומר אין שוכן מרומים.
- ↑ כלומר, אש שמנופח מעצמו, כדכתיב (איוב כ׳:כ״ו) תאכלהו אש לא נופח.
- ↑ ר"ל עד דעביד קוב"ה מאי דבעי למיעבד בעוה"ב, ודריש מידבא בדרך נוטריקו"ן מאי דבעי [בחילוף א בע' שהם ממוצא אחד] וע"ד שבארנו לעיל פ' י"ח אות כ"א.
- ↑ הא דלא יירא מסיחון מבואר ממה שלא מצינו שהגיד לו הקדוש ברוך הוא שלא יירא אותו. ובדבר דרשת ר' יוחנן עיין מה שכתבתי במקומו בפ' לך.