תורה תמימה/שמות/לה: הבדלים בין גרסאות בדף
(טקסט ברשיון נחלת הכלל מ'ספריא' + התאמה ע"י חברי האוצר) |
(←א: מ"מ וקישור) |
||
| שורה 8: | שורה 8: | ||
'''ויאמר אלהם וגו'. ''' למה נאמר, לפי שנאמר ועשו לי מקדש, שומע אני בין בחול בין בשבת, ת"ל ויאמר להם ששת ימים תעשה מלאכה – בחול ולא בשבת {{תוספת|א|כונת הקושיא למה נאמר כאן בכלל ענין שבת והא כבר נאמר בפ' תשא, ומשני דהו"א דבנין ביהמ"ק דוחה שבת קמ"ל. ונראה דלכן הו"א כן, משום דהיינו אומרים כמו שהותרו קרבנות בשבת כך הותרה מלאכת המשכן דשניהם צורך גבוה הן, ועיין מש"כ בפ' הסמוך בטעם הדבר למה נשתנה באמת דין בנין ביהמ"ק מקרבנות לענין זה. והנה ביבמות ו' א' יליף דאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת מדכתיב (ר"פ קדושים) את שבתתי תשמרו ומקדשי תראו, כולכם חייבין בכבודי, יעו"ש. ונראה דאע"פ דדרשה שלפנינו יותר מבוארת לענין זה, דאיירי בבנין ביהמ"ק ובמלאכת שבת, בכ"ז ניחא ליה להביא משם יען דהגמרא רוצה לילף דגם יו"ט אין בנין ביהמ"ק דוחה, וסתם שבת כולל גם יו"ט כמבואר בשבועות ט"ו ב' [וע"ל בס"פ בא בפסוק והיה לך לאות על ידך מש"כ מזה] וא"כ בכלל הלשון את שבתתי תשמרו הוי גם יו"ט, משא"כ שבת דכתיב בפרשה זו בודאי אין כולל יו"ט, שהרי דרשינן בסמוך הפסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט, יעו"ש.}}. (מכילתא). | '''ויאמר אלהם וגו'. ''' למה נאמר, לפי שנאמר ועשו לי מקדש, שומע אני בין בחול בין בשבת, ת"ל ויאמר להם ששת ימים תעשה מלאכה – בחול ולא בשבת {{תוספת|א|כונת הקושיא למה נאמר כאן בכלל ענין שבת והא כבר נאמר בפ' תשא, ומשני דהו"א דבנין ביהמ"ק דוחה שבת קמ"ל. ונראה דלכן הו"א כן, משום דהיינו אומרים כמו שהותרו קרבנות בשבת כך הותרה מלאכת המשכן דשניהם צורך גבוה הן, ועיין מש"כ בפ' הסמוך בטעם הדבר למה נשתנה באמת דין בנין ביהמ"ק מקרבנות לענין זה. והנה ביבמות ו' א' יליף דאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת מדכתיב (ר"פ קדושים) את שבתתי תשמרו ומקדשי תראו, כולכם חייבין בכבודי, יעו"ש. ונראה דאע"פ דדרשה שלפנינו יותר מבוארת לענין זה, דאיירי בבנין ביהמ"ק ובמלאכת שבת, בכ"ז ניחא ליה להביא משם יען דהגמרא רוצה לילף דגם יו"ט אין בנין ביהמ"ק דוחה, וסתם שבת כולל גם יו"ט כמבואר בשבועות ט"ו ב' [וע"ל בס"פ בא בפסוק והיה לך לאות על ידך מש"כ מזה] וא"כ בכלל הלשון את שבתתי תשמרו הוי גם יו"ט, משא"כ שבת דכתיב בפרשה זו בודאי אין כולל יו"ט, שהרי דרשינן בסמוך הפסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט, יעו"ש.}}. (מכילתא). | ||
'''אלה. ''' תניא, רבנן דקסרי אמרי, סימן לל"ט מלאכות בשבת מן התורה – אלה. א׳ – חד, ל׳ תלתין, ח׳ – תמניא, שלא מתמנעין רבנן למדרש ה׳ לה׳, הרי ל"ט {{תוספת|ב|סימן ורמז בעלמא הוא, אבל עיקר ל"ט מלאכות ילפינן ממלאכות שהיו במשכן ונצטוו עליהן בפרשה זו שלא לעשותן בשבת במשכן, כמבואר בשבת מ"ט ב'. ובדבר הדרשה ה' לח' עיין מש"כ לעיל בפ' יתרו בפסוק כבד את אביך, שכך רגילין חז"ל בכ"מ, מפני שהם ממוצא אחד, והבאנו שם כמה דוגמאות לזה.}}. (ירושלמי שבת פ"ז ה"ט). | '''אלה. ''' תניא, רבנן דקסרי אמרי, סימן לל"ט מלאכות בשבת מן התורה – אלה. א׳ – חד, ל׳ תלתין, ח׳ – תמניא, שלא מתמנעין רבנן למדרש ה׳ לה׳, הרי ל"ט {{תוספת|ב|סימן ורמז בעלמא הוא, אבל עיקר ל"ט מלאכות ילפינן ממלאכות שהיו במשכן ונצטוו עליהן בפרשה זו שלא לעשותן בשבת במשכן, כמבואר בשבת מ"ט ב'. ובדבר הדרשה ה' לח' עיין מש"כ לעיל {{ממ|[[תורה תמימה/שמות/כ#יב|כ יב]] בהערה אות פב}} בפ' יתרו בפסוק כבד את אביך, שכך רגילין חז"ל בכ"מ, מפני שהם ממוצא אחד, והבאנו שם כמה דוגמאות לזה.}}. (ירושלמי שבת פ"ז ה"ט). | ||
'''אלה הדברים. ''' תניא, רבי אומר, דברים הדברים אלה הדברים, אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני {{תוספת|ג|ר"ל דברים משמע תרי ה' דהדברים מרבה אחד הא תלת, אלה בגמטריא ל"ו הרי ל"ט. וגם זה רמז וסימן בעלמא כבדרשה הקודמת וכמש"כ שם.}}. (שבת צ"ז ב׳). | '''אלה הדברים. ''' תניא, רבי אומר, דברים הדברים אלה הדברים, אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני {{תוספת|ג|ר"ל דברים משמע תרי ה' דהדברים מרבה אחד הא תלת, אלה בגמטריא ל"ו הרי ל"ט. וגם זה רמז וסימן בעלמא כבדרשה הקודמת וכמש"כ שם.}}. (שבת צ"ז ב׳). | ||
גרסה אחרונה מ־23:36, 17 בפברואר 2022
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תורה תמימה 
שמות לה
א[עריכה]
ויאמר אלהם וגו'. למה נאמר, לפי שנאמר ועשו לי מקדש, שומע אני בין בחול בין בשבת, ת"ל ויאמר להם ששת ימים תעשה מלאכה – בחול ולא בשבת [א]. (מכילתא).
אלה. תניא, רבנן דקסרי אמרי, סימן לל"ט מלאכות בשבת מן התורה – אלה. א׳ – חד, ל׳ תלתין, ח׳ – תמניא, שלא מתמנעין רבנן למדרש ה׳ לה׳, הרי ל"ט [ב]. (ירושלמי שבת פ"ז ה"ט).
אלה הדברים. תניא, רבי אומר, דברים הדברים אלה הדברים, אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני [ג]. (שבת צ"ז ב׳).
ב[עריכה]
יהיה לכם קודש. לכם קודש ולמקום חול [ד]. (מכילתא).
ג[עריכה]
לא תבערו אש. תניא, הבערה בכלל כל המלאכות היתה, ולמה יצאה, להקיש אליה ולומר לך, מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה, ומכאן לחילוק מלאכות מן התורה בשבת [ה]. (שבת ע׳ א׳).
בכל משבותיכם. בכל משבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר באברים ופדרים [ו]. (שם כ' א׳).
בכל משבותיכם, ולהלן הוא אומר (פ׳ מסעי) והיו אלה לכם לחקת משפט לדרותיכם בכל משבותיכם, מה מושבות האמור להלן בית דין אף מושבות האמור כאן בית דין, מכאן למיתת ב"ד שאינה דוחה את השבת [ז]. (יבמות ו׳ ב׳).
ביום השבת. ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר ביו"ט [ח]. (ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב).
ביום השבת. ביום השבת אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר מע"ש לשבת [ט]. (מכילתא).
יט[עריכה]
את בגדי השרד. א"ר חמא בר חנינא, מאי דכתיב את בגדי השרד לשרת בקדש, אלמלא בגדי כהונה לא נשתיירו משונאיהם של ישראל שריד ופליט [י]. (יומא ע"ב ב׳).
את בגדי השרד. מהו לשון שרד, א"ר שמואל בר נחמני, בגדים שגורדין אותן כברייתן מכליהם ומשרדין מהם כלום, ומאי היא – מעשה מחט [י"א]. (שם שם).
כב[עריכה]
כל נדיב לב. תניא, ר׳ יצחק אומר, מכאן רמז להתרת נדרים מן התורה [י"ב].. (חגיגה י' א').
כל נדיב לב. תניא, מוצא שפתיך תשמור ועשית (פ׳ תצא) אין לי אלא שהוציא בשפתיו שהוא חייב, גמר בלבו מניין שהוא חייב ת"ל כל נדיב לב [י"ג]. (שבועות כ"ו ב').
כל נדיב לב. א"ר יהודה בן פזי בשם רבי, הן נקרא ולא נבעת, לטובה כתיב כל נדיב לב ולרעה כתיב (פ׳ תשא) ויתפרקו כל העם [י"ד]. (ירושלמי שקלים פ"א ה"א).
כה[עריכה]
חכמת לב בידיה טוו. מכאן אמרו אין חכמה לאשה אלא בפלך [ט"ו]. (יומא ס"ו ב׳).
בידיה טוו. מלמד שהטויה היא מלאכה המיוחדת לנשים [ט"ז] [רמב"ם פכ"א מאישות ה"א].
כו[עריכה]
טוו את העזים. תני משמיה דר׳ נחמיה, שטוף מן העזים וטוו מן העזים [י"ז], ואפילו הכי לענין שבת פטור, מאי טעמא, אין דרך טויה בכך, וחכמה יתירא שאני [י"ח]. (שבת ע"ד ב׳).
טוו את העזים. ת"ר, יריעות התחתונות של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני ושל שש, והעליונות של מעשה עזים, וגדול מה שנאמר בעליונות ממה שנאמר בתחתונות, דאלו בתחתונות כתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו, ואלו בעליונות כתיב בחכמה טוו את העזים [י"ט]. (שם צ"ט א׳).
כז[עריכה]
והנשאים הביאו. תני נשיאים ממש, וכן הוא אומר (משלי כ"ה) נשיאים ורוח [כ]. (יומא ע"ה א׳).
והנשאים הביאו. תניא, א"ר נתן, בשעה שנתעסק משה במלאכת המשכן לא רצה לטול עצה מנשיאי ישראל, והיו אומרים, אוי לנו שאין לנו שותפות במלאכת המשכן, עמדו והוסיפו דבר משלהם, שנאמר והנשאים הביאו את אבני השהם [כ"א] [אדר"נ פ' י"א].
ל[עריכה]
ראו קרא ה' בשם. א"ר יצחק, אין מעמידין פרנס על הצבור אלא א"כ נמלכין בצבור, שנאמר ויאמר משה ראו קרא ה׳ בשם בצלאל, אמר ליה הקב"ה למשה, משה הגון לפניך בצלאל, אמר ליה, רבש"ע, אם לפניך הגון לפני לא כש"כ, אמר ליה, אעפ"כ לך אמור להם לישראל [כ"ב]. (ברכות נ"ה א׳).
לג[עריכה]
מלאכת מחשבת. תניא, נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, לענין שבת פטור, מאי טעמא, מלאכת מחשבת אסרה תורה [כ"ג]. (ב"ק כ"ז ב׳).
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ כונת הקושיא למה נאמר כאן בכלל ענין שבת והא כבר נאמר בפ' תשא, ומשני דהו"א דבנין ביהמ"ק דוחה שבת קמ"ל. ונראה דלכן הו"א כן, משום דהיינו אומרים כמו שהותרו קרבנות בשבת כך הותרה מלאכת המשכן דשניהם צורך גבוה הן, ועיין מש"כ בפ' הסמוך בטעם הדבר למה נשתנה באמת דין בנין ביהמ"ק מקרבנות לענין זה. והנה ביבמות ו' א' יליף דאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת מדכתיב (ר"פ קדושים) את שבתתי תשמרו ומקדשי תראו, כולכם חייבין בכבודי, יעו"ש. ונראה דאע"פ דדרשה שלפנינו יותר מבוארת לענין זה, דאיירי בבנין ביהמ"ק ובמלאכת שבת, בכ"ז ניחא ליה להביא משם יען דהגמרא רוצה לילף דגם יו"ט אין בנין ביהמ"ק דוחה, וסתם שבת כולל גם יו"ט כמבואר בשבועות ט"ו ב' [וע"ל בס"פ בא בפסוק והיה לך לאות על ידך מש"כ מזה] וא"כ בכלל הלשון את שבתתי תשמרו הוי גם יו"ט, משא"כ שבת דכתיב בפרשה זו בודאי אין כולל יו"ט, שהרי דרשינן בסמוך הפסוק לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט, יעו"ש.
- ↑ סימן ורמז בעלמא הוא, אבל עיקר ל"ט מלאכות ילפינן ממלאכות שהיו במשכן ונצטוו עליהן בפרשה זו שלא לעשותן בשבת במשכן, כמבואר בשבת מ"ט ב'. ובדבר הדרשה ה' לח' עיין מש"כ לעיל (כ יב בהערה אות פב) בפ' יתרו בפסוק כבד את אביך, שכך רגילין חז"ל בכ"מ, מפני שהם ממוצא אחד, והבאנו שם כמה דוגמאות לזה.
- ↑ ר"ל דברים משמע תרי ה' דהדברים מרבה אחד הא תלת, אלה בגמטריא ל"ו הרי ל"ט. וגם זה רמז וסימן בעלמא כבדרשה הקודמת וכמש"כ שם.
- ↑ ר"ל לענין הקרבת קרבנות שהן צורך גבוה מותרים להעשות בשבת. ודרשה זו היא מעין הדרשה שבסמוך בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר באברים ופדרים, אלא דהתם מורה רק לענין הבערה וכאן לענין כל המלאכות הדרושים לצורך גבוה. ולכאורה קשה לפי דרשה זו למה באמת לא תדחה בנין ביהמ"ק את השבת [עיין בדרשה ריש פ' הקודם ומש"ש] כיון דגם הוא צורך גבוה, וצ"ל דשאני קרבנות דקבוע להם זמן ובביטולם מבטלין מ"ע משא"כ בנין ביהמ"ק דלא קביע לה זמן ויום מוגבל.
- ↑ שאם עשה בשוגג הרבה מלאכות בשבת חייב חטאת על כל מלאכה ומלאכה, ולא אמרינן שחייב רק אחת על חלול שבת בכלל, וכבר כתבנו מזה בפ' תשא בפסוק מחלליה מות יומת.
- ↑ שמצותן להקטיר כל הלילה מותר להקטירן גם בשבת, ואע"פ דממה דכתיב עולת שבת בשבתו שמעינן זה, ובודאי גם אברים ופדרים של קרבנות שבת, אך י"ל דאי מהתם הו"א כיון דמותר לשרפם בלילה יניחום עד מוצאי שבת, לזה אצטריך כאן לאשמעינן דשבת הותרה אצל צרכי גבוה, ובתוס' פרשו בענין אחר.
- ↑ דגם מיתת ב"ד יש מין הבערה והיא מיתת שריפה, והוא הדין לשאר מיתות ב"ד. ובירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ו איתא בזה הלשון מכאן לבתי דינין שלא ידונו בשבת, ואע"פ דהלשון מורה לכל הדינין אפילו דיני ממונות, בכ"ז בעיקרו קאי על דיני נפשות, דבזה איירי שם הסוגיא, ומה דקיי"ל דגם ד"מ אין דנין בשבת יש בזה טעמים אחרים, ע' בחו"מ סי' ה'.
- ↑ בירושלמי ביצה פ"ה ה"ב הובאה דרשה זו, ומפרש דאי אפשר לומר שבאה להתיר הבערה לצורך אוכל נפש דזה מפורש כתיב בפ' בא אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, אלא באה לרבות אפילו נר של בטלה, ר"ל נר שאין לו צורך בה. ועיין בהה"מ ריש הלכות יו"ט כתב דטעם דרשא זו מפסוק זה משום דביום השבת מיותר, דהא איירי בשבת. ונראה דהוכרח לפרש כן ולא בפשיטות, משום דכתיב ביום השבת – ולא ביו"ט, יען דמצינו כ"פ דגם יו"ט נקרא שבת ע"ש השביתה כמבואר בשבועות ט"ו ב' וברש"י שם ובמנחות ס"ו ב' ולפנינו בארנו זה לעיל ס"פ בא בפסוק והיה לך לאות על ידך, יעו"ש, ולפי"ז אי לאו הדיוק מיתור המלות לא היינו ממעטין יו"ט מיניה.
- ↑ דהו"א דהאיסור בכלל שלא יהיה בוער אש בשבת אף שהודלק מערב שבת לזה אמר דרק ביום השבת אסור להבעיר שלא תעשו הפעולה דהבערה בשבת, וכמו דמשמע הלשון לא תבערו ולא כתיב לא תבער אש, וממילא כשנדלק מע"ש מותר להיות דולקת והולכת בשבת, ועיין מש"כ בפ' משפטים בפ' כי תצא אש.
- ↑ לישנא מעליא כלפי ישראל נקט, ודריש שרד מלשון שריד. ונראה דקשה לו למה לא כלל אותם בשם בגדי הקודש שבסמוך בפסוק, ופירש"י אלמלא בגדי כהונה שעל ידיהם מקריבין קרבנות שמכפרין על ישראל, עכ"ל, ולכאורה קשה למה לא פירש פשוט דבגדי כהונה עצמן מכפרין כדאיתא בזבחים [פ"ח ב' על פ' תצוה כ"ט א'], וי"ל דהוכרח לפרש כן משום דקשה ליה מה שאמר אלמלא בגדי כהונה וכו', דמה בכך אלמלא הבגדים הא הקרבנות עצמן מכפרין, ולכן פירש משום התכלית הבא ע"י בגדי כהונה דהיינו הקרבנות.
- ↑ ר"ל כשהיו חותכין אותן בגרדין שלהן מתוך כלי אריגתן היו עושין כברייתן חלולין כדרך לבישתן ולא כשאר יריעה שצריך שוב לחתכה למדת הלבוש ולתפור במחט ומשיירין מהן מקצת שאינו ארוג עמהן ואותו שיור היה נארג בפני עצמו ומחברו במחט. ואע"פ דבגדי כהונה בכלל אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג כדכתיב (פ' תצוה) מעשה אורג, אך הכא איירי לענין הבית יד שלהם דהוא נארג בפני עצמו ומתחבר ונדבק עם הבגד, ובפ' תצוה שם בארנו בטעם הדבר.
- ↑ באור הענין כי בכלל ענין התרת נדרים ע"י חכם לא מצינו ענינו בתורה וכל הפרשה הראשונה דסדר מטות איירי רק בהפרת האב לבתו והבעל לאשתו, וענין זה הוא מקובל לחכמים מדור דור עד משה רבינו, ובכ"ז דרך חז"ל בקודש למצוא לכל דבר מקובל איזה רמז בתורה, ומבואר בגמרא כאן רמזים שונים, ור' יצחק מוצא רמז לזה בפסוק שלפנינו דכתיב כל נדיב לב הביאו, ונראה הכונה דמשמע ליה דגם ההבאה היתה בנדבות לב ולא רק שהמחשבה מקודם היתה לנדוב ובשעת הבאה חזר, משום דא"כ היו מתירין לו, כי אין אונס, וכ"נ מפירש"י, וע"ע לפנינו בר"פ מטות בפסוק לא יחל דברו, ומה שנוגע לדין זה נבאר אי"ה בפ' נשא בפסוק איש כי יפליא לנדור נדר.
- ↑ נראה דסמך על סוף הפסוק כל נדיב לב הביאו, דמשמע כיון שגמר בלבו להביא הביא, ואמנם זה הוא רק בנדרי הקדש, אבל בנדרי חולין אינו חייב אלא א"כ הוציא בשפתיו, דכתיב ר"פ מטות לבטא בשפתים. – וע' ביו"ד ס"ס רנ"ח חקירת הפוסקים לענין אם חשב בלבו ליתן דבר לצדקה אם מחויב לקיים, וגדר הספק בזה אם מדמינן צדקה לנדרי הקדש או לנדרי חול, יעו"ש. ואני תמה על הספק הזה דהא בנדרים ז' א' בעו בגמרא אם יש יד לצדקה או לא [ר"ל כגון שהפריש סלע ואמר הרי זה לצדקה ואמר על סלע אחר וזה], מי אמרינן כיון דאתקש לקרבנות מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש לה יד או דילמא כי אתקש לבל תאחר אתקש, ועלתה בעיא זו בתיקו, ופסקו כל הפוסקים לחומרא [ע' ביו"ד סי' רנ"ח ס"ב], ולפי"ז מהיכי תיתא כאן לחלק צדקה מקרבנות לענין מחשבה אחרי דלענין יד פסקו לחומרא דהוי כקרבנות, וי"ל. – ודע דמה דקיי"ל באו"ח סי' תקס"ב ס"ו שאם הרהר לקבל תענית מחויב להתענות נסמך על דרשה זו שהתענית דמי לקרבן, יעו"ש.
- ↑ דרשה זו כפולה לעיל בפ' תשא בפ' הנזכר בזה, ושם נתבארה.
- ↑ מדתלה מלאכה זו בחכמתן, משמע שחכמת נשים היא רק בזה, וענין החכמה בזה י"ל ע"פ המבואר בשבת צ"ט א' [ויובא בסמוך] שהטויה היתה בעוד שהשער היתה מחוברת לגוף העזים, וכמש"כ בפסוק הבא בחכמה טוו את העזים. והנ"מ בזה שאין חכמה לאשה אלא בפלך הוא שאין מוסרין דברי תורה הצריכין לעיון לנשים מפני שדעתן קלה וחכמתן ארעית ואינן יכולות לעמוד על חקר דבר עיוני, וע"י כן אפשר שתצאנה הרבה שגגות וטעותים. ונבאר מענין זה בארוכה אי"ה בפ' עקב בפסוק ולמדתם אותם את בניכם, וע"ע מש"כ לעיל בפ' בראשית בפסוק ויבן ה' אלהים את הצלע.
- ↑ ונ"מ בזה שמחויבת האשה לעשות לבעלה מלאכה זו, דבשארי מלאכות אזלינן אחר מנהג המקום אם נהגו הנשים לארוג אורגת, לרקום רוקמת, ומפסוק זה ילפינן שאם לא היה דרך נשי העיר לעשות אחת מכל אלו המלאכות אין הבעל יכול לכוף את אשתו רק לטוות את הצמר, אחרי דמצינו מפורש בתורה שמלאכה זו מיוחדת לנשים, ובכל זאת אינו יכול לכופה רק לטוות בצמר ולא בפשתן, מפני שהפשתן מזיק לפה ולשפתים, וע' בכתובות נ"ט ב'.
- ↑ כלומר שהטויה היתה בעוד שהשער היתה מחוברת לגוף, משום דאל"ה מה חכמה בטויה, משא"כ טויה במחובר באמת דורש חכמה יתירא.
- ↑ ר"ל אין למדים מחכמה יתירא שהיתה במקדש. וצ"ע שלא אמרו שפטור מחמת זה, שאין גמר מלאכה בטויה כזו, אחרי שחסר עוד קציצה וגזיזה.
- ↑ ס"ל פי' הכתוב דהמלה בחכמה מוסב אלמטה, בחכמה טוו, ונסמך על הדרשה הקודמת שהטויה היתה בעוד שהשער היה על גוף העזים במחובר, וזו היא באמת חכמה יתירה.
- ↑ ר"ל עבים ועננים, ומה שנראה לו להוציא פשטות הכתוב לדרשה רחוקה כזו, יתכן משום דבכל מקום שנזכרו נשיאים בתורה באו מצויינים בשם תואר, נשיאי ישראל, נשיאי העדה, נשיאי המטות, נשיאי האבות, וכאן בא השם נשיאים בסתם. וכלל דרשה זו רומזת להדרשה שבסמוך בדרשה הבאה בפסוק בבקר בבקר, שעם המן ירדו לישראל אבנים טובות ומרגליות, והמן ירד ממקום העננים, וזה והנשיאים הביאו – יחד עם המן – את אבני השהם וכו'. אך צ"ע האיך אפשר לומר דהפירוש נשיאים – עננים, הא כתיב שהם הביאו גם שמן למאור, ושמן למאור מפורש קיי"ל דצריך שמן זית, כמבואר ריש פ' תצוה ובמנחות פ"ט א', וזה אי אפשר בשמן שהביאו עננים. ואפשר לומר ע"פ מ"ש במנחות פ"ט ב' חטים שירדו בעבים, ועיי"ש ברש"י ותוס', ובכלל אין למדין ממעשה נסים ואין משיבין על הדרוש.
- ↑ לא נתבאר לי מה היתה כונת משה רבינו בזה שלא נתייעץ עם הנשיאים, כי אם היה דבר מה להתייעץ למה באמת לא התייעץ, והלא כתיב (יחזקאל ז') ובקשו עצה מזקנים, וכן (משלי כ') מחשבות בעצה תכן, וכדומה. ואולי יש לומר משום דמעשה המשכן הראה הקב"ה למשה בתמונה של אש, והורהו כל פרטיו ודקדוקיו עד שלא נראה לו מקום להסתפק כדאיתא במנחות כ"ט א', ושוב אינו כבוד המקום שאחר דבריו יטכס עצה עם אנשים.
- ↑ ועיין בתשב"ץ סי' קנ"ה וסי' קס"ב שלמד מדרשה זו, דמלך שממנה רב ונשיא בישראל בלא רשות ורצון הקהלה לא מהני לענין שיהיה יכול לדון בכפיה [בזמנים הקודמים] ולהיות פטור מלשלם אם טעה בשקול הדעת כדין מומחה, מדחזינן שגם הקב"ה נמלך בצבור, ועיין באו"ח סי' קנ"ג.
- ↑ ר"ל דבעינן שיעשה מעשיו כמו שחשב בתחלה לעשות וכמו שצייר בזה. ואע"פ דלשון זה לא כתיב במלאכות שבת רק במעשה המשכן, אך מפני שכל מלאכות שבת ילפינן ממשכן, היינו כאותן מלאכות שהיו במשכן, כמבואר בשבת מ"ט ב' ולכן גם לענין זה ילפינן ממשכן, כמו שבמשכן עשו מלאכות מכוונות לפי המחשבה והציור מקודם, כך אין חייבים בשבת אלא רק באופן כזה, ולא אם נשתנתה מכפי המחשבה והציור. ויש בזה הרבה חלוקי דינים ומבוארים ברמב"ם פ"א משבת, ועוד יתבאר ענין זה לפנינו אי"ה בפ' ויקרא בפסוק או הודע אליו חטאתו. – וע' בתוס' שבת ק"י ב' ועוד בכ"מ שהביאו דעת השאלתות בענין דבר שאינו מתכוין דקיי"ל דפטור, דזה רק בשבת ולא בשאר איסורים, ולא ביאר טעמו, ותוס' ורא"ש חלקו עליו, ובאמת מכאן יש סמך נאמן לדעת השאלתות, דכיון דבשבת בעינן מלאכת מחשבת, היינו שתעשה מלאכתו כפי שחשב וצייר בדעתו ממילא דבר שאינו מתכוין פטור, כיון דלא נעשית הדבר כפי כונתו ומחשבתו, משא"כ בשאר איסורים דלא בעינן מלאכת מחשבת כמבואר בכריתות י"ט ב' המתעסק בחלבים ועריות חייב, ר"ל אפילו חשב לאכול שומן ואכל חלב, א"כ ממילא חייב גם בדבר שאינו מתכוין, ודו"ק.