פלתי/יורה דעה/יד

פלתי ‏ יורה דעה יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) המקשה לילד גמ' דנקט המקשה להורות דמיירי בעובר מת וקמ"ל דראש כילוד אף בנפלים ולכך קתני המקשה דלאו מחמת עצמו הוציאו ולד האבר כי מת הוא רק קישוי וחבלים הם הוציאים כסדר קישוי בלי סיוע מבהמה. ומזה יובן מ"ש מהרש"א שם בתו' דהקשה מה פריך הגמ' מה קמ"ל דלמא קמ"ל דאף בנפלים פוטר הראש ותי' דאין הכרע במשנה די"ל דאיירי בראשו חי ובן קיימ'. וזה אינו דצ"ל דמשנ' קמ"ל כן #א) דאל"כ קשיא מה משני הגמ' לא ילפינן בהמה מאדם לענין ראש פיטר לקשי' בהמה גופי' דמשכה שלימה בכורות פ"ב רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים והוציאו ראשם כאחד א"א לצמצם דלמא יצא זה ראשון והוא כילוד מזה מבואר בביאור דראש הוי כילו' וצ"ל דקמ"ל פה אפי' לנפלי' פוטר ומשנה כאן ע"כ אייר' בנפלים מטעם שכתבתי או אפשר סתם משנה ר"מ ולר"מ בן קיימא אין שחיטה מתיר כלל. ועכ"פ מוכח דלא כמהרש"א דמשנה פה ודאי איירי בנפל:

(ב) אבל אם ילדה וכו' ואם נשחט האם ונמצאת טריפה עד שהולד הנמצא בתוכו צריך שחיטה כי ד' סמנים אכשיר רחמנא אם שחיטת הולד מועיל אף לאבר היוצא דעת הב"ח דאינו מועיל וכ"נ דעת הש"ך והפ"ח השיג דמועיל. ומסתברי' דבריו מבלי ראי' כי הביא ראי' מהא דאמרי' לר"מ איסור יוצא ליכא ש"מ דשחיטת הולד מועיל לאבר ג"כ אין ראיה כי פשיטא לר"מ דאין שחיטת אם פועלת כלל בולד פשיטא דשחיט' ולד מתיר האבר אבל בטריפה דשחיטת' מועיל אף באבר היוצ' לטהרה מידי נבלה כנרא' ממשנה שם דף ס"ח ע"ב א"כ כבר חלה שחיטת אם ותו לא יועיל שחיטת ולד לטהרה לאכילה. אמנם יש ראיה מהא דבעי ר' ירמיה מה לחוש לזרעו ופריך הגמ' אלימא דבא על בהמה מעליות' מה אריא דאית ביה איסור יוצא בן פקועה מעליא נמי דאמר ר' משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע אב וכו' וקשה מה קושיא דלמא השאלה בכה"ג דהוציא ידו ואח"כ נשחטה האם והיא טריפה וא"כ לולד יש שחיטה אבל לאבר היוצא ליכא שחיטה והוא בא על בהמה דעלמא הולד יש לו תקנה דיש לו שחיטה מכל צד אבל האבר אסור דיש לחוש לזרעו. בשלמא מהא דאמרי' למאן אי לר' יהודא איסור יוצא איכא איסור חלב ודם ליכא לא קשיא דלמא בכה"ג וא"כ הולד צריך ומועיל שחיטה ואית בי' איסור חלב ודם. משא"כ על אבר איכא איסור יוצא דלא מותר בשחיטה. לא קשיא דהא איירי דבא על בת פקועה דכוותי' וא"כ ל"ל כנ"ל אלא הך קשיא מעיקרא ליתא דא"צ לבת פקוע' דכוותי' רק איירי בכה"ג ואמת לפירש"י וסייעתו דס"ל הך דר' משרשיא ליתא למ"ד ד' סימנים אכשרי' רבנן וא"כ הגמ' דפריך לר"מ ל"ל כהנ"ל דכיון דלא קיי"ל ד' סימנים כו' בנמצא במעי טרפה ג"כ טרפה ואין לו תקנה כלל. ולק"מ אבל לשיטת רוב הפוסקים דס"ל דלא תליא זה בזה שפיר קשה וראי' מבוררת לדברי פר"ח ודוק:

(ג) רובו במיעוט אבר פי' הש"ך דעם זה המיעוט הוי רובו לחוץ ואמרי הלכו אחר הרוב היינו דהשתא עם המיעוט הוא רוב שבחוץ ולחנם דחק דהפשט כפשוטו דיש בחוץ רוב זולת זה המעט רק בפנים מחצה ולחוץ מחצה ומשהו ואלו נשדי המיעוט שבחוץ לבפנים הוי בפנים רובא ד"מ בפנים חמשה זתים ומחצה בחוץ זולת הך מיעוט הוי ששה זתים והך מיעוט אבר שבחוץ הוא שלשה רביעי זתים וא"כ הרי כאן רוב בחוץ ואם נשליך המיעוט לפנים בתר רוב אבר הרי בפנים ששה זתים ורביע בחוץ ששה הרי בפנים רוב אבל כשנשליך אחר רוב שבחוץ הוי רוב מכל צד ופשוט וזהו בעי דאפשט' בגמ':

(ד) ואם חתך זהו ג"כ אבעי' דלא אפשט' ונ"מ טובי בין ספק לודאי וא' חתך וכו' עד שנשאר רק מיעוט בבהמה ואותו מיעוט רוב אבר בחוץ דיש להתיר מכח ס"ס דלא הוה לילדה למיעוט אבר הנשאר בפנים את"ל דהוי לידה דשדינן בתר רוב דלמא לא נולד רוב דרובא בפ"א בעינין וזה מחותך וקאי. וא"כ מותר ומזה הטעם תמהו על הרי"ף ורמב"ם דהשמיטו הך איבעי' יצא אבר וחתכו אף דלכאורה סתמא כפי' דאף דלא העתיקו מ"מ דנין בו להחמיר ומהכ"ת להקל מסברא ואם יעתיקו ג"כ להחמיר ואין נ"מ ולפמ"ש ניחא. והנה יש לי ספק ראשו דנפק מחותך אם הוה כילוד או דלמא דוקא רובו כדאמרינן רובו בב"א בעינן משא"כ ראש. והנה רבינו הגדול המהרש"א בריש פרק בהמה המקשה דכתבו התו' בולד שלם אי הוי כילוד אף שבפנים הו' כילוד ובנחתך הוא דאיבעי' לקמן וכו' וכ' מהרש"א ובהאי שלימה שיצא מקצתו דאין שם אלא מיחוי ומ"מ מה שבפנים הוא כילוד צ"ל דעדיף מנחתך עכ"ל ומזה מוכח דס"ל אף בראש חל איבעי דגמ' דאל"כ לא מקשה מהרש"א מידי וע"ש הדיקדק דדייק לי' מדברי התו': אמנם מרש"י נראה היפוך דרש"י בב"ק דף י"א שליא שיצאה מקצתה אסורה פי' דחיישינן דלמא באותו מקצת הי' רוב של ולד וכ"כ הרא"ש ורשב"א בחדושיו לב"ק דלמא באותו מקצת הי' ראשו או רובו. והקשה מהר"ם מלובלין א"כ מה פריך הגמ' בחולין שמעת' הנ"ל ראשו נמי תנינא סימן ולד וכו' מה קושיא הא שם הטעם משום רובו והניחו בצ"ע. ובחדושי אמרתי דברים רבים. אבל בפשיטות הסוגיא צ"ל דודאי שם דאיירי לר"א ואיכא אוקמתא בגמרא בנדה פרק המפלת דס"ל לר"א כשמואל אין ראש פוטר בנפלים וצ"ל הטעם משום רובו וא"כ קושיא מהרש"א במקומו מה יועיל רובו הא נמוח הוי כנחתך. אך זה אינו דבאמת לר"א דס"ל אין ראש פוטר וכו' איפשטא איבעי' דאף בנחתך הוי כילוד. אבל איבעי בחולין אזלא למסקנא דקיי"ל ראש פוטר בנפלים וא"כ י"ל הך דשליא דיצאה מקצתה משום יציאת ראשו אבל לא משום רובו ובראש לא נ"מ בנחתך וברוב מספקא לן וא"כ קושיא הגמרא בריש פירקן ג"כ ע"ז סובב תחשוב דנחתך לא מבטל רוב מהך דשליא דל"ל משום ראשו מה קמ"ל במשנה הא תנינא שליא וכו' וא"ש ודברי הגמרא נכונים וברורים ודלא כמהרש"א: איברא #ב) בזה חשבתי ליישב טעם השמטת הרמב"ם הך איבעי חתכו וכו' מהו דקשיא לרמב"ם שכי קושיות התו' מה פריך הגמ' בריש בהמ' המקשה ראשו תנינא שליא וכו' דלמא התם משום דגזרינן מקצתו אטו כולו. ושני שמואל דס"ל אין ראש פוטר בנפלי' הך שליא שיצאה מקצתה במה מוקמ' לי' ולומר דחיישינן דיצא רובו לא ס"ל לרמב"ם כמו שנראה דגם התו' לא ס"ל דלא הזכירהו כלל והטעם כי יצאה מקצתה תנן אפי' דבר מועט שאין לספק ברוב ולד (ובחדושי תרצתי בזה קושי' מהר"ם הנ"ל על רש"י די"ל ע"כ מקצתו דבר מוע' דאם לא כן בלאו הכי מה קמשמע לן דשליא אסורה הא אותו מיחוי דיצא ודאי אסורה ונתערב עם מחוי שבפנים ופשיטא דאסור ועכצ"ל דיצא דבר מועט כל כך עד שתערובות בטל ברוב אך למאן דאמר דאם החזיר האבר מותר יש לומר דאיירי אותו שליא שיצא במקצת החזיר ואין כאן חשש תערובות רק ע"כ אסור דיש חשש לידה. וא"כ א"ש בב"ק לר"א דס"ל אין ראש פוטר צ"ל חיישינן ליציאת רוב וא"כ ע"כ יצא רק מעט דאל"כ בלא"ה אסור מחמת תערובות י"ל ר"א ס"ל אם החזירה מותר אבל בריש המקשה דקושיא הוא לרב דס"ל אבר עצמו אסור א"כ ל"ל כן ומוכרח דיצא דבר מועט ורק חשש ראש ודוק: ליישב זה ס"ל לרמב"ם דבסוף פ' המקשה נחלקו אמוראי בהא דשליא שיצא וכו' ח"א דוקא אין עמה ולד אבל יש עמה אין חוששין לולד וח"א וכו' ותניא כוותי' אפי' יש מ"מ אסורה וס"ל לרמב"ם בשלמא אי אין עמה ולד דהוא ודאי ולד שפיר י"ל מקצתה אטו כולו דנפק כולו הוי איסור ודאי משא"כ ביש עמו ולד דהוי רק ספק איך יגזר מקצתה אטו הא בנפק כולו גופו הוי רק ספק ולד וכולי האי לא גזרינן וא"כ א"ש שמואל דס"ל אין ראש פוטר ס"ל במשנה הטעם מקצתו אטו כולו וס"ל באמת כמ"ד דאיירי דאין עמה עוד ולד אבל סוגיא דהמקשה אתיא למסקנ' דת"כ דיש עמה עוד ולד וא"כ ל"ל מקצתו וכו' כמ"ש וע"כ הטעם דחיישינן דיצא ראשו ושפיר קפריך ודוק. א"כ גם דברי הרמב"ם נכונים דס"ל דאיבעי בגמ' בחתכו ולא קשיא לי' קושיא מהרש"א מן שליא שיצאה מקצת' די"ל בשליא גזרינן מקצתו אטו כולו דודאי כילוד אפי' נימוק לגמרי. והיינו הכל למ"ד דאין עם השליא ולד אחר אבל לפי דקי"ל כתניא כוותי' דאף שיש ולד מ"מ אסור א"כ ל"ל מקצתה אטו כולו וא"כ ע"כ הטעם דאסור דחיישינן ראשו יצא וש"מ דאף בנחתך הוי כילוד והך איבעי' אפשט' ולכך השמיט הרמב"ם ודוק: ומתברר לן מתוך הך פסקא דגם ברא"ש שייך הך איבעי' כדעת מהרש"א ודאפשט לחומרא ועכ"פ אין ממש בדברי בעל ספר פרי תואר שדעתו להקל בפשוט אם נחתך כל ולד לאברים ויצא כל האברים אשר בפנים לא נאסרו וזהו טעות דמלבד דשלי' יצאה וכו' קשי' לי' כנ"ל אף גם הא משנה יצא מחותך וכו' ואף דתו' כתבו לחלק בי' מה שנשאר בפני' היינו לברר ספקא של בעל איבעי' אבל ח"ו להחליט להקל. ודבריו דברים בטלים להתיר איסור ח"ו ודוק:

(ה) והרי זה כחלב וכו' והסכימו הב"ח וש"ך דאם נראה בבהמה ס' כנגד האבר הזה מותר ואף כי הדרישה והט"ז טוענים מי יכול לשער כמה חלב יוצא מכל אבר כתב הש"ך דודאי רובא איתא ומין במינו ד"ת ברובו בטל וה"ל כנשפך לקמן בתערובות ומותר. וכ"כ הפר"ח ולא הי' צריכין לזה רק דהוי ס"ס חדא דלמא הוי ס' באברים ואת"ל דלא הוי ס' דלמה הלכה דאין החלב אסור כלל דהא הוא איבעי' דלא אפשטא ולפי כללי ס"ס נכנס בכלל הספיקות לדעת הרבה מחברים #ג) והנה הרב בעל משנה למלך בהלכות טומאת צרעת טען א"כ דהוי ספקא דרבנן דודאי ברובא בטל א"כ למה פסק תיקו לחומר' דאוסר ולא פסק לקולא דאין החלב אוסר ולזאת הוכיח דהעיקר כדעת המרדכי בפרק זרוע לחי' וכו' דס"ל היכי דהיתר תיכף מעורב עם איסור כמו יבמה שרקקה דם שתיכף מעורב בו צחצוחי רוק וכדומה לא שייך בו שום ביטול ואף זהו כמוהו כי תיכף בהיות החלב איסור והיתר מעורבים ולא שייך בזה שם ביטול. ואף הוא הביא בשם הרב הכולל רבי חיים אלכסנדרי ז"ל שדעתו שהתלב עומד תחלה בפ"ע בתוך כל אבר ואבר. ומתקוה שם החלב ואח"כ כולם יורדים לתוך הדד ע"ש #א) והמשנה למלך טען א"כ הדר הקושי' לדוכת' למה ספק הרמב"ם להך איבעי לחומרא ע"ש והנה מה שטוען דהל"ל להרמב"ם לפסוק לקול' בספק דרבנן אין זה דבר מוחלט להניתו בצ"ע עיין א"ח סי' תל"ז הביא בשם הגהת מיימוני דדבר שעלה בש"ס בתיקו אפי' באיסורא דרבנן אזלינן לחומרא וכ"כ אחרונים בדוכתי טובא וכאן הא תיקו ולחומר' וגם כיון דגוף איסור הוא של תורה רק ע"י תערובות נתהוה ספיקא דרבנן לא אמרינן בי' ספקא דרבנן לא אמרינן בי' ספקא דרבנן לקולא כספק דרבנן עיין לקמן כללי ס"ס בש"ך ס"ק י"ט שכתב כן בשם הד"מ. (ואפשר דס"ל למשנה למלך דאם האיסור עומד בפ"ע ואז ספקא דאורייתא להחמיר רק אח"כ נתערב לא אזלא ספיקתו אבל כאן אינו במציאות שיהי' בפ"ע וא"כ תיכף ה"ל איסורא דרבנן זהו דוחק לחלוק בזה על רמב"ם) וא"כ בחנם נתחבט וטרח הבעל משנה למלך: ובאמת #ב) דברי הרב ר"ח הנ"ל אפשר צריכין אנו לומר בלא"ה דלא יקשה אם מן כל אברים באים יחד לתוך דד הבהמה ושם נעשה חלב א"כ ה"ל זוז"ג אבר הכשר ואבר טרפה וע"ש בתוס' ד"ה הכא תלת וכו' ועיין חדושי מהר"ם לובלין אבל לפי הרב הנ"ל הרי החלב הי' עומד בפ"ע באבר האסור ואח"כ ירד לתוך ונבלע באבר הדד קראו חז"ל כחל. הרי איסור והיתר שנתערבו ומה ענין זוז"ג לכך וזהו שדייק הרמב"ם בלשונו הזך והרי זה כבשר טריפה שנתערב וכו' דלא תימא זוז"ג ומותר וקאמר דלא רק תערובות חלב גמור. ולדבריו יש עוד לצדד היתר דכאשר יורד חלב טריפה מן אבר האסור לתוך הדד ובה החלב מאיברים אחרים קמא קמא בטיל ובמין במינו לא אמרינן חוזר וניעור: והנה יש לי קושי' בגמ' דפריך ושאל מה לגמוע חלבו אף דיש בו איסור אבר מהחי אי אאמ"ה רחמנ' שרי' ע"ש. ולא קאמר כל חלב דעלמ' מן חלב ודם קאתא ורחמנא שרי' וה"ה להך איסור' דאבר מהחי ול"ל בעלמא תרתי והכא תלתא דהא דחי' לי' הגמ' דכאן ליכא איסור חלב בבן פקועה כר' יהודא דחלבו מותר. #ג) וקושי' גדולה היא לי כי לא מצאתי שהרגישו בו המפרשים. והי' נ"ל כי ודאי כל שאלת הגמ' על חלבו ודאי דבטלה היא בבהמה מין במינו ברובו בטל ואידך ה"ל נשפך כמ"ש הש"ך וכמ"ש דאפשר ראשון ראשון בטל רק ה"מ דכבר יצא החלב ובלי ספק נתבטל אבל איך הותר לו לכתחילה להניח האבר האסור שיצא ממנו חלב איסור ויתבטל בחלב מותר הלא הוא מבטל איסור לכתחלה ומ"ש דמניח חתיכא אסורה לקדירה שיתבטל פליטתו ומ"ש זה ודאי אם אי אפשר לו לחתוך האבר מבהמה להשליכו פשיטא דמותר דהא נתבטל ומה ה"ל למעבד וה"ל כאיסור שנפל לקדירת היתר אבל אם בידו לחתוך האבר ולא להניחו שיהיה החלב זב ממנו ג"כ פשיט' דאסור דה"ל מבטל איסור #ד) ועל זה סובב איבעי בגמ' מה לגמוע חלבו דאם אסור' אסור להניח האבר שיזוב חלבו ויתבטל דה"ל מבטל איסור או שיניח החלב לאסור' או שיחתוך האבר ואסקי' כספק לחומרא וזהו שכתב הרמב"ם והחלב אסור לשתותו הואיל ובא מכלל אברים שיש בו אסור והרי זה כחלב טריפה וכו' וא"כ אם ישתה יבטל איסור בידי' דכי שרי להניח לבטל חתיכא שדבוק בה חלב מבלי לחתוכו שיתבבל בקדרה הלא הוי מבטל איסור ומה לי זה אם מניח אבר הרי זה מבטל איסור ואסור לשתות החלב אף שנתבטל וברור. אך זה אם אפשר לחותכו ולהסירו אבל אם אי אפשר פשיט' דלא הוי מבטל איסור ושרי לכך לא מייתי הגמ' מחלב ודם דזה אינו בגדר מבטל איסור וכי יסיר מבהמה חלבה ודמה ואם כן פשיטא דמותר דאח"כ מתבטל ברוב ויותר לא גזרו אבל מהך אבר שפיר קשאיל דהא בידו לחתוך אותו וה"ל מבטל איסור כמו חלב נדבק בחתיכה: והנה בגמ' דבכורות דף ע"ב מפלפל הגמ' חלב טהורה מנ"ל דשרי וקאמר הגמ' הטעם דיונק מאבר החי. ויש לאוסרו והביא הגמ' פסוקים מחיר יין וחלב. ועשרה חריצי חלב וכו'. וקשה למה לא קאמר הטעם דיונק מן חלב כדאמרינן הכא לאסור דיונק מאבר היוצא. ובזה ליכא ראי' מן הך פסוקים הנ"ל דמייתי דדלמא בחלב מן חיה דליכא איסור חלב ולמה בחר הגמ' ביונקת אבר מהחי אלא ודאי זה ידע הגמ' דברוב בטל ולכך שאל על אבר מהחי דכולו איסור ואין כאן ביטול כלל ודברי אחרונים קצת מוכרחים ודו"ק:

(ו) במעי אמו לא מיקרי שחיטה או דין זה דמשמע דאפי' בדיעבד טרפה צ"ע כי האחרונים הט"ז והש"ך ופר"ח נתנו טעם דהיא איבעי דלא אפשטא והשיגו על העט"ז דנתן טעם דהוי כמו חלדה. דאמת בגמ' דחולין דף ע"ד ע"ב בעי ר"א הושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי וכו' מהו ופשיט ר' חנינא ממשנה הרי שנולדה טרפה מהבטן דלית לי' שעת הכושר ואי איתא הא יש שעת כושר דאי בעי מעייל ידו ושוחט אמר לי' רבא תני שנוצר' טרפה מהבטן ע"כ. והעתיקו הרשב"א בחדושיו וכן הר"ן וכתבו הואיל ולא אפשט' אזלינן לחומרא אבל הרי"ף ורמב"ם ורא"ש והטור וכן רשב"א בתורת הבית השמיטו אותו. ומזה משמע דלא חשו לכך. אבל צא ולמד דברי התוס' בביצה דף ו' ד"ה וכי מה וכו' דהקשו על מה דקאמר הגמ' עגל שנולד מהטרפה דלית לי' בין השמשות ביו"ט שעת הכושר דאינו מוכן אגב אמו דהוא טרפה והקשו התוס' וז"ל ותימא הא מוכן הוא דאמרינן בחולין דבן פקועה ניתר בד' סימנים בשחיטת אמו או בדידי'. וא"כ יכול להושיט ידו לתוך מעי אמו ולשוחטו ותהיה מוכן. ויש לומר דקאמר הגמ' אליבא דרב אושעיא דקבעי ליה התם בחולין אי ניתר בן פקועה בד' סימנים. אי נמי יש לומר הואיל ולכתחילה אין לשחוט כי האי גוונא הואיל ואין יכול לראות מידי דהוה כשוחט בלילה דאסור לכתחילה לא מיקרי מוכן ע"כ. הנה דברי התוס' צריכין ביאור דקארי לי' מה קארי לי' הלא פשיטא דהוא איבעי דלא אפשט' ומהכ"ת להקשות ול"ל דקושי' התו' ותפשוט איבעי שם מהך דהכא הך מלתא דביצה לאו ברייתא היא רק שאלת ר' כהנא ור"א לרב ומאין יפשוט. ותי' התוס' דקאי אליבא דר"א דקמבעי התם מה אליבא דר"א הלא לא מצינו חולק ארב אושעי' כלל והוא בעי דלא אפשטי'. ועיקר התי' דהוי כשוחט בלילה. מה ביקשו בזה הא הוא מדינ' אסור אפי' דעבד ועיין פסקי תו' ביצה סי' כ"ב כתב אין שוחטין בלילה לכתחילה עכ"ל הרי דפסק להלכה דבדעבד מותר והוא נגד גמ' הנ"ל. וכל מפורשי תו' לא עמדו בזה. ומה שנראה כי התו' ויתר פוסקים הנ"ל שהשמיטו איבעי הנ"ל ס"ל הא דאמר רבא תני שנוצרה טריפה מבטן לא עינה רבא מלבו להגיה במשנה רק כך הי' קבלה בידו שכך צ"ל במשנה שנוצרה מבטן. וא"כ יש לדייק איפכא למה נקט המשנה שנוצרה מבטן דהוא דבר בלתי מצוי ולא נקט הפשוטי שנולד' מבטן דהוא מצוי ומ"מ ליתלהו שעת כושר ש"מ דמשנה ס"ל להלכה דיכול להוציא ידו למעי בהמה ולשחוט ולכך הוצרך למתני נוצרה מבטן דל"ל שעת כושר. וא"כ ממילת' דרבא אפשט האבעי דמותר ולכך השמיטו פוסקים הנ"ל. וזהו דעת התוס' ולכך הקשו שם בביצה דיש לה שעת כושר לשחוט במעי אם כמסקנא דמלת' ולכך תי' בחד תירוצא דקאמרו אליב' דרב אושעי' דהוא לא ה"ל גיר' רבא במשנה ומספק' לי' ואליב' אתיא: וא"נ דאתיא אליב' דמסקנ' כרבא ומ"מ יאסור לכתחילה דה"ל כנשחט בלילה. וע"ז קאי פסקי תוס' דס"ל להלכה כרבא דאיפשט איבעי רק אסור תחלה דה"ל שוחט בלילה. וא"כ הך דינא דהחלי' רמ"א ואחרונים במחלוקת גדול נאמר ורבו הפוסקים המתירים עד שרשב"א בעצמו אף שבחדושיו הביאו בת"ה השמיטו ואפשר דגם העט"ז ס"ל דאיבעי אפשט' כדעת התוס' וס"ל בקו' התוס' דלשם דאסור דדמי לחלד' ולא דהוי חלדה לגמרי כמ"ש אחרונים דלא קרוי חלד' רק דמי' לחלדה ואסור לכתחילה ומיושב קושי' הנ"ל של תוס' בביצה דלא מיקרי מוכן הואיל בתחלה אסור כנ"ל. והנה מצאתי סמך לזו בשמעת' דריסוק אברים חולין דף נ"א דקאמר ר"נ דקאמר ר"נ בית רחם אין בו משום ריסוק אברים והביא הגמ' סיוע מהא דתנן עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט ודחי ביוצא דופן והדר מייתי סייעת' מהא דתנן ושוים שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן ודאי בהפריס על קרקע ותמהו כולם למה לא משני תיכף בסייעת' ראשונה בהפריס על קרקע. ונראה הא דמשני דגמ' על הך בברייתא ביוצא דופן היינו דבלא"ה צ"ל ביוצא דופן. דשם בביצה דף הנ"ל ת"כ דרב עגל שנולד ביו"ט מותר שהוא מוכן אגב אמו בשחיטה אפרוח שנולד ביו"ט אסור שאינו מוכן אגב אמו וקשי' בברייתא מה דהקשו ר"כ ור"א לרב מה בין זה לעגל שנולד מהטריפה ואם כי רב שתיק אנן איך שתקינן ועיין שיטה מקובצת מ"ש בה. וצריך לומר קושי' התוס' לתי' דיכול להושיט ידו למעי בהמה לשחוט וקשה הא לכתחילה אסור כשוחט בלילה דאינו רואה השחיטה. אבל אי איירי הך ביוצא דופן דזולת זה בלאו הכי אין שוחטין ביו"ט מחמת ריסוק אברים ויוצא דופן היינו שחתכו האם והוציא הולד א"כ שפיר מוכן הוא כקושי' התוס' דלהושיט ידו למעי בהמה ואי דהוי שחיטה בלילה כשחותך האם והרחם מקום שנולד מונח תו ליכא כיסוי ועין רואה איך שוחט והוי כשוחט ביום ואף לכתחילה מותר ושפיר הוי מוכן ודו"ק. וזה ברור כהנ"ל וכן בשיטה מקובצת לביצה מבואר בשם ריטב"א ג"כ כתוס' דאסור להושיט ידו למעי אמה לשחוט דהוי כשוחט בלילה ודו"ק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.