פני יהושע/בבא מציעא/סד/ב

פני יהושע בבא מציעא סד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא. עיין פרש"י ובל' הרא"ש מפרש יותר דה"ל כאגר נטר וכוונתו למ"ש דע"כ איירי הכא שקבע זמן ליקח היין ואף למ"ש התוספות דמימרא דאביי איירי אפילו כשמשך והרא"ש ז"ל מפרשו דאפילו כשכבר הביאו הלוקח לביתו נמי צריכא מימרא דאביי וא"כ כשמשך והביאו לביתו תו לא שייך קביעות זמן מ"מ משמע דאיירי שקבע זמן שעד יום פלוני יהא באחריות המוכר לענין תקפה וא"כ הרי גילה בדעתו שאינו רוצה לקנות במשיכה זו קנין גמור אלא דבחד צד ליהוי צד הלואה עד יום פלוני דהיינו אם תקפה נמצא שע"י הקדמת המעות מקבל הלה אחריות התקיפה ומיחזי כאגר נטר ליה אלא דאכתי יש לדקדק מאי אגר נטר ליה שייך הכא דכיון שזה יחד החבית יין שיש למוכר עכשיו בעין וא"כ מה הנאה יש למוכר בהרחבת הזמן דודאי הוי ניחא ליה טפי שיקחו הלוקח לגמרי לרשותו בקנין גמור וכיון דלא מטי ליה הנאה בהמתנה זו ע"כ מה שמקבל אחריות עד זמן פלוני טובת הלוקח הוא והמוכר טיבות' בעלמא הוא דעבד לגבי' אלא דיש לומר כיון שהלוקח אינו רוצה לקנות מעכשיו בקנין גמור אלא לאחר זמן א"כ ע"כ מה שמקדים לו המעות מיחזי כהלואה עד אותו זמן שהרי מקבל הלה עליו אחריות ונמצא שאם יתייקר עד אותו יום מיחזי כאגר נטר ליה. אבל עדיין קשיא לי טובא דמאי ריבית שייך כאן דכיון שיחד לו החבית יין שיש לו בביתו ה"ל זבינא גמורה ואף אי איירי כשלא משך מ"מ כיון שנתן דמים וקאי במי שפרע ה"ל קנין גמור לענין ריבית דאוקמוה אדאורייתא כמבואר לעיל בכל הסוגיא בפשיטות וכ"ש אי איירי כשמשך כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה אי תקפה וכ"כ הפוסקים א"כ כ"ש דה"ל מקח גמור וע"כ שאין לנו לדמותו להלוואה אלא במה שמקבל עליו אחריות דתקפה ואכתי למה נתלי בהלואה יותר שייך לדמותו דה"ל כאילו חזר הלוקח והפקידו אצל המוכר והמוכר קיבל אחריות ואע"ג דאחריות דתקפה ה"ל אונס ושומר פטור מאונסין מ"מ כיון שהתנה הא קי"ל מתנה ש"ח להיות כשואל וזו הסברא מבואר בפוסקים בכמה דוכתי ובש"ע י"ד סימן קס"ט שזה היתר גמור לענין ריבית ועיין בס' טורי זהב סי' קס"ז סק"א שכתב כמה חילוקי סברות בהא דמתנה ש"ח להיות כשואל לענין ריבית ויראה משם דכל החילוקי' לא שייכי כאן ויש לתלות שפיר קבלת האחריות שקיבל להיות כשואל. ואפשר לחלק וליישב עפמ"ש התוס' לעיל דהאי תקפה איירי שהוא כיין הנמכר בחנות וא"כ אחריות זו אינו ענין כלל לאחריות השואל דבשואל גופא אם החזירו בעין ונעשה אצלו יין הנמכר בחנות נראה פשוט שאין עליו חיוב כלל דמצי א"ל הרי שלך לפניך וא"כ אחריות זו שקיבל המוכר אין לנו לתלותו אלא לומר שהוא תנאי בגוף המקח שאם ימצא שהוא יין הנמכר בחנות יתבטל המקח מעיקרו ושאר המעות הלואה וכיון דאיכא צד הלואה מיחזי כריבית אם יתייקר כן נ"ל וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הפוסקים דתקפה היינו החמיצה עפ"י חילוקי דינים שלהם אלא שאין כאן מקומו להאריך עיין בב"י י"ד סי' קע"ג ובפרישה. ואע"ג דלפ"ז לא שייכי קושיות התוספות בד"ה האי קרוב לשכר שהקשו דבפוסק על הגורן נמי שייך להקשות קרוב לשכר ואמאי ותיפוק ליה כיון דהתם לא איירי מאחריות דתקפה אלא משאר אונסין א"כ נוכל לומר דקבלת האחריות הוא כשואל אלא די"ל דבכל הני דמייתי התוספות אין הפירות מיוחדים ללוקח כלל וא"כ לא שייך לומר דהוא כשואל וכן משמע שם מדברי הטורי זהב בשם הטור סימן קס"ט דכל דבר שניתן להוצאה לא שרינן מטעמא דמתנה להיות כשואל והכא גרע טפי כיון שאין הפירות מיוחדי' לא שייך לומר דה"ל כחזר והפקידן ויש לתלות יותר דה"ל זוזי הלואה עד סוף הזמן שיברר הלוקח מקחו וייחדן לרשותו כנ"ל נכון ודו"ק:

בתוספות בד"ה האי קרוב לשכר כו' וא"ת תקשי ליה אמתניתין דיצא השער כו' וי"ל דשאני התם שכיון דאין הפירות מבוררים ללוקח אין ניכר כו' עכ"ל. לכאורה נראה בכוונת התוס' דאאחריות אונסין לחוד קאי כגון תקפה או שאר אונסין. וע"ז כתבו שפיר דכיון שאין הפירות מבוררין לא שייך כלל אחריות אונסין לגבי דלוקח שאם נתקלקלו או נגנבו קצת פירות יהיו באחריות הלוקח דמהיכי תיתי כיון שאינם מבוררים ללוקח שאלו הפירות הם שלו. אבל לענין אחריות דזולא לא שייך לחלק בין מבוררים לאינם מבוררין דלעולם צריך הלוקח לקבל אחריות הזולא וכ"כ הש"ך בי"ד סימן קע"ג והב"ח שם בקונטרס אחרון אלא דיש לתמוה שהרי משנה מפורשת לקמן סוף פירקין דביצא השער מותר לפסוק כשער הגבוה והיינו שהמוכר מקבל אחריות הזולא ואפ"ה שרי אמת שמהרש"א ז"ל הרגיש בזה וכתב על קושיית התוספות דלמאי דלא סליק אדעתייהו לחלק בין מקח מבורר כו' ה"ל לאקשויי טפי מההיא דפוסק כשער הגבוה כו' ע"ש אלא דלמאי דפרישית קשה יותר שע"ז לא תירצו התוספות כלום דנהי דבההיא דפוסק כשער הגבוה לא שייך לאסור משום אחריות האונסין דלא שייך כשאין הפירות מבוררין אפ"ה ליתסר דאכתי ה"ל קרוב לשכר אם נתייקר ורחוק להפסד אם יוזלו ומ"ש הש"ך בסי' קע"ג סעיף קטן כ"ד דההיא דפוסק כשער הגבוה לא דמי לקיבל המוכר אחריות דיוקרא וזולא ונראה שכיון למ"ש הדרישה ג"כ בסוף סימן קע"ה גבי פוסק כשער הגבוה שאם נתייקרו הם ברשות המוכר ע"ש. לא זכיתי להבין בדבריהם דנראה בפשיטות מל' המשנה והש"ס דההיא דפוסק כשער הגבוה היינו שפוסק עמו כשער של עכשיו והיוקרא הוי ללוקח אלא שמתנה הלוקח שאם יוזלו יתן לו כשער הזול וכ"כ רש"י להדיא שם במשנה וכ"כ הטי"ד סימן קע"ה וע"ז כתב שם הש"ע הדין שלו הרי שאחריות היוקרא והזולא הכל על המוכר ואפ"ה שרי וזה שלא כדברי הש"ך סי' קע"ג והב"ח בקונטרס אחרון אלא כדברי הדרישה שם שהאריך בזה מאד. ולענ"ד דברי' ברורי' הם דבמקח שאינו מבורר אפילו כל האחריות על המוכר אפילו דיוקרא וזולא אפ"ה שרי והן הן דברי התוס' כאן וכמו שמבואר היטב בל' הגהות אשר"י בשם ר"י בעל התוס' ע"ש שכתב בתחילה אמימרא דאביי בחביתא דחמרא דאי לא קבל הלוקח זולא אסור וע"ז כתב ומיהו לקמן גבי פוסק כשער הגבוה משמע דכל אחריות על המוכר וטעמא כיון שאין המקח מזומן בידו במה שיש לו למכור אין נראה שיש לו להיות באחריות הלוקח בדין והלכך לא חשיב אגר נטר ליה כל זה פר"י עכ"ל ההג"א והנני מפרש דבריו בהרחבת הביאור דמה נתינת טעם הוא זה כיון שאין המקח מזומן לענין אחריות הזולא שהרי הזול הוא על כל מין המקח. אמנם לענ"ד דברים ברורים הם דהא חזינן לקמן בסוף פירקין במשנה דפוסק כשער הגבוה דפליג ר' יהודא ואמר דאף על פי שלא פסק כמאן דפסיק דמי ובגמר' אמרינן נמי דסלקא דעתא דרבינא דאף לרבנן דפליגי אדר' יהודא היינו אליבא דר"ש דאמר מעות קונה קנין גמור אבל לרבנן דר' שמעון דס"ל מעות אינו קונה אלא לענין מי שפרע מודו דבכה"ג אפילו לא פסק שקיל כדהשתא דדעתיה דאינש אתרעא זילא ופרש"י שם דדעתיה דאינש הפוסק עד לאחר זמן אתרעא זילא שאם יוזל השער בתוך הזמן יקחנו כשער הזול. ולפ"ז נהי דלמסקנא לא קי"ל הכי אלא דאף לרבנן דרבי שמעון אם לא פסק לא שקיל כשער הזול מ"מ חזינן דסברא אלימתא הוא דדעתיה דאינש אתרעא זילא ונהי שצריך להתנות על כך מ"מ אם התנה דרך מקח ממכר הוא בכך שגילה דעתו דאתרעא זילא יהיב ולא דמי כלל להלואה דלא מיחזי כאגר נטר ליה והמעיין יראה שוודאי כיון בעל ההג"א לדברי אלה. ולפ"ז נתיישבה קושי' מהרש"א דמעיקרא נמי לא רצו התוספות להקשות מההיא דפוסק כשער הגבוה דליתסר משום רחוק להפסד דזולא דהוי ידעי שפיר דלא שייך לומר כן דכיון שהתנה דרך מקח וממכר הוא שגילה דעתו דאתרעא זילא יהיב ואין כאן צד הלואה כלל ופשיטא דלא שייך קרוב לשכר ורחוק להפסד בדבר שהוא דרך מקח וממכר מכל הצדדי' והמקשה דהכא דמקשה אדאביי קרוב לשכר ורחוק להפסד היינו דוקא אחריות דתקפה שהוא צד הלואה כיון שיתבטל המקח לגמרי כמ"ש הנמוקי יוסף בשם הרשב"א ז"ל ולשיטת התוספות א"ש טפי שכבר כתבו דתקפה היינו קלקול בעלמא כמו יין הנמכר בחנות ועליה יהבי אינשי זוזי נמצא שאין לומר דתנאי זה דרך מקח וממכר הוא דאדרבא אם היה נותן המעות דרך קנין גמור היה ראוי שאונס כזה ברשותיה איתרע כיון שלא היה ראוי לבא מעיקרא אע"כ דה"ל כאילו התנה בפירוש שאם תקפה יהא המעות למפרע בהלואה אצלו ומקשה דליתסר משום ריבית. וע"ז מקשו התוספות שפיר מההיא דיצא השער פוסקין דאחריות דתקפה נמי על המוכר ואפ"ה שרי ותירצו דאף לענין אחריות דתקפה אין ניכר שיהא קרוב לשכר כיון שאין הפירות מבוררין כן נ"ל נכון ודברי הש"ך צ"ע וכמדומה לי שנעלם ממנו לשון הגה"ת אשר"י שכתבתי ובקונטרס כתבתי דיש ליישב דברי הב"ח בקונטרס אחרון ותוכן הדבר דביש לו לא שייך לומר דעתיה דאינש אתרעא זולא דכיון שיש לו נראה שנגמר המקח מעכשיו וגם המוכר היה יכול למכור כשער של עכשיו ביוקר וא"כ שפיר כתב הב"ח דאחריות דזולא צריך להיות על הלוקח משא"כ הש"ך דאיירי אפי' באין לו קשיא וצ"ע. ובחיבורי לי"ד נאריך בזה אי"ה:

בא"ד וכן משמע לקמן כו' משמע דקלקול אחר דלאו חימוץ הוו מקבלי עכ"ל. מהרש"א ז"ל הבין בדברי התוספות אלו שהוצרכו לקבל אחריות הקלקולים משום איסור ריבית וע"ז כתבו דלמסקנא דאביי צ"ל דלא קיבלו עליהם אחריות דזולא ומש"ה הוצרכו לקבל אחריות האונסין דלאו חימוץ ומחמת כן הקשה על דברי התוספות בדיבור הקודם. ולענ"ד תימה גדולה פירש שלא נזכר כלל בגמ' שלא קיבלו עליהם הזולא וכל כי האי לא הוי שתיק הש"ס לפרש דהא מסתמא הזולא הוא על הלוקח מלבד שיש להקשות בעיקר הדין לפירושו וכן במה שכתבו התוספות דההיא דפוסק על השער סבר המקשה דאיירי שקיבלו עליהם אחריות הקלקול כדי לצאת מידי איסור ריבית כן הוא לפירוש מהרש"א לפי הבנתו ותימה דא"כ עיקר הדין חסר מן המשנה שצריך לקבל עליו אחריות הקלקולים. אמנם לענ"ד דברי התוס' מבוארים בלי שום גמגום שמה שכתבו ופוסק עמו על הגדיש וברייתא דר' אושעי' כו' איכא למימר דאם מתקלקל כו' אינו נותן לו אחרים אלא מאותם כו' אין כוונתם בזה שמתנה כן בפירוש משום איסור ריבית אלא שרצו לומר דבלא איסור ריבית עיקר הדין כן הוא שכל הפוסק על הגדיש ויש לו הדין נותן שאחריות הקלקול מסתמא הוא על הלוקח דהכי משמע להו מצד הסברא וממילא מיתרצ' קושייתם אליבא דמקשה דלא קשיא ליה מההיא דפוסק על הגדיש ומברייתא דר"א דכיון שהדין פשוט דאחריות הקלקולים דלאו חימוץ מסתמא על הלוקח א"כ ממילא ליכא איסור ריבית. וע"ז רוצים התוס' עכשיו להביא ראיה לדבריהם דלקושטא דמילתא מצד הדין בעיקר המכירה אחריות הקלקולים על הלוקח והיינו מדקאמר מעיקרא חלא כו' משמע דקלקול אחר הוו מקבלי ואע"ג שלא הוצרכו לקבל משום איסור ריבית דהא קיבלו אחריות הזולא וסגי בכך למסקנא דמילתא דאביי דהא שאר קלקולים לא שכיחי כמו החמיצה אע"כ שמה שהיה עליהם אחריות הקלקולים אין זה משום איסור ריבית אלא משום שכן הוא גוף הדין מי שפוסק סתם על הגדיש שיש לו וכן ביין הוי כל הקלקולים דלאו חימוץ על הלוקח והנהו רבנן נמי לא אישתנו ממנהגא כל זה כתבו התוס' מעיקרא ואח"ז מסקו ומיהו נראה כו' פירוש דנראה דלקושטא דמילתא ליתא להאי סברא כלל בעיקר הדין דמשמע שאין הלוקח מפסיד בשום ענין ומש"ה כתבו ליישב שיטת המקשה בדרך אחר זה נ"ל ברור ול' מהרש"א צ"ע:

בגמרא א"ר יוסף בר מניומי כו' הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר. פירוש שלכתחילה אסור לדור בה אלא על מנת שיתן שכר אבל בדיעבד שכבר דר בה ע"מ שלא ליתן שכר תו לא מחייבינן ליה ליתן דהא אבק ריבית הוא כיון שלא קצב בתחלה ועוד שאפי' באומר לו הלויני ודור בחצירי אפ"ה לא שייך בתשלומין בדיעבד דהא חצר דלא קיימא לאגרא הוא כ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל עיין באריכות בבעל המאור ובספר המלחמות להרמב"ן ז"ל:

שם אי ממתניתין ה"א ה"מ בחצר דקיימא לאגרא כו'. הקשה מהרש"א דאכתי מנ"ל לתלמודא גופא דר"נ אוסר אף בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דלמא לא אתא לאשמעינן אלא דאסור בגברא דעביד למיגר אף בחצר דלא קיימא לאגרא ותירץ שם דדא ודא אח' היא ע"ש באריכות ועי"ל דבלא"ה מימרא דר"נ גופא משמע דאיירי בגברא דלא עביד למיגר דאי בעביד למיגר לא שייך לשון אע"פ שאמרו דמשמע דהלכה פסוקה היא ובעביד למיגר פלוגתא דרב ושמואל היא ושמואל סבירא ליה צריך להעלות לו שכר ור"נ תלמידא דשמואל הוי ובדר"נ גופא מספקא להש"ס פ' כיצד כמאן ס"ל כדמייתו התוס' הכא ועוד דבימי רב חסדא ורמי ב"ח ורבא דהוו בתר ר"נ נשאלה שאלה זו בבית המדרש בימיהם כדאמר ר"ח שם דאיבעי' להו מילי מעליותא ופשט רמי ב"ח דצריך להעלות שכר ורבא נמי לא אמר אלא בלשון דחי' אע"כ דהא דקאמר ר"נ אע"פ שאמרו אגברא דלא עביד למיגר קאי ובחצר דלא קיימא לאגרא וק"ל:

בפרש"י בד"ה קמ"ל דמיחזי כריבית ויש ללמוד מכאן כו' עכ"ל. מה שלא פירש כן במתני' משום דהיה אפשר לחלק בדין המשכנתא בין חצר דקיימא לאגרא או לא אבל מכאן משמע ליה דבכל ענין אסור להלוות על בית בנכייתא:

בתוספות בד"ה ולא ישכור הימנו בפחות פי' בקונטרס כו' ומיהו בערכין כו' משמע כפירוש הקונטרס דבבית לא שייך תיוהא כו' מדחשיב ליה ריבית גמורה כו' עכ"ל. משמע להו בפשיטות דלפרש"י גבי בתי ערי חומה ריבית קצוצה היא ואפ"ה התירה התורה והיינו משום דבכל ענין התיר הכתוב בתי ערי חומה אף בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דסתמא דמילתא הכי הוא. אלא דקשיא לי דלכאורה משמע דרש"י גופא לא מחלק בין בית לכרם אלא דוקא בנכיית' דהתם שייך שפיר לחלק ולומר דבכרם איכא תיוהא דזימנין דלא שקיל מידי ואפ"ה מנכי ליה א"כ הוי קרוב להפסד ולשכר כיון שלפעמים מפסיד מן הקרן משא"כ בבית אבל בלא נכיית' נראה דלרש"י נמי אין חילוק בין בית לכרם דבכרם נמי לא הוי קרוב להפסד דאף אם יתקלקלו הפירות נמי אינו מפסיד מן הקרן ובכל דוכתי משמע דהיכא דלא שייך שיפסיד מהקרן ואיכא נמי קרוב לשכר מיקרי שפיר קרוב לשכר ורחוק להפסד אע"פ שהריוח אינו בודאי וזה אין צריך לפנים וכן נראה מל' רש"י להדיא דתיוהא דכרם היינו משום דמנכי ליה אע"ג דזימנין דלא שקיל מידי אם לא שנדחוק לומר דזה הלשון לאו דוקא אלא אפילו בלא נכיית' שייך תיוהא בכרם כיון שצריך להוציא הוצאות על עבודת הכרם וזימנין דלא שקיל מידי. אח"ז מצאתי שהרמב"ם ז"ל כתב כן להדיא והראב"ד ז"ל השיג עליו דלא שייך לחלק בין שדה לחצר אלא בנכיית' דוקא והא דפשיטא להו להתוס' דרבינו תם פליג עליה דרש"י גם בלא נכייתא וס"ל דאפי' בבית לא הוי אלא אבק ריבי' אע"ג דלא שייך שום תיוהא בבית בלא נכיית' שהרי אף אם יפול או ישרף אין מפסיד מהקרן כלום מכל מקום לענין בתי ערי חומה ודאי ס"ל הכי כיון דר"ת חייש לנפילה או שריפה א"כ לא הוי ריבית קצוצה בבתי ערי חומה שאם יפול או ישרף יפסיד מעותיו לגמרי משא"כ לרש"י דלא חייש לנפילה ושריפה הוי שפיר ריבית קצוצה בבתי ערי חומה כמו במשכנת' בלא נכיית' בבית כנ"ל לשיטת התוס' אליבא דרש"י אבל מל' הרא"ש ז"ל והטוי"ד סימן קע"ד משמע דלרש"י ליכא ריבית קצוצה כלל במשכנת' ומה שמחלק בין כרם לחצר נראה מדבריהם דהיינו בנכיית' דוקא כדכתיבנא אלא דמל' רש"י ז"ל לקמן בסוגיא דהדרא ארעא והדרא פירי ודאי משמע דאיכא ריבית קצוצה במשכנת' בלא נכיית' והיינו כמתניתין דערכין וכמ"ש התוספות כאן אליבא דרש"י אלא דעדיין קשה דהא לקמן אמתניתין דהלוהו על שדהו קאי וא"כ משמע דבשדה נמי הוי ריבית קצוצה לרש"י בלא נכיית' והא דאמרינן לעיל דאבק ריבית הוא היינו באתרא דלא מסלקי דכמכורה לו דמיא ואע"ג דלקמן גבי הא דאמר רבה ברי' דר"י משכנת' באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא כתב רש"י להדיא דבאתרא דלא מסלקי מותר אפילו בלא נכיית' אפ"ה "ל דרבינא ורב אשי דאמרי לעיל דאבק ריבית הוא לא ס"ל הא דרבה בריה דר"י ואין זה תימה שכן היא שיטת הרי"ף והרבה מהמפרשים ז"ל וכן מ"ש רש"י לקמן גבי רבינא אכיל בנכייתא נמי יש ליישב ויבואר שם ומ"מ חזינן מיהא להדיא דלרש"י איכא ריבית קצוצה אפילו בשדה וכרם והיינו באתרא דמסלקי וא"כ מצינן למימר דהיינו טעמא דבתי ערי חומה דחשבינן ליה ריבית קצוצה משום דכאתרא דמסלקי דמי שהרי יכול לסלקו מיד אחר המכירה ועד מלאת שנה תמימה ואע"ג דלבתר הכי לא מצי מסלק ליה מ"מ עיקר חשש אכילת הריבית אינו אלא תוך שנתו. ובלא"ה ממקומו הוא מוכרע דבתי ע"ח מיקרי אתרא דמסלקי דהא אף לשיטת התוספות בשיטת רש"י נראה מדבריהם דבדלא מסלקי מותר בשדה אף לכתחלה בלא נכייתא והיאך יתכן לומר דבבית ליהוי ריבית קצוצה אע"כ משום דבתי ע"ח אתרא דמסלקי הוא וכן הוא האמת. וא"כ לא הוי צריכי להתוספות לחלק אליבא דרש"י בלא נכיית' בין כרם לחצר אלא ה"ל לפרושי ולחלק בין אתרא דלא מסלקי לאתרא דמסלקי דבלא מסלקי הוי אבק ריבית ובמסלקי ריבית קצוצה והיינו טעמא דבתי ערי חומה הוי ריבית של תורה וליכא למימר דאי ס"ד דלרש"י שני ליה בין מסלקי ללא מסלקי משום דבלא מסלקי כמכורה לו דמי' א"כ בנכיית' נמי ה"ל לחלק בכה"ג ומי דחקו לפרש כאן ולחלק בין כרם לחצר משום קושיא דלא ישכור בפחות ואמאי לא מפרש בפשיטות דהא דמותר להלוות בנכיית' היינו בדלא מסלקי דכיון דכמכורה לו דמי לא שייך לדמותו לההיא דלא ישכור ממנו בפחות דהא לא הוי הלואה גבי' כל זמן דלא מצי מסלק ליה. אלא דמצינן למימר דרש"י ס"ל כרבינא לקמן דאכיל בנכייתא אפילו באתרא דמסלקי כפרש"י שם וכן הוא האמת דרש"י סובר כן כמ"ש הטוי"ד סימן קע"ב בשמו וא"כ שפיר הוצרך לחלק בנכיית' בין כרם לחצר משא"כ בלא נכייתא לא צריך לחלק בין כרם לחצר אלא בין מסלקי ללא מסלקי כדמוכח מפירושו בההיא דהדרא ארעא וא"כ דברי התוספות כאן אליבא דרש"י צ"ע ועיין מ"ש לקמן בזה גבי סוגיא דהדרא ארעא ודוק היטב:

בא"ד ולפר"ת צ"ל דה"פ ריבית גמורה היא מדרבנן כו'. ולפמ"ש בסמוך באריכות הי' אפשר לומר שאין דברי התוס' מוכרחים דלר"ת נמי מצינן למימר דאע"ג דלא שני ליה בין כרם לחצר אפ"ה אתי שפיר דבתי ערי חומה מיקרי ריבית קצוצה משום דכאתרא דמסלקי דמי והא דאמר רבינא לעיל דמשכנת' בלא נכייתא היינו אבק ריבית באתרא דלא מסלקי איירי אלא דקושטא דמילתא מוכח מפי' רבינו תם לקמן בסוגי' דהדרא ארעא דליכא ריבית קצוצה בשום ענין במשכנת' וא"כ ע"כ לדידי' ריבית גמורה דקאמר בערכין היינו מדרבנן ולקמן אכתוב עוד מזה:

בא"ד וצריך לדחוק לפירושו לרבא כו' עכ"ל. פירוש דהתם מקשה בגמרא מתניתין דערכין דקתני ריבית גמורה אברייתא דקתני כעין ריבית ומשני אביי דפליגי בפלוגתא דר' יהודא ורבנן לענין צד א' בריבית ורבא אמר דכ"ע צד א' בריבית אסור ובריבית ע"מ להחזיר פליגי ולפי הבנת התוספות כאן דהא דאמר רבא דכ"ע כו' לאו ארומי' דמתניתין אברית' קאי אלא אפלוגתא דר' יהוד' ורבנן אבל מתניתין וברייתא ודאי בצד א' בריבית פליגי וכן כתבו התוס' להדיא לעיל דף ס"ג ד"ה ריבית ע"מ להחזיר דמדאורייתא מודה רבא דאיכא פלוגתא בצד א' בריבית ע"ש במ"ש שם וא"כ כתבו כאן שפיר דזה יתכן לשיטת רש"י שכתב כאן דמתני' וברייתא בריבית דאורייתא פליגי משא"כ לפר"ת דמתני' וברייתא נמי בדרבנן פליגי ולברייתא אפי' מדרבנן מותר צד א' בריבית וא"כ קשה אמאי לא מוקי רבא פלוגתא דר"י ורבנן נמי בהכי וע"ז תירצו משום דר' יהודא לא פירש בהדי' לא רצה רבא לפרש כן דליהוי מותר לר"י צד א' מדרבנן וזה נראה דוחק בעיניהם. מיהו בערכין כתבו רש"י ותוספות להדיא דהא דאמר רבא דכ"ע צד א' בריבית אסור אמתניתין וברייתא נמי קאי וא"כ אין כאן שום סתירה לפר"ת ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.