חתם סופר/בבא מציעא/סד/ב

חתם סופר בבא מציעא סד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם. לא זו אף זו קאמר לא מיבעי חנם דה"ל בלא נכייתא דלא אלא אפי' בפחות דה"ל בנכייתא נמי לא וזה יתכן לפרש"י דמיירי נמי במשכנתא דהוה כעין מכר ושם מצינו חילוק בין נכייתא ללא נכייתא וקמ"ל דבחצר ובית דלית בהו תיוהא מחלקינן בהא אבל לר"ת דמיירי בהלואה גמורה בלי משכנתא ק"ק מאי קמ"ל תרי בבא בחנם ובפחות פשיטא מה לי ריבית פורתא או טובא:

מפני שהוא ריבית. לפום רהיטא הי' נ"ל דמשנתינו סיומא דמתני' דר"פ איזהו נשך היא וכן הוא במשנה שבתלמוד ירושלמי וכלפי שאמר איזהו נשך המלוה סלע בה' דינרין ומסיים מפני שהוא נושך כך אומר אח"כ איזהו תרבית דרבנן המרבה בפירות והמלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ומסיים דריבית דרבנן קורא לי' תרבות עתי"ט ריש פירקין:

אלא שראיתי בש"מ סברא א' דמסיים מפני שהוא ריבית לומר שהוא ריבית דאורי' ממש וכ"כ בת"ח וא"כ צריך טעם מ"ש דלעיל קורא לי' נשך והכא קורא לי' ריבית הלא דבר הוא וי"ל דבדאורי' ליכא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך והנה המלוה סלע בה' דינרין הרי נראה לעינים שממונו של מלוה מתרבה אך הוה ס"ד שאנינו נשך כי הלוה הזה עסק בפרגמטי' והרויח כמה דינרין בסלעו של זה ונותן ממנו דינר א' להמלוה והרי אנינו נשוך בזה וכמה אנשים חפצים לעשות כן וכ"כ רמב"ן עה"ת והוה סד"א דאנינו נשך קמ"ל שאסור מה"ת מפני שהוא נשך ג"כ והטעם משום שמן התורה מחוייב להלותו חנם ויהי' כל הריוח שלו ואם נותן ממנו פרוטה א' להמלוה הרי נותן משלו והרי הוא נשוך וזה קמ"ל משנתינו ריש פירקין:

אמנם משנתינו דהמלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם נהפוך הוא דהנשך נראה לעינים בחצר דקיימא לאגרא והרי הוא נשוך אך לשי' הרי"ף פ' כיצד הרגל דכל שהחצר קיימא לאגרא אפי' גברא לא קיים למיגר והי' לו כמה חצרות לדור בו בלא"ה מ"מ מתחייב לשלם משום שעכ"פ נהנה מחסרונו של זה ורמזו רא"ש בשם רמב"ן בשמעתין כמ"ש ופי' מע"מ את דבריו דכל שהחצר עומד לאגרא ואפי' המלוה לא הי' שוכרו מ"מ עתה שדר בו ונהנה מחסרונו של זה ה"ל ריבית קצוצה ע"ש נמצא באופן זה הנשך נראה לעיני' אך הוה סד"א ריבית לא מיקרי שהרי המלוה לא נתרבה ממונו דבלאה"נ לא הי' מיגר קמ"ל שאסור מה"ת מפני שהוא ריבית ג"כ דכל שנהנה מחסרונו של זה חייב:

ובזה נ"ל ליישב מ"ש רמב"ם ופי' קיימא לאגרא ועביד למיגר דשמעתין הכל בהלוה דחצרו קיימא לאגרא וגם הוא גברא שרגיל להשכיר חצרו ומהמלוה לא הזכיר כלל והקשה לח"מ מ"ש דבשמעתין פי' כן ובפ' כיצד הרגל מודה רמב"ם דגברא עביד למיגר קאי אהשוכר והא"ש דאס"ד הכי א"כ כשאמר ש"ס משנתינו בקיימא לאגרא ועביד למיגר ר"ל דהלוה והמלוה שניהם עבידי לאוגרי א"כ לפי אותה הס"ד מ"ט נקט משנתינו מפני שהוא ריבית שהרי הוא נשך ותרבית בשוה אע"כ מעולם לא ס"ד דמיירי מתני' במלוה דעביד למיגר אלא הכל קאי אהלוה שחצרו ראוי להשכיר והוא עביד להשכירו וא"כ אפי' מלוה לא עביד למיגר מ"מ ה"ל ריבית כיון שנהנה מחסרונו של זה:

קמ"ל. פרש"י ויש ללמוד מכאן כו' מבואר מלשון רש"י דגם הוא מודה דפשטא דמשנתינו לא מיירי במלוה על החצר במשכנתא אלא במלוה סתם ואח"כ דר בחצרו אלא שיש ללמוד מכאן ה"ה במשכנתא דלא ס"ל לרש"י לחלק בכך אלא לחלק בין בית לכרם משום תיוהא דאלת"ה מאי ויש ללמוד מכאן היינו הך ולא הל"ל אלא ואי קשי' מ"ש ממשכנתא דכרם אע"כ מודה רש"י דיש לפרש משנתינו בהלוה סתם ולא על החצר:

וא"כ צריך טעם מנ"ל לרש"י לחלק בין כרם לחצר דלמא חדא מילתא היא והחילוק הוא בין משכנתא להלוה סתם וי"ל ההכרח דא"כ מ"ט נקטה משנתינו חצר ולא שדה ועי' במשנה דלקמן ס"ה א' מכר לו שדה כו' ומ"ש רמב"ם במלחמות ה' הכרח דהיה צריך לשנוי' בסיפא שדה א"כ קשה ברישא נמי ה"ל למינקט שדה אע"כ לחלק בין חצר לכרם א"כ ממילא לא נדחק עוד לחלק בין הלוה עליו ממש או הלוה סתם. ובזה מיושב מ"ט נטר רש"י עד הכא ולא כ' כן במשנתינו דיש ללמוד מכאן כו' והא"ש דה"א לעולם בין חצר לכרם אין לחלק והא דלא נקטה משנתינו שדה או כרם משום דהתם לא שייך לא עביד לאגרא ולא עביד למיגר דהפירות הגדלי' בתוכו לעולם עשוי' ליהנות מהם או במחירם וזה לא שייך אלא בחצר כשיש לו כמה חצרים אחרים בלא זה ומש"ה נקטה בחצר אבל השתא דמסיק דמשנתינו בקיימא לאגרא ועביד למיגר ולהתו' קיימא מסקנא הכי דמתני' דמיירי מדעתו לא מתוקמא אלא בהנ"ל א"כ ה"ל למינקט שדה אלא ש"מ לחלק בין חצר לכרם א"כ יש ללמוד מכאן:

ודע דהרמב"ם ס"ל נמי כשי' רש"י לחלק בין בית לכרם ולדידי' א"א לומר שהוציא כן ממשנתינו דה"ל למינקט כרם דהא כ' לעיל בסמוך דלדידי' מיירי לעולם שאין המלוה מיגר וגברא דעביד למיגר קאי אהלוה וזה לא שייך בכרם דודאי נהנה הוא מענבי' של זה וליתא למאי שכתבתי וק"ל. ועי' לשון הרמב"ם רפ"ו ממלוה שכ' וז"ל או שמשכן בידו מקום שפירות' מצוי' בעת ההלואה כו' דבריו מבוארי' שבא לתרץ החילוק שבין חצר לכרם דבבית פירותיו מצויין מיד בשעת הלואה ואע"פ שאפשר שאחר זמן יהי' בו תיוהא מ"מ הנאתו מזומן לפניו משא"כ כרם דסתמא דמילתא כשהכרם מלא פירות לא יעשנה משכון עד שימכור פירותיו תחלה נמצא אין ההנאה מזומנת עד אחר שיעשה פירות ובין כך אפשר שיהי' בו תיוהא ולא יהנה ממנו כלל. ונראה דגם ר"ת לא פליג אלא בנכייתא משום דס"ל מה בכך שההנאה מזומנת מ"מ כיון שמנכה לו דינר לשנה ואפשר טרם שידור בו מה ששוה דינר יפול הבית ומפסיד וכיון שאפשר שיפסיד תו לא מיקרי ריבית אמנם מודה ר"ת בדר בו בלא נכייתא כלל שיש לחלק דבבית שההנאה מזומן ואפי' יפול אח"כ מ"מ כבר נהנה שעה א' בחנם וה"ל ריבית קצוצה משא"כ כרם בלא נכי' כיון דאפשר שלא יהנה בו כלל לא הוה ר"ק מיהת וא"כ מיושב ק' תו' על ר"ת מבתי ערי חומה דהתם הוה בלא נכי' כלל מודה ר"ת דבבית הוה ריבית גמורה:

ומ"מ י"ל שי' רש"י ורמב"ם ולומר כיון דעכ"פ בלא נכי' יש לחלק ביניהם א"כ ממילא י"ל בנכי' נמי דבבית דבלא נכי' איכא ר"ק א"כ בנכי' נמי גזרו משום אבק ריבית משא"כ בכרם דבלא נכי' ליכא ר"ק גם בנכי' ליכא אבק ריבית:

ולולי דמסתפינא ה"א עוד סברא לחלק בין תיוהא דבית לדכרם בשלמא בכרם לא שייך תיוהא אלא בריבית שלו רצוני לומר שאפי' אם יופסדו פירות דהאי שתא מ"מ חובו נשאר ולא הפסיד אלא ריוח שלו ומקצת קרנו המיעוט ממנו נמצא הספק הוא בריבית שהרי נשאר חייב לו בלי שום ריוח שיש לו ממנו שהרי הפסיד הריוח וגם קצת מקרנו נמצא נשאר לו הלואת חן וחסד ואין זה ריבית משא"כ בבית לא שייך בו תיוהא אא"כ נפל הבית ואז אבד חובו לגמרי כיון שהלוה על הבית בתורת משכנתא אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ולרוב הפוסקי' מה שכנגד המשכון אבד עכ"פ נמצא ה"ל כאלו נפרע חובו אבל כל זמן שלא נפרע חובו כלומר שלא נפסד הבית הרי הריוח להמלוה וה"ל ריבית טפי. ואמנם ר"ת לטעמי' דלי"ל הא דחייב באונסי המשכון וא"כ שפיר לי"ל לחלק בין תיוהא דבית לדכרם ומ"מ י"ל ק' תו' מבתי ערי חומה דהתם אי נפל הבית פסידא דלוקח בלי ספק מודה ר"ת דלא שייך תיוהא. ודע מ"ש תו' שמא לא יצטרך הבית אינו עיקור טעם אלא עיקר סמיכתם שמא יפול הבית וכדומה:

ואמר א' מן התלמידים ע"ד הנ"ל לחלק באופן זה דבבית אין ההיזק בא לו מפני שאוכל פירותי' כי גם אם לא הי' אוכל פירותי' ונפל נמי אבד חובו נמצא במה שהוא אוכל פירותי' ודר בו בחנם היינו ריבי' משא"כ בכרם אלו לא היה אוכל פירותי' לא הי' בא לידי פסידא בשדפון וכדומה נמצא שההפסד בא ע"י אכילת הנכי' ולא הוי ריבית ויפה כיון ועפ"י דבריו י"ל מה שסיימי' במתני' מפני שהוא ריבית ר"ל דמש"ה יש לחלק בין בית לשדה מפני שהוא ריבית שממונו מתרבה בבית משא"כ בכרם:

והנה שי' ר"ת לחלק בין הלוהו סתם ודר בחצרו ובין הלוהו עליו במשכנתא ומ"ש תוס' בטעם לחלק דחוק מאוד ועיינתי בפנים בס' הישר לר"ת בב"מ סי' תצ"ז ושם נאמר בנוסחא אחרת באופן שהבנתי כוונתו לחלק בכך בשלמא הלוהו סתם א"כ ביד הלוה להשכירו בשויו ואם משכירו לזה בפחות הרי נותן לו ריבי' בידי' שמוסר לו חצרו לדור בו משום אגר נטר משא"כ כשמוסר לו חצרו בתורת משכנת' א"כ הלוה מסולק ממנו לגמרי וביד המלוה להשכירו או לדור בעצמו בתוכו ולבוא בחשבון עמו בסוף א"כ ה"ל אח"כ רק כמו הפקעה בעלמא ולא מחזי כריבית שלא נתן לו הלוה שום דבר בתורת ריבית כי מה שמםר לו החצר לא בתורת ריבית מסרו לו רק בתורת משכנתא ועי' נמוק"י בשם רשב"א קרובים דבריו לדברי ר"ת האלו:

ומ"ד הלויני. כ' רש"י מתני' בקצץ בשעת הלואה או לאחר מכאן עי' בקידושין ו' ב' גבי מקדש במלוה דמסיק דארוח לה זימנ' כ' רש"י דאין כאן ריבית כיון דלא קצץ ולאו מידי יהבי לי' ופי' הראשונים שם כוונת רש"י דאי הוה קץ בשעת הלואה ה"ל ריבית דאורי' ואסור אפי' דלאו מידי יהיב ליה אבל השתא דלא קץ בתחלת הלואה רק בשעת הרוחת זמן וליכא אלא אבק ריבית לא גזרו רבנן כיון דלאו מידי יהבי לי' דמה שמתקדשת לו לא היה הנאה גמורה שיאסרו רבנן וא"כ מ"ש כאן דקץ לי' אחר מכאן היינו לאסור מדרבנן מיהת דדירת הבית הוה כמאן דיהיב ליה ולא דמי לקדושי אשה. והרמב"ם כ' בשם רבותיו דאם בשעת פרעון א"ל הרוח לי זמן ודור בחצירי ליכא ריבית קצוצה דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך והשיג עליו הראב"ד מקידושין הנ"ל ונ"ל הכוונה כך דרבותיו של רמב"ם ס"ל את כספך לא תתן לו היינו שהמלוה לא יתן כספו ללוה ע"מ לנשכו לכשיגיע זמן הפרעון אבל כשנתן לו כספו סתם ואח"כ בשעת הרוחת זמן קוצץ לו לא קרינן בי' לא תתן לו דהרוחת זמן לא מיקרי נתינה וע"ז השיג הראב"ד אס"ד דהרוחת זמן לא מיקרי נתינ' א"כ האשה במאי מתקדשת בדארוח לה זימנ' הרי לא יהיב לה מידי אע"כ היינו נתינה א"כ הה"נ לענין ריבית ה"ל נותן כספו בנשך ואמנם רמב"ם לטעמי' דמפרש שם ארוח לי' זימנ' בשעת ההלואה כשנותן מעות ההלואה לידה אומר לה שתתקדש לו במה שתהנה בהרוח' זמן שהמעות בידה אבל אי אח"כ ארוח לה זימנ' אינה מתקדשת משום דלא מיקרי נתינה ולק"מ ק' הראב"ד ולזה נתכוון הרמב"ם שם בהל' אישות שכ' ורבותי פי' בארוח לה זימני דברים שאסור לשומען כוונתו להשגת הראב"ד שהרי רבותיו הם בעצמם ס"ל הכא דבשעת הרחבת זמן ליכא ריבית קצוצה משום דלא מיקרי נתינה ואיך פי' הם בעצמם ארוח לה זימני שלא בשעת מתן מעות והיא בעצמו ק' הראב"ד:

ונ"ל ליישב סברת הרמב"ם באומר לה תחלת ההלואה תתקדש לי בהנאת הרוחת זמן המלוה ולא הוה ריבית קצוצה היינו טעמא משום דמצינו על כמה אופנים דמהדרי הדרי אם יתבטלו הקידושין כמבואר ספי"נ וא"כ אז צריכה היא להחזיר לו כל מה שהרויחה במעות בלי שום שיור פרוטה א' רק אם לא יתבטלו הקידושין היא מקודשת לו בזה נמצא ה"ל כנותן מעותיו לפלוני שירויח בו לטובתו של נותן שאין כאן מלוה כלל ואפי' אם יקבל עליו אחריות כל המעותיו כשנותן כל הריוח להנותן אין כאן מלוה כמבואר ברמ"א רסי' קע"ז וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף