אילת השחר/בבא מציעא/סד/ב
תוד"ה האי קרוב. איכא למימר דאם מתקלקל כל הגדיש או כל חטין שיש לו וכו' משמע דקלקול אחר דלאו חימוץ הוו מקבלי. לכאורה סתרו דבריהם דהא כתבו דרק אם נתקלקל כל הגדיש, ושם הא משמע דלא כל היין התחמץ דהוי מבחרי היינות הטובים, א"כ משמע שם דאפי' אם קצת הגדיש נתקלקל ג"כ יפסיד הלוקח.
בא"ד. ורבנן דיהבי זוזי אחמרא משמע דקלקול אחר בר מחימוץ הוו מקבלי. יש לפרש דקושיתם אינה מצד רבית אלא מדדנין שם על חומץ הרי משמע דשאר קלקול צריך לקבל אם לא התנו, הרי דכשפוסק על פירות ויש לו אין מהלוקח קבלת אחריות כלל, וע"ז תירצו דפסיקתן הי' על של בעל הבית דוקא, ולא כמו דפוסקין על הפירות דאין להם נפק"מ דוקא בפירות של גדיש זה.
אבל המהרש"א פירש דהוצרכו להתנות על קלקול אחר משום רבית [ולא מהדין], והוצרך לחדש דלא קיבל הלוקח על עצמו הזולא, והוקשה לו לפי"ז מה שהקשו למ"ל טעם דמעיקרא דחלא חלא, דודאי דבלי זה הי' אסור כיון דלא קיבלו זולא. ולפימש"כ לא קשה דודאי קיבלו זולא, והוקשה להם כיון דמשמע דאם היו מתנים שיהי' באחריות המוכרין אסור, ולמה הא כיון דקיבלו יוקרא וזולא למה אסור, ולכן הוצרכו לחדש דרק בחימוץ דשכיח לא הי' מהני מה שקיבלו זולא דלא מקרי כל כך ראוי להפסד כיון דהפסד של חימוץ דמצוי אינם מקבלין.
ולא ישכור ממנו בפחות. וברש"י בגמ' הוכיח מכאן שאסור להלוות על הבית ולדור בו בנכייתא דהא זה שוכר ממנו בפחות ושאני בכרם דקונה פירות בנכייתא על הספק שמא לא יהי' פירות ומ"מ לא שקיל מידי אבל בבית הוא נהנה תמיד. ובתוד"ה ולא ישכור הקשה עליו ר"ת דהא גם בבית יכול להיות שיפול או ישרף או לא יצטרך לו, והרעק"א הקשה דהא בשוכר בית ונפל הבית אינו משלם על הזמן שלא דר ואיזה צד הפסד יש לו משא"כ בכרם דאפילו שלא הי' פירות מנכה על החוב כפי מה שפסקו, ואם בנכייתא על בית אינו כמו בשכירות אלא דבנפל הבית מנכה כמו שהבית קיים, א"כ הא יש באמת חילוק בין שכירות לנכייתא ולא הוצרך ר"ת לחדש חידוש בין משכנתא דאין להלוה להשתמש לסתם שכירות, אלא דהחילוק יהי' בין שכירות בתנאי נכייתא לסתם שכירות דאז אין להשוכר שום הפסד לכן רק סתם שכירות אסור.
ואפשר לומר דהנה אם נפל הבית יש לעיין כמה יפסיד, דהא אם החוב הוא מאה ועשרים זוז וקצב עמו כל חודש עשר זוז ונפל בחודש הראשון, דלכאורה אפשר דיפסיד על כל הזמן שנתן לו המשכנתא, ולא דמי למשכנתא דשדה דהתיוהא הוא בהריוח שמתנה שיהי' שייך להמלוה, ע"ז אמרינן דאפי' אם לא יהי' הריוח דהיינו הפירות מ"מ זה ינוכה, ונמצא דכל שנה אם לא יהי' פירות יפסיד פירות של השנה ההיא, אבל באם שטף נהר לגמרי או שנעקרו הגפנים דאם נימא דיפסיד יפסיד על כל השנים וזה אולי לא כלול בתנאי דנכייתא ולכן לא יפסיד המלוה כלום, דהא אין כרם, והנכייתא הוא כשיש כרם אע"פ שאין פירות, ואם בכל זאת יפסיד המלוה הא לא רק של החודש יפסיד אלא כל החוב וזה בודאי לא כלול בתנאם, וא"כ בבית כשנפל הא זה כמו שנעקר הכרם דכה"ג אין מנכין כלל גם במשכנתא בנכייתא.
אבל חצר דלא קיימא לאגרא וכו'. ברא"ש הביא ביאור הרמב"ן דמה שכ' הרי"ף לחלק בין הלויני דמוציאין ממנו להלוהו דהוי אבק רבית זה רק בקיימא לאגרא דאילו בלא קיימא לאגרא לא שייך שיהי' חייב להחזיר, ואף לצי"ש לא שייך לחייב, ומה דאמרינן צריך להעלות לו שכר היינו אם רוצה לדור צריך להעלות לו שכר. הנה לפי"ז אפשר דגם אם יאמר דמוכן לשלם לא יועיל אא"כ יסכים הלוה להשכיר, דהא אם יאמר דמוכן לקבל שכר אבל לא משכיר לו נמצא דאחרי שידור בתוכו כיון דלא השכיר לו אינו חייב לשלם לו דדר בחצר דלא קיימא לאגרא, ואם בכ"ז יתן לו הרי זה לא מה שמחויב דהא כבר נהנה והשתמש וזה לא חייב אותו, אז בנתינתו את הכסף לא יציל אותו לומר שלא עשה עבירה, כיון דאף לצי"ש אינו מחויב אחרי שדר, ומה שהבטיח שיתן כסף לא יועיל כיון דאינו מחויב עי"ז שאמר שיתן כסף עבור הדירה בלי שהי' לו זכות שכירות, נמצא שוב דדר בחצר דלא קיימא לאגרא, ואם יתן כסף לפני שידור ג"כ אם לא יהא לו זכות שכירות בבית הא נתינת הכסף אינו עולה כלל עבור תשלום הדירה, דהא ההשתמשות אינה מחייבת אותו, ומה שנתן כסף הרי זה כאילו סתם נותן בתור מתנה על מה שאין לו שייכות עם הדירה, ואם יאמר לו דנותן הכסף בתנאי שידור בתוכה והלוה לא הסכים להשכיר לו שיהי' לו זכות שכירות לדור בתוכה, אפשר דגם זה לא יועיל להיות נחשב דדר בשכר, כיון דאין זה מחייב אין זה נקרא ששילם שכר בעד הדירה, ואם זה כן דגם אז לא יציל אותו מהאיסור, נמצא דאין לו היתר לדור בתוכה רק אם הלוה יסכים להשכיר לו שכירות ממש.
ולהאמור נמצא דלדור בפחות מהמחיר אין שום אפשרות שיהא מותר, דהא בכה"ג דישכיר לו ממש הא אסור להשכיר בפחות.
שם. ברא"ש הביא בשם הרמב"ן דמ"מ לא יוציאו ממנו וכמו ע"מ שתתן לי תרו"מ דודאי לא מפקינן למ"ד טוה"נ אינה ממון, ולמ"ד ממון מבואר דהוי רבית קצוצה, והנה ודאי לא חל קנין גמור שמחויב ליתן לו התרומות והמעשרות דהא גם בקנין לא שייך שיועיל דהוי כקנין דברים, ומ"מ זה ר"ק, הרי דהרא"ש והרמב"ן ס"ל דר"ק הוא אפילו אם התנה דבר שגם בלי איסור רבית לא הי' חל התנאי.
ועי' לקמן דף ס"ה ע"ב ד"ה לכשתרצה דהבאנו דבמחנ"א סי' י"ח כתב דזה מחלוקת הראשונים, וכן פסק ברמ"א סי' ק"ס סעי' כ"ז דבהתנה שיתן לו מלאכה לעשות אז למ"ד טוה"נ ממון זה ר"ק אע"פ דלא שייך קנין ע"ז.
תוד"ה ולא ישכור. ור"ת אמר דבית נמי זימנין דלא שקיל מידי או נופל או נשרף או שלא יצטרך לו. וברעק"א הוכיח דבשכירות אם נפל אינו משלם אלא על הזמן שדר שם, ואם בנכייתא אינו כן אלא דגם אם נפל או נשרף יפסיד המלוה א"כ הרי יש לחלק בין שכירות לנכייתא. וצע"ק דהא לגבי האפשרות דהמלוה לא יצטרך דמ"מ מנכה לו הא זה יהי' גם בשכירות וא"כ מ"ש דשכירות אסור, וצ"ל דנוקט הגרעק"א דזה לבד שיכול להיות שלא יצטרך לא הי' סגי להיות נחשב שיהי' לו הפסד רק בצירוף דיפסיד כשיפול או ישרף הבית, וכיון דאז לא יפסיד לכן קשיא לי' על ר"ת.
בא"ד. דאין מפסיד בעל שדה ובעל חצר דבלאו הכי לא יוכל להשכירו לאחרים שזה החזיק בו במשכון וקשה דאטו לפי שזה מוחזק במשכון ירקבו הפירות ולמה לא יוכל הלוה למכור פירותיו ולפרוע חובו או יקח המלוה פירות עצמם בחובו. הנה כל ענין משכון הא יש בזה או משום זכרון דברים בעלמא או משום גוביינא כמבואר לעיל דף מ"ט א', ומ"מ ודאי זכרון היינו דעי"ז שזה נמצא אצל המלוה זה מכריח יותר את הלוה לשלם דהא הלוה רוצה שיהי' לו החפץ הממושכן, ובודאי מאן דס"ל דמשכון הוא לגוביינא מודה דיש בזה גם ענין לזכרון דברים, וזה ע"כ בזכותו של המלוה לעכב את הלוה ולהשתמש בו בהיותו אצל המלוה, דאל"כ איזה תועלת יש לו מהמשכון, ולפי"ז נמצא דע"כ כלול בענין משכון זכות כלפי הלוה לעכבו מלהשתמש כ"ז היותו משכון, וזהו סברת ר"ת דאם יוכל ליקח הפירות הרי אינו משכון כלל, דמה נשתנה עכשיו אחרי שנתן לו את המשכון מלפני זה, וע"כ דאין לו כעת להשתמש בזה ולכן מותר בנכייתא, אמנם בלי נכייתא אסור דהא כיון דע"י הלואה יצא ריוח אסור, וכמו דלעיל דף ס"ג ב' דאמרינן דאסור להרויח דמי ספסירא ע"י שמקדים מעות על הפירות, הרי דכל ריוח שנגרם משום המתנת מעות אסור, אלא דבנכייתא דזה לא ריוח ברור מותר בכה"ג.
והתוס' שחולקים על ר"ת משמע דיודו דתשמיש אחר אין רשות להלוה להשתמש בקרקע הממושכנת להמלוה, אלא דס"ל דודאי לא כלול בענין המשכון דהלוה נותן זכות להמלוה לומר שהפירות ירקבו, דהא לפי ר"ת אם המלוה לא ירצה להסכים לקבלם בנכייתא אז ירקבו הפירות וזה לא מסתבר שזה יהי' בתנאי המשכון, אבל אם יתנו בפירוש בתנאי המשכון תנאי כזה אפשר דגם תוס' מודים דאין להלוה להשתמש עם הפירות בלי הסכמת המלוה, אלא כיון דסתם משכון לא מתפרש כן לכך אפי' אם יתנה כן לא נימא כבר דמותר בנכייתא מחמת דגם בלי זה אסור להלוה לאכול הפירות, דהא כדי להיות בטוח בהחוב אין נותנין משכון עם תנאי כזה, ומה שעשה תנאי כזה הוא כדי למצוא עילה ליקח הפירות בנכייתא וזה אסור.
הנה לפימשנ"ת דבשאר תשמישין משמע דתוס' מודים דאין המלוה צריך לתת רשות להלוה להשתמש בהם, דזה הא עיקר התועלת של המשכון במה שאין הלוה יכול ליהנות ממנו כ"ז שלא פרע את החוב, ומשמע דגם מודים דאפי' לאכול הפירות יכול המלוה למנוע להלוה, אלא דהלוה יכול לטעון דרוצה למכור את הפירות כדי לשלם החוב או שתקח אתה את הפירות בעד תשלום החוב ובזה ס"ל להתוס' דלא מצי המלוה לעכבו, והיינו כיון דכל ענין המשכון הוא לגרום שישולם החוב אז בזה שרוצה הפירות כדי לפרוע החוב לא מצי המלוה לעכב, וסברת ר"ת י"ל דהמלוה ודאי אינו מחויב ליקח פירות כדי לאוכלן וגם אינו מחויב לטרוח למוכרן כדי שישולם החוב, ויכול למנוע ממנו כדי שיהי' מוכרח לשלם לו חובו דאם יתן לו הפירות הא לא יכול לבדוק אחריו מה יעשה עם זה, וע"כ דיכול למנוע ממנו לגמרי לקיחתן.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |