חידושי הרי"מ/בבא מציעא/סד/ב

חידושי הרי"מ בבא מציעא סד ב

דף ס"ד ע"ב

איזהו נשך - פרק חמישי

המלוה כו' לא ידור כו' ולא ישכור ממנו בפחות כו'. התוס' הביאו פרש"י דאסור נכייתא בבית במתני'. ורש"י ז"ל כתב זה בגמרא אהא קמ"ל כו'. ותמוה דבאמת הוי ליה לרש"י לומר הדין על המשנה דלא ישכור בפחות כו' ואינו ענין שם. ונראה דכוונת רש"י לדחות חילוק דר"ת שכתב דכשכבר ממושכן ואינו יכול להשכירו לאחר הוי כזה נהנה וזה לא חסר דמותר נכייתא אף בבית. לזה כתב רש"י ז"ל אהא דאמר קמ"ל דאף לא קיימא לאגרא כו אסור. וממילא גם אם אינו יכול להשכירו במשכון ג"כ אסור דמה בכך דחשיב זה נהנה כו' מ"מ אסור כנ"ל. ועוד דכיון דאמר דמתני' איירי בלא עביד למיגר כו' ועלה קאי לא ישכור בפחות מוכח דכה"ג אף דלא חסר מ"מ כששוכרו אסור בפחות וממילא גם במשכון כן. רק מחלק בין בית לשדה ותוס' לטעמייהו שכתבו אח"כ דהך קמ"ל לא קאי אמתני' דדוקא שלא מדעת אסור בזה נהנה כו' אבל מדעת מותר. ומתני' מיירי בקיימא לאגרא ע"ש בתירוץ הב'. ולכך שפיר מחלק ר"ת במשכון בנכייתא שהוא זה נהנה כו' והוי מדעת מותר. אבל רש"י שמפרש קמ"ל אמתני' דמיירי בלא קיימא כו' (ח"ש) שפיר הוכיח דאסור גם במשכון. וממילא לתירוץ א' בתוס' בין דבר שבפרסום כו' מיירי מתני' אף כו'. ומדעת סבר ג"כ כרש"י. וא"כ יש עוד חילוק לדינא דלרש"י ותירוץ א' שבתוס' אף בלא קיימא לאגרא כו' מ"מ כששוכר אסור לשכור בפחות בבית. ולר"ת ז"ל ותי' ב' מותר כיון שזה לא חסר כו'. דכל ההיתר במשכון רק משום דלא חסר וכ"ש בלא קיימא כו'. אך אפשר דגם רש"י מודה בזה כיון דלא חסר כל מה שנותן לא נקרא שוכר בפחות כיון שאם היה דר בלא שכירות הי' פטור לגמרי. וממילא אף אי רישא מיירי בלא קיימא כו' מ"מ לא ישכור כיון דתני בפחות קאי אקיימא לאגרא דאל"ה לא מיקרי בפחות:

תוס' על ר"ת הנ"ל וקשה דאטו לפי שזה מוחזק במשכון ירקבו הפירות ולמה לא יוכל לוה למכור כו' ע"ש. והוא תימה על ר"ת ז"ל. ונראה די"ל כמ"ש תוס' פ' הכותב במלוגי דשטרי דלענין זה מקנה מסירה לחוד שידחוק המלוה לשלם שאל"כ לא יוכל לגבות. ואף דשטר שבידך זכות יש לו בו קי"ל דחייב להראותו מ"מ כיון שמדעת מוכרו או ממשכון וזה עצמו הוא זכות שנותן לו שלא יצטרך להראותו כדי לכוף לפרעו או לקנות ממנו. וכן תפיסה של האשה בחובה כדי לדחוק היה מהני ע"ש וגם משכון מטלטלין היכא דצריך להשיב וא"י למכרו לעולם ואמר קט"ו ובתוס' שם כדי שיתבייש וישלם. ולא אמרינן דהוי זה נהנה וזה לא חסר שיהיה מחזיר לחלוטין דחסר שעי"כ יהיה מוכרח לפרוע כנ"ל. וא"כ יש לומר במשכון בית או שדה ומחזיק למלוה בו דאין שום תועלת במשכונא באתרא דמסלקי דבלא"ה יכול לגבות לגוביינא אם יגיע ז"פ גם מלקוחות א"כ ע"כ ענין המשכון כדי שכשיגיע זמן פירעון יוכל להחזיקו במשכון שלא להניחו להשכיר הבית ולעבוד השדה למכור הפירות כדי שיהיה דחוק לשלם לו המעות לא לגבות הקרקע. ולא חשיב זה נהנה וזה לא חסר דחסר כנ"ל כדי שיהיה דחוק ויפסיד כדי שישלם לו. וכן הזכות עצמו ממשכון כמו במטלטלין כדי שיתבייש כנ"ל. וכן יליף מתהיה צדקה דקנו. ואי לאו הצדקה מחזיק בשל לוה כדי שיהיה יגוש כנ"ל. וממילא בקרקע ע"כ כנ"ל. ושוב כיון שהיה הדין כן ממילא כמה שנותן לו מלוה ומנכה לא חשיב בפחות דהוי זה לא חסר כיון דבלא"ה לא היה לוה יכול להשכירו לאחר כנ"ל. וכמו שכ' הרא"ש ז"ל דהלויני ודור בחצרי בלא קיימא לאגרא דלא הוי ריבית קצוצה אף דהא משכירו משום דאסורא לא מחזקינן ואין כוונתו שמשכירו רק שידע בו כיון דלא קיימא לאגרא ולא חסר ע"ש. כן ממש בהנ"ל במשכן לו בית ושדה בנכייתא אמרינן שב"כ וב"כ ממשכנו שיהיה מוכרח עי"כ לשלם לו וכל זמן שלא ישלם יהיה ממושכן כנ"ל שלא יוכל להשכירו או לעבוד השדה לפירות. כדי שעי"ז ישלם כנ"ל וזה יהיה אף אם לא ירצה מלוה ליקח הפירות בנכייתא כנ"ל וממילא שוב מה שמשכירו ונותן בנכייתא לא חסר כלום וזה נהנה והוי כלא קיימא לאגרא (ח"ש) דאין הכונה רק משום דלא קיימא לאגרא לכך מרוצה שידור בו כנ"ל. כן בנכייתא לפי שמשכון כנ"ל שלא יוכל להשכירו כל שלא ישלם לכך הוא משכיר לו בכו"כ שלא חסר. וממילא אף דשם אסור מדרבנן מ"מ בהנ"ל מותר גם מדרבנן דלא חשיב בפחות כנ"ל. ולכך י"ל דלר"ת ז"ל מה"ט בלא נכייתא אסור מדרבנן כמו הלויני ודור בחנם לגמרי אסור כנ"ל:

ומיושב בזה מה שתמהו תוס' מבתי ערי חומה דאמר רבית גמורה לר"י והא קי"ל משכנתא בלא נכייתא רק דרבנן ע"ש. ולמ"ש א"ש דאדרבא דוקא בהלואה ומשכון ממש דיכול לתבוע החוב אז שייך כנ"ל דעל דעת כן משכנו שכל שלא ישלם לא יוכל להשכיר כנ"ל. משא"כ בע"ח דבאמת מכר לו וא"י כלל לתבוע שישלם לו ומ"מ צד א' ברבית כשמשלם תוך שנה (חסר) והא הלואה שפיר רבית גמורה דלא שייך כלל שנתן לו כדי שיהיה דחוק לפרוע שלא היה מחויב כלל לפרוע ומכרו רק ע"ד שידור בו בחנם וכמו אם היה משכירו לאחר דמה שלא היה יכול להשכיר לאחר הוא בשביל שמכר לזה לא מצד משכון על הלואה ושוב כשמשלם ואגלאי דחשיב רק הלואה (חסר):

מ"ש תוס' אח"כ הטעם דהוי במכר תמוה דהא גם במכירה גמורה כשמתנה כשיהיה לי מעות תחזיר לי אסור. משום דלא חשיב מכר כה"ג ויש לישב. גם הראיה מדאמר לעיל אינהו בתורת זבינא כו'. ג"כ אינו מובן דאדרבא לשון אינהו כו' דאנן לאו בתורת זבינא כנ"ל. גם תמוה לי מה שדימו תוס' כמו דאמר משכנתא בלא נכייתא בתורת מכר מן בנכותא. והא ע"כ דברי רש"י ז"ל לקמן ס"ז ולעיל ס"ב ותוס' דחשיב מכר לזמן ולמה הא בל"נ הוי מתנה לא מכר שישלם אח"כ כל מעות שלוה והשדה לזמן הוי ברבית. ואי חשיב מכר שמכר לזמן בעד המעות א"כ יפטר מלשלם אח"כ והיינו מ' דסורא. וע"כ הפי' שמכר לגמרי בעד המעות שלוה ולא הוי הלואה כלל. רק אחר הזמן שקבע חוזר ומוכר בעד מעות הנ"ל והגם דקשה דא"כ יוכל לחזור בו בקנין לאחר ל' וי"ל דהוי כתנאי ע"מ שיחזור וימכר' לו אז דבתורת חיוב מהני בחליפין. אבל עכ"פ זה שייך רק בלא נכייתא אבל בנכייתא אדרבא איך יחשב מכר דא"כ אין הלואה וקיבול השדה בעד המעות ולמה מנכה לו בעד הפירות ומ"מ אפשר בדוחק דהני מכר ומתנה שיחזור וימכרנו אחר זמן בפחות ממה שקיבל עתה כפי הפסיקה דנכותא ודוחק. ועוד דבאתרי דמסלקי לא שייך כמכר כנ"ל. ולר"ת ז"ל נמ"ש דוקא דלוה על הבית ושדה ומתנה בנכותא מיד אחר הלואה אמרינן כנ"ל. אבל בלוה על זמן על משכון בית כו' ואח"כ משכיר בנכותא חשוב בפחות ואסור כיון שכבר קבע זמן יכול תוך הזמן להשכיר לאחר שא"ל לדחוק שכבר יש זמן כנ"ל. רק שבשעת הלואה מתנה בנכותא אף לזמן אמרינן דמצד הלואה עצמו לא היה קובע זמן כלל והיה למשכון שיהיה יגוש לפרוע רק הזמן קובע מחמת הנכותא שיאכל ואז מותר. או שהלוהו באמת בלי קביעת זמן על בית ג"כ מותר פסוק נכותא אח"כ לזמן כנ"ל:

ועיקר נראה דהחילוק בין נכותא לשוכר בפחות דכשמתנה בשעת הלואה בנכותא עלי כל שנה לנכות מדמי הלואה הוי על אותו סך רק שכירות ואינו מתחיל הלואה כלל רק כדקי"ל מרבין על השכר משום דאין משתלמת אלא בסוף ומוזיל גביה משום הקדמת המעות ואף דמוזיל הרבה דלא מחלק במשנה ע"ש. וכן כשמתנה ג' שנים י' זה' לנכות כל שנה והלוהו ק' הוי ע' רק הלואה ול' שכירות שהקדים לו מעות ולא חשיב שוכר בפחות כלל דמה שפוחת שכר הוא בשביל שהקדים דמי השכירות ככל מרבין על השכר. לא בשביל המותר היינו ע' שהם הלואה כנ"ל. וכמו אלו עשה פיסוק השכירות מן ל' קודם ואח"כ הלוהו ע'. כן בב"א. וע"ז כשמקדים שכירות אין ידוע כלל קצוב כיון דשכירות אין משתלמת אלא בסוף כנ"ל. משא"כ כששוכר בפחות אחר הלואה דדין כשאר שכירות שישלם בסוף והוי רבית בשביל הלואה דכבר ואפשר דכששוכר בפחות ומקדים השכירות ג"כ לא חשיב כלל בפחות כיון דקי"ל מרבין כו'. ובנכותא אחר ההלואה אסור כיון ש כבר קבע זמן פירעון א"כ מה שינכה שלא יפרע חשיב נותן השכירות כשהגיע זמן פירעון החוב א"כ תוך זמן אסור הנכייתא כשאר שוכר בפחות דמשתלם בסוף כנ"ל. וכשהגיע זמן פירעון וארוח ליה על משכון בנכותא שוב הוי בשעת הלואה על בית כנ"ל. ואפשר דכוונת תוס' ג"כ כן דכמו בלא נכייתא חשיב כמכר וחשבינן דמי הלואה שאינו הלואה רק דמי השדה כן בנכותא חשבינן להו לדמי שכירות על שנים שפסק רק המותר הלואה כנ"ל. ואף כשמלוה יכול לתבעו תוך זמן לפדות י"ל מ"מ דהוי רק כאילו התנה שיכול לבטל השכירות מזמן שירצה ואילך אבל מ"מ עד שעת התביעה היה השכירות קיים כנ"ל. ואין כאן רבית. ונ' אף דיכול לסלקו בכל עת מ"מ כל זמן שאינו מסלק הוי שכירות. ואף דבמכר ומתנה כשיהיה לי מעות תחזירם אינו מכר ואסור היינו דלענין שיהיה חשיב מכירה לגמרי שאוכל פירות חנם שפיר כיון שכל עת יכול לסלקו אינו מכר והוי כמו ברבית. משא"כ לענין שיהיה חשיב שכירות שכל ענין שכירות הוא רק לזמן אינו מזיק כלל מה שיכול לסלקו בכל עת שישלם שאז יפסוק השכירות מאז ואילך מ"מ עד אותו זמן הוי שכירות גמורה ומרבין כו' כיון שהקדים לו המעות כנ"ל ומותר. ומ"מ צורבא כו' לא ליכול בנכותא דמ"מ מחזי כרבית שבשביל שאר המעות שהן הלואה מוזיל על אותו מקצת דהוא שכירות דאינו מבורר מה שמוזיל אם בשביל הקדמת מעות השכירות או משום שאר שהוא הלואה. ומה"ט משכנתא דסורא גם לת"ח מותר. ולא קשה קושית תוס' ס"ז ע"ב מה חילוק בין בנכותא למשכנתא דסורא ע"ש. ולמ"ש מיושב היטב דבמשכנתא דסורא הכל שכירות ולא נשאר הלואה כלל והוי רק כמו מרבין על השכר כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף