רשב"א/חולין/נג/ב: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
מ (←top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
||
| (2 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ניווט כללי עליון}} | |||
{{הועלה אוטומטית}} | |||
''' | '''כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן מר סבר אזוקי מזיק להו וצריכי בדיקה כולהו ומר סבר מחמת ביעותותיה הוה מקרקרן. ''' ונראה דדוקא כשהן במקום צר שאינן יכולות לברוח מפניו שמכה ודרס בודאי לכל מאן דבעי מינייהו, אבל היכא דעל בינייהו והן רועות במקום רחב שיכולות לברוח ולרוץ אף על גב דמקרקרן מחמת ביעתותיה [הוא] ואימר רדף אחריהם ולא השיג,וכן מצאתי לרב בעל התרומה ז"ל {{ממ|הלכות טרפות אות כה}}, וכתב הוא ז"ל דמעשים בכל יום שהחתול נכנס בלולי התרנגולין ואף על פי שהוא שותק ואינהו מקרקרן לא חיישינן והוא ז"ל נתן טעם להיתר, דאפשר לומר דחתול במקום שאין מצילין לא חיישינן ליה וכדאמרינן לעיל {{ממ|נב, ב}} דרב חסדא דאמר יש דריסה לחתול, ובגדיים וטלאים מוקי לה תלמודא במצילין דוקא, והוא הדין בעופות דלא דריס חתול אלא במצילין, דהא מייתי מתרנגולא {{ממ|דהיינו}} [דרהיט] שונרא בתרא וכו', וכשהתרנגולת בורחת מפני החתול ואז הכה אותה יש דריסה אבל בארי וזאב אין חילוק ביניהן עד כאן. ותמיהא לי טובא. חדא, דהא דמשוינן הפרש בין מצילין לשאינן מצילין אליבא דבריבי הוא, אבל לרבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי יש דריסה, ורב חסדא כרבנן סבירא ליה למסקנא, ועוד דאפילו בריבי דקאמר דמקום שיש מצילין אין דריסה, הני מילי בגדיים וטלאים, דאי לאו דרתח טובא זיהריה לא עלים דלקלי בהו מידי, אבל כי רחת אית ליה זיהרא אלים טפי ומקלא קלי אפילו בגדיים וטלאים, אבל בעופות לא שנא הכי ולא שנא הכי אפילו לבריבי אית ליה דריסה, והא דמקשינן ליה מתרנגולא דהויא בי רב כהנא דרהיט שונרא בתרה, הא אמרינן לעיל {{ממ|שם}} דמשום דתרנגולתא הויא לגבי חתול כגדיים וטלאים {{ממ|הא}} [הוא ד]מקשינן ליה מינה. ועוד דעיקר קושיין מהתם ליתא, אלא משום דחזינן ליה זיהרא טפי ולומר אי אפשר לזיהרא סגי כי האי דלא קלי אפילו בגדיים וטלאים וכמו שכתבנו למעלה {{ממ|נב, ב ד"ה והא}}. ועוד דהכא בשמעתין דאמרינן עאל ויתיב בינייהו בחתול קא מיירי דסליק מיניה, וכדאמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא עאל ויתיב בינייהו איהו שתיק ואינהו מקרקרן מר סבר אזוקי מזיק להו, דאלמא אף בחתול נמי אף על גב דליכא מצילין מדרס דריס להו. על כן ודאי נראה דחיישינן להו אם כן [לא ש]נאמר דהני שונרי דידן כיון דבני תרבות עם התרנגולין נינהו אף על גב דמקרקרן לא חיישינן להו אלא אם כן חזינן דרדיף בתריה ובמקום דחוק שאינו יכול להנצל ממנו, וזה דוחק, וקיימא לן כשמואל, ואף על גב דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי, הא פסיק אמימר בהדיא כשמואל ולא חייש להא דרב כלל. אלא דקשיא לי היכא דאיכא שוורים הרבה במקום אחד ועאל ויתיב ארי בינייהו ואיהו שתיק ואינהו מקרקרן, אמאי צריכין בדיקה, דהא ספק ספקא הוא, דכל חד וחד איכא למימר שמא לא דרס זה דהא ליכא למימר דודאי כולהו דריס להו, דלא די לנו אם נחוש לספק דריסתו ונעשה הספק כודאי משום דשתיק ואינהו מקרקרן, אלא שנאמר שכולן הוא דורס, וכיון שכן איכא למימר זו לא דרס ואם תמצא לומר דרס אימר דרס שלא כנגד החלל, שאין דריסה פוסלת בו. ושמא יש לומר דלא שריא ספק ספיקא אלא היכא דלא אפשר לעמוד על בוריו של דבר אם הוא אסור אם לאו, אבל במקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין, וכן הדין נותן. ותדע שהרי תנן לקמן {{ממ|צו, ב}} בגיד חתוך שנתבשל עם הגידין דלאו בריה הוא אף על פי שיש מאה כיוצא בו צריך בדיקה אחריו, בזמן שיכול להכירו, וזורקו ואוכל את השאר, כיון שיכול לעמוד עליו, אף על פי שאם אינו מכירו הכל מותר ומשערים אותו כבשר בלפת, והכא נמי לא שנא. כן נראה לי. ומיהו היכא שנתערב אחד מאלו לתוך אחרים ואינו מכירו, אף על פי שהוא בעלי חיים, ובעלי חיים אפילו באלף לא בטלי, וכאותה שאמרו בזבחים {{ממ|ע, ב}} בשור הנסקל שנתערב בין השוורים כולן אסורין, הכא אפשר לומר שהן מותרין, דלא דמי לשור הנסקל, דשור הנסקל ודאי אסור מדאורייתא, אבל הכא אינו אסור ודאי אלא מספק, וקיל נמי משאר ספיקי, דספק ספיקא הוא, ומעיקרא נמי לא הצריכוהו בדיקה, אלא משום דאפשר לעמוד על עיקר התירו, אבל השתא דלא אפשר, שהרי נתערב בין שאר השוורים לא, ושמא יאמר דהשתא נמי אפשר לבדוק אף אלו שנתערב ביניהן, ומכל מקום אין לדמותו לטבעת של עבודה זרה שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא שכולן מותרות מטעם ספק ספיקא, דהתם כל הטבעות הראשונות היו ודאי מותרות חוץ מן האחת שנפלה שם, והתם שייך שפיר להתיר מטעם ספק ספיקא, אבל הכא שאין בשורים הראשונים אחד מהן ודאי מותר, וכולן בספק אחד הן שמא דרסן כולן, ועוד שהרי יכול לעמוד על עיקר היתרן, וצריך עיון. ואם לא היתה אותה ספק דרוסה אלא אחת, כגון שנכנס ארי בדיר שאין שם אלא בהמה אחת, והוא שותק ואיהי מקרקרא, בזו כיון שהיא [אסורה] מספיקא דאורייתא עד שתבדק, קרוב הדבר שאם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות עד שיבדקו, שהרי כבר אסרתה לזו עד שתבדק, ומדאורייתא, וכיון שכן אף כשנתערבה אין כאן ספק ספיקא, שאין אתה יכול לומר בזו, ואף אם תמצי לומר שזו שעלתה בידינו היא שנתערבה כאן, שמא אותה נמי מותרת היתה, שהרי כבר אסרתה קודם לכן עד שתבדק, וכמו שאומר רבינו יצחק ז"ל {{ממ|כ}}[ב]ההיא דריש מסכת ביצה {{ממ|ג, ב}} וספיקא אסורה ואם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות, ופירש רבינו יצחק דאספיקא קאי, מן הטעם הזה שכתבתי, ולא כדברי ר"ת ז"ל שכתב שם דארישא קאי, אבל בספיקא כולן מותרין {{ממ|ב}}[כ]ענין שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא. | ||
''' | '''אלא מאי הדר ביה ליסרינהו אתריה דשמואל הוה. ''' זו היא גירסת הספרים, ולפי נוסחא זו פירש רש"י ז"ל אתריה דשמואל הוה, ובדבר ששניהם שוין בו לאו אורח ארעא לאורויי ב[א]תריה, אבל אי הוו פליגי ביה לא הוה משדר קמיה להפסיד ממון ישראל, דבכל מקום שיש נדנוד חטא אין חולקין כבוד לרב, ונראה שהוקשה לרבינו ז"ל ענין זה, לפי שאין שיטה זו בשאר מקומות התלמוד אלא בהפך, וכדאמרינן בעירובין {{ממ|צד, א}} ורב אי סבירא ליה דאסור לימא אסור, ופריק אתריה דשמואל הוה, ומפני זה כתב דהכי גרסינן אלא אתריה דשמואל הוה, כלומר דמהכא לא תפשוט דהדר ביה רב, אלא מאי דלא שרי להו משום דאתריה דשמואל היה, ולאו אורח ארעא למישרי באתריה דשמואל מאי דאסר איה{{ממ|י}}[ו]. | ||
''' | '''וליחנקינהו ולישדינהו באשפה אמאי ניתבינהו לנכרים. ''' מהכא משמע דמותר למכור נבילת העוף לנכרים, ולקמן {{ממ|צג, ב}} בפרק גיד הנשה בפיסקת שולח אדם ירך לנכרי נראה לי דמשמע שהוא אסור אפילו שלא בפני ישראל, אלא שיש לומר דהא דשרינן הכא דוקא חנוקין, דהא חזי להו ישראל דנבלות נינהו, ולא אתי למיזבן להו מיד נכרי, אבל אתם בשחיטות {{ממ|הזעצער אולי בשחוטות}} דאפשר דאתי ישראל למיטעי בהו דמימר אמר ישראל דכשרות נינהו דרוב עופות שחוטין שביד ישראל כשרין ומיעוט נבלות, ואתי למזבן מיניה, הילכך אפילו בשלא בפני ישראל אסור, גזירה שמא ימסור בפני ישראל, והיינו דאמר הכא ולחנקינהו וניתבינהו לנכרים דדוקא חנוקין הא שחוטין אסור כנ"ל. | ||
''' | '''אלא לפרסומי מילתא דאסורה. ''' כלומר ללמד לתלמידים, מפני שנחלק עליו רב בדבר זה רצה לפרסם האיסור, ואם תאמר מפני מה לא בדקן, פירש רש"י ז"ל מפני שהעופות היו דקין ומרובין לא היה יכול לבודקן ולהתירן מפני הטורח שמא יטעה באחת מהן, אי נמי איידי דקליש זיהריה דנץ לא מאדים בשר ולא מינכר, ודבר זה כנ"ל עכ"ל. ובתשובת הראשונים ז"ל משום דהני עופות איידי {{ממ|דנקיטי}} [דקטיני] לא מינכרא אדמימות עלייהו, ואיכא מרבוותא ז"ל שאמרו דכי אמרו דרוסה צריך בדיקה דדוקא באחד מחמשת דרכים שהוזכרו בגמרא דלא פליגי בהו רב ושמואל כגון ספק כלבא ספק שונרא דאמר אימר כלבא, ספק עאל ספק לא עאל, אי נמי איהו שתיק ואינהו שתקי, ואי נמי קטע רישא דחד מינייהו, אי נמי איהו צוח ואינהו מקרקרן, דבכל הני תלינן להקל, ורב ושמואל מודו בהו דלא חיישינן בהני חמשה הוא דאמרי דצריכה בדיקה, אבל במאי דפליגי רב ושמואל כגון דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן לא מתכשרן בבדיקה, והיינו דלא בדקינהו שמואל להני עופות וחנקינהו ושדינהו בנהרא. ונ"ל דלא מחוור כלל, דכל הני ודאי אפילו בדיקה אינה צריכה, ותדע דהא הני חמשה לא גריעי מארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן, דאדרבה טפי איכא למיחש ביה לכולי עלמא ספק עאל ספק לא עאל, שהרי שמואל דמודה בספק עאל ספק לא עאל בנמצא צפורן בגבו של אחד מהם פליג, הלכך ודאי אפילו לרב אף על גב דמכשר ביה מכל מקום לא גרע ליה מספק עאל ספק לא עאל לשמואל, וההוא ודאי לרב אפילו בדיקה לא צריך, מדאמרינן אין אומרין שמא ארי דרסו, אלמא משמע מהאי לישנא דאין אומרין כלל ומדאין אומרים בדיקה זו למה. וכן נמי משמע לכאורה מההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי, דאמר רב אשי [מי] לא אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, ואי הויא צריכה בדיקה כנגד כל החלל כספק דרוסה הוה ליה לאסוקי בד{{ממ|ו}}קה ואכשרה, אלא ודאי משמע דלא בדיק לה אלא בקיעי מקום שהיה דמו מבצבץ, ועוד דלשון ספק עאל ספק לא עאל ואימר כלבא משמע ודאי מדאמרינן הכי דלא חיישינן לה כלל. והרב בעל העיטור ז"ל {{ממ|הלכות שחיטה דין דריסה אות ו}} הסכים לפסקן של ראשונים אלו, וכתב ומסתברא דכל היכא דתנינן חוששין לה לא תליא בבדיקה, מדקאמר לקמן {{ממ|נז, א}} שמוטת גף בעוף חיישינן שמא ניקבה הריאה, ומדשמואל פליג ואמר תבדק, שמע מינה חיישינן דקאמר ליכא בדיקה אלא בה' ענינין, ומה שהוסיף בו ראיה ז"ל מלשון חוששין, אינו דאדרבה ברוב המקומות לשון חוששין במקום שאין הענינין נגמר לאיסור או להיתר אלא חוששין בו עד שתבדק, וכדאמרינן לעיל {{ממ|מח, א}} ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זו ואחד זו חוששין לה. ופירש רבא משמיה דרבין בר שיבא מייתינן סכינא דחליש פומיה, וכל הני דאמר בשמעתא דריסוק איברים {{ממ|נא, ב}} אי נפול לארעא חיישינן, הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה אי שלים חוטרא אפלגיה חיישינן כולהו בבדיקה סגי להו כדאיתא התם וכאלה רבים. ועוד הא דאמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, ודאי משמע דמיירי במאי דקרו לה בשמעתין דרוסה או ספק דרוסה, אבל במאי דאמרינן בגמרא דלא חיישינן לה היכי אמר איהו דרוסה שאמרו והיכן אמרו דאדרבה אין חוששין לה אמרו. ומיהו רש"י ז"ל כתב ופירש הא דאמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, דהיינו ספק דרוסה, אי נמי כגון שראינו ארי שדרס ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ, ומשמע מפירושו דודאי דרוסה, כלומר שראינו שהאדים הבשר מבחוץ אף על פי שלא ידענו אם האדים מבפנים אם לא, לית ליה בדיקותא ומיד טורפין אותה, דפעמים שמאדים הבשר מבפנים ואין יכול לכוין, ומיהו בשלא האדים הבשר מבחוץ לא מחמרינן בה כולי האי, דדילמא לא שדו זיהרא כלל, ובבדיקה סגי ליה. וכן פירשו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל אומרים דאפילו לודאי דרוסה גם כן יש בדיקה, מדקאמרינן לקמן בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים, בסימנין [עד שיאדימו הסימנין] עצמן כשירה, ואמאי והלא ודאי דרוסה היא, כיון שהאדים הבשר מיהא כנגד הסימנים ואיכא ודאי זיהרא, ועוד דהא רב מורי בה מכפא דמוחא ועד אטמא, וההיא דרב ודאי בדרוסה ודאית קמיירי, דהא בספק דרוסה לא הוה {{ממ|ד}}מצריך בדיקה [ד]הא לא הדר ביה כמו שפירש ר' שלמה ז"ל לעיל, ועוד מדבעינן, בשמעתין וושט נקובתו במשהו דרוסתו במשהו קנה נקיבתו בכאיסר דרוסתו בכמה, דאלמא משמע דאי לאו דאמרינן דזיהרא מקלא קלי ועתיד הוא לשרוף כולו, כיון ששלט במשהו ממנו מימר הוה אמרי דאף על גב דהאדים במקצתו בבדיקה סגי ליה, אלמא ודאי אפילו ודאי דרוסה אית ליה בדיקה, ועוד קשיא לי דרבינו שלמה ז"ל כתב בריש פירקין {{ממ|מג, ב}} גבי נפקא מינה לספק דרוסה והכי נמי הוה מצי למימר נפקא מינה לדרוסה דהא דרוסה ודאי נמי בדקינן לה בהאדימה כדלקמן, אלא אשמעינן דחוששין לספק דרוסה. וכתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דנראה שגם רבינו שלמה ז"ל לא נקט ספק דרוסה [אלא] משום דבספק דרוסה צריך לבדוק בכ"מ גבה וכרסה {{ממ|ולא מה}} [ומה] שכנגד בני מעים, אבל אם היה ניכר מבחוץ מקום הדריסה לא היה צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום, ואם כדברי רבותינו ז"ל הא דאמרינן בספק קניא ספק שונרא אימר קניא כיון דניכר מקום המכה לא נפקא מינה, אלא לקנה דאי חיישינן לשונרא כיון שהאדימה משהו מבפנים טריפה, וכדאמרינן דקנה דריסתו במשהו, ואי משום קניא לא מיטרפה עד דאיכא רובא, אי נפקא מינה לוושט, דאי משום קניא לא מיטרפא בהאדימה בלבד עד דמנקיב [ל]חללו, ואם משום שונרא כיון שהאדים מבפנים ואף על גב דלא נקב טריפה, וזו צריכא עיונא. | ||
הא ד'''אמר רב אשי לא אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא. ''' תמיה לי למה הוצרך רב אשי לומר הכא נמי אימר קניא, דמשמע משום דעאיל לבי קניא הוא דתלינן בקניא ומכשרינן לה, הא לאו הכי בסתמא בשונרא מחזיקים, ואמאי אפילו בסתמא נמי ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא אמרינן, ושמא יש לומר דכי תלינן בכלבא דוקא היכא דאיכא כלבא נמי קמן ואיכא למימר כלבא ואיכא למימר שונרא, אבל היכא דליכא כלבא קמן דנתלי ביה [ב]שונרא מחזיקים, כיון דשונרא שכיח בביתא טפי, משום הכי אצטריך רב אשי למיתלי בקניא משום דעאל לבי קניא הא לאו הכי לא תלינן. ובזה יעלה בידינו תירוץ למה שפירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל בפרק השוחט {{ממ|כח, א}} גבי אווזא דרבא דאתי כי ממסמס קועיה דמא, ואמר רבא היכי נעביד נבדקיה ונשחטיה הא אמר רבא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, פירשו הם ז"ל דמשום ספק דרוסה הוה בעי למבדקה, ומשום הכי לא הוה ליה בדיקה מבחוץ, דאי משום קניא ומחשש נקב אף וושט בדיקתו מבחוץ, ולכאורה קשיא להו לרבותינו ז"ל דמדאמרינן אתא כי ממסמס קועיה ספוקי הוה מספקה לן אי שונרא או כלבא או קניא, ואם כן היאך חשש לדרוסה. ועם מש"כ למעלה לא יקשה עליהם כלל, דלא אמרו אימר כלבא אלא היכא דאיכא כלבא או קניא, דאפשר למיתלי בהו, הא לאו הכי בשונרא מחזירים דשכיחי בבתי, וכן נראה מדברי ר"ת ז"ל דמספ[י]קא בתר דשכיח טפי שדינן ליה. והילכך דוקא בדעאל לבי קניא, אבל בתוספות כתבו בהפך דהכא בשלא היה להסתפק אלא או בקניא או בשונרא וכגון שהיה בבירור חתול בתוך הקנים, ולהכי קאמר דעאל לבי קניא, אבל אתי מעלמא [ו]אין אנו יודעין מי עשה אפילו לא עאל לבי קניא אין לנו לתלות בחתול, וצ"ע. | |||
'''המסמסה מהו. ''' פירש רש"י ז"ל לענין דרוסה, וכגון שדרסה שלא כנגד בני מעים אלא שדריסתו והזיקו גדול עד שנתמסמס הבשר מהו, ואמר רבי זירא הא דבעי רב אשי כבר פירשה רב יהודה אמר רב דרוסה שאמרו עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים, כלומר בהאדימה טריפה נתמסמס הבשר במקום אחד רואין אותו כאילו אינו, ואם יש בו טריפות בנטל כולו כגון צומת הגידין טריפה, דהא נמי כנטול דמי. יש מי שפירש דלאו בדרוסה מיירי כלל, מדאמרינן בסמוך אמר רב {{ממ|שימי}} [אשי] כי הוינן בי רב כהנא {{ממ|כד}} הוו מייתי ריאה לקמן ומותבינן לה והוה יתבה שפיר, וכי הוה מדלו [הוי נפלה תלחי] לגבי ריאה שנפלה תלחי תלחי לאו בדרוסה קא מיירי, ומפרשי לה לענין נשבר העצם ויצא לחוץ, דאמרינן לקמן {{ממ|עו, ב}} בבהמה המקשה אם עור ובשר חופין את רובו כשרה, ועלה קאמר רב יהודה שאם נתמסמס אותו הבשר כגון שהרופא גוררו הרי הוא כאלו אינו ואינו מגין כלל. והרמב"ם ז"ל {{ממ|פ"ה מהל' שחיטה ה"ט}} מפרשה בדרוסה וכנגד בני מעיים, והכי קאמר דרוסה שאמרו עד שיאדים הבשר כנגד בני מעיים {{ממ|ומן הראשון}} [ויש מן הראשונים] ז"ל שפירשו כן, ורבינו אפרים ז"ל כתב דהאי פירושא ליתא, דהוה ליה למימר בידוע שהיא דרוסה, אלא לענין בשר החופה את רוב הכרס קא אמר, דקיימא לן בין ברוב קרוע בין ברוב נטול, ועלה קאמר נתמסמס כאלו ניטל. | |||
'''אמר רב נחמן בקוץ עד שתנקב לחלל. ''' ופירש רש"י ז"ל דכיון שהגיע לחלל יש לחוש שמא נקבו הדקין, ובבדיקה אי אפשר מפני שאין נקב דק ניכר בהן, וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל {{ממ|הל' שחיטה דין דריסה אות ו}}. וכתב הרמב"ן ז"ל דדומיא דאידך בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעים קאמר, מה התם אסורה מיד אף זו אסורה מיד, ולא דמי לישב לה קוץ בוושט דסגי ליה בבדיקה, דהתם במקום ידוע וקל לבדוק סימן אחד, אבל הכא שאין בדיקת כל מה שבחלל שנקובתו במשהו {{ממ|אי}} אפשר לעמוד עליו, ובדיקת חלל שבנפולה לא מחמת נקב משהו בדקינן ליה אלא מחמת קרע, והרב בעל הלכות גדולות ז"ל כתב בקוץ עד שתנקב לחלל ותטרוף בו, כלומר שבודקין אותו אם נקבה כלום מן האיברים שנקובתן במשהו. ולענין פסק הלכה בספק דרוסה כבר כתבנו למעלה הדורסין בבהמה ובעופות כל אחד לפי דינו, וכל מי שדריסתו אוסרת אפילו נכנס עם מי שדריסתו פוסלת בו לדיר או לכלוב ומקום צר שיכול לדרוס אותו, אם הוא שותק והן שותקין או שניהם מקרקרין או שהרג אחד מהם, אין חוששין להם כלל, ואי נסתפק לזו אם מן הדורסין או מן שאינן דורסין, כגון ספק כלב ספק חתול, אז אף על פי שאלו מקרקרין והוא שותק, אין חוששין להם כלל, דאמרינן שמא כלב היה, שאין לו דריסה, וכן [בנסתפק] אם נכנס הארי או החתול אם לא אומרין שלא נכנס שם, ואף על פי ששמענו אותם מקרקרין, וכל אלו החמשה דרכים לא נחלקו בהן רב ושמואל כלל. וכן בספק קניא ספק שונרא אף על פי שמבצבץ צוארו דם, אומרים שבקנה הוכה, וזה אווזא דבי ר' אשי דעל לבי קניא נכנס ארי או חתול או זאב בין בדיר של בהמות או נץ וגס ודומיהן בכלוב מלא עוף והוא שותק והן מקרקרין חזקה דרסה וחוששין [ל]הן, דאף על פי שנחלקו בו רב ושמואל וקיימא לן כרב באיסורי, בזו הילכתא כשמואל, דהא פסק אמימר כותיה דשמואל. בא בתוכן והן במקום רחב שיכולין לברוח מפניו אף על פי שרודף אחריהם והוא שותק ואינהו מקרקרין, נראה שאין חוששין להן, כמו שכתבנו למעלה, וכן נראית דער הרב בעל התרומות ז"ל. ומה שנהגו העולם להקל אפילו בשהחתול נכנס בלול התרנגולין והן צווחות והוא שותק ואין חוששין להן, כבר כתבנו בו טעם הרב בעל התרומות ז"ל, ואינו מחוור, ואפשר שהוא מפני שהחתולין מצויין בין התרנגולין ובני תרבות הן עמהם ואינן מצויין לדרוס כל כך, אף על פי שאין זה היתר מרווח, דגבי שונרא אמרו בגמרא עאל איהו בינייהו הוא שתיק ואינהו מקרקרן שמואל אסר דקסבר אזוקי מזיק להו, ושונרא דידהו הוו רגילין בהתרנגולין שלהם כמו שהם רגילין בשלנו. בא בתוך השוורים והוא שותק והן שותקין, ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן כולן צריכין בדיקה, וקיימא לן כשמואל דאסר, ואפילו האחרים שלא נמצאת צפורן יושבת על גביהן צריכין בדיקה, דכיון שנמצאת על גב אחד מהם, ראיה הוא שדרס, וכיון שדרס חוששין לכולן, ולא אמרו בקטע רישא דחד מינייהו דאימר נח רוגזיה אלא כשהרגו, אבל בדרס אחד מהן כל שכן שכועס ומכה ודורס. ולא שנא צפורן לחה או יבשה, וכל שכן מקום צפורן או חמשה צפרניו שמוטות בגבו של אלו, אפילו רב מודה בה. ונראה דדוקא בשראינוהו שנכנס לבין השוורים, אבל שור שבא לפנינו וצפורן יושבת לו על גבו, לכולי עלמא שרי, דדוקא נכנס לבין השוורים אמר, ותדע דאפילו נכנס שם לפנינו, לא מן הברי אנו אוסרין אלא מן הספק, כדאמרינן איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, ורב לטעמיה, הלכך {{ממ|בין}} [באם] לא ידעינן דעל, איכא תרתי ספקא אימר עאל אימר לא עאל אם תמצי לומר עאל צפורן זה לא מידי הארי ישבה לו בגבו אלא בכותל נתחכך, שאם אתה אומר אין מתחככין צפורן יושבת בגביהן יש לך לומר כמו כן כל הדורס אין צפורן נשמטת, אבל צריך עיון בתרי אי תלת כיון דאיכא הוכחה שאין המתחככין שני צפורנים או שלשה יושבת להם בגבם לעולם ובדרא דצפורנים ודאי ארי נכנס ודרסה, וקרוב מאד הדבר לאסור. ודרוסה שאמרו שחוששין לה בין ספק דרוסה, כגון הני דאמר דעאל ויתיב בינייהו והוא שתיק ואינהו מקרקרן או ארי שנכנס לבין השוורים וצפורן יושבת בגבו של אחד מהם. אי נמי ודאי דרוסה כגון שראינו שדרס ונמצאת מקום הדריסה שהאדים מבחוץ, ואפילו כנגד בני מעיים אין אוסרין אותו מיד, אלא בודקין אותו מבפנים, ואם האדים הבשר מבפנים משהו באחד בכל המקומות שכנגד כל החלל מכפא דמוחא ועד אטמא טרפה דודאי עשוי הארס לנקוב הדקין או הכרס או הריאה, או אחד משאר אברים שהבהמה נטרפת בהן, ואף על פי שלא שלט בהן עדיין, אבל סימנין שהן קשין אצל הדריסה אין אוסרין כשהאדים הבשר כנגדן עד שיאדימו סימנין עצמן מצד חלל הסימנין, אבל אם האדימו סימנין עצמן בעור החיצון לא, שאין הארס שולט בהן, אלא אם כן שלט ועבר בעור הפנימי, וכדאמרינן {{ממ|מג, א}} בוושט חיצון אדום ופנימי לבן, למאי נפקא מינה לספק דרוסה דמשמע דעד שימצא בפנים קורט דם אינה נטרפת, דאי לא כן לא יהא לה בדיקה לעולם דדילמא חיצון האדים פנימי לא האדים ואינו ניכר וטריפה. ואף על פי שיש מרבוותא ז"ל [ש]חלקו בודאי דרוסה, ואמרו שאין לה בדיקה לעולם, דפעמים שעבר הארס ואינו ניכר. כבר הכריחו הענין רבותינו בעל התוס' ז"ל ונראין דבריהם, וכדאי ראיותיהם לסמוך עליהם. {{ממ|אפ"ה}} [אע"פ] שאמרו להקל ואם הנדרס הוא עוף בודקין את הקנה שיש לו בדיקה מבחוץ ושוחטו ואחר כך חותך הוושט והופכו ובודקו בפנים, ואם בהמה יש מי שאומר שאין לו תקנה, שהרי וושט אין לו בדיקה מבחוץ ואי אפשר לשוחטו ואחר כך לבדקו, דדלמא במקום דריסה קא שחיט. אבל רבינו שלמה ז"ל כתב בריש פירקין {{ממ|מג, ב}} דאפילו בהמה אית ליה בדיקה, דבשלמא גבי נקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחיט, אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו [יש] היכר במשהו עד כאן, ושיעור דריסת קנה במשהו אף על פי שנקיבתו בכאיסר דזיהרא מיקלא קלי ועתיד הוה לישרף כולו, אף על פי שאין בדריסתו עכשיו אלא כל שהוא. ונתמסמס הבשר כנגד החלל אף על פי שלא האדים, אם נתמסמס כל כך שיהיה הרופא גוררו ומעמידו על בשר חי, אף על פי שלא נמצא קורט דם בפנים ולא בבני מעיים כלל, טריפה, כדברי הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל {{ממ|פ"ה מהל' שחיטה ה"ט}}. וכל אלו שאמרו צריכין בדיקה אם העמידן שנים עשר חדש וחיו בידוע שהן כשרין. וכדאמרינן לקמן {{ממ|נז, ב}} אמר רב הונא סי' לטריפה שנים עשר חדש, ואם נקבה עד שתלד, ואפילו תוך שנים עשר חדש ולא שהיתה טעונה כשנטרפה וילדה לאחר שנטרפה אלא כל שנתעברה לאחר מכאן וילדה ולקמן יתבאר זה בע"ה. וכתב בעל הלכות גדולות וכל היכא דבעי בדיקה כגון דרוסה ונפולה ודומה להן אי שחט להו אסירן. ורבנן קמאי {{ממ|הוו}} [הוא] דהוו חכימי למבדק, אבל השתא ליכא למיקם עליו שפיר, ואמור רבנן לזכר שנים עשר חדש ולנקבה כל שאינה יולדת {{ממ|הזעצער: אני חושב שצריך להיות ולנקבה כל שיולדת כמימריה דרב הונא}}, וכן כתב רש"י ז"ל משמו למעלה {{ממ|נד, א}} בשמעתא דנפולה, וכתב רש"י ז"ל ולי נראה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומותר לסמוך עליו כדכתיב {{ממ|דברים יז, ט}} אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אבל הוא יזהר יפה להביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאים בדבר, כי היכי דנימטי שיבא מכשור', וההוא דאתא לקמיה דשמואל [שאני התם] דארס נץ קלוש ואינו ניכר, ולפיכך אין לו בדיקה, וזהו שלא בדקן שמואל. ולענין להשהות שנים עשר חדש, אם הן רבים אסור, שמא יבא לידי תקלה, וכדאמרינן בעובדא {{ממ|דשרפנא}} [דשרקפא] דספק דרוסות ולישהינהו שנים עשר חדש אתי בהו לידי תקלה, פירוש משום שהם רבים ואפשר שיכשל באחד מהן. ואם נתערב אחד מאלו ספק דרוסות בין אחרים [ה]מותרין, כבר כתבנו למעלה מה {{ממ|שנסתפק}} [שיש להסתפק] בזה. | |||
{{ניווט כללי תחתון}} | |||
{{פורסם בנחלת הכלל}} | |||
[[קטגוריה:רשב"א: חולין]] | [[קטגוריה:רשב"א: חולין]] | ||
גרסה אחרונה מ־09:57, 16 ביולי 2020
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רמב"ן רשב"א מאירי מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
כי פליגי דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן מר סבר אזוקי מזיק להו וצריכי בדיקה כולהו ומר סבר מחמת ביעותותיה הוה מקרקרן. ונראה דדוקא כשהן במקום צר שאינן יכולות לברוח מפניו שמכה ודרס בודאי לכל מאן דבעי מינייהו, אבל היכא דעל בינייהו והן רועות במקום רחב שיכולות לברוח ולרוץ אף על גב דמקרקרן מחמת ביעתותיה [הוא] ואימר רדף אחריהם ולא השיג,וכן מצאתי לרב בעל התרומה ז"ל (הלכות טרפות אות כה), וכתב הוא ז"ל דמעשים בכל יום שהחתול נכנס בלולי התרנגולין ואף על פי שהוא שותק ואינהו מקרקרן לא חיישינן והוא ז"ל נתן טעם להיתר, דאפשר לומר דחתול במקום שאין מצילין לא חיישינן ליה וכדאמרינן לעיל (נב, ב) דרב חסדא דאמר יש דריסה לחתול, ובגדיים וטלאים מוקי לה תלמודא במצילין דוקא, והוא הדין בעופות דלא דריס חתול אלא במצילין, דהא מייתי מתרנגולא (דהיינו) [דרהיט] שונרא בתרא וכו', וכשהתרנגולת בורחת מפני החתול ואז הכה אותה יש דריסה אבל בארי וזאב אין חילוק ביניהן עד כאן. ותמיהא לי טובא. חדא, דהא דמשוינן הפרש בין מצילין לשאינן מצילין אליבא דבריבי הוא, אבל לרבנן לא שנא הכי ולא שנא הכי יש דריסה, ורב חסדא כרבנן סבירא ליה למסקנא, ועוד דאפילו בריבי דקאמר דמקום שיש מצילין אין דריסה, הני מילי בגדיים וטלאים, דאי לאו דרתח טובא זיהריה לא עלים דלקלי בהו מידי, אבל כי רחת אית ליה זיהרא אלים טפי ומקלא קלי אפילו בגדיים וטלאים, אבל בעופות לא שנא הכי ולא שנא הכי אפילו לבריבי אית ליה דריסה, והא דמקשינן ליה מתרנגולא דהויא בי רב כהנא דרהיט שונרא בתרה, הא אמרינן לעיל (שם) דמשום דתרנגולתא הויא לגבי חתול כגדיים וטלאים (הא) [הוא ד]מקשינן ליה מינה. ועוד דעיקר קושיין מהתם ליתא, אלא משום דחזינן ליה זיהרא טפי ולומר אי אפשר לזיהרא סגי כי האי דלא קלי אפילו בגדיים וטלאים וכמו שכתבנו למעלה (נב, ב ד"ה והא). ועוד דהכא בשמעתין דאמרינן עאל ויתיב בינייהו בחתול קא מיירי דסליק מיניה, וכדאמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא עאל ויתיב בינייהו איהו שתיק ואינהו מקרקרן מר סבר אזוקי מזיק להו, דאלמא אף בחתול נמי אף על גב דליכא מצילין מדרס דריס להו. על כן ודאי נראה דחיישינן להו אם כן [לא ש]נאמר דהני שונרי דידן כיון דבני תרבות עם התרנגולין נינהו אף על גב דמקרקרן לא חיישינן להו אלא אם כן חזינן דרדיף בתריה ובמקום דחוק שאינו יכול להנצל ממנו, וזה דוחק, וקיימא לן כשמואל, ואף על גב דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי, הא פסיק אמימר בהדיא כשמואל ולא חייש להא דרב כלל. אלא דקשיא לי היכא דאיכא שוורים הרבה במקום אחד ועאל ויתיב ארי בינייהו ואיהו שתיק ואינהו מקרקרן, אמאי צריכין בדיקה, דהא ספק ספקא הוא, דכל חד וחד איכא למימר שמא לא דרס זה דהא ליכא למימר דודאי כולהו דריס להו, דלא די לנו אם נחוש לספק דריסתו ונעשה הספק כודאי משום דשתיק ואינהו מקרקרן, אלא שנאמר שכולן הוא דורס, וכיון שכן איכא למימר זו לא דרס ואם תמצא לומר דרס אימר דרס שלא כנגד החלל, שאין דריסה פוסלת בו. ושמא יש לומר דלא שריא ספק ספיקא אלא היכא דלא אפשר לעמוד על בוריו של דבר אם הוא אסור אם לאו, אבל במקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין, וכן הדין נותן. ותדע שהרי תנן לקמן (צו, ב) בגיד חתוך שנתבשל עם הגידין דלאו בריה הוא אף על פי שיש מאה כיוצא בו צריך בדיקה אחריו, בזמן שיכול להכירו, וזורקו ואוכל את השאר, כיון שיכול לעמוד עליו, אף על פי שאם אינו מכירו הכל מותר ומשערים אותו כבשר בלפת, והכא נמי לא שנא. כן נראה לי. ומיהו היכא שנתערב אחד מאלו לתוך אחרים ואינו מכירו, אף על פי שהוא בעלי חיים, ובעלי חיים אפילו באלף לא בטלי, וכאותה שאמרו בזבחים (ע, ב) בשור הנסקל שנתערב בין השוורים כולן אסורין, הכא אפשר לומר שהן מותרין, דלא דמי לשור הנסקל, דשור הנסקל ודאי אסור מדאורייתא, אבל הכא אינו אסור ודאי אלא מספק, וקיל נמי משאר ספיקי, דספק ספיקא הוא, ומעיקרא נמי לא הצריכוהו בדיקה, אלא משום דאפשר לעמוד על עיקר התירו, אבל השתא דלא אפשר, שהרי נתערב בין שאר השוורים לא, ושמא יאמר דהשתא נמי אפשר לבדוק אף אלו שנתערב ביניהן, ומכל מקום אין לדמותו לטבעת של עבודה זרה שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא שכולן מותרות מטעם ספק ספיקא, דהתם כל הטבעות הראשונות היו ודאי מותרות חוץ מן האחת שנפלה שם, והתם שייך שפיר להתיר מטעם ספק ספיקא, אבל הכא שאין בשורים הראשונים אחד מהן ודאי מותר, וכולן בספק אחד הן שמא דרסן כולן, ועוד שהרי יכול לעמוד על עיקר היתרן, וצריך עיון. ואם לא היתה אותה ספק דרוסה אלא אחת, כגון שנכנס ארי בדיר שאין שם אלא בהמה אחת, והוא שותק ואיהי מקרקרא, בזו כיון שהיא [אסורה] מספיקא דאורייתא עד שתבדק, קרוב הדבר שאם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות עד שיבדקו, שהרי כבר אסרתה לזו עד שתבדק, ומדאורייתא, וכיון שכן אף כשנתערבה אין כאן ספק ספיקא, שאין אתה יכול לומר בזו, ואף אם תמצי לומר שזו שעלתה בידינו היא שנתערבה כאן, שמא אותה נמי מותרת היתה, שהרי כבר אסרתה קודם לכן עד שתבדק, וכמו שאומר רבינו יצחק ז"ל (כ)[ב]ההיא דריש מסכת ביצה (ג, ב) וספיקא אסורה ואם נתערבה אפילו באלף כולן אסורות, ופירש רבינו יצחק דאספיקא קאי, מן הטעם הזה שכתבתי, ולא כדברי ר"ת ז"ל שכתב שם דארישא קאי, אבל בספיקא כולן מותרין (ב)[כ]ענין שנפלה לרבוא ומרבוא לרבוא.
אלא מאי הדר ביה ליסרינהו אתריה דשמואל הוה. זו היא גירסת הספרים, ולפי נוסחא זו פירש רש"י ז"ל אתריה דשמואל הוה, ובדבר ששניהם שוין בו לאו אורח ארעא לאורויי ב[א]תריה, אבל אי הוו פליגי ביה לא הוה משדר קמיה להפסיד ממון ישראל, דבכל מקום שיש נדנוד חטא אין חולקין כבוד לרב, ונראה שהוקשה לרבינו ז"ל ענין זה, לפי שאין שיטה זו בשאר מקומות התלמוד אלא בהפך, וכדאמרינן בעירובין (צד, א) ורב אי סבירא ליה דאסור לימא אסור, ופריק אתריה דשמואל הוה, ומפני זה כתב דהכי גרסינן אלא אתריה דשמואל הוה, כלומר דמהכא לא תפשוט דהדר ביה רב, אלא מאי דלא שרי להו משום דאתריה דשמואל היה, ולאו אורח ארעא למישרי באתריה דשמואל מאי דאסר איה(י)[ו].
וליחנקינהו ולישדינהו באשפה אמאי ניתבינהו לנכרים. מהכא משמע דמותר למכור נבילת העוף לנכרים, ולקמן (צג, ב) בפרק גיד הנשה בפיסקת שולח אדם ירך לנכרי נראה לי דמשמע שהוא אסור אפילו שלא בפני ישראל, אלא שיש לומר דהא דשרינן הכא דוקא חנוקין, דהא חזי להו ישראל דנבלות נינהו, ולא אתי למיזבן להו מיד נכרי, אבל אתם בשחיטות (הזעצער אולי בשחוטות) דאפשר דאתי ישראל למיטעי בהו דמימר אמר ישראל דכשרות נינהו דרוב עופות שחוטין שביד ישראל כשרין ומיעוט נבלות, ואתי למזבן מיניה, הילכך אפילו בשלא בפני ישראל אסור, גזירה שמא ימסור בפני ישראל, והיינו דאמר הכא ולחנקינהו וניתבינהו לנכרים דדוקא חנוקין הא שחוטין אסור כנ"ל.
אלא לפרסומי מילתא דאסורה. כלומר ללמד לתלמידים, מפני שנחלק עליו רב בדבר זה רצה לפרסם האיסור, ואם תאמר מפני מה לא בדקן, פירש רש"י ז"ל מפני שהעופות היו דקין ומרובין לא היה יכול לבודקן ולהתירן מפני הטורח שמא יטעה באחת מהן, אי נמי איידי דקליש זיהריה דנץ לא מאדים בשר ולא מינכר, ודבר זה כנ"ל עכ"ל. ובתשובת הראשונים ז"ל משום דהני עופות איידי (דנקיטי) [דקטיני] לא מינכרא אדמימות עלייהו, ואיכא מרבוותא ז"ל שאמרו דכי אמרו דרוסה צריך בדיקה דדוקא באחד מחמשת דרכים שהוזכרו בגמרא דלא פליגי בהו רב ושמואל כגון ספק כלבא ספק שונרא דאמר אימר כלבא, ספק עאל ספק לא עאל, אי נמי איהו שתיק ואינהו שתקי, ואי נמי קטע רישא דחד מינייהו, אי נמי איהו צוח ואינהו מקרקרן, דבכל הני תלינן להקל, ורב ושמואל מודו בהו דלא חיישינן בהני חמשה הוא דאמרי דצריכה בדיקה, אבל במאי דפליגי רב ושמואל כגון דאיהו שתיק ואינהו מקרקרן לא מתכשרן בבדיקה, והיינו דלא בדקינהו שמואל להני עופות וחנקינהו ושדינהו בנהרא. ונ"ל דלא מחוור כלל, דכל הני ודאי אפילו בדיקה אינה צריכה, ותדע דהא הני חמשה לא גריעי מארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן, דאדרבה טפי איכא למיחש ביה לכולי עלמא ספק עאל ספק לא עאל, שהרי שמואל דמודה בספק עאל ספק לא עאל בנמצא צפורן בגבו של אחד מהם פליג, הלכך ודאי אפילו לרב אף על גב דמכשר ביה מכל מקום לא גרע ליה מספק עאל ספק לא עאל לשמואל, וההוא ודאי לרב אפילו בדיקה לא צריך, מדאמרינן אין אומרין שמא ארי דרסו, אלמא משמע מהאי לישנא דאין אומרין כלל ומדאין אומרים בדיקה זו למה. וכן נמי משמע לכאורה מההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי, דאמר רב אשי [מי] לא אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, ואי הויא צריכה בדיקה כנגד כל החלל כספק דרוסה הוה ליה לאסוקי בד(ו)קה ואכשרה, אלא ודאי משמע דלא בדיק לה אלא בקיעי מקום שהיה דמו מבצבץ, ועוד דלשון ספק עאל ספק לא עאל ואימר כלבא משמע ודאי מדאמרינן הכי דלא חיישינן לה כלל. והרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין דריסה אות ו) הסכים לפסקן של ראשונים אלו, וכתב ומסתברא דכל היכא דתנינן חוששין לה לא תליא בבדיקה, מדקאמר לקמן (נז, א) שמוטת גף בעוף חיישינן שמא ניקבה הריאה, ומדשמואל פליג ואמר תבדק, שמע מינה חיישינן דקאמר ליכא בדיקה אלא בה' ענינין, ומה שהוסיף בו ראיה ז"ל מלשון חוששין, אינו דאדרבה ברוב המקומות לשון חוששין במקום שאין הענינין נגמר לאיסור או להיתר אלא חוששין בו עד שתבדק, וכדאמרינן לעיל (מח, א) ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זו ואחד זו חוששין לה. ופירש רבא משמיה דרבין בר שיבא מייתינן סכינא דחליש פומיה, וכל הני דאמר בשמעתא דריסוק איברים (נא, ב) אי נפול לארעא חיישינן, הכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה אי שלים חוטרא אפלגיה חיישינן כולהו בבדיקה סגי להו כדאיתא התם וכאלה רבים. ועוד הא דאמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, ודאי משמע דמיירי במאי דקרו לה בשמעתין דרוסה או ספק דרוסה, אבל במאי דאמרינן בגמרא דלא חיישינן לה היכי אמר איהו דרוסה שאמרו והיכן אמרו דאדרבה אין חוששין לה אמרו. ומיהו רש"י ז"ל כתב ופירש הא דאמרי בני רבי חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, דהיינו ספק דרוסה, אי נמי כגון שראינו ארי שדרס ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ, ומשמע מפירושו דודאי דרוסה, כלומר שראינו שהאדים הבשר מבחוץ אף על פי שלא ידענו אם האדים מבפנים אם לא, לית ליה בדיקותא ומיד טורפין אותה, דפעמים שמאדים הבשר מבפנים ואין יכול לכוין, ומיהו בשלא האדים הבשר מבחוץ לא מחמרינן בה כולי האי, דדילמא לא שדו זיהרא כלל, ובבדיקה סגי ליה. וכן פירשו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל אומרים דאפילו לודאי דרוסה גם כן יש בדיקה, מדקאמרינן לקמן בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים, בסימנין [עד שיאדימו הסימנין] עצמן כשירה, ואמאי והלא ודאי דרוסה היא, כיון שהאדים הבשר מיהא כנגד הסימנים ואיכא ודאי זיהרא, ועוד דהא רב מורי בה מכפא דמוחא ועד אטמא, וההיא דרב ודאי בדרוסה ודאית קמיירי, דהא בספק דרוסה לא הוה (ד)מצריך בדיקה [ד]הא לא הדר ביה כמו שפירש ר' שלמה ז"ל לעיל, ועוד מדבעינן, בשמעתין וושט נקובתו במשהו דרוסתו במשהו קנה נקיבתו בכאיסר דרוסתו בכמה, דאלמא משמע דאי לאו דאמרינן דזיהרא מקלא קלי ועתיד הוא לשרוף כולו, כיון ששלט במשהו ממנו מימר הוה אמרי דאף על גב דהאדים במקצתו בבדיקה סגי ליה, אלמא ודאי אפילו ודאי דרוסה אית ליה בדיקה, ועוד קשיא לי דרבינו שלמה ז"ל כתב בריש פירקין (מג, ב) גבי נפקא מינה לספק דרוסה והכי נמי הוה מצי למימר נפקא מינה לדרוסה דהא דרוסה ודאי נמי בדקינן לה בהאדימה כדלקמן, אלא אשמעינן דחוששין לספק דרוסה. וכתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דנראה שגם רבינו שלמה ז"ל לא נקט ספק דרוסה [אלא] משום דבספק דרוסה צריך לבדוק בכ"מ גבה וכרסה (ולא מה) [ומה] שכנגד בני מעים, אבל אם היה ניכר מבחוץ מקום הדריסה לא היה צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום, ואם כדברי רבותינו ז"ל הא דאמרינן בספק קניא ספק שונרא אימר קניא כיון דניכר מקום המכה לא נפקא מינה, אלא לקנה דאי חיישינן לשונרא כיון שהאדימה משהו מבפנים טריפה, וכדאמרינן דקנה דריסתו במשהו, ואי משום קניא לא מיטרפה עד דאיכא רובא, אי נפקא מינה לוושט, דאי משום קניא לא מיטרפא בהאדימה בלבד עד דמנקיב [ל]חללו, ואם משום שונרא כיון שהאדים מבפנים ואף על גב דלא נקב טריפה, וזו צריכא עיונא.
הא דאמר רב אשי לא אמרינן ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא. תמיה לי למה הוצרך רב אשי לומר הכא נמי אימר קניא, דמשמע משום דעאיל לבי קניא הוא דתלינן בקניא ומכשרינן לה, הא לאו הכי בסתמא בשונרא מחזיקים, ואמאי אפילו בסתמא נמי ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא אמרינן, ושמא יש לומר דכי תלינן בכלבא דוקא היכא דאיכא כלבא נמי קמן ואיכא למימר כלבא ואיכא למימר שונרא, אבל היכא דליכא כלבא קמן דנתלי ביה [ב]שונרא מחזיקים, כיון דשונרא שכיח בביתא טפי, משום הכי אצטריך רב אשי למיתלי בקניא משום דעאל לבי קניא הא לאו הכי לא תלינן. ובזה יעלה בידינו תירוץ למה שפירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל בפרק השוחט (כח, א) גבי אווזא דרבא דאתי כי ממסמס קועיה דמא, ואמר רבא היכי נעביד נבדקיה ונשחטיה הא אמר רבא וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, פירשו הם ז"ל דמשום ספק דרוסה הוה בעי למבדקה, ומשום הכי לא הוה ליה בדיקה מבחוץ, דאי משום קניא ומחשש נקב אף וושט בדיקתו מבחוץ, ולכאורה קשיא להו לרבותינו ז"ל דמדאמרינן אתא כי ממסמס קועיה ספוקי הוה מספקה לן אי שונרא או כלבא או קניא, ואם כן היאך חשש לדרוסה. ועם מש"כ למעלה לא יקשה עליהם כלל, דלא אמרו אימר כלבא אלא היכא דאיכא כלבא או קניא, דאפשר למיתלי בהו, הא לאו הכי בשונרא מחזירים דשכיחי בבתי, וכן נראה מדברי ר"ת ז"ל דמספ[י]קא בתר דשכיח טפי שדינן ליה. והילכך דוקא בדעאל לבי קניא, אבל בתוספות כתבו בהפך דהכא בשלא היה להסתפק אלא או בקניא או בשונרא וכגון שהיה בבירור חתול בתוך הקנים, ולהכי קאמר דעאל לבי קניא, אבל אתי מעלמא [ו]אין אנו יודעין מי עשה אפילו לא עאל לבי קניא אין לנו לתלות בחתול, וצ"ע.
המסמסה מהו. פירש רש"י ז"ל לענין דרוסה, וכגון שדרסה שלא כנגד בני מעים אלא שדריסתו והזיקו גדול עד שנתמסמס הבשר מהו, ואמר רבי זירא הא דבעי רב אשי כבר פירשה רב יהודה אמר רב דרוסה שאמרו עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים, כלומר בהאדימה טריפה נתמסמס הבשר במקום אחד רואין אותו כאילו אינו, ואם יש בו טריפות בנטל כולו כגון צומת הגידין טריפה, דהא נמי כנטול דמי. יש מי שפירש דלאו בדרוסה מיירי כלל, מדאמרינן בסמוך אמר רב (שימי) [אשי] כי הוינן בי רב כהנא (כד) הוו מייתי ריאה לקמן ומותבינן לה והוה יתבה שפיר, וכי הוה מדלו [הוי נפלה תלחי] לגבי ריאה שנפלה תלחי תלחי לאו בדרוסה קא מיירי, ומפרשי לה לענין נשבר העצם ויצא לחוץ, דאמרינן לקמן (עו, ב) בבהמה המקשה אם עור ובשר חופין את רובו כשרה, ועלה קאמר רב יהודה שאם נתמסמס אותו הבשר כגון שהרופא גוררו הרי הוא כאלו אינו ואינו מגין כלל. והרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' שחיטה ה"ט) מפרשה בדרוסה וכנגד בני מעיים, והכי קאמר דרוסה שאמרו עד שיאדים הבשר כנגד בני מעיים (ומן הראשון) [ויש מן הראשונים] ז"ל שפירשו כן, ורבינו אפרים ז"ל כתב דהאי פירושא ליתא, דהוה ליה למימר בידוע שהיא דרוסה, אלא לענין בשר החופה את רוב הכרס קא אמר, דקיימא לן בין ברוב קרוע בין ברוב נטול, ועלה קאמר נתמסמס כאלו ניטל.
אמר רב נחמן בקוץ עד שתנקב לחלל. ופירש רש"י ז"ל דכיון שהגיע לחלל יש לחוש שמא נקבו הדקין, ובבדיקה אי אפשר מפני שאין נקב דק ניכר בהן, וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הל' שחיטה דין דריסה אות ו). וכתב הרמב"ן ז"ל דדומיא דאידך בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעים קאמר, מה התם אסורה מיד אף זו אסורה מיד, ולא דמי לישב לה קוץ בוושט דסגי ליה בבדיקה, דהתם במקום ידוע וקל לבדוק סימן אחד, אבל הכא שאין בדיקת כל מה שבחלל שנקובתו במשהו (אי) אפשר לעמוד עליו, ובדיקת חלל שבנפולה לא מחמת נקב משהו בדקינן ליה אלא מחמת קרע, והרב בעל הלכות גדולות ז"ל כתב בקוץ עד שתנקב לחלל ותטרוף בו, כלומר שבודקין אותו אם נקבה כלום מן האיברים שנקובתן במשהו. ולענין פסק הלכה בספק דרוסה כבר כתבנו למעלה הדורסין בבהמה ובעופות כל אחד לפי דינו, וכל מי שדריסתו אוסרת אפילו נכנס עם מי שדריסתו פוסלת בו לדיר או לכלוב ומקום צר שיכול לדרוס אותו, אם הוא שותק והן שותקין או שניהם מקרקרין או שהרג אחד מהם, אין חוששין להם כלל, ואי נסתפק לזו אם מן הדורסין או מן שאינן דורסין, כגון ספק כלב ספק חתול, אז אף על פי שאלו מקרקרין והוא שותק, אין חוששין להם כלל, דאמרינן שמא כלב היה, שאין לו דריסה, וכן [בנסתפק] אם נכנס הארי או החתול אם לא אומרין שלא נכנס שם, ואף על פי ששמענו אותם מקרקרין, וכל אלו החמשה דרכים לא נחלקו בהן רב ושמואל כלל. וכן בספק קניא ספק שונרא אף על פי שמבצבץ צוארו דם, אומרים שבקנה הוכה, וזה אווזא דבי ר' אשי דעל לבי קניא נכנס ארי או חתול או זאב בין בדיר של בהמות או נץ וגס ודומיהן בכלוב מלא עוף והוא שותק והן מקרקרין חזקה דרסה וחוששין [ל]הן, דאף על פי שנחלקו בו רב ושמואל וקיימא לן כרב באיסורי, בזו הילכתא כשמואל, דהא פסק אמימר כותיה דשמואל. בא בתוכן והן במקום רחב שיכולין לברוח מפניו אף על פי שרודף אחריהם והוא שותק ואינהו מקרקרין, נראה שאין חוששין להן, כמו שכתבנו למעלה, וכן נראית דער הרב בעל התרומות ז"ל. ומה שנהגו העולם להקל אפילו בשהחתול נכנס בלול התרנגולין והן צווחות והוא שותק ואין חוששין להן, כבר כתבנו בו טעם הרב בעל התרומות ז"ל, ואינו מחוור, ואפשר שהוא מפני שהחתולין מצויין בין התרנגולין ובני תרבות הן עמהם ואינן מצויין לדרוס כל כך, אף על פי שאין זה היתר מרווח, דגבי שונרא אמרו בגמרא עאל איהו בינייהו הוא שתיק ואינהו מקרקרן שמואל אסר דקסבר אזוקי מזיק להו, ושונרא דידהו הוו רגילין בהתרנגולין שלהם כמו שהם רגילין בשלנו. בא בתוך השוורים והוא שותק והן שותקין, ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן כולן צריכין בדיקה, וקיימא לן כשמואל דאסר, ואפילו האחרים שלא נמצאת צפורן יושבת על גביהן צריכין בדיקה, דכיון שנמצאת על גב אחד מהם, ראיה הוא שדרס, וכיון שדרס חוששין לכולן, ולא אמרו בקטע רישא דחד מינייהו דאימר נח רוגזיה אלא כשהרגו, אבל בדרס אחד מהן כל שכן שכועס ומכה ודורס. ולא שנא צפורן לחה או יבשה, וכל שכן מקום צפורן או חמשה צפרניו שמוטות בגבו של אלו, אפילו רב מודה בה. ונראה דדוקא בשראינוהו שנכנס לבין השוורים, אבל שור שבא לפנינו וצפורן יושבת לו על גבו, לכולי עלמא שרי, דדוקא נכנס לבין השוורים אמר, ותדע דאפילו נכנס שם לפנינו, לא מן הברי אנו אוסרין אלא מן הספק, כדאמרינן איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, ורב לטעמיה, הלכך (בין) [באם] לא ידעינן דעל, איכא תרתי ספקא אימר עאל אימר לא עאל אם תמצי לומר עאל צפורן זה לא מידי הארי ישבה לו בגבו אלא בכותל נתחכך, שאם אתה אומר אין מתחככין צפורן יושבת בגביהן יש לך לומר כמו כן כל הדורס אין צפורן נשמטת, אבל צריך עיון בתרי אי תלת כיון דאיכא הוכחה שאין המתחככין שני צפורנים או שלשה יושבת להם בגבם לעולם ובדרא דצפורנים ודאי ארי נכנס ודרסה, וקרוב מאד הדבר לאסור. ודרוסה שאמרו שחוששין לה בין ספק דרוסה, כגון הני דאמר דעאל ויתיב בינייהו והוא שתיק ואינהו מקרקרן או ארי שנכנס לבין השוורים וצפורן יושבת בגבו של אחד מהם. אי נמי ודאי דרוסה כגון שראינו שדרס ונמצאת מקום הדריסה שהאדים מבחוץ, ואפילו כנגד בני מעיים אין אוסרין אותו מיד, אלא בודקין אותו מבפנים, ואם האדים הבשר מבפנים משהו באחד בכל המקומות שכנגד כל החלל מכפא דמוחא ועד אטמא טרפה דודאי עשוי הארס לנקוב הדקין או הכרס או הריאה, או אחד משאר אברים שהבהמה נטרפת בהן, ואף על פי שלא שלט בהן עדיין, אבל סימנין שהן קשין אצל הדריסה אין אוסרין כשהאדים הבשר כנגדן עד שיאדימו סימנין עצמן מצד חלל הסימנין, אבל אם האדימו סימנין עצמן בעור החיצון לא, שאין הארס שולט בהן, אלא אם כן שלט ועבר בעור הפנימי, וכדאמרינן (מג, א) בוושט חיצון אדום ופנימי לבן, למאי נפקא מינה לספק דרוסה דמשמע דעד שימצא בפנים קורט דם אינה נטרפת, דאי לא כן לא יהא לה בדיקה לעולם דדילמא חיצון האדים פנימי לא האדים ואינו ניכר וטריפה. ואף על פי שיש מרבוותא ז"ל [ש]חלקו בודאי דרוסה, ואמרו שאין לה בדיקה לעולם, דפעמים שעבר הארס ואינו ניכר. כבר הכריחו הענין רבותינו בעל התוס' ז"ל ונראין דבריהם, וכדאי ראיותיהם לסמוך עליהם. (אפ"ה) [אע"פ] שאמרו להקל ואם הנדרס הוא עוף בודקין את הקנה שיש לו בדיקה מבחוץ ושוחטו ואחר כך חותך הוושט והופכו ובודקו בפנים, ואם בהמה יש מי שאומר שאין לו תקנה, שהרי וושט אין לו בדיקה מבחוץ ואי אפשר לשוחטו ואחר כך לבדקו, דדלמא במקום דריסה קא שחיט. אבל רבינו שלמה ז"ל כתב בריש פירקין (מג, ב) דאפילו בהמה אית ליה בדיקה, דבשלמא גבי נקב איכא למימר דילמא במקום נקב שחיט, אבל גבי דרוסה כיון דמקומו מאדים אפילו שחט בו [יש] היכר במשהו עד כאן, ושיעור דריסת קנה במשהו אף על פי שנקיבתו בכאיסר דזיהרא מיקלא קלי ועתיד הוה לישרף כולו, אף על פי שאין בדריסתו עכשיו אלא כל שהוא. ונתמסמס הבשר כנגד החלל אף על פי שלא האדים, אם נתמסמס כל כך שיהיה הרופא גוררו ומעמידו על בשר חי, אף על פי שלא נמצא קורט דם בפנים ולא בבני מעיים כלל, טריפה, כדברי הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל (פ"ה מהל' שחיטה ה"ט). וכל אלו שאמרו צריכין בדיקה אם העמידן שנים עשר חדש וחיו בידוע שהן כשרין. וכדאמרינן לקמן (נז, ב) אמר רב הונא סי' לטריפה שנים עשר חדש, ואם נקבה עד שתלד, ואפילו תוך שנים עשר חדש ולא שהיתה טעונה כשנטרפה וילדה לאחר שנטרפה אלא כל שנתעברה לאחר מכאן וילדה ולקמן יתבאר זה בע"ה. וכתב בעל הלכות גדולות וכל היכא דבעי בדיקה כגון דרוסה ונפולה ודומה להן אי שחט להו אסירן. ורבנן קמאי (הוו) [הוא] דהוו חכימי למבדק, אבל השתא ליכא למיקם עליו שפיר, ואמור רבנן לזכר שנים עשר חדש ולנקבה כל שאינה יולדת (הזעצער: אני חושב שצריך להיות ולנקבה כל שיולדת כמימריה דרב הונא), וכן כתב רש"י ז"ל משמו למעלה (נד, א) בשמעתא דנפולה, וכתב רש"י ז"ל ולי נראה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומותר לסמוך עליו כדכתיב (דברים יז, ט) אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אבל הוא יזהר יפה להביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאים בדבר, כי היכי דנימטי שיבא מכשור', וההוא דאתא לקמיה דשמואל [שאני התם] דארס נץ קלוש ואינו ניכר, ולפיכך אין לו בדיקה, וזהו שלא בדקן שמואל. ולענין להשהות שנים עשר חדש, אם הן רבים אסור, שמא יבא לידי תקלה, וכדאמרינן בעובדא (דשרפנא) [דשרקפא] דספק דרוסות ולישהינהו שנים עשר חדש אתי בהו לידי תקלה, פירוש משום שהם רבים ואפשר שיכשל באחד מהן. ואם נתערב אחד מאלו ספק דרוסות בין אחרים [ה]מותרין, כבר כתבנו למעלה מה (שנסתפק) [שיש להסתפק] בזה.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |