אבן האזל/גזלה ואבדה/ט

אבן האזל ‏ גזלה ואבדה ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הגוזל קרקע [מחבירו] והפסידה כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות או שקצץ את האילנות ושחת את המעיינות והרס הבנין חייב להעמיד לו בית או שדה כשהיו בשעת הגזלה או ישלם דמי מה שהפסיד. אבל אם נשתנה מאליה כגון ששטפה נהר או נשרפה באש שירדה מן השמים אומר לו הרי שלך לפניך שהקרקע בחזקת בעליה קיימת ואין אחריות הפסדה עליו אא"כ הפסיד בידו מה שאין הדין כן במטלטלין כמו שבארנו.

השגת הראב"ד: אבל אם נשחתה. א"א (תימה הוא זה שהוא לא ביאר) [נ"א אמת הוא זה אלא שלא ביאר] כן שהרי עשה עבדים כקרקעות לענין גזלה שהרי הזקינו אומר לו הרי שלך לפניך, מיהו הני מילי לענין כחושה אע"ג דלא הדרא גזלה מיהא בעינה איתא ואומר לו הרי שלך לפניך אבל מ"מ נגזלים הם ונקנית ביאוש דכתיב וישב ממנו שבי ואמרינן העבד שנשבה ופדאוהו לשם בן חורין אחר יאוש לא ישתעבד לא לראשון ולא לב' (אלא) [אלמא] לאו כקרקע דמי דהא קני נפשיה ביאוש הילכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו שהרי משמת אין שלו לפניו וכשמת לגזלן מת עכ"ל.

כתב המ"מ וז"ל ועל מש"כ רבינו משא"כ הדין במטלטלין או בעבדים הר"א ז"ל חלק בעבדים בין הזקינו שאומרים לו הש"ל ובין מתו או נשרפו שאינן בעולם ועדיין לא עלה תירוץ לדברי רבינו שכתב כמו שבארנו והוא שם לא חלק בזה בפ"ג ואם זה מלשון רבינו פירושו או בעבדים הדין כן כמו קרקעות והנכון שהוא ט"ס עכ"ל, וע"פ דברי המ"מ נשמט בגירסא שלנו תיבות או בעבדים, והש"ך בחו"מ סי' שס"ג השיג ג"כ על הראב"ד והוכיח דבודאי אין חילוק מקרקעות לעבדים וגם אם מתו פטור, ומקודם נבוא לדברי המ"מ שכתב דהראב"ד לא תירץ מש"כ הרמב"ם כמו שבארנו, ובפ"ג מה' גזילה לא חלק בין כחשו למתו או נשרפו, ולדעתי שפיר מוכח להדיא בדבריו בפ"ג לחלק בזה דעיקר טעם דפטור בקרקעות אפי' נשרף הבית הוא משום דגם מקודם הי' עומד ברשות הנגזל והגזלן לא הוציא מרשותו וכמש"כ הרמב"ם כאן שהקרקע בחזקת בעלים קיימת ואין אחריות הפסדה עליו, אבל בפ"ג מה' גזלה כתב דין עבדים והזקינו בין כל אלה שאומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר אותה בעצמה והיינו דיש על הגזלן דין חזרה אלא שמחזיר הגזלה כמו שהיא, וא"כ כבר ביאר שם הרמב"ם דדוקא עבדים והזקינו שיש מה להחזיר, אבל מת או נשרף שאין מה להחזיר חייב לשלם.

ובעיקר מה שכתב הראב"ד לחלק בין עבדים לקרקעות כתבו כן בתוס' בב"מ ר"פ א"נ דהא דקרקע אינה נגזלת אינה מן המקרא אלא משום דאי אפשר לזוזה ממקומה אבל עבדי דניידי אע"ג דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול אלא דהתוס' כתבו זה לענין לעבור בלא תגזול, והרמב"ם אינו סובר כן דכתב בפ"ז מה' גנבה הל' י"א דגם על קרקע עובר בלא תגזול, וחלוק זה יהי' צ"ל לשיטתו לענין קרא דוהשיב את הגזלה דנתמעטו קרקעות ועבדים שהוקשו לקרקעות.

אכן בעיקר החילוק בין שהזקינו דאמרינן דאומר לו הש"ל משום דנתמעט מקרא דוהשיב ובין מת או נשרף דצריך לשלם דמיו, נראה דהוא עפ"מ שכתבתי בפ"א מדברי הספרי דאיכא תרי קראי חד והשיב כשהגזילה בעין וחד ושלם כשאין הגזילה בעין, ונמצא דאפי' הני דנתמעטו מקרא דוהשיב לא נתמעטו מקרא דושלם, ואם נאמר דבקרקע נמי עובר בלא תגזול היה צריך להיות ג"כ בכלל זה לחייב בדין ושלם. אלא דמ"מ כיון דאיכא סברא בהא דקרקע אינה נגזלת שלא גזל אותה מהבעלים כלל לכן אף אם עובר בלא תגזול בזה שהוא מונע תשמיש הבעלים מ"מ אין על מה לחייבו בתשלומין כיון שלא לקח מהבעלים כלום.

עכ"פ לענין תשלומין שפיר מבואר דיש חילוק בין קרקעות לעבדים, אלא שאנו צריכים להוסיף דמה שאנו מחלקים בין עבדים והזקינו ובין מתו דאף דגבי גזל מטלטלין אנו אומרים דבהמה והזקינה משלם כשעת הגזילה ואינו אומר הש"ל משום דאינו השבה בעין, ובעבדים אף דאנו אומרים דחייב עליהם בדין ושלם כשהגזלה אינו בעין, מ"מ בעבדים והזקינו מחזירם כמו שהם היינו משום דהך דינא דאם הגזילה אינו כמו שהיתה נקרא דאינו בעין ואינו מקיים והשיב וחייב בדין תשלומין זה אנו למדים מקרא דוהשיב את הגזלה אם כעין שגזל יחזיר, אבל עבדים שנתמעטו מקרא דוהשיב אנו אומרים דכ"ז שהוא מחזיר הגזלה אפי' אם יש בה חסרון שאינה כמו שהיתה אינו חייב בדין ושלם. ולענין זה הוא שנתמעטו עבדים מקרא דוהשיב את הגזלה, ובדברינו מבואר ליישב מה שהקשה הש"ך בסי' שס"ג על הראב"ד וז"ל מ"מ בהא דס"ל להראב"ד דכשנשרף העבד חייב אין דבריו נלפע"ד דהא עבד איתקש לקרקע והיאך נימא דהוקש לחצאין לענין כחש דלא הדרא ולא לענין נשרף וכו' וכבר בארנו ליישב זה וכנ"ל.

אכן מה שהקשה עוד מהא דאמרינן דתוקף עבדו של חברו ועשה בו מלאכה פטור, ומוכח דלא מהני גזלה בעבדים, זה צריך ביאור ונראה דגם זה מיושב בדברינו דמה דפטור מלשלם שכר מלאכה בתוקף בהמה של חבירו הוא משום דקנה בבהמה קנין גזילה וזהו נמי מדין שאנו למדים מקרא דאשר גזל דאם אינו כעין שגזל קנאו בשינוי, וה"נ דאינו משלם שבח, וכבר בארנו זה בפ"ב במה דתולה הגמ' דין שבח בדין שינוי קונה דהכל נלמד מקרא דאשר גזל, ולכן עבדים דנתמעטו מקרא דאשר גזל אינו קונה אותם בשינוי ולא זכה בשבח אפי' בשבחא דבידים כיון שאין לו זכות גזילה ושפיר צריך לשלם מה שנשתמש בעבד הגזול כמו אם נשתמש בלא גזילה, ורק שלא בשעת מלאכה פטור משום דניחא לבעלים, אבל בשעת מלאכה שפיר חייב:

ו

גזל שדה ומכרה והשביחה הלוקח אם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה מבעל חוב והקרן נוטל עם שאר השבח מן הגזלן.

השגת הראב"ד: גזל שדה ומכרה וכו'. א"א בשקבל עליו אחריות עכ"ל.

המ"מ כתב על דברי הראב"ד וז"ל ודברי תימה הם דהא אסיקנא שם בפ"ק דמציעא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ שלא פירש לו את השבח וכו' ואחריות ט"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר, ואפשר שהר"א ז"ל סובר שאם קבל עליו אחריות בסתם אף השבח בכלל, ואם לא קבל עליו אחריות כלל חייב באחריות הקרן מפני שהוא ט"ס אבל לא בשבח, ולא כן פירשו שאר המפרשים ז"ל עכ"ל, ומה שכתב המ"מ בלשון ואפשר הנה הדברים מבוארים להדיא בפירושי הראב"ד, וגם מה שכתב דלא כן פירשו שאר המפרשים ג"כ אינו מוכרח כמו שנבאר, והנה בהא דאמר רב המוכר שדה לחברו ונמצאת שאינו שלו דיש לו מעות ויש לו שבח פי' הבעל המאור דהוא בלא כתב לו אחריות, משום דאחריות ט"ס ושמואל נמי מודה בשדה גזולה דהוי כהלואה וכמש"כ בתוס', והראב"ד בש"מ כתב ע"ז וז"ל, א"א אני איני אומר כן כי זה הטעם אינו כלום שהרי לא היה יודע שאינה שלו ואדעתא דארעא נחית ועביד אינש דזבין ארעא ליומא לדעת שמואל, אבל הטעם דבשכתב לו אחריות סתם דברו רב ושמואל, ורב סבר אחריות סתם אף על השבח, ושמואל אמר על השבח לא כדאמר לו שמואל לרב שמואל בר שילת אמליך וכתוב שופרא שבחא ופירי, כלומר אע"פ שצוה לכתוב אחריות צריך להמלך על השבח עכ"ל, וכן הביא הש"מ מדברי הראב"ד בפירושו בהא דאמר רב יש לו מעות ויש לו שבח שכתב וז"ל, ואע"פ שקבל עליו אחריות סתם דקסבר רב שבח אינו צריך לימלך עכ"ל.

והנה אף דעיקר טעמא שחולק הראב"ד על הבעה"מ הוא דאינו סובר דשמואל מודה בזה דאחריות ט"ס, מ"מ זה אינו אלא עיקר ההכרח שמכריח לו לפרש דמיירי בכותב לו אחריות סתם, אבל ממילא מוכח מדבריו דגם רב לא סבר לגבי שבח אחריות ט"ס אלא דאם קבל עליו אחריות סתם גם השבח בכלל וזהו שיטת הראב"ד כאן.

וכשיטת הראב"ד משמע מדברי הר"ח ז"ל הובא בש"מ דבהא דאמר בגמ' והאמר שמואל שבח שפר ושעבוד צריך לימלך כתב הר"ח וז"ל ואי אמרת אחריות ט"ס הוא ואע"ג דלא כתב כמו שכתב דמי, אמאי לית ליה שעבוד עכ"ל, ומוכרח דרק משעבוד פריך, וקצת יש להוכיח מפירש"י ג"כ דאינו מפרש כפי' הבעה"מ דפלוגתא דרב ושמואל הוא במוכר בלא אחריות משום דאחריות ט"ס, אלא כפי' הראב"ד דהוא במוכר באחריות סתם, דבהא דאמר רבא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ שלא פירש לו את השבח, ואחריות ט"ס הוא וכו' פירש"י ואע"פ דלא פירש ולית לן דשמואל דאמר שבח צריך לימלך, ואחריות טעות סופר הוא ולית לן דשמואל דאמר שעבוד צריך לימלך, ומוכח להדיא דהא דאמר ואע"פ דלא פירש לו את השבח היינו דקבל עליו אחריות סתם כיון דלא כלל ביחד הא דאע"פ שלא פירש עם הא דאחריות ט"ס ופי' שהם שני ענינים וכיון דמימרא דרבא הרי הוא לפסוק כרב א"כ ודאי דה"נ מפרש עיקר מימרא דרב, וזהו כפי' הראב"ד.

-השמטות ומלואים-

לעיל בד"ה וכשיטת, הבאתי דמשמע כן מדברי הר"ח דאהא דמקשה בגמ' מהא דאמר שמואל שבח שפר ושעבוד צריך לימלך כתב הר"ח ואי אמרת אחריות ט"ס ואע"ג דלא כתב כמי שכתב דמי אמאי לית ליה שעבוד, ומוכרח דרק משעבוד פריך ע"ש וע"ז העירני הרב ר' נטע פריינד נ"י דלפ"מ שכתבתי בסוף א"כ בבע"ח גם הראב"ד מודה.

ואפשר יש לבאר בדברי הר"ח דפריך רב משעבוד דהר"ח סובר כשיטת הראשונים דאחריות ט"ס היינו כגון דקאמר לסופר והסופר שכח לכתוב והקשו הראשונים דא"כ מאי פריך מהא דצריך לימלך הא צריך לימלך דבלא אמר לסופר לאו ט"ס הוא, ונראה דלגבי עיקר המקח גם הם מודים דלא צריך לימלך דהוי כמקח טעות אלא לגבי שבח דהוה משום שקבל אחריות ולכן צריך לומר, ולפי"ז מיושב מה דפריך רק משעבוד משום דעל השבח צריך לימלך. [עד כאן].

אכן לכאורה שיטה זו תמוה טובא דאיך אפשר לומר דהא דאחריות ט"ס אינו על הקרן ולא על השבח, דהא בהא דאמר שמואל בע"ח גובה את השבח אמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום וכו' וא"ל רחב"א לרבא אלא מעתה מתנה דלא כתב ליה הכי ה"נ דלא טריף שבחא א"ל אין, וכן פסק הרי"ף וכל הפוסקים לחלק בין מכר למתנה, ומוכח דבמכר בכל גווני בע"ח גובה את השבח, וכן כתב הרמב"ם בפכ"א מה' מלוה הל' ג' וז"ל ואפי' לא כתב כבר נודע שזה דין המוכר עם הלוקח, והראב"ד לא השיג שם על הרמב"ם ומוכח דמודה לו דאפי' לא כתב אחריות גובה בע"ח את השבח והלוקח גובה השבח מן המוכר.

ונראה דהראב"ד אינו חולק אלא בנמצאת שאינה שלו ולא בטרף בע"ח, וטעמא, דהא בבע"ח מעיקר דינא אינו גובה שבח שכנגד הוצאה ורק משום שכך כותב לו גובה דהלוקח השביח על דעת זה שיגבה מן המוכר בשביל שכתב לו, וא"כ הוא להיפוך דלא בשביל שגובה הבע"ח כתב לו אחריות אלא שבשביל שכתב לו שישלם לו שבח לכן גובה הבע"ח, וע"כ דניחא למוכר להעמיד הקרקע בפני בעל חובו שיגבה אותה עם שבחה, ובזה שפיר אנו אומרים דאע"פ שלא כתב לו כמו שכתב דבודאי על דעת כן מכר לו כיון דבסתמא כך דינו של מוכר עם הלוקח, ואם אינו רוצה לקבל אחריות או שלא לשלם בעד שבח עליו להתנות, אבל בלוקח מגזלן הא לא ניחא ליה לגזלן בזה שנוטל הנגזל את השבח אלא שמדינא נוטל השבח היתר על ההוצאה, ולכן אמרינן דמה דאחריות הוא ט"ס הוא רק נגד הקרן אבל על השבח לא נתחייב כ"ז שלא נתחייב בפי' וכמו שכתב הר"ח דהא דאמר שמואל שבח שפר ושעבוד צריך לימלך דאינו נסתר משום הא דאחריות ט"ס אלא שעבוד ומוכח דשבח שפר קיי"ל כשמואל דצריך לימלך:

טז

אין בעל השדה צריך לעשות מודעה על מכר זה הואיל והוחזק זה גזלן על שדה זו ואין ראייתו בה ראיה ואין צריך למסור מודעה ואין דין גזלן כדין האונס את חבירו ותלה אותו עד שימכור לו, שזה האונס אינו רוצה לגזול ולא גזלו עדיין כלום, לפיכך אם לא מסר המוכר האנוס מודעה ממכרו קיים.

השגת הראב"ד: אין בעל השדה וכו'. א"א זה אינו מחוור והרב ז"ל חולק עליו בהלכות והעיקר כדברי הרב ז"ל שאם היה כדברי זה המחבר דרב הונא הוא מפליג בזה למה ליה למהדר דרב ביבי מימרא היא ומימרא לרב הונא לא סבירא ליה והא בכה"ג רב הונא נמי הכי ס"ל עכ"ל.

המ"מ סיים דבריו וכתב וצ"ע היאך חלק בין זה לההיא דתליוה וזבין אחר שהגמרא משוה אותן עכ"ל, וגם הכ"מ והלח"מ שתקו כאן ולא כתבו ישוב לדעת הרמב"ם, והב"ח בסי' ר"ה וכן הגר"א ז"ל בסי' קנ"א כתבו דהרמב"ם אינו גורס כן בגמ' והגר"א ז"ל כתב שהוא הוספה מאיזה גאון והנה מה שכתבו דמדברי הרי"ף והרא"ש מוכרח דאינם גורסים זה בסוגיא ודאי כונתם דכיון שכתבו על הא דרב ביבי ודוקא במסר מודעא אזביני אבל אי לא מסר מודעה לא דקיי"ל כרב הונא דאמר תליוה וזבין זביניה זביני, ומוכח מדבריהם דרב ביבי אינו חולק על רב הונא, אבל באמת א"א לפרש בדברי הרי"ף והרא"ש דכונתם לפרש כן בדברי רב ביבי דהא רב ביבי קאי על מה דאמר רב נחמן אמר לי הונא כולן שהביאו ראיה וכו' גזלן שהביא ראיה אין ראיתו ראיה, וע"ז אמר ורב ביבי מסיים בה משמיה דר"נ קרקע אין לו אבל מעות יש לו בד"א שאמרו עדים בפנינו מנה, ואם נימא דהרי"ף מפרש כן דברי רב ביבי א"כ מה דאמר ר"נ אמר לי הונא גזלן שהביא ראיה אין ראיתו ראיה מיירי במסר מודעא וא"כ מאי קמ"ל פשיטא דמודעה מהני ואף דאפשר לומר דקמ"ל דמודעה מהני דהא קיי"ל דלא כתבינן מודעא אזביני אא"כ ידעינן דאניס כמעשה דפרדיסא וקמ"ל דבגזלן אין צריך להוכיח על אונסו, א"א לומר כן דא"כ מה אמר מאי קמ"ל תנינא לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל דהא קמ"ל דאפי' באמרו עדים בפנינו מנה לו ודמהני מודעא, ועוד מה מתרץ קמ"ל לאפוקי מדרב דאמר ל"ש אלא דאמר לו לך חזק וקני. אבל בשטר קנה קמ"ל כדשמואל דאמר עד שיכתוב לו אחריות נכסים דמנ"ל זה כיון דמיירי במסר מודעה ובזה ודאי אפי' בשטר ואחריות נכסים לא מהני וע"כ דודאי רב לא מיירי במסר מודעא דא"כ פשיטא ולא נחת לאשמעינן דגזלן הוי אונס דזה ודאי פשיטא, וא"כ א"א לומר דרב ביבי מיירי במסר מודעא דא"כ פשיטא דקרקע אין לו.

וע"כ דהרי"ף הביא דברי רב ביבי שהם כפשטן אפי' לא מסר מודעא, וכתב ע"ז ודוקא במסר מודעא אזביני, אבל לא מסר מודעא לא דקיי"ל כדרב הונא והיינו דלא קיי"ל בזה כרב ביבי, והביא הרי"ף רק עיקר הדין ולא הביא לשון הגמ'. ואדרבא מדברי הרי"ף יש להוכיח דסומך על הסוגיא דרב ביבי ורב הונא חולקים, דאל"כ למה כתב דקיי"ל כדרב הונא דהא לא מצינו מי שחולק על רב הונא והי' לו לכתוב דאמר רב הונא, וע"כ דמשום דרב ביבי באמת חולק על רב הונא ולא מיירי במסר מודעה, וע"ז כתב הרי"ף דלא משכחת הא אלא במסר מודעה ולא תיקשי על הרי"ף דבמסר מודעא פשיטא דהרי"ף בא להשמיענו דבלא מסר מודעה לא קיי"ל כרב ביבי, ועוד דאגב משמיענו דמסר מודעא מהני דודאי הוי אונס וכנ"ל.

ומה שהוכיח הגר"א ז"ל מקושית התוס' בדף מ"ז ע"ב בד"ה ורב ביבי מסיים דהא רב ביבי פליג על רב הונא, ורב הונא לא איירי במנה אלא בהודה אינו הוכחה לומר בשביל זה דהגירסא אינה עיקר דהרמב"ן כותב תמיד היכי דאיכא בש"ס הוספה מדברי הגאונים וגם הראב"ד היה יודע מזה וגם הרשב"א בש"מ הביא זה ולא הזכיר שאינה מדברי הגמ', ועיינתי בדקדוקי סופרים שמביא גירסאות מהרבה כ"י ובכל הכ"י איתא כן, ומש"כ התוס' דק"ק הלשון י"ל דרב ביבי מסיים זה משמיה דרב נחמן שהוסיף על מה דאמר רב הונא דגזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה דאמר ע"ז רב נחמן קרקע אין לו אבל מעות יש לו בד"א שאמרו בפנינו מנה לו, דהכל מדברי רב נחמן דסובר דאפי' במנה לו אין לו קרקע אבל רב הונא בעצמו שפיר לא איירי אלא בהודה לו וכמש"כ התוס' עכ"פ א"א ליישב דברי הרמב"ם באופן זה.

והנראה בדעת הרמב"ם דסובר דזה ודאי דמה דאמר רב נחמן בשם רב הונא דגזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה דהוא בכל גוונא דדוחק הוא לפרש כפי' התוס' דרב הונא מיירי באמרו בפנינו הודה ולא באמרו בפנינו מנה לו, דא"כ לא הוי ליה למסתם ולומר דאין ראייתו ראיה כיון דמשכחת לה דראייתו ראיה, וכיון דרב הונא בעצמו סבר דתליוה וזבין זביניה זביני, ע"כ אנו צריכין לחלק בין אנס לגזלן, וכבר כתבנו דא"א לומר דרב הונא מיירי במסר מודעא כמש"כ הרי"ף וכמו שבארנו דאין כונת הרי"ף לזה, ומה דפריך הגמ' מדרב ביבי אדרב נחמן הוא משום דצריך לבאר עיקר הבנת דברי הרמב"ם במה שחלק בין גזלן לאנס, דאם נאמר דעיקר החלוק הוא דגזלן כיון שכבר נגזל ממנו הקרקע לא גמר ומקנה ודוקא באנס שהיא עתה ברשותו א"כ גם בלקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעה"ב לא מהני נתן מעות, אבל יותר נראה דדוקא בגזלן דכיון שכבר גזל ממנו הקרקע דאף דהקרקע אינה נגזלת מ"מ בפועל אינה תחת רשותו ואינו רוצה להחזירה לו אלא שאנסו למכרה לו, א"כ כשמכרה לו מאונס ולקח דמים אינו אלא שהציל הדמים, אבל לא גמר ומקנה כלל כיון שכבר היא גזולה ואין זה מעשה מכירה, משא"כ בלקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעה"ב כיון דהלוקח אינו גזלן ויחזיר לו בדיינים, א"כ אפי' אם מכר לו מיראת הסיקריקון הוי מעשה מכירה, כיון שלקח מעות מהלוקח שאינו מחזיק הקרקע בגזל.

והנה מדברי הרמב"ם מוכח כהסבר האחרון דהא כתב ואין דין הגזלן כדין האונס את חברו ותלה אותו עד שימכור לו, שזה האנס אינו רוצה לגזול ולא גזלו עדיין כלום, ומוכח דלא רק בשביל שכבר גזלו ממנו הקרקע אלא בשביל שהאנס אינו רוצה לגזול וכיון שהלוקח מן הסיקריקון ג"כ אינו רוצה לגזול לא סגי בזה שהסיקריקון כבר גזל כיון שהלוקח אינו רוצה לגזול שפיר הוי מעשה מכירה בלקיחת הדמים.

ולפי"ז שכתבנו קשה דכיון שהוכחנו לדעת הרמב"ם דלרב הונא דסבר תליוה וזבין זביניה זביני, וכאן אמר בסתמא דגזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה דמשמע אפי' הביא עדים שבפניהם מנה לו מוכרחים אנו לחלק בין גזלן ואנס, א"כ קשה בהא דאמר הגמ' מאי קמ"ל תנינא וכו' לאפוקי מדרב וכו' דהא לקח מסיקריקון דינו כדין אנס ומהני ביה ראיה שבפניהם מנה, וא"א לומר דע"ז קאי מה דאמר רב הונא גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה, ולכן צ"ל דכל מה דאמר שם מאי קמ"ל תנינא וכו' לאפוקי וכו' הכל מדברי ר"נ והכי משמע דאם הוא מדברי הגמ' הו"ל להמתין עד סוף דבריו של ר"נ והו"ל לסיים מקודם מה דרב ביבי מסיים משמיה דר"נ, אלא דהכל הוא מדברי ר"נ דאמר אמר לי הונא, ובאמת ר"נ לא סבר כהא דאידך דר"ה דתליוה וזבין, ולכן אינו מחלק בין גזלן לסיקריקון, ולכן ע"ז שפיר רב ביבי מסיים משמיה דר"נ קרקע אין לו אבל מעות יש לו בד"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו דגם בלקח מסיקריקון ואמרו עדים בפנינו מנה לו לא קנה דלית ליה תליוה וזבין זביניה זביני, ולפימש"כ הוי מצי הגמ' להקשות מתחלת דברי ר"נ, אלא דאינו מפורש להדיא בדברי ר"נ דמיירי אפי' באמרו עדים בפנינו מנה לו, ולכן מקשה מדברי רב ביבי דאמר להדיא באמרו עדים בפנינו מנה לו, וקאי על לקח מסיקריקון כדאמר מעיקרא להדיא, ומוכח דלא סבר תליוה וזבין זביניה זביני.

ולכן ע"כ מוכרח דר"נ לפי"מ דמסיים רב ביבי ורב הונא פליגי ור"נ לית ליה כרב הונא אבל להלכה דקיי"ל כר"ה כדפסיק רבא הלכתא ובהא דאמר ר"ה גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה ודאי הוא בכל גוונא אפי' באמרו עדים בפנינו מנה לו, וע"כ אנו צריכים לחלק בין גזלן לאנס ור"ה לא קמ"ל כלל לדינא דסיקריקון דמתני' דסיקריקון ע"כ לא מיירי באמרו עדים בפנינו מנה לו, וכדאמר רב להדיא ל"ש אלא דאמר לו לך חזק וקני ופליג אשמואל בשטר אבל לא מיירי בנתינת כסף כיון דאית לן תליוה וזבין זביניה זביני, וע"כ דהא דאמר ר"ה גזלן שהביא ראיה אין ראייתו ראיה דהוא בכל גווני אפי' באמרו בפנינו מנה, לא קמ"ל מידי בדין סיקריקון ורק ר"נ הוא דאמר הכי, ולא תיקשי מאי קמ"ל תנינא דזה גופא קמ"ל דאפי' באמרו בפנינו מנה לו לא קנה שאין דין הגזלן כדין האנס וכמש"כ הרמב"ם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.