ערך/אין אדם משים עצמו רשע

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי אין אדם משים עצמו רשע

באיסור דרבנן

אחרונים דנו האם הכלל שאין אדם משים עצמו רשע נאמר רק בנוגע לאיסורי תורה או אף בנוגע לאיסורים מדרבנן, ויש שתלו זאת במחלוקת ראשונים.

בארעא דרבנן (אות יז) הסתפק בזה והסיק שגם באיסור דרבנן אומרים אין אדם משים עצמו רשע. וכן נקט באורך בשדי חמד (מערכת האל"ף אות לג).

בקהלת יעקב (אות י"ז) תלה נדון זה במחלוקת הראשונים שהביא בא"ז (כתובות יח), שדעת הרמב"ן, הרשב"א והרא"ה בדעת רש"י שאין אומרים כלל זה בעבירה דרבנן. וכן כתב הברכי יוסף (חו"מ סימן לד אות לד) שנחלקו בכך ראשונים, שדעת הרמב"ן והרשב"א שאף בעבירה דרבנן אין אדם משים עצמו רשע, ודעת הרא"ה ורש"י אליבא דהרמב"ן במשחק בקוביא שהוא מדרבנן אומרים אין אדם משים עצמו רשע.

ובכתב סופר (יו"ד סימן פא) כתב שרוב הראשונים סוברים שאין נאמן לשום עצמו רשע אפילו בדרבנן, ויש שלמדו זכות על רש"י שאף הוא סובר כן ורק במשחק בקוביא שבעצם הדבר אין איסור אפילו מדרבנן ורק פסול עדות מדרבנן הוא, דווקא שם ס"ל דנאמן.

גם הבית שלמה תבנית:יו"ד סימן לב כד: פשיטא ליה שגם בדרבנן אאמע"ר ומוכיח כן מדברי הראב"ד. וכן הוכיח בישועות יעקב (אהע"ז סימן קסז סק"ו ד"ה ובגוף) שאומרים כן אף בעבירה דרבנן מדברי הראב"ד, ועי' שדי חמד שם שדן בראייתו.

ובשו"ת יד יוסף (סימן כז) השיג על דעת האומרים שבאיסור דרבנן אין אומרים כלל זה, מדברי הריב"ש (סימן שצו) שמוכח מדבריו שאף באיסור דרבנן אין אדם משים עצמו רשע.

ובישועות יעקב (שם) כתב שנחלקו בנדון זה האחרונים שו"ת פני משה ומהור"א ששון, האם אומרים כלל זה בעבירה דרבנן.

בשו"ת מכתם לדוד (י"ד סימן לד צז/סו.) כתב שבדברי הפוסקים מבואר שאומרים אין אדם משים עצמו רשע אף באיסור דרבנן. וכן האריך בשו"ת ברית אברהם (סימן יג) להוכיח שגם בדרבנן אומרים אין אדם משים עצמו רשע. וכן נראה מדברי הבית שמואל (סימן קנב ס"ק י"ג) שפשוט לו שכלל זה נאמר אף ביאסורים דרבנן. וכן נטק בפשטות בשו"ת זרע אמת (ח"ב סימן קה).

ובשו"ת שואל ומשיב (מהדורא ב' סימן פג ד"ה והנה בשנת תרי"ג) נקט שאף באומר שאינו עושה כפי שראוי לעשות אינו נאמן, והוכיח השדי חמד מדבריו שכ"ש באיסור דרבנן. וכן כתב הקצות החושן (סימן לה סק"ד) שכל שאומר שלא עשה כדין אמרינן אין אדם משים עצמו רשע.

ובתפארת ישראל (יבמות פ"ו מ"ה אות כב) כתב מסברא שכיון שטעם הכלל שאין אדם משים עצמו רשע הוא משום שאדם קרוב אצל עצמו, אם כן מאי שנא איסור דרבנן מאיסור תורה.

אמנם דעת התומים (כללי מיגו אות קה) שאין אומרים באיסור דרבנן אין אדם משים עצמו רשע. וכן נוטה דעת העמודי אש (לג:) שבדרבנן אין אומרים כלל זה. וכן הסתפק בדין זה הנודע ביהודה (מהדורא תניינא סימן קנו)

לעיון נוסף

פני משה (ח"ב סימן קה), זרע אברהם (יו"ד סימן יד), ברכי יוסף (חו"מ סימן לד אות לד), פני יהושע (כתובות שם), יעיר אוזן (מערכת האל"ף אות נ"ט), מוהרח"א בקונטרס שבסוף ספר אשדות הפסגה (ז:.). פתחי תשובה (אה"ע סימן ז ס"ק ט"ז ד"ה ואח"כ בסימן י"ג), פתחי תשובה (אה"ע סימן קסט ס"ק כ"ד ד"ה ועיין עוד), חשק שלמה (סימן לט אות מז). חינא וחסדא (ח"ב כט::)

האם אומרים אין אדם משים עצמו רמאי

בכנסת הגדולה (חו"מ סימן לד אות סח) כתב בשם מהר"ם מינץ (סימן עד) דכשם שאומרים אין אדם משים עצמו רשע כך אומרים אין אדם משים עצמו רמאי. ובשדי חמד (מערכת האל"ף, אות לג) תמה מאי קמ"ל הלא העושה רמאות עובר לכל הפחות על איסור דרבנן ואם כן הרי הוא בכלל משים עצמו רשע. ועוד הוכיח מדין האומר עשיתי מצוה שלא מן המובחר וא"כ כ"ש בעושה רמאות.

וכן כתב בשו"ת נודע ביהודה (תניינא, אה"ע סימן עא) שרמאי היינו רשע.

באומר עשיתי מצוה שלא מן המובחר

בשו"ת שו"מ ח"ג סימן ס"ב כתב בשם האו"ז לכתובות דף י"ט שגם באופן שאמר שלא עשה מצווה מן המבוחר אינו נאמן מטעם שאאמע"ר. וכ"כ בשואל ומשיב מהדורא ב' סימן פג ד"ה והנה בשנת תרי"ג שהביא לשט"מ כתובות דף יח באומר שלא עשה כמו שראוי לעשות שאומרים בזה אאמעש"ר ולמד מכך דמשים עצמו שאינו רוצה ליטול את ידיו להעלות לדוכן שאינו נאמן. ומשמע מדבריו שכך נוקטים.

במידת חסידות

בשואל ומשיב מהדורא ב' סימן מח ד"ה והנה כתב שאף בדבר שאינו רק מדת חסידות אינו נאמן על עצמו.

ועי' רשב"א כתובות דף יט שאף בדבר חסידות אמרינן אין אדמע"ר וע"ע קצות החושן סימן לה סק"ד. ובשדי חמד תמה שהרשב"א לא אמר כן אלא בדעת ר"מ והלכה כרבנן ואף לר"מ למסקנא אדחיא לה.

בספר עמודי אש דף לג עמוד ב כתב שהרבה אחרונים כתבו שאם עושה עצמו שאינו חסיד אינו נאמן, ונתלו בדברי הרמב"ן שהביא האור זרוע לכתובות. ותמה עליהם איך נאמר במילי דחסידותא אאמע"ר הלא אפילו באיסור ממש מדרבנן נסתפקו רבני האחרונים. והרמב"ן לא כתב כן אלא לס"ד בדעת ר"מ. וכן כתב השדי חמד וכנ"ל.

כשאינו אומר מפורש שחטא

התפארת ישראל יבמות פרק ו משנה ה אות כב כתב שדווקא בהרגתיו או פלוני רבעני שאומר בפירוש שחטא אז אמרינן אין אדם משים עצמו רשע. אבל ארוס שאומר צדקה ממני נאמן משום שאינו אומר בפירוש שבעלה בלא ברכה ובלא טבילה לנידתה.

כשאומר דרך וידוי ותשובה

בפתחי תשובה יורה דעה סימן א סק"ו כתב בשם גבעת שאול שאף כשאומר דרך וידוי אמרינן אאמע"ר. ובשם חות יאיר כתב שבדרך וידוי נאמן. ושכן דעת החתם סופר יורה דעה סימן ד ושיבת ציון סימן כג. וע"ש סקכ"א. ובחתם סופר הביא תשובת החות יאיר הנ"ל.

עוד הביא הפתחי תשובה מתוספות בבא מציעא דף ג סוף עמוד ב' שאם אומר דרך תשובה נאמן ולא אמרינן אאמע"ר. וכתב שבתשובת חת"ס דחה ראיה זו, ששם אינו מקלקל לאחרים אבל במקום שמקלקל לאחרים מי יימר דנאמן משום שאומר דרך תשובה. ובשואל ומשיב ח"ג סימן ס"ב כתב אף הוא לפי דברי תוס' אלו להאמינו במקום שרוצה לעשות תשובה.

ובספר עמודי אש בסימן ד כלל יא דף לב סוף עג והלאה האריך בכלל זה. והקשה על הגבעת שאול שהביא הפתחי תשובה מדברי התוס' בבבא מציעא. ובשדי חמד כתב שלפי דברי החת"ס שדחה הראיה לא קשה מידי.

עוד הביא העמודי אש משו"ת המהרלנ"ח סימן קיז במי שנושא את כפיו ואחר כך אומר שאינו כוהן ובכך מעיד על עצמו שעשה איסור בנשיאות כפים כשאינו כהן, שאין אומרים בכהאי גוונא אין אדם משים עצמו רשע כיון שרוצה לעשות תשובה. ובשדי חמד דחה ראיה זו על דרך שנדחית הראיה מהתוס' בב"מ.

גם בסדרי טהרה סימן קפה ד"ה הר"ן בכתובות הביא מדברי התוס' והמהרלנ"ח שאין אומרים אין אדם משים עצמו רשע כשרוצה לעשות תשובה במקום שרוצה שלא תבעל למי שאסורה עליו, משא"כ כשאין בהגדתה תועלת על להבא שאינה נאמנת. וכ"כ השעה"מ הל' אישות פ"ט הט"ו ד"ה וראיתי.

ובעמודי אש כתב דלדינא קיי"ל כסברת התוס' דברוצה לעשות תשובה משים עצמו רשע. אך כתב דמדברי המהרלנ"ח בפס' הסמיכה דף רפא ע"א מוכח דלא כהחות יאיר ושכן נראה מדברי הראב"ד שהביא הר"ן בהמדיר. אך מדברי התוס' בב"מ משמע כסברה זו. ואף שבשו"ת מוהרח"ך ראפפורט יו"ד סימן א פסק שאינו נאמן מ"מ נראה עיקר שבעושה תשובה נאמן. ועי' בשדי חמד שביאר שאין ראיה מדברי הראב"ד כי החו"י איירי דווקא באיכא אפרושי מאיסורא.

היוצא מן הדברים, שבמשים עצמו רשע דרך תשובה בכדי שלא להביא חולין בעזרה וכיו"ב נאמן, כמ"ש התוס' בב"מ, וזו דעת מוהרנל"ח, סדרי טהרה, שער המלך, חתם סופר, שיבת ציון ופתחי תשובה.

ובשואל ומשיב מהדורא ג' ח"ב סימן נ' כתב שאף לדעת התוס' שברוצה לעשות תשובה יכול לעשות עצמו רשע, היינו דווקא כשאי אפשר לעשות בענין אחר, אבל אם יכול לטעון טענה אחרת ועושה עצמו רשע אינו נאמן.

ובתפארת ישראל יבמות פ"ו מ"ה אות כ"ב נקט שבמכוין לעשות תשובה אין אומרים אין אדם משים עצמו רשע ואפילו במידי דליכא לאפרושי מאיסורא.

ובחשק שלמה שם אות מה כתב שלוה שתובע הריבית שנתן למלוה אין אומרים אאמע"ר שיכול לומר שתובע בשביל שרוצה לשוב בתשובה. וכ"כ מהרשד"ם יו"ד סימן ס"ח וכרם שלמה יו"ד סימן א' בהגהה. והמרדכי בפרק זה בורר אות תרצב כתב להדיא שאין אדם משים עצמו רשע ולא מהימן נמי לומר עבדי תשובה ואני רוצה להוציא כו' דאיערומי קמערים. אך השדי חמד כתב שהמרשד"ם ביאר דברי המרדכי באופן אחר ולפי זה אין סתירה מדבריו לדין זה. וע"ע כנסת הגדולה סימן לד הגה ט"ו אות ס"ה שהביא בשם הר"ם מלמד ח"ג סימנים ג וד' שבעושה תשובה נאמן, וכתב שהמרדכי חולק על זה, ולדעת השדי חמד אין כאן סתירה.

גם לדעת הסוברים שאינו נאמן משום הערמה, נראה מדברי הנודע ביהודה מהדורא קמא אבן העזר סימן עב שמי שמעיד עדות שנעשה בה רשע ועושה כן דרך תשובה ומקבל על עצמו תשובת המשקל בתעניות וסיגופים, כיון שבא לקבל עליו לענות נפשו ליכא למיחש להערמה ונאמן.

עיון נוסף

ברכי יוסף חו"מ סימן לד אות לה, שו"ת מים חיים ראפפורט אבן העזר סימן ו, נודע ביהודה תניינא סימן קנו הוא בפתחי תשובה אבן העזר סימן סק"ט ס"ק כ"ד ד"ה ועיין, שו"ת שואל ומשיב מהדורא ה' סימן מח, שו"ת אחי וראש סימן ט"ז צט:. והלאה, חינא וחסדא ח"ב דף כט סוף עמוד א, שו"ת בית שלמה יו"ד סימן לב ובהגהה מבן המחבר באות ב' ובהשמטות שבסוף הספר.

במידי דאפרושי מאיסורא

בשיבת ציון כתב בשם הנודע ביהודה דכשהוא מידי דאפרושי מאיסורא לא אמרינן אאמע"ר וכתב שיש לפקפק בראיותיו והביא ראיה אחרת לדבריו. ומסיק שבדבר שהוא אפרושי מאיסורא ונוגע גם לאחרים בודאי נאמן דאמרינן מיגו שנאמן לעצמו משום שויא אנפשיה נאמן גם לאחרים ואין כאן משום משים עצמו רשע לפי שאנו אומרים שכוונתו להציל אחרים מאיסור.

משוגג למזיד

בידוע לנו המעשה רק דאיכא לתרוצי בשוגג ואומר שהזיד. עיין מל"מ (פ"ד מהל' מלוה ולוה ה"ו) ד"ה וכתב בעל כנסת הגדולה. עיין תוס' (ב"מ ג' ע"ב סוד"ה מה). בגליון מהרש"א (שם) וארעא דרבנן (מערכת הא' סוס"י י"ז) שהקשו מד' תוס' ליסוד המל"מ. אמנם יעויין תוס' מכות ב' ע"א ד"ה מעידין בתרא. וקושיית מהרש"א שם. ושמא ס"ל להמל"מ דבזה נחלקו התוס'.

בדיני ממונות

אם אדם משים עצמו רשע בטענה בדיני ממונות. עיין הג' אשר"י ב"ק (פ' הגוזל עצים סי"ח). עיין שעורי רבי שמואל מכות דף ב' ע"א בתוד"ה מעידין בתרא. וע"ע עמודי אש דף לג.

רק לענין עדות

החשק שלמה סימן לד אות מד כתב בשם הרשב"א שהביא הרשב"ש שלא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע אלא לענין עדות בלבד, אבל להודות שעבר עבירה ושהוא רשע אין אומרים בזה אין אדם משים עצמו רשע. עי"ש סימן תקל"א תקל"ב ותקמ"ד שהביא ראיות רבות לדין זה. ודברי הרשב"ש נמצאים בתשובותיו ח"ב סימן רלא.

וע"ע ברכי יוסף סימן לד אות לד שהביא דברי הרשב"ש והרשב"א, והקשה על דברי הרשב"ש מהרמב"ם והסמ"ג והרשב"ץ ודחה ראייתו מדברי הרשב"א.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף