פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/כד

פרי מגדים - משבצות זהב ‏ יורה דעה כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מפני שראיתי פירושים רבים ויש בהם קושי ההבנה מוכרח אני להאריך בכאן:

תנן חולין למ"ד ב' היה שוחט והתיז הראש בב"א אם יש בסכין מלא צוואר כשירה היה שוחט והתיז ב' ראשין אם יש מלא צוואר א' כשירה ומסיק בגמרא מלא צוואר חוץ לצוואר ובעינן שיהא בסכין מלא ב' צווארין וכשמתכוין השוחט לשחוט בהבאה א' או בהולכה א' כשירה אף דנשחט בחצי סכין כיון שיש לו ריוח. הנה יש בזה שלשה ציורים. הציור הא' הוא דבעינן שיתחיל מן ראש סכין ממש מצד הפנימי של צוואר הנשחט ויעביר כל הב' צווארים של סכין עד חוץ לצוואר לגמרי ולא ישאר בתוך הצוואר כלום הסכין וזה חומרא גדולה הציור הב' שיתחיל מן ראש הסכין בצד הפנימי של צוואר ויוציא מלא צוואר מהסכין לצד חיצוני דצוואר ומלא צוואר הב' של סכין ישאר בתוך הצוואר וזה קיל מציור א'. הציור השלישי הוא שיניח מלא צוואר דסכין על רוחב מלא צוואר הנשחט ויוציא אותו מלא צוואר דסכין לחוץ לצוואר ומלא צוואר הב' של סכין יהיה נשאר תוך צוואר הנשמט וזה קולא גדולה. הצורה השלישית היא שיטת הש"ך באות ג' כמ"ש שם בעזה"י. והט"ז כפי הנראה בחר לו ציור השני כמו שאבאר והתב"ש בחר לו לדינא ציור א'. ולשון המשנה אם יש בסכין מלא צוואר כשירה יורה כבחינה הב' או ג' דלצורה ראשונה היה לומר אם יש בסכין מלא ב' צווארים אבל באומרו מלא צוואר יורה דדי כשעבר חוץ לצוואר הנשחט מלא צוואר מהסכין או שהתחיל בקצה או שהניח מלא צוואר של סכין על הצוואר הנשחט והוציא מלא צוואר דסכין לחוץ כאמור:

וזה לשון הרא"ש על היה שוחט ב' ראשין אם יש כמלא צוואר א' פירוש כמלא צוואר חוץ לשני צווארין אבל אם אין בסכין אלא מלא ב' צווארים אם ברי לו שהוליך ולא הביא הפנימית כשירה דבהולכת שחיטה היו מלא ב' צווארים ואם לבדה היתה כשירה לא נפסלה בשחיטת אותה ואת חברתה ואם בהבאה שחט החיצונה כשירה ועיין שם בל"ח קמ"ז כתב דגבי פרה אדומה ילפינן הכא בגמרא ר"ל רבינו הרא"ש שגירת לישנא דפרה דאמרינן ושחט אותה ולא אותה וחברתה נקיט נמי הכי. ור"ל דלא תימא כיון דא' נדרסה גם השניה פסולה וכדעת הר"ן לז"א דלא נפסלה בכך. ויש בדברי הרא"ש ז"ל ששה פרושים כמו שאבאר:

הפירוש הא' הוא פי' הב"י וכפי מה שהבין הט"ז בדבריו דמתחיל לשחוט בראש הסכין ממש בצד פנימי דפנימית והוליך עד שבא מלא צוואר דסכין דהיינו מראש סכין עד אמצע סכין ברוחב צוואר דחיצונה ומלא צוואר שאצל הקתא של סכין נשאר תוך רוחב הצוואר הפנימית דהחיצונה פסולה שאין לה אלא מלא צוואר א' והפנימית כשירה שהרי יש לה מלא ב' צווארים כפי הצורה השניה לעיל ואה"נ שאם הוציא מלא צוואר של סכין לצד חיצוני דחיצונית ומלא סכין של קתא נשאר בתוך צוואר דחיצונה שתיהן כשירות אלא אורחא דמלתא דמסתמא נשאר מלא צוואר של סכין לצד הקתא בתוך הצוואר פנימית ובהגהות פרישה אות ב' הקשה אמאי הא בידו להוליך כל הסכין וכשירה ואין זה קושיא דאה"נ אלא כיון שהוא מתכוין במזיד שלא יעבור על החיצונה כ"א חצי סכין דפסולה כיון ששחט בהולכה לבד ובהובאה לבד הוה איפכא ואני אבאר לך מה שאנו אומרים פנימי דפנימית או חיצונה דפנימית או פנימי דחיצונה או חיצוני דחיצונה הוא על דרך זה דפנימית קאי על בהמה שהיא קרובה לשוחט וחיצונה קאי על בהמה שהיא מרוחקת לצד חוץ וחיצוני ופנימי קאי על צד הצוואר של בהמה כמו צד ימין וצד שמאל בנשחט:

הפירוש הב' הוא רנ"ש במ"ש (הוא ר' נתן שפירא בעל מבוא שערים פירוש על שערי דורא) הביאו הפרישה אות ב' דחיצונה קורא מה שקרובה לשוחט ופנימית מה שקרובה לכותל או לאשפה דמסתמא אצל כותל או אשפה הוא שוחט. ומניח הסכין על רוחב הצוואר אם הוליך והניח מלא ב' צווארין של סכין על ב' צווארי הנשחטים הוליך ולא הביא שעבר כל הסכין עד שסוף הסכין שאצל הקתא היא בצד פנימי דפנימית ר"ל אצל הבהמה שקרובה לכותל כו' וכפי הציור הב' לעיל אז הפנימית כשירה והחיצונה שקרובה לשוחט פסולה שלא העביר עליה כ"א מלא צוואר א' דסכין ואין בידו להעביר יותר והוא מתכוין לשחוט בהולכה לבד. ושני פירושים האלו דחה הט"ז. פי' הב"י דמה פסקה דאם הוליך כל הסכין היה גם החיצונה כשירה ופי' הדרישה דפנימית משמע ליה ההיא דקרובה לשוחט לא ההיא דקרובה לכותל:

הפירוש הג' הוא פי' הב"ח וכפי מה שהבין הט"ז בדבריו וכפי מה שהבנתי אני בדבריהם וכמו שאבאר. דוודאי התנא שאמר השוחט שני ראשין כאחת היינו בשעה וברגע א' נגמר שחיטת רוב שניהם בשוה ולפיכך אם אין אלא מלא ב' צווארים בסכין והוליך והתחיל לשחוט בראש הסכין ממש בצד פנימי דפנימי א"כ כשהוליך מלא צוואר א' של סכין על פנימית הרי נשחטה במקצת והחיצונה לא נשחטה עדיין כלום ואח"כ כשהעביר מלא צוואר של סכין על חיצונה הרי נשחטה הפנימית בהכשר כפי הצורה השניה לעיל וגם החיצונה נשחטה הרוב בשוה עם הפנימית הרי נדרסה החיצונה דאין לה אלא מלא צוואר א' של סכין ואי דהעביר הסכין אח"כ על החיצונה תו לא נשחטו שניהם בשוה. וכ"ת דנשחטו בשוה דהיינו לאחר שעברו כל הב' צווארים של סכין מהפנימית מצד לצד דהיינו שהוליך מראש הסכין ממש בפנימי דפנימית עד שהגיע סוף הסכין ממש אצל הקתא לצד חיצונו דפנימית אכתי נדרסה החיצונה דהא חזינן דהפנימית לא היה די לה בסכין זה כ"א שהעביר עליה ב' צווארי הסכין לגמרי והחיצונה נשחטה בהעביר מעליה מלא צוואר א' דסכין ומלא צוואר ב' נשאר בתוך צוואר הנשחט אף דבעלמא די בכך כפי הצורה השניה מ"מ הא חזינן דלפנימית לא היה די בכך וכאמור. וזה דווקא אם התחיל מראש הסכין ממש. הא אם הניח מלא צוואר של סכין על רוחב צוואר הפנימית היו שתיהן כשירות. דהא כל אחת מהנשחטים העביר עליה מלא צוואר א' מהסכין מראש לסוף ומלא צוואר הב' של סכין נשאר בתוך השניה ומשכחת שפיר שניהם נשחטו בשוה ברגע א' כפי הציור הב' לעיל. והקשה הט"ז א"כ בשלש צווארים נמי אמאי שניהן כשירים בהתחיל מקצה הסכין ממש אצל פנימי דפנימית א"כ נגמר שחיטתו בשוה הרי החיצונה נשחטה במלא צוואר א' שהעביר מעליה והב' נשאר בתוכה והפנימית לא נשחטה אלא בג' צווארים ב' העביר מעליה והשלישי נשאר בתוכה א"כ חזינן דחיצונה נדרסה. והנה מ"ש הב"ח בהכרח להביא עוד בחיצונה הוא לכאורה מיותר ונראה ליישב עם קושית הט"ז עליו דוודאי בשלש משכחת בהוליך שהתחיל בראש הסכין ממש והעביר על הפנימית מלא צוואר א' ואז לא שחט כלל הפנימית רק העביר אותו מלא צוואר מראש הסכין עד מחצה על החיצונה נמצא נשחטו שניהן בשוה הפנימית והחיצונה ואז העביר אותן ב' צווארים של סכין הנשארים על שתיהן יחד משא"כ באין לסכין אלא מלא ב' צווארים לא משכחת לזה דא"כ איך הוכשר הפנימית. ואי תימא הא הוה שהייה י"ל מדינא דגמרא וודאי לא הוה שהייה אלא כשיעור הגבהה והרבצה ורוב שנים. ועיין מ"ש התב"ש אות ג' ויבואר בסמוך:

הפירוש הרביעי הוא פי' תב"ש בדברי הב"ח למה שפי' דברי הרא"ש ז"ל דמניח ב' ראשין על קרקע שוה וכשאין בסכין אלא מלא ב' צווארים נמצא כשהעביר על הפנימית מלא צוואר נשחטה מקצת והחיצונה לא נשחטה עדיין כלום ואח"כ כשמעביר מלא צוואר על החיצונה ע"כ מעביר מלא צוואר השני גם על הפנימית דהא עדיין לא היה לה כ"א מלא צוואר אחד ואם כן כשחותך בשוה החיצונה והפנימית על כרחך נדרסה החיצונה דמקום הסכין בפנימית נמוך הוא דחתיכה במקצת והחיצונה גבוה עדיין מקומה וודאי דורס הוא אף שהעביר כל הסכין אח"כ על החיצונה כבר נדרסה היא בפעם ראשון משא"כ כשיש בסכין מלא שלש צווארים אז כשהעביר מלא צוואר אחד בפנימית הוציא הסכין ושחט החיצונה מלא צוואר אחד ואח"כ בב' צווארים הנשארים חותך שניהם בשוה דשהייה אין כאן דלא הוה שיעור מדינא דגמרא יע"ש והנה אם נאמר שהט"ז הבין כן בדברי הב"ח אלא שהוקשה לו בשלשה נמי ע"כ חותך בפנימית דאל"כ הוה שהייה א"כ מאי האי דכתב הט"ז למה היה די לה בחלק מועט מן החיצונה גם יתר דברי הט"ז יראה לפרש כפי מ"ש בפירוש הג' כן הביא הט"ז בב"ח:

הפירוש החמישי בדברי הרא"ש ז"ל הוא פירוש התב"ש וז"ל דבעינן שיעביר כל הב' צווארים של סכין מצד זה לצד זה. והיינו כפי הבחינה הא' שכתבנו לעיל וא"כ בג' צווארין שפיר שהתחיל בראש הסכין ממש בפנימית דפנימית והעביר הסכין עד שיצא ב' צווארים לצד חיצוני דחיצונית ומלא צוואר ג' נשאר בתוך החיצונה דהשתא פנימית נשחטה הרוב במלא ג' והחיצונית במלא ב' כפי הצורה ראשונה שזכרנו לעיל אין בכך כלום די"ל עור והסימנים דפנימית קשים מחיצונה משא"כ כשאין אלא מלא ב' צווארים ממ"נ אם כשהעביר כל הסכין מהפנימית נשחטה הרוב והחיצונה ג"כ הרי נפסלה החיצונה כפי הציור הא' דבעינן שיוליך כל הב' צווארים מצד זה לצד זה ואם עשה כן הרי לא נגמרה שחיטתן כאחת והתנא אמר השוחט ב' ראשין כאחת משום הכי החיצונה פסולה יע"ש זהו הנראה לי לפרש דבריהם ועתה אבוא לפרש דברי הט"ז:

הפירוש הששי הוא פירוש הט"ז ויש בו דברים צריכין ביאור הנה הניח הנחה דמ"ש התנא השוחט ב' ראשין כאחת משמע בפעם אחת נגמר שחיטת הרוב של שניהם וזה אמת ויציב. אמנם במ"ש ועוקר כוונת התנא לאשמועינן דאין מה שבתוך הצואר בחשבון עד שיעברו ממנו לכאורה יאמר דה"ק דקשיא מה אשמועינן התנא דאם יש ג' צווארים דכשר פשיטא דהא יש לכ"א ב' צוארים אלא דה"ק התנא השוחט ב' ראשים כשירה אף דהניח מלא צוואר א' על הפנימית והוליך על שתיהן ונשחטו יחד בשוה כשרים שתיהן ולא אמרינן כבחינה השלישית דאם הניח מלא צוואר א' על הנשחט והוציא אותו מלא צוואר לחוץ ומלא צוואר ב' נשאר תוך הצוואר כשירה דאז הוה חיצונה פסולה דמיד שהעביר מלא צוואר אחד מהפנימית להחיצונה נשאר תוך הפנימית מלא צוואר ג' ונשחטה כהוגן וע"כ החיצונה נדרסה שהרי נשחטה בשוה ולא היה לה כ"א מלא צוואר א' ואי דהוליך אחר כך גם על החיצונה זה לא הוה בשוה לכן אמר התנא דכשירה כה"ג כיון דבעינן גם בפנימית שיעביר כל אורך הצוואר השני כיון דהניח מלא צוואר אחד על הפנימית וכיון שכן בשעה שעוברים מפנימית ב' צווארים נשחטה החיצונה כהוגן בשוה ממש עם הפנימית דגם לחיצונה יש ב' צווארים א' עבר מעליה והב' נשאר בתוך צוואר חיצונה וכשירה בין בהניח ב' צווארי הסכין על ב' צווארי הנשחט ובין בהניח מלא צוואר א' על הפנימית וכאמור. אבל בהתחיל בקצה הסכין בצד פנימי דפנימית זה לא יצויר שתהיו שניהם בשוה וכשרים שניהן כי מיד שעבר מלא צוואר אחד מפנימית ובא לתוך חיצונה ומלא צוואר ב' בתוך פנימית א"כ מיד נשחטה הפנימית כפי הבחינה הב' והחיצונה עדיין לא. אבל קשה דבמלא ב' צווארים נמי משכחת שניהם כשרים כה"ג שהניח מלא צוואר א' על הפנימית א"כ לא מיתכשרא הפנימית עד שיוציא כל אורך הסכין לצד חיצוני דפנימית כפי הצורך הב' א"כ גם חיצונה כשירה דנשחטה בשוה ברגע א' עם הפנימית דבשעה שעבר כל הסכין מהפנימית עבר אחיצונה מלא צוואר א' והב' נשאר בתוך הצוואר. ואין לומר דט"ז סובר כפי הציור השלישי לעיל דאם הניח מלא צוואר על הנשחט והוציא אותו מלא צוואר לחוץ והשני נשאר תוך הצוואר די וכמ"ש אות ג'. וא"כ א"ש מ"ש הט"ז דבג' צווארים לא משכחת אלא שהניח ב' מלא צווארים על ב' צווארי הנשחטים דאי בהניח מלא צוואר על הפנימית א"כ מיד שעבר מלא צוואר אחד מעל הפנימית ובא לתוך צוואר חיצונה כבר נשחטה הפנימית ואם החיצונה נשחטה עמה בשוה הרי נדרסה ובמלא ב' צווארים כה"ג הפנימית כשירה כפי הבחינה השלישית. אם כן קשה מה דכתב הט"ז במלא ב' צווארים אם הניח הסכין על ב' צווארי הנשחטים שתיהן פסולות ואי דהביא ולא הוליך כל אורך הסכין ליכא למימר הפנימית כשירה והחיצונה פסולה דהא לא היה שחיטתן בשוה ולא שייך לומר השוחט ב' ראשין כאחד וקשה והא משכחת שפיר בשוה ופנימית כשירה והחיצונה פסולה כי מיד שעבר מלא אורך הצוואר לצד פנימי דפנימית הפנימית נשחטה כהוגן והחיצונה נדרסה דלא היה לה כי אם מלא צוואר אחד שהיה בה מתחלה והעביר ולמה לא משכחת שנגמר שחיטת שניהן בשוה וכאמור כאן:

אמנם כן צריך לומר דסובר כי מדרך הוא שמניח ב' מלא צווארים על ב' צווארי הנשחט או שמתחיל בקצה הסכין ממש והשתא ה"ק דבג' צווארין משכחת בהניח מלא ב' צווארים על צווארי הנשחטים וכשרים שתיהן ולא במתחיל בקצה דא"כ בהולכה החיצונה פסולה ובהובאה הפנימית פסולה אלא במניח ב' צווארים על ב' צווארי הנשחט. משא"כ במלא ב' צווארים א"א לאשכוחי שתיהן כשירות דאי בהניח ב' מלא צווארים על ב' צווארי הנשחטים ולא הוציא כלל לצד חוץ שניהם פסולות ואי התחיל בקצה א"כ הוליך ולא הביא הפנימית כשירה ובהבאה החיצונה כשירה וקמ"ל התנא דה"א דכה"ג כשרים שתיהן כקושית הפרישה הא הסכין ארוך מלא ב' צווארים וליהוי כשר בשחט מלא צוואר א' קמ"ל דאין מלא הצוואר מה שבתוך החיצונה נחשב לכלום ובעינן שיעביר ממנה כל אורך הצוואר כפי הבחינה הב' ואז לא הוה ב"א כ"א זא"ז דכבר נשחטה הראשונה קודם השניה וכאמור משום דכיון דבדעתו היה בשעה שיוגמר שחיטת הפנימית יהא נגמר חיצונה בשוה וברגע א' א"כ הוה כתפס הסכין במזיד בידו ולא לגמור החיצונה כ"א במלא צוואר א' ומש"ה החיצונה פסולה וכן להיפך בהבאה כו' החיצונה כשירה והפנימית פסולה. וז"ש הט"ז מתחלה ועיקר כוונת התנא לאשמעינן דאין מה שבתוך הצוואר בחשבון עד שיעבירנו ממנה היינו שיתכוין השוחט שיעביר כל אורך צוואר ב' דסכין עד שיבוא אורך צוואר ב' לתוך צוואר חיצונה ואז כשירה אף אם לא נשחטה אלא במלא צוואר א' כי לפעמים הסכין חד וחריף כמ"ש הרא"ש ז"ל ומ"ש הט"ז ביש מלא ג' צווארים כשהביא מלא צוואר א' אז נשחטו שניהם היינו לאחר שהעביר על זו עוד מלא צואר א' ועל זו מלא א' כפי הבחינה הב' לעיל ושניהם נשחטים בשוה. ומיהו וודאי דאשכוחי משכחת שיהיו שניהם נשחטים בשוה ושניהם כשרים בין בסכין מלא ג' צווארים ובין בסכין מלא ב' צווארים אלא דהתנא מיירי בהניח מלא ב' צווארים על ב' צווארי הנשחט או שהתחיל לשחוט בקצה הסכין כי כן הוא מדרך וסדר האדם ומ"ש הרא"ש דהוליך ולא הביא הפנימית פסולה ובהביא החיצונה פסולה היינו שמתחיל בקצה ולזה קשיא ליה לט"ז דהא הוה ליה לומר דומיא דג' שהניח ב' מלא צווארים על ב' צווארי הנשחטים וכשהולך כל הסכין הפנימית פסולה והחיצונה כשירה וכשהביא החיצונה פסולה והפנימית כשירה וכציור רנ"ש במ"ש. והא לא ניחא ליה לט"ז לפרש כרנ"ש במ"ש ממש דחיצונה קורא אצל השוחט ופנימית אצל הכותל לז"א דא"כ לא היו שניהם נשחטות בשוה וב' דומיא דג' דהיינו בשוה ואי כציור רנ"ש במ"ש לא היה נשחטה הפנימית בשוה עם החיצונה וכשהוליך דהרי מיד שהעביר הסכין מעל הפנימית נשחטה לגמרי שהרי הוליך רק פעם אחת והחיצונה לא נגמרה עד שהעביר מעליה כל אורך הסכין מצד לצד זהו הנלע"ד:

ולענין דינא פסק בש"ע דשניהן פסולות מאחר דא' נדרסה ע"כ גם השניה נדרסה וכרשב"א ור"ן עיין פר"ח ותב"ש ובש"ך אבאר עוד בזה בעזה"י:

ב

רוב. עט"ז שהקשה מפירש"י בשוחט מעורף שפירש"י גופא דפסולה שחותך מפרקת קודם משמע הא אח"כ כשירה ויש להקשות ממתני' גופא איך יפרש לדעת ראב"י דמאי איריא מעורף דהא בדלא אהדר מוקי לה התם. והפרישה ודרישה באות א' הוקשה לו באמת ממשנה שלימה ואי די"ל בלא מתכוין לכך א"כ גם רש"י מיירי כן כמ"ש בסי' א' אות ח'. ויש ליישב משום דבמשנה י"ל הפסול הוה מטעם שהייה דודאי איירי בדאהדר סימנים לצדדים בשוה עם העורף ויכול לחתוך שניהם בשוה הסימנים והעורף גם יכול לחתוך הסימנים קודם רוב מפרקת אלא דמ"מ הסימנים רכים הם ונדחים ויש לחוש שחתך פ"א הבשר ועצם ולא הסימנים כלל ומתני' בעוף מיירי דשיעור מיעוט הוא לרב דאמר עוף לעוף בלי הגבהה ומשהו הוה בחצי קנה פגום עיין לעיל סי' כ"ג ועי' בסי' כ' בט"ז אות ז' במה שמחולק עם הב"ח ולכאורה יראה דאם חתך הבשר שבמפרקת עם הסימנים בשוה גם הב"ח יודה דכשר דהא בגמי דאוסר תה"ד היינו דוושט מתוח והגמי אין מחובר שוהה יותר בחתיכת הגמי משא"כ בבשר המפרקת אלא דפליגי באי חתך בבשר לחוד לאחר חתיכת קצת וושט דלהב"ח אסור ולהט"ז שרי מהראיה שהביא משוחט בב' וג' מקומות כיון דעוסק בשחיטה הוא. ולהב"ח אסור. אלא דיש להביא ראיה מהא דכתב הש"ך בסי' כ"ג אות י"ז בשם הרוקח אם שחט בוושט ושביק ושחט לקנה ואחר כך גמר הוושט כשר משמע משום דעוסק בשחיטת הסימנים תמיד הא בשר שבמפרקת אין מענין השחיטה כלל ואין כאן מקומו להאריך ומ"מ ממתני' לא הוה קשיא כ"כ וכדאמרן דהוה מפרשינן מטעם שהייה מש"ה הקשה מפירש"י דמוכח בהדיא דווקא חתך המפרקת קודם טריפה הא חתך אח"כ כשירה. ומיהו האחרונים ז"ל כתבו דמצי לומר דמשנה איירי בלא כוון לכך הא מתכוין לחתוך המפרקת ואומר שע"י כן הוא מתירה אסור ואני מתוספתא הביאה הדרישה בסי' א' אות א' היה שוחט והתיז הראש בב"א אם נתכוין לכך פסולה. ואני אין יודע רמז מתוספתא זו דאיירי בדרסה ומה דתנן אם מתכוין לכך הוא כפירוש הרא"ש ז"ל דבהוליך לחוד איירי ולא היה בסכין מלא ב' צווארים דהשתא אם נתכוין לשחוט בהולכה לחוד טריפה הא לא נתכוין לכך אף שאירע שהתיז בהולכה לחוד כשירה דפעמים חריף כמ"ש מהרי"ן חביב הביאו הב"י דאפילו באיזמל כ"ש כשר וכמו שאבאר בש"ך אי"ה ומ"ש הפרישה בסי' א' אות א' דלשון מתכוין לכך אינו מיושב א"י למה לא כדכתיבנא. ולענין הלכה העלה הט"ז דאין להחמיר מספיקא אפילו איתא לפנינו א"צ לבדוק ואי שחט רוב המפרקת היינו רוב החוט בה"מ יש להקל עי' מ"ש בש"ך מזה ומ"ש על הרשב"א דהטעם משום דם כתב עליו הט"ז דהוה כלא נשחט דבריו מגומגמים קצת וכוונתו דמנא ליה להתיר ע"י חתיכה ומליחה כיון דהתורה אמרה דמבליע דם אימא דלא מהני כלל מליחה אף ע"י חתיכה והוה כדם האיברים שפירש:

ג

חלדה. הוא לשון הטמנה ע"כ נקראת חולדה בלשון זה המטמנת עצמה בארץ כן הוא בגמרא פ"ק דחולין דף כ' עכ"ל הט"ז מדבריו יראה דחלדה מלשון כיסוי והטמנה וע"ש כך נקרא חולדה כן לפי שהיא מטמנת עצמה בארץ אמנם בדף כ' ב' שם ד"ה חלדה כחולדה הדרה בעיקרי בתים יש לומר דחלדה נגזר משם חולדה ואין הכרע וז"ש הט"ז הוא מ"ש רנ"ש הביאו הפרישה אות א' יע"ש. ויש שם ט"ס וכצ"ל ויש לזה סמך מחץ מה חץ בגלוי:

התב"ש אות ט"ו חקר מה הוא החלדה שאסרה תורה אם שיהא השחיטה מגולה בשעת שחיטה או שיהא הסכין מגולה ונ"מ אי כיסה מטלית על צד העב ומקום השחיטה נראית מצדדי הסכין וכתב דהא דכורך מטלית על הפגימה ורא"ם אוסר אף בנכסה ראש הסכין התם לכתחלה וכריכת מטלית לא הותר אלא דיעבד ועוד דכאן ליכא למיגזר דיבוא לשחוט במקום המטלית דאין ראוי לשחיטה וגם אינו נחשב מהסכין לצורך שחיטה עכ"ל הנה הב"ח פוסל אף דיעבד אם ראש הסכין מכוסה בעור הביאו הש"ך אות ט' א"כ איך יתרץ הא דכריכת מטלית אלא שאני רואה דאדרבה מהב"ח ראיה דעיקר החלדה שהסכין מכוסה דהא במקום השחיטה מגולה וע"כ לא פליגי שאר אחרונים עלה דב"ח אלא כיון דבמקום שחיטה מגולה הסכין הא אם במקום שחיטה הסכין מכוסה אף שביה"ש נראה מגולה מצדדי הסכין אפ"ה הוה חלדה ובע"כ כריכת מטלית כיון שהסכין קשור שם מב' צדדין הוה כקתא שלו. ומיהו מהא דלא יניח השוחט אצבע על הסכין אין ראיה כלל להא ועי' תוס' חולין כ"ב ד"ה מפני כתבו דלא איירי בסכין רחבה משמע דעיקר חלדה היא מה שנכסה הסכין לא מה שאין מקום השחיטה נגלה וע"ש רש"י ד"ה הא מיגליא באופן שאין הכרע. ועי' בכר"ו באות ג' השיג על הט"ז דהתוס' בד"ה מפני שהוא מחליד כתבו דחלדה הוי מלמטה למעלה אף שנגלה ואנן קיי"ל הכי עכ"ל כוונתו קשה להולמו ואולי יאמר דאם אחז בסימנים והוציאן חוץ למפרקת וחתך מלמטה למעלה הוה חלדה כמ"ש התוס' אף שמגולה השחיטה והסכין דהכי אגמרי' רחמנא דוקא מלמעלה למטה שחיט ואף בצדדין ולא ממטה למעלה ולענין דינא שניהם בספק הך דינא ודינא דתב"ש צ"ע  :

ד

ויש מי כו'. עט"ז דהקשה מבעיית רב אושעיא הושיט ידו למעי בהמה וע"כ בלא הוציא ראשו איירי דאל"כ מהני שחיטה דהוה כילוד וא"כ הוה חלדה ובנה"ך תי' בעיית רב אושעיא באת"ל דתחת מטלית כשר וכן פירשו שאר אחרונים עוד כתב בנה"ך דלא הוה חלדה דהוה אמו כבית שלו ועוד כיון דלא יצא לאויר העולם לא פסל ביה חלדה. יראה לפרש שנתכווין למ"ש הכה"ג כאן בהגהות ב"י אות כ"ה דביצא לאויר העולם כיון שאפשר לשחוט בלי כיסוי אסרה תורה משא"כ במעי אמו א"א בענין אחר יעו"ש. ודע דלעיל ס"ס י"ד כתב הג"ה דהושיט ידו ושחט במעי אמו פסולה יראה דהוה וודאי דס"ס לאיסורא שמא תחת מטלית פסול ושמא לא מהני שחיטה אלא בדיצא לאויר העולם ואם ס"ס להקל משוה כוודאי היתר כ"ש להחמיר וב' בעייות הוה ס"ס כמו שיתבאר לקמן ובקונטריס הספיקות ואף לדידן במטלית פרוס כשר מ"מ מדנתן הלבוש בסי' י"ד טעם דהוה חלדה ע"כ סובר דהוה כמטלית הקשור ע"ג צווארם וא"כ הוה ס"ס לאיסורא והא דהשמיט הר"מ ז"ל הך בעיא דהושיט ידו למעי בהמה ולכתוב עליה דהוה וודאי י"ל דאיהו לשיטתיה דסובר ס"ס דשרינן בעלמא הטעם דבכל ספיקא מ"ה שריא ומדרבנן אסור הלכך כי איכא עוד ספק הוה ספק דרבנן להקל וזה להיתרא הא לאיסורא לא שייך זה ולא סובר דס"ס מטעם רובא וכבר התבאר זה בס' גינת וורדים ע"ש. אלא דלענין כיסוי הדם ואו"ב וודאי אין להקל דלא הוה רק ספק ומ"מ לענין אם נתערב בשאר אין להתיר אף בה"מ כה"ג עיין בסי' ק"י בש"ך ושם אבאר בענינים אלו:

ה

ויש לחוש כו'. עט"ז דהעלה להלכה כש"ע דלא כב"ח שאוסר דיעבד אם ראש הסכין מכוסה אמנם אם במקום ששוחט מכוסה וודאי אף דיעבד אסור וכמ"ש הש"ך אות ט' ומש"ה צריך ליזהר לכתחלה שלא יתכסה במקום שחיטה:

ו

מיעוט הא'. עט"ז והנה ראוי לבאר כאן קצת באורך. דע שעל בעיא דהחליד במיעוט סימנים יש בו פירושים רבים ואבארם. הפי' הא' הוא פירש"י לאחר ששחט הרוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה החליד מיעוט הנשאר כמו בשהייה לעיל. הפי' הב' הוא פיר"ת הביאו תוס' חולין ל"ב ד"ה החליד דמיבעיא ליה אם תחב הסכין תחת מיעוט קמא דקנה ושחט הרוב מלמעלה למטה בחלדה מיבעיא ליה אפילו לאמרי בי רב תחת עור א"י הכא איפשר דכמאן דפסק דמי ולא פוסל א"ד פסולה וע"כ דהעור היה חתוך. הפי' השלישי הוא ג"כ של ר"ת שתחב תחת מיעוט קמא ושחט המיעוט מלמטה למעלה בחלדה מי גמירי שהייה דווקא ברוב הסימן ולא במיעוטו ומשכחת ליה בקנה כמ"ש בפי' א' א"נ בוושט שחתך מצד זה ברוחב הסימן וכן בהיקף מצד הב' ואח"כ תחב הסכין ושחט השליש בחלדה. ולפ"ז אמאי לא פירשו כפשוטו ששחט מיעוט סימנים בחלדה כגון בין סימן לסימן או תחת העור ושחט מיעוט בחלדה מהו ויראה לפרש דה"ק דאף בכה"ג הוה בכלל ספק דל"ת דשמא המיעוט כמאן דחתוך דמי ושמא כי גמירי חלדה במידי דמנבלה ביה כמו לענין שהייה אפ"ה בכלל הספק ולפ"ז ה"ה וכ"ש אם שחט בין סימן לסימן שתחב הסכין ושחט מיעוט בחלדה הוה ספק. הפי' הד' הוא פי' הב"י בר"מ ז"ל פ"ג מה"ש ה"י שחט מיעוט סימנים בחלדה וגמרו שלא בחלדה הר"ז ספק נבילה ופי' הב"י וכ"מ כפשוטו בין סימן לסימן מי גמירי שהייה וחלדה דווקא במידי דמנבלה ביה כו' והנה הטור פי' בר"מ ז"ל כפי' הב' של ר"ת ולכאורה אין נפקא מינה לדינא אלא שהטור מצייר כך והב"י כפשוטו. אמנם כן ראיתי שיש הבדל גדול כפי מה שלמדתי מתוך דברי הפר"ח אות כ"ה דר"ת בפי' הב' ה"ק דוודאי אי החליד בין סימן לסימן אפשר דהוה חלדה ול"ד לבעיא דשהייה דכי גמירי במידי דמנבלא משא"כ חלדה אלא דמיבעיא החליד תחת מיעוט קמא ושחט ממטה למעלה מי אמרינן כיון דאין מיעוט זה מעכב דאי שחט שאר הרוב בהכשר ושבק להמיעוט א"כ לא הוה ג"כ חלדה משא"כ אי הכניסו הסכין בין סימן לסימן ושחט מיעוט בחלדה כיון דהסכין מכוסה בסימן שלם או ברוב וודאי הוה מה ששחט בחלדה חלדה גמורה. הפירוש החמישי הוא פי' הר"ר אושעיא שהחליד תחת מיעוט בתרא דקמא ושחט סימן הב' מי אמרינן דהמיעוט כמאן דליתא דמי או הוה חלדה. הפירוש הששי הוא פי' הריב"ז סי' קפ"ז הביאו הכ"מ בפ"ג מה"ש וכמו שהבנתי אני בדבריו דאם שחט רוב של סימן ראשון והחליד המיעוט בתרא של סימן ראשון מהו אף דמיעוט בתרא של שני סימנים אין פוסל דרסה חלדה כיון שאין זקוק תו לשחוט עוד משא"כ כאן זקוק עוד לשחוט סימן ב' הכי אגמרי' רחמנא באם זקוק לשחוט שלא יהיה פסול באמצע שחיטה אף במיעוט בתרא דקמא והמעיין בריב"ש יראה לדייק בהדיא דא"א לפרש כדבריו כ"א כמ"ש ושוב ראיתי להב"ח בכאן שהבין כן דברי הריב"ש כדכתיבנא יע"ש. וראיתי להכנה"ג בהגהות ב"י אות ל"א כתב דריב"ש מפרש פי' ב' בר"מ כפירוש ר' אושעי' ואני תמה איך העביר עיניו ח"ו ממאי שכתב הריב"ש בהדיא כדברי וממ"ש הריב"ש דומיא דפי' המפרשים בשהי' במיעוט סימנים ואי כפירוש הר"ר אושעי' אמאי לא אמר כפי' הר"ר אושעי' אלא החליד באותו מיעוט גופא ועוד דאי שחט סימן הב' תחת מיעוט בתרא דקמא מהו זה שכתב הר"מ ז"ל ג"כ שחט מיעוט סימנים בחלדה והא שחט רוב סי' ב' בחלדה. והכנה"ג גופא דחה דא"א לפרש כפי' א' של ר"ת דהא מיעוט סימנים קאמר וא"כ מה"ט א"א לפרש כפי' הר"ר אושעיא ג"כ ומ"ש הר"מ ז"ל סימנים לשון רבים דקאי או אקנה או אוושט עיין בריב"ש שמפני זה עשה כלומר ע"ש ואולי כוונתו כפירוש הר"ר אושעיא בשהיה דהיינו בסכין רעה ששהה במיעוט בתרא דקמא הכי מפרש הר"מ בהחליד ובאותו מיעוט וז"ש הריב"ש דומיא דפי' המפרשים בשהייה במיעוט סימנים. סוף דבר הכל נשמע דבר"מ ז"ל א"א לפרש פי' א' של ר"ת דשחט מיעוט בחלדה קאמר ולר"ת שחט הרוב בחלדה ומה"ט נדחה גם פי' הר"ר אושעיא להעמיס בדברי הר"מ ז"ל כמ"ש גם פירש"י א"א שהרי גילה דעתו בפירוש דדרסה אין פוסל במיעוט בתרא כמ"ש שם הי"ג וכמ"ש הכ"מ דלמד מדין שהייה מתוספתא ה"ה חלדה אין פוסל דוודאי דרסה וחלדה שוין המה ואין לחלק כלל. ונמצא לא נשאר לפרש כ"א שלש פירושים פי' ב' של ר"ת כפי מה שהבין הטור או כפי' הב"י והכ"מ או כפי' הב' של הריב"ש סימן קפ"ז כאמור. והנה היה נראה לפרש האיבעיא בשחט מיעוט קמא או חצי וושט והחליד מיעוט קמא דקנה מי אמרינן מידי דהוה אחצי קנה פגום א"ד בתחילת שחיטה כשירה משא"כ באמצע שחיטה ועיין בריב"ש כתב שזה וודאי נבילה משום דמפרש איבעיא בע"א אלא שאני רואה דא"א לפרש כן בר"מ ז"ל דא"כ מאי מיעוט סימנים לשון רבים ובש"ך אות ח"י אבאר באורך:

ועתה אשוב לבאר דברי הט"ז. הנה המחבר כתב תלתא בבי. בבא א' פי' הטור בר"מ והוא פי' ר"ת בפי' הב'. בבא תנינא פי' הר"ר אושעיא. בבא שלישית הוא כפי' הב"י בר"מ דמיבעיא ליה מיעוט בחלדה מהו והא הוה דומיא דראשונה דאם תחת מיעוט קמא וחתך מלמטה למעלה הוה חלדה כ"ש כאן ותי' דכאן תחת העור וה"א דווקא לעיל דחתך מלמטה למעלה גרע טפי משא"כ כאן ולא הבינותי אמאי לא בהחליד בין סימן לסימן ושחט מיעוט קמא בחלדה מלמעלה למטה וזהו שמוסיף וי"ל דאה"נ אלא דרבותא קאמר דאפילו תחת העור דהוא גופא ספק אפ"ה אם גם מיעוט החליד תחת העור הוה בכלל ספק. וראיתי להדרישה אות ז' דבבא ג' הוא כפי מה שהבין הב"י בר"מ שהחליד בין סימן לסימן ואחריו החזיק התב"ש אות י"א יע"ש וכתב דקמ"ל דלא הוה אלא ספק נבילה ועל פי' הט"ז כתב דחלוקה זו לא נזכר בשום מקום הנה מ"ש דחלוקה זו לא נזכר בשום מקום האמת אתו ובגמרא ודאי א"א לפרש בעיא דהחליד מיעוט סימנים תחת העור א"כ היה צ"ל באת"ל תחת העור כו' אמנם במ"ש דקמ"ל דאף זו הוה ספק ור"ל דל"ת דווקא תחת מיעוט קמא דאיפשר דאין המיעוט מעכב כ"כ משא"כ תחת סימן שלם ושחט מיעוט בחלדה הוה ודאי. אמנם תמהני וכי המחבר דייק בלישניה בין ספק לוודאי והלא מסתם סתום והא לא הזכיר כלל אי ספק הוויין כל אלו ואמאי לא פי' דאשמועינן אף ששחט ממעלה למטה ובבא א' השמיענו דל"ת דהמיעוט כמאן דחתך דמי ומ"מ לדינא הכל בכלל ספק נבילה דלא גרע מתחת העור כמ"ש הב"י. ויש לראות דודאי גריעי מתחת העור כמו שצידד ר"ת גם לפי' הר"ר אושעיא תחת העור הוה חלדה דא"א בע"א אם לא בחלדה משא"כ תחת מיעוט בתרא דקמא דהא אי בעי הוה חתך לב' בלא חלדה וי"ל ממ"נ אי האיבעיא לכ"א מהפירושים א"כ עלתה בתיקו ואי איבעיא כפי' הא' א"כ לאינך צדדים נשאר הסברא החיצונה דלא גריעי מתחת העור ובשלמא אי הגמ' מצדד בזה דאיפשר דגריעי א"כ אפ"ה הרי עלתה בתיקו משא"כ הסברא החיצונה ודאי נותן דכל אלו לא גריעי מתחת העור והוה כולהו ספק:

הלח"מ בפ"ג מה"ש הניח בצ"ע אמאי תחת מטלית הוה ספיקא הא הוה ס"ס שמא עור כשירה ואת"ל פסולה אפ"ה שמא מטלית כשירה. הנה תפס במושלם דשני בעיות הוה ס"ס עיין ב"י סי' נ"ט בגלודה ואיפשר דהתם לשיטת הר"מ כתבו דסובר ס"ס משם א' הוה ס"ס כמבואר מדבריו בהל' א"ב מהא דפתוי קטנה רצון הוא מחמת קושיות התוס' בסוגיא דפ"פ יע"ש א"כ ה"ה ב' בעיות ובקונטריס הספיקות יבואר. ומיהו אי ס"ס במקום חזקה לא מהני וכ"ש להר"מ דטעם ס"ס דהוה ספק דרבנן וזה לא שייך במקום חזקה אלא דכבר כתבנו דספיקא דדינא ובעיא דלא איפשטא מהני במקום חזקה דבשביל זה לא ישתנה הדין ובסימן כ"ט ולמ"ד וק"י אבאר (ומיהו להר"מ פ"ט מט"מ י"ל ס"ס בעיא דלא איפשטא הוה מ"ה והוכיח לפי' דמש"א הוה ס"ס דאל"כ אמאי הניח הגמ' בתיקו דהא מותר הוא וז"א) ואין להאריך:

ז

וגמר. הט"ז הביא לשון הטור דאף למאן דפוסל שהי' וחלדה במיעוט בתרא בהגרמה מודה. ומאן דפוסל הוא הריב"ש ורא"ש מכשירין בהגרמה דלאו מקום שחיטה הוא דלא כרש"י שפוסל אף הגרמה במיעוט בתרא כרבנן טרופאי ומיהו אנו נוהגין כדעת הגה"ה דפוסלין אף הגרמה במיעוט בתרא ואף בה"מ אנו מחמירין דקבילו עלייהו במדינות אלו כמ"ש התב"ש אות ח"י. ומ"מ יש הבדל דאלו שהי' דרסה חלדה יש חשש דררא דאורייתא מבעיא דלא איפשטא לפירוש התב"ש ולפי' הרשב"א עכ"פ מדרבנן ובהרגמה רק מצד המנהג לחוד. ואם שחט רוב סימן א' בבהמה והגרים אותו המיעוט ושאר דיני דרסה וחלדה אבאר על נכון בש"ך אי"ה:

ח

מהלחי. עט"ז דהמחבר משמע דווקא שניטל התורבץ או הקנה מבשר שבלחי הוא דפוסל כשאין המיעוט במקום א' שלם הא ניטל הסימנים עם הבשר מהלחי אף ניטל כולו כשירה וזהו הדין בסימן ל"ג ניטל הלחי התחתון כשר ולא חילק בין אם המיעוט מחובר וכן כתב הש"ך כאן אות כ"א אמנם בטור משמע דאם ניטל הלחי כולו טריפה. והתב"ש העלה להלכה להחמיר ככל הפירושים דאם ניטל הסימן מבשר טריפה אף שהמיעוט שלם במקום א' ואם ניטל מהלחי או אם נדלדל שאין המיעוט שלם במקום א' טריפה וסימנים שנפרקו זה מזה באורכן ברובן או שהסימן נפרד ממקום חיבורו בצוואר ברוב אורך בכל אלו נותנין חומרי נבילות וחומרי טריפות עכ"ל חומרי טריפות לענין או"ב וה"ה כיסוי הוה ספק טריפה ומכסה בלא ברכה וחומרי נבילות לענין איסורין מבטלין ושאר ענינים:

ט

ונשמט. במחבר לא נזכר או נשמט ובטור כתב או נשמט וכתב הפרישה בשעת שחיטה ע"י שחיטתו ונשמט מעצמו וקרוב לזה פי' הט"ז ואין חילוק בין שעת שחיטה לקודם לכן כמ"ש בש"ך:

י

אבל בחייו כו'. עט"ז והתב"ש אות כ"ו והכר"ו אות י"א הבינו בדבריו דה"ק דאיסור יוצא דאסור מבשר בשדה חמור הוא דלא מצינו ליה כלל תקנה מה שא"כ אמ"ה דמצינו ליה לפעמים תקנה בשאר בהמות והקשו עליו דאשתמיט ליה דברי הרשב"א בחידושיו ובתה"א דאיסור יוצא לאו טריפה דאל"כ מה מיבעיא ליה דחלב טריפה אסור והכר"ו תי' דאם אין עיקור טריפה א"כ יכול להיות דהדר ברי' יע"ש. ולא הבינותי. מ"מ כ"כ דלא הדרא ברי' לאו בידו לשחוט הוא ואין היתר לאיסורו ומי נימא דיתרפא ועיין מ"ש בסימן י"ד והתב"ש כתב דהמחבר השמיט דחלב מותר דלא פסיקא ליה דאיפשר עיקור טריפה כרש"י דעיקור המצוי בה"ש היינו סכין פגום ולא הבינותי דהא הש"ע קחשיב בסימן כ"ג כל טבח שא"י ה"ש כו' ועלה קאי עיקור כיצד דמשמע דמפרש עיקור דרב יהודה וע"כ אין טריפה דאל"כ נהי דהלכתא דהוה נבילה כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן מ"מ א"א לפרש כן דאיך אמר כל טבח שא"י ה"ש דא"נ לאו נבילה אי א"י דעיקור טריפה אסור לאכול משחיטתו ולמה חשיב לעיקור בהדי אינך:

הן אמת שלכאורה דברי הר"ב כאן קשין עם מ"ש בסימן כ"ה והוא כמו שאגיד דאם עיקור המנוי בה"ש שנעקרו מהלחי כבה"ג למה חשש רב לכך דכל טבח שא"י ה"ש ולמה לא מוקמינן ארובא ונהי דאין עיקור טריפה מ"מ רוב ב"ח אין סימנים שלהם עקורים בשלמא לבה"ג דאיהו לשיטתיה דסובר דצריך לבדוק אחר שמוטה כמ"ש הש"ך סימן כ"ה אות ב' דהוה מיעוט המצוי ודמי לריאה דאוסר בה"ג אם נאבדה משא"כ הר"ב דכתב לקמן שא"צ לבדוק אחר שמוטה א"כ למה הצריך רב לומר דבעינן שידע דעיקור פוסל ולמה אסור לאכול משחיטתו ולא סמכינן ארובא דרוב אין עקורים. ועוד היה איפשר לומר דאף אם נאבדה הריאה שרי מ"מ אסור לאכול משחיטתו דסמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא מדרבנן וכ"ת אמאי לא בדקינן אחר טריפות ניקב הוושט ופסוקת הגרגרת במקום שחיטה דהוה חזקה בהמה בחייה ולא מהני שחיטה ביה י"ל דהוה מיעוטא דמיעוטא טריפות כמ"ש אדונינו מהרש"א ז"ל בחולין י"א א' אתיא מפרה יע"ש משא"כ שמוטה הוה מיעוט המצוי ולו יהא דלא הוה מיעוטא דמיעוטא מש"ה אסור לאכול משחיטתו. וא"כ הר"ב לכאורה מזכה שטרא לבי תרי דכאן כתב דחלב שרי וע"כ משום דעיקור המצוי בה"ש הוא שמוטה ואמאי יהא אסור לאכול משחיטתו והא סמכינן ארובא ואף אי איתא לפנינו א"צ לבודקו (כמ"ש סי' כ"ה). והנה על המחבר לק"מ דכאן כתב עיקור כיצד משמע שזהו המנוי בה"ש ולקמן סימן כ"ה לא כתב דצריך לבדוק אחר שמוטה י"ל דמ"מ סובר דצריך לבדוק אחר שמוטה ומ"מ סובר ג"כ דהחלב אסור דהוה טריפה כדעת רש"י והא דהזכיר שם עיקור מה"ש דאי לאו מה"ש היה מותר לאכול משחיטתו דסמכינן ארובא ככל טריפות משא"כ כשהוא מה"ש תו הוה ליה חזקה בהמה בחייה והוה פלגא מדרבנן. האמנם כבר כתבנו בס' גינת וורדים דמיעוט טריפות לא הוה מיעוטא דמיעוטא ולדברי הר"ב יש ליישב בדוחק דמסתמא לא חיישינן שמא שחט בסימנים עקורים דא"א לשמוטה שתעשה שחוטה והוה לא שכיח משא"כ טבח שא"י ה"ש חיישינן שמא תפס בסימנים אלא דא"כ הוה להר"ב לומר דאם תפס בסימנים צריך בדיקה אחר שמוטה וצ"ע וכעת לא מצאתי ישוב לזה ועיין מ"ש בסימן כ"ה בעזה"י:

יא

הא. הט"ז האריך וכוונתו דלא כב"ח דאוסר עיקור כ"ש היינו שרוב הסימן מחובר בלחי ומיעוט נעקר וחילק בין שעת שחיטה אוסר בכל שהוא ולפי דבריו א"ש מ"ש רמ"א ואנו נוהגין להטריף כל עיקור בין במיעוט קמא הנה לשון כל עיקור ובין במיעוט קמא יורה כב"ח דכל עיקור היינו אפילו משהו שנעקר בשעת שחיטה ומיעוט קמא דאי נעקר רוב והמיעוט אין במקום א' איך יצויר שהמיעוט קמא דקנה נשחט בעיקור והשאר שלא בעיקור וכבר עמד בזה התב"ש אות כ"ז ותי' דרמ"א קאי אעיקור דסכין פגומה יע"ש וזה דוחק דלא מוזכר כאן כלל כ"א בסימן ח"י. ואם היינו אומרים דהט"ז השיג אהב"ח דמדינא אין להחמיר בנעקר המיעוט בשעת שחיטה והראיה מתוס' חולין ט' שהוכיחו דעיקור לא הוה טריפה דאל"כ איך חשבם בה"ש ומה קושיא והא בשעת שחיטה בכ"ש הוה נבילה. ומ"מ לדידן כתב רמ"א שפיר דמחמת מנהגא אנו מטריפין עיקור כ"ש בשעת שחיטה כמ"ש הש"ך אות כ"ג וכמו שאבאר שם דא"כ איך השיג הט"ז על הגהות שחיטות דלמא ממנהגא אוסר אלא ש"מ דסובר דאף מנהגא ליכא ובש"ך אות כ"ג אבאר ומ"ש דפסוקת הגרגרת ברובא ר"ל כמו פסוקת הגרגרת ברובא טריפה אף שלא בשעת שחיטה ה"ה אם נעקרו ממקום חיבורן בלחי בדבר שעושה טריפה שאין המיעוט שלם לא מהני ביה שחיטה אם אירע כן בשעת שחיטה. ויש לפרש ג"כ כפשוטו שסובר הט"ז כהר"ן בשם הרמב"ן דאם נפסק הגרגרת ברובא בשעת שחיטה דהוה נבילה וקודם שחיטה הוה טריפה ובש"ך אבאר וכאן אין להאריך:

יב

ומיד. עט"ז הביא דברי הרשב"א ואף לבה"ג דאין עיקור טריפה אלא שאין שחיטה מועלת בסימנים עקורים יש לחלק כן כשהמיעוט שלם במקום א' חיבור יפה כשירה משא"כ כשהוא מדולדל הוה כאלו כולו נפסק ואין שחיטה מועלת בסימנים עקורים מכל דהמיעוט כמאן דליתא דמי:

יג

הר"ז פסולה. עט"ז בשם מהרי"ק שורש ל"ה דאפי' אמר השוחט שלא הרגיש א"א נידע כיון דמכוסה בעור מלמעלה במקום חיבורו בלחי. וכל שלא בדק ותוקף אגודל א"א לידע ומש"ה הוה ספק נבילה:

דע דהלבוש סי"ז כתב דמש"ה אסור דאין כח בפירכוס להשמיט הסימן וכתב ומיהו השוחט נאמן שלא היה שמוטה דע"א נאמן באיסורין כ"ש כאן דרוב מסייע ליה עכ"ל. הנה תלה הדבר דאין כח בפרכוס כו' ואמת מהרי"ק שורש ל"ה כתב דאין כח בפירכוס אמנם כתב וז"ל דהא טבל ועלה דודאי הסברא לתלות שאחר מיכן היה אפ"ה כל להוציא מחזקה לא מהני כ"א ברי לי כ"ש כאן דכמה מפרכסים שאין סימניהם נשמטין הרי דמחמת כ"ש קאתי עליה וה"ה אם היה כח היה אסור דומיא דטבל ועלה וכן הוא בהדיא להמעיין היטב בדבריו וכן העלה השמ"ח סכ"ב ותב"ש אות ל"א אפי' משמשו ודחקו שיש לתלות אין תולין וכבר הארכנו בענין כיוצא בזה בס' ג"ו בשו"ת א' יע"ש. וכתבנו שם דמ"מ נראה מן התורה אית למימר רובא וחזקה רובא עדיף ומדרבנן הוא דאסור ולקמן סימן כ"ה אבאר עוד בזה. אלא שיש לראות מהראיה מייתי מהרי"ק מטבל ועלה דהתם ליכא רוב נגד החזקה משא"כ כאן דלא הוה כ"א איסור דרבנן לכאורה וכבר העיר בזה חכם א' בזמנינו וכתב לי כן דל"ד לטבל ועלה וכבר כתבתי כן בשו"ת א' בס' ג"ו דההיא דכל ספק בשחיטה כפי הנראה לכאורה לא הוה אלא מדרבנן ומ"מ הנך רואה שהדין אמת שהרי מהרי"ק אומר בפירוש כן שכל ספק בשחיטה אפי' איכא למיתלי אין תולין. ומיהו הא יש לעיין דהיכא דהדבר שקול או אפילו יש קצת לתלות מ"מ הוה תרי חזקות חזקה דהשתא וחזקה דבהמה בחייה דאיפשר דעדיף מרובא (עיין תוס' חולין י"א דנפיק מפרה והתם חד חזקה) ומ"ש הלבוש וכ"ש דהרוב מסייע משמע דבלא"ה היה מהימן הלשון דחוק דע"א אין נאמן נגד חזקה היכא דאין בידו א"ל דרוב מסייע ועיין מ"ש בסמוך:

יד

מיהו. עט"ז והתב"ש אות ל"ב כתב שאין להתיר דמה ראיה שמעקירה בא לכאן דלמא ע"י פרכוס בא לכאן אלא דמהרא"י איירי שבדק השוחט ותקף אגודל ואח"כ נמצא שמוט נאמן השוחט ול"ת היכא דאיתחזק ואין בידו אין נאמן. וכ"ה במהרא"י בפסקיו סימן ר"ה וז"ל ואין לומר דלא הוה בידו י"ל דהרוב מסייע ליה והביא עוד שם טבל ועלה באומר ברי לי אף דהיה חזקת איסור וצ"ל לדבריו דזה מיקרי בידו לבדוק מקודם ולעיין יפה ומסתמא עיין והסיר מכל חציצה והביא ראי' אף דאיכא ריעותא עכשיו וחזקת איסור כל שבידו נאמן הוא וחידוש דין הוא זה דאפילו בתרי חזקות כמו חזקת דהשתא והעמיד טמא אפ"ה כל שבידו נאמן הוא דאל"כ אמאי מהימן וכ"ת לעצמו אדם נאמן כשיודע הבירור עי' תוס' כתובות כ"ב ופני יהושע שם מ"מ אף אי כן אנו היאך נותנין לו טהרות כו' ועיין בלחם חמודות דף קמ"ח אות ל"ג הביא דברי מהרי"ק שורש ל"ה וכתב הטעם דאין כח בפרכוס להשמיט הסימן וראיה מטבל ואיך הביא ראיה מטבל והתם אפי' יש לתלות אין תולין וה"ה כאן אפילו היה סברא גדולה אין מוציאין מחזקה אלא בראיה ברורה ועי' עוד שם ולקמן סימן כ"ה ול"ד אבאר באורך:

טו

הר"ז. עט"ז הביא בשם מהרש"ל דהאידנא אפי' בלא תפס אסור ולא ידענא למה הביא דברי מהרש"ל והא המחבר אומר בפי' כן דבדיקה מהני בלא תפס והאדינא אפילו לא תפס לא מהני בדיקה דא"א בקיאין בהקפה להקל ועיין יש"ש בפרק השוחט סימן ט"ז ופא"ט סימן כ"ח מ"ש בזה:

טז

שיביא. עט"ז ור"ל דלקמן מהני הקפה באותה בהמה עצמה היינו באותו סימן גופא אם נמצא נפסק הגרגרת וא"י אם קודם שחיטה חותך עוד במקום אחר שאם קרע הא' מאדים יותר הרי דודאי נקרע קודם שחיטה ומש"ה מאדים יותר ואם שווין כשירה דקרע הא' לאחר שחיטה כמו הב' משא"כ הכא דהגרגרת נמצא שמוט וא"י א"כ מה מהני אם יחתוך הגרגרת עוד וחתך הב' יהי' מאדים יותר הא משום שעדיין לא נשחט ומש"ה היה בו עדיין חיות משא"כ עכשיו ומש"ה צריך בהמה אחרת ובש"ך אות ל"א יבואר על נכון. והא לא קשיא אמאי לא מקיף להמקום השמוט י"ל דשמוט אם יהיה דומה אין ראיה להכשיר בשלמא נקרע יש להקיף ולא למקום השמוט ועוד דאין מדמין מן שלא במקום שחיטה למקום שחיטה:

יז

מהגרגרת. הט"ז האריך והכשיר אם הוא ספק אם הוא רוב הטבעת או לאו מחמת ס"ס שמא לא הוה רוב ופסוקת הגרגרת ברובא ושמא אח"כ נעשה והש"י ח"א שאלה מ"ו והתב"ש הקשו עליו דהא כתב בסימן ק"י דס"ס במקום חזקה לא מהני והא הוה ספק בשחיטה יע"ש. והנה הט"ז לטעמיה במ"ש דשמא לא הוה רוב דסובר דאף בשעת שחיטה אין פוסל משהו דלא כב"ח ואף א"ת שיודה דממנהגא אסור בשעת שחיטה במשהו מ"מ כיון דמ"ה הוה ס"ס תו בדרבנן ספיקו להקל וכ"ש זה דלא הוה אף דרבנן אלא חומרא בעלמא אין להחמיר כלל וגם הש"ך וכ"ע מודים לזה דאם נמצא על הארץ פחות מרוב או על הסכין דכשרה דהוה ספק שמא לאחר שחיטה נעשה ובזה ודאי שרי. ומה שהקשו עליו דס"ס במקום חזקה לא מהני היינו אף דרוב בהמות אין קנה שלהם נפסקים מ"מ יש לחוש מחמת דחיקת הסכין מצוי הוא שיפסוק וא"כ ליכא כאן רובא ונשאר חזקה דבהמה וחזקה דהשתא ואי משום הא אין כ"כ קושיא עליו דסובר דודאי חזינן רוב שחיטות דאין נפסק הקנה מחמת דחיפת הסכין וגם רוב בהמות אין קנה שלהם פסוקה וא"כ רובא וחזקה רובא עדיף אלא מדרבנן סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל פלגא ופלגא וא"כ כשיש עוד ספק אין להחמיר ולענין דינא הנה בס"ס כזה החמיר התב"ש ושאר אחרונים אמנם אם בודאי רק מיעוט הוא יש להכשיר ואף להש"ך אות כ"ג כיון דמנהג' לאסור עיקור משהו בשעת שחיטה א"כ בספק א' ודאי יש להתיר. ומעתה תראה שמ"ש בבל"י אות י"ב דהנה"ך לא חזר מספרו וא"כ מ"ה לא השיג על הט"ז. וז"א דכיון דמנהגא הוא בספיקו אין להחמיר כלל שמא אחר שחיטה נעקר וכדכתיבנא:

יח

צריך ליזהר שידחוק רגלו בארץ או בכותל או יגביה שלא ינעוץ ויבוא לידי עיקור. ועט"ז ואם לא נזהר ומצא אח"כ הסי' עקור מ"מ לא הוה אלא ספק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.