אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/מז

יום שני טו אלול תשפ"א - מסכת סוכה דף מז

הזכיר חג הסוכות בתפילת שמיני עצרת

חילוק שמיני עצרת מחג הסוכות לענין "פז"ר קש"ב"

הגמרא במסכת סוכה (מז.-מז:) מאריכה בבירור החילוקים שבין שמיני עצרת לחג הסוכות. בברייתא מובאים דברי רבי יהודה לחכמים: שמיני רגל בפני עצמו הוא, שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה, אף שמיני טעון קרבן ושיר וברכה ולינה.

עוד מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים אם מברכים שהחיינו בשמיני עצרת. דעת רבי יוחנן שאומרים זמן בשמיני של חג, ומבארת הגמרא בשם ר' לוי בר חמא או ר' חמא בר חנינא: תדע, שהרי חלוק בג' דברים, בסוכה ולולב וניסוך המים [-שכל אלו הדברים אינם נוהגים בשמיני עצרת אלא רק בסוכות]. כך גם דעתו של רב נחמן שאומרים זמן בשמיני עצרת. מאידך, דעת רב ששת, שאין אומרים זמן בשמיני של חג. ומסיקה הגמרא (מז:): והלכתא אומרים זמן בשמיני של חג.

הגמרא (ריש מח.) מביאה ראיה להכרעה זו מברייתא, בה נאמר: שמיני רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב. פייס בפני עצמו, זמן בפני עצמו, רגל בפני עצמו. קרבן בפני עצמו, שירה בפני עצמו, ברכה בפני עצמו.

הזכרת שמיני עצרת מ'רגל בפני עצמו' או מ'ברכה בפני עצמו'

בביאור ה'ברכה' המוזכרת בברייתא זו ובדברי רבי יהודה המובאים בתחילת הדברים, כתב רש"י (מז: ד"ה ברכת המזון, מח. ד"ה ברכה לעצמו) דעד השתא אמרינן את חג הסוכות הזה, וכאן את יום שמיני חג עצרת הזה. ובביאור הברייתא האחרונה הוסיף רש"י להביא שבתוספתא משמע שמברכין את המלך, שכן נאמר שם: ברכה בפני עצמו, שנאמר 'ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך'. ואם כן לדעת התוספתא 'ברכה' אין הכוונה הזכרת שם החג כשמיני עצרת ולא כחג הסוכות אלא דין אחר שמברכים את המלך. כדעת התוספתא כן כתב רש"י ביומא (ג. ד"ה לענין) וכתב שם ש'רגל בפני עצמו' והיינו לענין זה שאין שם חג הסוכות עליו (כן פירשו בדבריו התוספות בר"ה ד:), ודלא כפירושו כאן שרגל בפני עצמו היינו שאין יושבין בסוכה. עכ"פ מבואר שביום שמיני עצרת מטבע התפילה הוא 'יום שמיני עצרת' ולא 'חג הסוכות', ודבר זה כלול בכלל 'פז"ר קש"ב' או ב'רגל לעצמו' או ב'ברכה לעצמו'.

מחלוקת האחרונים אם טעה בשמיני עצרת והזכיר 'חג הסוכות'

ונחלקו האחרונים באופן שטעה אדם ואמר בשמיני עצרת את חג הסוכות הזה, האם יצא ידי חובתו או שצריך לשוב ולהתפלל שנית. ובשערי תשובה (סימן תרסח ס"ק ב) הביא מה שכתב ברכי יוסף (שם) בשם שו"ת בית יהודה (ח"א או"ח סימן ד) שמי שטעה בתפילת ערבית של ליל שמיני עצרת ואמר את יום חג הסוכות הזה ועקר רגליו, יצא בדיעבד [ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סימן צז) העיר על לשון 'ועקר רגליו' שאינו מובן כלל, כי מה שייך עקירת רגלים לענין זה, הלא תיכף שסיים ברכת מקדש ישראל והזמנים הרי זה כעקר רגליו, וצ"ע בכוונתו, ואולי לא דק בלישניה וכוונתו לגמר הברכה אף שודאי הוא דוחק]. אמנם הברכי יוסף חלק על דעת הבית יהודה והביא ראיות שלא יצא ומחזירים אותו.

ושורש הנדון הוא מכמה עניינים: א' האם חסרון הזכרת החג הוא לעיכובא. ב' אם אינו לעיכובא, האם יש חסרון גדול יותר במה שמזכיר מאורע אחר [-חג הסוכות]. ג' האם שמיני עצרת כלול בכלל 'חג הסוכות'. ד' גם אם כלול בכלל 'חג הסוכות' יש לדון אם אדם זה באומרו 'חג הסוכות' נתכוון גם לשמיני עצרת. וכמו שנבאר.

פסק הבית יהודה דסגי בהזכרת 'מועד' והזכרת מאורע אחר אינה הפסק

ורבי יהודה עייאש בבית יהודה שם תיכן את דבריו על מה שייסד שם שבחתימה אין מעכב הזכרת שם היו"ט הספציפי, וכל שהזכיר יו"ט בסתם יצא ידי דינו. ומאחר שנפסק להלכה (סוס"י קח) שהטועה ומזכיר מאורע של שאר ימים שלא בזמנו לא הויא הפסקה, ממילא כשמזכיר חג הסוכות במקום שמיני עצרת, אף אם נאמר שאין שמיני עצרת בכלל חג הסוכות, הרי זה כאילו לא הזכיר כלל שמיני עצרת אלא רק אמר יו"ט סתם ומה שהוסיף שכוונתו לחג הסוכות, הלא קי"ל שהזכרת מאורע אחר אין בה משום הפסקה.

והנה לא פירש לנו הבית יהודה למה נתכוון כשאמר שסגי בהזכרת יום טוב אף כשאינו מפרט מהו אותו יום טוב, והיכן בברכתו זו הזכיר שהוא יום טוב. ועמד על זה בברכי יוסף ותמה שמה שהזכיר 'חג' הסוכות בודאי אינו נחשב שהזכיר יום טוב, כי בתוספת אמירתו 'הסוכות' הפסיד לאמירת 'חג' שהזכיר תחילה שהרי בכך בירר שאין כוונתו לחג בעלמא אלא לחג הסוכות דוקא. וגם מה שאמר "יום טוב מקרא קודש הזה" לא מהני כיון שפירוש התכוון על סוכות כפי שראינו לבסוף שפירט ואמר 'חג הסוכות' - ואם כן באמירה זו הפסיד גם את ההזכרה שהזכיר תחילה 'יום טוב' בפני עצמו.

אמנם סברא זו נמצאת גם בחיי אדם, שכתב (כלל כח סימן טו) שהטועה בשמיני עצרת והזכיר חג הסוכות אינו חוזר אם כבר עקר רגליו. ובנשמת אדם (סימן ו) ביאר סברתו שכיון שאם לא אמר אלא 'ותתן לנו מועדים לשמחה' כבר יצא ידי חובתו, אם כן לא גרע מהטועה והזכיר מאורע שאר ימים שאינו צריך לחזור. ועוד הוסיף שאף אם שמיני עצרת רגל בפני עצמו מכל מקום כיון דעדיין יושבים בסוכה [היינו בחו"ל מספיקא דיומא] לכן בדיעבד אין צריך לחזור. וכן פסק הערוך השולחן (סימן תרסח ס"א).

ובדבריו יישב לנו הנשמת אדם גם כוונת הבית יהודה, שהרי הברכי יוסף העיר שבאמירת 'הסוכות' הפסיד מה שהזכיר 'חג' ו'יום טוב מקרא קודש הזה'. אך נראה שכל זה רק בנוגע למה שהזכיר יום טוב ספציפי, אבל הזכרתו הכללית 'ותתן לנו מועדים לשמחה' הרי כוללת בתוכה את כל המועדים ואי אפשר לומר שכשאמר אחר כך 'חג הסוכות' גרע מהזכרה זו ולכן שפיר יש לדון שסגי בהזכרה זו לקיים דינו.

סתירת הסוגיות בנדון אם 'חג הסוכות' כולל אף את שמיני עצרת

ואחר שדחה החיד"א את יסוד דינו של רבי יהודה עייאש, פונה לברר טעם אחר לפסק דינו שאינו צריך לחזור אם הזכיר את חג הסוכות בתפילת שמיני עצרת. והוא שמא שמיני עצרת נכלל בכלל 'חג הסוכות', וכיון שהזכיר חג הסוכות הרי הזכיר בכך גם את שמיני עצרת וקיים דינו.

בנדון זה, אם שמיני עצרת נכלל בחג הסוכות, מביא הברכי יוסף סתירה בסוגיות הש"ס. מחד - בסוגייתנו מבואר ששמיני עצרת רגל פני עצמו לענין פז"ר קש"ב, ופירש רש"י ש'ברכה לעצמו' היינו באמירת 'את יום שמיני חג עצרת הזה'. וכעין זה כתב רש"י ביומא (ג.) על סוגיא מקבילה, וז"ל: לענין פזר קש"ב כו' רגל לעצמו, שאין שם חג הסוכות עליו. ואם כן משמע להדיא שאין שמיני עצרת בכלל 'חג הסוכות' אלא רגל בפני עצמו הוא ולכן צריך לומר 'את יום שמיני חג עצרת הזה'.

מאידך בגמרא בסוטה (מא.) משמע לא כן. דהנה דנה הגמרא שם לגבי מצות הקהל בה נאמר (דברים לא י) "ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות. בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם". ומבררת הגמרא למה נצרכה התורה לומר כל אלו הזמנים 'מקץ', 'שמיטה', 'חג הסוכות' ו'בבוא כל ישראל', ובתוך המו"מ אומרת הגמרא: ואי כתב רחמנא 'בחג הסוכות' הוה אמינא אפילו יום טוב אחרון, כתב רחמנא 'בבוא כל ישראל' מאתחלתא דמועד.

הרי מבואר להדיא בגמרא ש'חג הסוכות' כולל בתוכו אף את שמיני עצרת, ולכן אם היה כתוב רק בחג הסוכות, הו"א אפילו יום טוב אחרון בכלל. ועמד על כך גם הרש"ש (סוטה שם): קצת קשה דהא אמרינן בכ"ד דשמיני רגל בפני עצמו הוא לענין פז"ר קש"ב, ופירש רש"י דהוראת הר' על רגל בפני עצמו שאין שם חג הסוכות עליו.

הוכחת הט"ז ששמיני עצרת טפל לחג מדבעינן לחלקו לענין 'פז"ר קש"ב'

ושורש הדברים כבר נמצא בט"ז (סק"א; סימן רכ סקט"ו) שהוכיח מדברי הגמרא שם ששמיני עצרת נקרא 'חג', לענין נדון הפוסקים אם אומרים 'שמיני חג העצרת הזה' (דעת השו"ע) או 'יום שמיני העצרת' (דעת הרמ"א). ובתוך דבריו הוכיח שיום טוב האחרון היינו שמיני עצרת, שהרי מבואר בסוגייתנו שצריכה היתה הגמרא לחדש שחלוק שמיני עצרת מחג הסוכות לענין פז"ר קש"ב, שמע מינה דבלא"ה חד חג הוא ומיוחס אחריו. ואם כן הט"ז הוכיח מ'סתירת' הסוגיות להפך, שאדרבה גם בסוגייתנו מוכח שמעיקר הדין שמיני עצרת נטפל לחג הסוכות אלא דמ"מ חידשו חז"ל שחלוק הוא ממנו לענין פז"ר קש"ב.

ומכח סתירה זו רצה להכריע הברכי יוסף שאף שתקנו חכמים לקרוא לשמיני עצרת שם חדש בתפילה, מכל מקום בדיעבד כיון דשמיני עצרת בכלל חג הסוכות וכמבואר בגמרא בסוטה, לפיכך אם אמר 'חג הסוכות' במקום 'שמיני עצרת' יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור.

תמיהת האגרות משה דסו"ס משנה הוא ממטבע שטבעו חכמים

ובאגרות משה (שם) תמה על דבריו, נהי שנקרא בתורה בשם חג הסוכות הא עכ"פ תיקנו שהוא רגל בפני עצמו לעינן זה, כיון שהוא אחד מסימני פז"ר קש"ב, מב' דברכה או ר' דרגל. ואם כן הרי כשאומר חג הסוכות הוא משנה ממטבע שטבעו חכמים ואיך אמרינן שיוצא בזה, ומנא להו שרק לכתחילה הצריכו כן, והניח בצ"ע.

סברת החיד"א שאדם זה התכוון ל'חג הסוכות' ממש ולא לשמיני עצרת

ומכל מקום דחה החיד"א הוראתו זו, שהרי אדם זה האומר בשמיני עצרת 'חג הסוכות' אינו מתכוון כלל ל'חג הסוכות' במובן הכולל בתוכו את שמיני עצרת, שהרי נקט הלשון אליה היה רגיל עד עתה, ושאותה אמר בכל ז' הימים הקודמים, והיינו 'חג הסוכות' במובן של חג הסוכות ממש לאפוקי שמיני עצרת. ואם כן אינו דומה כלל לנדון הגמרא בסוטה, כי הן אמת שאם כתוב בפסוק 'חג הסוכות' אפשר וכוונת הקרא לשמיני עצרת, כי גם שמיני עצרת בשם 'חג הסוכות' יכונה. אבל באומר לשון 'חג הסוכות' וכוונתו לחג הסוכות ממש, בודאי שלא מקיים בזה דין הזכרת 'שמיני עצרת' בתפילתו.

כעין ראיה לדבר הביא החיד"א ממה שכתבו הפוסקים (חק יעקב סימן תפז סק"ד ועוד אחרונים) שאם חתם ביום טוב 'מקדש השבת' לא יצא ידי חובתו, ואף שזכר בתוך ברכתו את היום טוב והרי יום טוב איקרי שבת, מכל מקום כיון שכשאמר 'שבת' לא התכוון ליו"ט דאיקרי שבת אלא לשבת ממש - לא יצא ידי חובתו. ואם כן הוא הדין בנדון דידן, אף ש'חג הסוכות' בלשון מקרא כולל אף 'שמיני עצרת', מכל מקום אדם זה שנקט לשון הרגילה בפיו, התכוון ל'חג הסוכות' ממש ולא לשמיני עצרת ולכן עליו לחזור על תפילתו.