תומים/חושן משפט/קלג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט קלג

ואם אמר לו אל תחזיר כו' נאמן במגו דנאנסו כו' הש"ך בס"ק ב' פקפק על זה אף עפ"י שהדברים אמורים ברא"ש וטור מכל מקום לטעם הנ"י אין לו מגו דהוי במקום עדים דאנן סהדי דלא פרעו הואיל והתרה בו אל תחזיר אלא בעדים ונסתייע מדברי התוס' פ' חז"ה מ"ה ד"ה המפקיד ע"ש. ובאמת קשה לומר דאמירה אל תחזיר אלא בעדים יהיה למפקיד יותר יפוי כח מאלו לקח שטר פקדון הלא שטר הוי יותר מאומר לו לא תחזיר אלא בעדים דהא ראה דלא האמין לו ולא היה מרוצה בפני עדי' ואמירה אל תחזיר עד שטרח ליתן פשיטי דספרא וליקח שטר גמור. וזו לא מצאנו בשום מקום דיגרע כח שטר מאמירה כל דהוא כזה ואם כן אם בשטר קי"ל דנאמן במגו דנאנסו איך ס"ד לומר באמירה א"ת אלא בעדי' לא יהיה נאמן ולכן נראה דאף להס"ד בתו' ב"ב הנ"ל לומר דסבירא ליה לרבה הואיל וצריך להחזיר בעדי' הוה כאומר אל תחזיר ול"ל מגו היינו דסבירא ליה לתו' דרב' דאמר כך לית ליה דר"ח דאמר המפקיד בשטר נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו דאיך ס"ד במפקיד בעדים לא יהיה נאמן ובשטר יהא נאמן וכ"כ הרמב"ן דלית ליה הך דר"ח רק קושית התוס' דאף למאן דפליג התם משמע דלא פליג רק בשטר דמצי למימר שטרך בידי מה בעי אבל בעדי' מודה. ועל זה תירוץ התוספות שפיר דמאן דפליג סבירא ליה דמפקיד בעדים אין צריך להחזיר בעדי' ואם כן לא הוה כאומר לו אל תחזיר לי אלא בעדי' ולכך בלי שטר נאמן במגו. ורבה דסבירא ליה דצריך להחזיר הוי כאומר אל תחזיר לי רק בעדים ולית ליה מגו אך זהו הכל להחולקים אר"ח וס"ל דנגד חזקה שטרך בידי מה בעי לא מהני מגו א"כ ה"ה נגד הך חזקה לא מהני דאין פורע בלי עדים הואיל ואמר לו להחזירו בעדי' דוקא אבל לפי דקי"ל כר"ח דאף בשטר נאמן במגו דנאנסו אף דחזקה שטרך בידי מה בעי אלימא מכל מקים מהני הך מגו ומכ"ש דמהני נגד אמירה א"ת לי אלא בעדי' גרידא. וזה ברור ומה שכתב הש"ך מהך טעמא דנ"י הך מגו דהתם לומר פרעתי בפני פלוני ופלוני בלא"ה לאו מגו טוב הוא כמו שכתב הרא"ש וסייעתו ולכך בחזקה כל דהוא דחינן ליה מה שא"כ מגו דנאנסו דהוא מגו טובה וחזקה לא דחינן אותו מכח הך חזקה. וגם כי אמרינן הך חזקה דנ"י היינו בהלואה דרואה שאין המלוה מאמין לו פן יכפור בו וצוה עליו מבלי להחזירו רק בעדים אף הוא כשפורע אינו פורע אלא בעדים כי רואה שלב המלוה חלוק אתו משא"כ בפקדון א"א לומר דלא מהימן ליה דאיך מוסר לו פקדונו הא יכול לטעון נאנסו ואין איש המכחישו בשום אופן וא"כ אף דאומר לו אל תחזיר לי רק בעדים חושב שהוא רק דרך עצה טובה וכדומה ולא שלבו חלוק מאתו מבלי להאמינו ולכך פורע אף בלי עדים ופשוט ונכון בלי פקפוק דברי הרא"ש והטור:

אמר המערער וכו' רבים יגעו ליישב דברי ר"י הובא בטור לפרשו ואין פותר אותו ולענ"ד דנדון רבינו יונה כך היה דהוא ראובן הפקיד ביד שמעון ואמר לו אל תחזיר לי אלא בעדים ובא לוי לשמעון ואמר ראובן מכרה לי וצוה לתת הפקדון בידי ושמעון ידע מזה ונתן ועכשיו תובע ראובן החפץ מלוי וטען לוי לקחתי ממך ואתה צווית ליקח החפץ מיד שמעון במעמד שמעון כי קניתי אותו מידך. וראובן כופר ואמר שלא במצות ורצוני מסר לך שמעון החפץ: ופסק רבינו יונה אע"פ שיש ללוי מיגו דמידך לקחתי מ"מ הואיל והודה דמיד שמעון נמסר לו וראובן יכול לתבוע שמעון החזיר לי פקדוני ופשיטא דחייב דהא לית ליה טענת החזרתי דהא צריך להחזיר בעדים וגם מגו דנאנסו לית ליה דהא הוה ליה ראה ביד המוחזק וא"כ חייב הנפקד הראשון לשלם ליד המפקיד וא"כ דחייב לשלם למפקיד אף הוא חוזר על המחזיק דיאמר מה לך להחזיק בשלי כיון דאמ צריך לשלמו הרי החפץ שלי ולא של המערער ומה לך להחזיק בשלי (וס"ל לרבינו יונה אפילו ידע הנפקד דהנכון עם המחזיק מ"מ כיון דהוא צריך לשלם יש לו לתובעו מיד המחזיק דהרי הוא שלו ולא של המערער דהרי שלמו וא"כ אין למחזיק להחזיק בשלו ולעיל סימן נ"ח לא משמע כן אך און מזה תפיסה כ"כ על רבינו יונה ז"ל) וא"כ אף דנפקד ליתא לפנינו הרי המערער מוציא מיד המחזיק מדר"ן כיון שיש לו תביעה על הנפקד וע"כ איירי בדלית ליה נכסי לנפקד דאל"כ בלא"ה מה טיבו עם מחזיק ילך ויתבע לנפקד (וזה פשוט דמיירי דאין לו מקום גבי' גבי נפקד דמעל בפקדונו לדעתו דאל"כ לכל הפירושים ברבינו יונה קשה ילך ויתבע לנפקד) ומ"ש רבינו יונה בלשונו שהרי יש לומר מן הנפקד בא לידו פירושו אף דזה הכל מודים דקבלו מנפקד רק הואיל והוא אמר במעמדו וציוי של המערער מסרו הנפקד אין זה קבלה מנפקד רק כקבלו מן המערער עצמו נחשב דשליח' קעביד. וכן מ"ש הואיל ואנו חושדין את הנפקד שלא החזירו מובן ג"כ בזה אופן דאין נתנו בצוי המפקיד למחזיק אין לך החזרה גדולה מזה. רק דאנו חושדין דהאמת במערער דעבר ונתנו ליד המחזיק בלתי רצונו ואין כאן החזרה ואף הוא צריך להחזיר בעדים ונכון כן י"ל בכוונתו ול"ק עליו ופי' זה יותר מרווח לדעתי ממ"ש בו כל המחברים שראיתי:

וי"א דצריך המערער לישבע וליטול וכן נ"ל עיקר הקשה הש"ך בס"ק י"א דמחבר סתם פה דא"צ שבועה ואלו לקמן בסימן ק"נ סעיף וי"ו הביא דעת החולקים ג"כ דס"ל דטענין ליתמי כל מה דאבוהן מצי לטעון וכן הקשה דכאן כתב הרמ"א דכן עיקר ולקמן לא הכריע וכתב דמה דתי' הסמ"ע בסימן קמ"ט ס"ק ל"ט הוא דוחק ותי' הוא בקושיא שלו על המחבר דשם הוי כטוען במשכון דצ"ל בנק"ח כדעת הגאונים עכ"ל ותי' אינו דא"כ הך שבועה דלקמן בסימן ק"נ הוא שבועה בנק"ח ולא כן הוא דהך דעה הוא דעת הרא"ש וברא"ש מבואר דאינו נשבע רק היסת ולא שבועה בנק"ח וכבר מבואר בבע"ת שער מ"ט ח"ב דלא דמי הך דסימן ק"נ להך דנשבע ונוטל במשכון דשם כבר אכל פירות והיורשים תובעים דמים והוא אמר אביכם חייב לי וא"כ אין כאן נוטל כלל. רק נראה דכאן בדברים העשוים להשאיל אף הרא"ש י"ל דמודה דלא טענין ליתמי דהא כל טעמא של להשאיל ולהשכיר דנאמן המשאיל משום תיקון עולם דאל"כ ימנעו בני אדם להשאיל זה לזה וכי יהיה צריך תמיד עדים כמו שכתבו התוספות ב"ב דף מ"ה ד"ה אבל וכו' עיין שם ואם כן אלו צריך לישבע מספק לגבי יתומים עדיין ימנעו בני אדם להשאיל ולהשכיר כי יאמרו אולי ימות ויהא עלינו חיוב שבועה על מגן. משא"כ בהך עובדא דק"ן דשם לא שייך כן. ובדברי רמ"א יפה תי' הסמ"ע ועכצ"ל כן דהא הראב"ד ס"ל בדינא דהכא דנשבע בנק"ח ובבעה"ת הנ"ל תי' הראב"ד דרבה בר משרשום דתפס הפרי במגו דלקו' א"צ לשבועה הואיל וכבר אכל פירי וע"כ הדבר מוכרח לחלק כמ"ש הסמ"ע דכאן מיקרי מוציא משא"כ לקמן מיקרי מוחזק ופשוט:

אבל אם טוען גנובים וכו' שם גניבה בעיר והש"ך בס"ק י"ג האריך להביא דעת תוס' ורא"ש ומרדכי דס"ל בטוען גנובים סתם נאמן בדבר העשוי להשאיל ולהשכיר דהא יש לו מגו ואחזיקי אנשי בגנבי לא שייך כיון דאין אומר מי גנבן. ועיין מש"ל בסימן צ' באריכות אבל לכ"ע אם לא יצא שם גנבה צריך להחזיר לו דמים משום תקנת השוק כמ"ש הש"ך ופשוט:

והלה טוען שנגנבו וכו' עיין ש"ך ס"ק י"ג הנ"ל שפירש בשם אביו הגאון ז"ל ברמב"ם דאין הפי' דטוען דחבירו גנבו ממנו רק השאילו לחבירו וחבירו מכרו לו רק כיון דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקין אף זה כיוצא בו דהיינו גנב ששלח ידו במלאכת רעהו שמכר לאחר מה ששאול אצלו נסתייע מדברי הרב המ"מ דכתב מפני שאין אנו מחזיקין בני אדם לגנבים אינו נאמן לומר נגנב ממני או השאלתיו לאחר ומכרו לך עכ"ל. והנה כגון דא צריך פירוש לפי' חדא דא"כ דזה הוה גניבה דמכר לאחר דבר השאול אצלו א"כ מה הבדל יש בין טוען גנוב הוא אתך דאינו נאמן או דטוען שאול הוא אתך והוא מכחישו אין לך גניבה יותר מזה דכיחש בעמיתו לכפור בפקדונו. ועכצ"ל הואיל ובהיתרא בא לידו שפי' חיישינן דאולי כופר וכמ"ש ספק מלוה ישינה יש לו עליו וכדומה. אבל לגנוב לא חיישינן דזה לא שכיח ומירתת אולי יתפוס ואנה יוליך חרפתו וכל העולם ברז יבוזו לו. וא"כ אף בטוען על אחר שהוא גנבו ג"כ לא חיישינן אבל בשאלה והוא שלח ידו בו למוכרו חיישיק כמ"ש דמ"ש ועוד קשה לדברי הרמב"ם גמרא ערוכה בשמעתיה דאומן דפרכינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואוקמינן סיפא ביוצא מתחת ידי אחר ואחר קטען בפני אמרת לאומן למוכרו לית מגו דאי בעי אומר מינך זבניה וכו' וקשה למה לי טעמא דאמר בפני אמרת וכו' דה"ל מגו הא אף דלא קטען כן יהא מחזיק בשלו דהא דין אומן ודין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר חד דין אית ליה וכיון דהיה ביד אומן והוא נתן לו א"כ לפי דברי התובע גנב האומן למכור חפצו של בעה"ב ואיט נאמן. וצ"ע לכאורה ולכן ליישב דברי המ"מ צ"ל דדבריו הם לאו דוקא דבשביל חזקה זו אינו נאמן דודאי יש הבדל כמ"ש רק הואיל ואינו הראשון לפנינו אמרינן כיון דלפי דברי התובע לא טוב עשה בעמו לגנוב דסוף כל סוף גניבה הוא כמ"ש המ"מ ולא מפקינן אינשי מחזקת כשרות ואמריק אלו היה כאן היה מברר בעדים שלקחה הימנו ואין מוציאין מיד המוחזק וכעין זו כתב הב"ח רק הב"ח כתב זה בסתמא ודלא כמ"מ ולכך קשיא ליה דא"כ אף ליורש לטעון דקי"ל טוענים ליורש וללוקח ולמה אמרינן דדברים העשוים להשאיל מוציאין מידי יורשים כמבואר בגמרא והב"ח דחק עצמו ולפמש"ל ניחא דודאי לולי הך סברא דמ"מ לא היינו אומרים כן להחזיק בכלים העשוים להשאיל והם בחזקת מרא קמא. רק כיון דיש כאן סברת המ"מ ג"כ דאם נאמין למערער הרי מחזיקין זה המוכר ושולח יד בפקדון ואין פוסלין אדם שלא בפניו ואמרינן אלו היה לפנינו הוה מברר שלקחן ואוקי גברא בחזקת כשרות ומעתה ל"ק מיורש דהתם אין כאן גריעותא לחזקת כשרות דמורישם הא לא שלח יד בפקדון ואלו היה חי החזיר פקדון שלו כראוי ופשוט. ולכך ל"א אולי הוה מברר בעדים כיון דליכא חזקת כשרות מסייע ולק"מ דשם מיירי דאומן לפנינו ולא מצי לברר וא"כ לולי דיש לו מגו דטוען בפני אמרת וכו' היה מוציאן מידו דאין כחו יפה מאומן ואוקמא אומן אחזקתו חזקת כשרות לחוד במקום דחזינן דאינו יכול לברר לא אמרינן ולק"מ. ולמד הרמב"ם הך דינא מהך דקתני המכיר כליו וספרים ביד אחר דבעי דוקא יצא לו שם גניבה בעיר וקשיא ליה קושית התוס' הא ספרים עשוים להשאיל וא"כ יש לו מגו דשאולים ול"ל יצא שם גניבה בעיר וס"ל לרמב"ם בישובו דמגו דהשאלתיך כיון דהוא קצת מגו להוציא כמ"ש התוס' והש"ך אף דבאמת אין זה קרוי מגו נהוציא כמ"ש הש"ך וכמש"ל בסימן צ' מ"מ הא איכא ג"כ כאן מגו דהעזה דאם יאמר לך השאלתיו מעיז בפניו ויותר נח לו לומר אחרים גנבוהו ונתנו לך דאינו מכיר בשקרו ואף דמצינו דאמרינן מגו דהעזה מ"מ בצירוף תרתי מגו להוציא והעזה כולי האי לא אמרינן ובכמה דוכתי במקום דהטענה גרועה לא אמרינן מגו דהעזה ומכ"ש כאן דאיכא צדדים רבים ולכן צדקו דברי הנ"י דכתב על הך דמכיר ספרים בישוב קושיא הנ"ל דהוי מגו דהעזה והש"ך בדיני מגו השיג עליו ועל הד"מ והסמ"ע שהביאו דבריו דהא בכמה דוכתי אמרינן מגו דהעזה דלפמ"ש כאן בטענה גרועה כזה ודאי לא אמרינן לק"מ. אך קשה הא מ"מ יש לו מגו דהשאלתים לאחר והוא מכרן לך דמוציאן מיד המחזיק ובטוען כן ג"כ אינו מעיז בפני המחזיק ואינו מכיר בשקרו. ועכצ"ל דבכה"ג אינו נאמן המערער ואין מוציאין מיד המחזיק כלל. דטענין ליה דהיה המוכר מברר בעדים וכמש"ל וא"כ לית ליה מגו ודברי הרמב"ם מוכרחים בגמרא. ולולי דמסתפינא לומר פי' אחר ברמב"ם מה שלא פירש בו הרב המ"מ הייתי אומר דודאי אם הכלי שטוען שלקח מאחר גם לגבי פלוני ההוא עשוי להשאיל בזו לא יחלוק הרמב"ם דמוציאן מיד המחזיק דמה איכפת לן שמכרן ולא יפה כח השני מהראשון ואם כן עדיין אתה נועל דלת בפני המשאילים דהוא ישאיל כלי וימכרו לאחרים אלא הרמב"ם מיירי בכה"ג דהכלי לגבי המחזיק עשוי להשאיל ולהשכיר דרך משל ספרי דאגדתא והמחזיק הוא בעל תורה אבל הפלוני שלקחן הימנו הוא ע"ה מוחלט ולגביה אין עשוי להשאיל כי לאיזה צורך ישאיל לו ומה יעשה בו. וא"כ בשזה טוען שלקחו מפלוני והמערער מודה שבא ליד פלוני ולא השאילם למחזיק א"כ אין להוציא מיד המחזיק דהא אלו היה ספר עדיין ביד המוכר לא היה המערער נאמן בטענתו השאלתיך כי לגביה הוי כדבר שאין עשוי להשאיל וא"כ אף הלוקח דאתא מחמתיה ידו כידו ולא מצי המערער לטעון שאול היה ביד המוכר וקמ"ל הרמב"ם אף דהוה ליה מגו דאי בעי אמר לך השאלתיך דנאמן דלגביה הוי כדברים העשוים להשאיל א"כ אף בטוענו למוכר השאלתיו יהיה נאמן מ"מ קמ"ל דאינונאמן דה"ל מגו דהעזה וגם ידו כיד הראשון וכיון דלגבי ראשון אינו נאמן אף לגביה אינו נאמן וגם בהא ודאי הוי מגו להוציא דבשלמא בעלמא אמרינן הואיל והוא להשאיל הרי הוא בחזקת בעל הראשון וקרוי ביה מוחזק אבל זה כשהיה ביד המוכר כבר יצא מחזקתו של בעל הראשון והרי הוא בחזקת מוכר והלוקח דבא מחמתו אף הוא קרוי מוחזק ומגו להוציא לא אמרינן ונכונים דברי הרמב"ם וברורים לדינא ואין כאן מקום שאלה ובהכי ניחא דלפי מ"ש המ"מ א"כ דין ח' ודין ה' ברמב"ם הלכות טוען פ"ח הכל א' הן והדבר כפול דאם אינו נאמן באומר השאילו לאחר מכ"ש דאין נאמן בטוען אחרים גנבו ממני. אבל לפמ"ש ניחא דדין ח' דבר אחר הוא כמ"ש ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.