תומים/חושן משפט/קלב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תומים ‏ חושן משפט קלב

אשה פנוי' וכו' אינה חייב' לשלם עיין ש"ך דדעתו בשטר ולא כתבה מא"ק מ"מ גובה מהבעל דבמקום פסידא שוי' כיורש ולשיטתו אזיל דס"ל לעיל גבי דאקני כן בסימן קי"ב ע"ש אבל לפי מש"ל דאפסיד אנפשיה דה"ל לכתוב דאקני מכ"ש כאן דהוה ליה למכתב מא"ק דאף דנימא דיור' הוה מדינא דגמ' מטלטלין דיורשי' לא משתעבדי וא"כ ודאי דלא גבי ואין כאן ספק: אבל ביותר תמהני על דברי הש"ך דכתב אם המטלטלין בעין שהכניסה לו גובה מהן דדבר זה בלתי מובן דלא זו בערב דלא קיבל מהמלוה דבר דאיך שייך דמטלטלין בעין אף גם באשה שלותה אין לדבר זה שרש דהגאוני' אמרו במעות בעין שלותה אף דמלוה להוצאה ניתנה מ"מ הואיל והוא בעין גובה ב"ח אבל אם יש לה מעות אחר אפי' אלפים דינרי' אין ב"ח גובה מהם ומכ"ש מטלטלין כיון דאותם מטלטלים לא קבלה מהמלוה. ומה בכך דשעבודו עליהם בנשאת לבעל פקע שעבודו ואף קרקע שהיה לה לפי דקיי"ל שעבודא דאורייתא אפילו במלוה על פה היה שעבודו עליהן ואם נשאת לבעל אין המלוה גובה אפילו שהוא בעין ומכ"ש במטלטלין דאין שעבוד כלל עליהן דלא משתעבדי כלל ולא מצאתי לדבריו פותר כלל:

יפרע מאיזה מהם שירצה. ויש כאן קצת לתמוה על הש"ע דהא ראית הרמב"ם כמ"ש המ"מ וכן הגי"ת בדף ר' הוא מהך דאחי' שחלקו ובא ב"ח ונטל חלקו של אחד דאם באחי' יש להם לתבוע מאיזה מהן שירצה אף דנכסי בר נש הם ערבי' ה"ה בשני ערבים דיכול לתבוע מאיזה מהן שירצה. וזה ראיית' ותי' התוס' דמיירי בעשהו אפותקי או שאין לזה בינונית לא נח ליה לרמב"ם ומזה למד דין זה ולפ"ז למה דסתם המחבר לעיל בסימן ק"ז ס"ז דאין ב"ח גובה מיורש אחד כי אם בחצי שדה אבל ביש לו כדי שדה א' לכל יורש אינו גובה משניהם רק מזה שדה ומזה שדה א"כ ה"ה בשני ערבי' נמי דהא זה נלמוד מזה וא"כ לעיל דסתם המחבר כדעת תו' ולכך כתב לעיל דוקא באפותקי דגובה מאחד מהן והיינו כתי' התוס' לא ה"ל להביא כאן דעת הרמב"ם ומכ"ש דהביא בראשון וכתב רק וי"ח דמורה הפסק להלכה כדיעה ראשונה ואמת כי גם דברי המ"מ לכאורה נראים כסותרים זא"ז דבהלכות מלוה ולוה פכ"ה בדין זה כתב דהרמב"ן חולק ארמב"ם וס"ל דהך אחי' שחלקו איירי באפותקי ואלו בפ"י מהל' נחלאו' בראשו כתב המ"מ בשם הרמב"ן ורשב"א דאחים שחלקו ולכל א' בינונית רצה מזה גובה רצה מזה גובה וזה מסכים לדברי הרמב"ם מבלי חולק וקו' זו הקשה הרב בעל כה"ג אך באמת נר' דלק"מ דבחדושי רמב"ן לב"ב גופיה יש לדקדק דכתב על הך אחים שחלקו יש שואלין אמאי נוטל חלקו של אחד מהן יתר משל אחיו ויש לומר כשהיה לו בינונית וכו' אי נמי משכחת ליה בדשוי' ניהלי' אפותיקי וכו' ואחר כך כתב ומשמע שאם נוטל בינונית ויש לאחיו בינונית דכוותי' ואתא עליו בעל חוב רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכו' ובירושלמי פרק מי שהיה נשוי מצאתי כן וכו' בין ב' שטרות יוצאין על שדה אחת ובין שטר אחד יוצא על ב' שדות איזה מהן שירצו בית דין להחליט מחליטין ומסתברא תבע הוא את שניהם שודא דדיינא תובע הוא את אחד מהן גובה הימנו רצה מזה גובה רצה מזה גובה שאין הבית דין תובעין מעצמן לעשות שודא עכ"ל והדברים נראים לכאורה מיניה וביה כסותרים דאם רוצה גובה מאיזה שירצה מה קשיא ליה מהך דבעל חוב דנטל חלקו של אחד עד דהוצרך לפרשו באפותיקי. וכן הקושי' לכאורה על הנמוקי יוסף דבב"ק כתב על הך דנטל חלקו של אחד מהן דמיירי באפותיקי דאם לא כן גובה מכל אחד חלקו כדתנן בבכור בכור נותן פי שנים. ואלו בב"ב כתב דלכך אין ברירה דעל דעת כן חלקו כשיבא ב"ח לטרוף מאחד מהן שתבטל חלוקתן דדבר ידוע דב"ח טורף מאיזה מהם שירצה כדאיתא בירושלמי וכו' שטר א' על ב' שדות שודא דדיינא עכ"ל והדבר מבואר כרמב"ם דיכול לגבות מאיזה מהן שירצה. אמנ' נר' דלק"מ דכבר הקשה הגי"ת בשער נ"ה על הרא"ש דכ' בפסקיו ובתשובה סי' ע"ט ס' ז' דכשמגיע לב"ח מכל אח שדה שלימה צריך ליקח מכל אח ואח וא"י לגבות מאחד ב' שדות ומ"מ תי' על הך קושי' התוס' בא ב"ח ונטל חלקו מאחד דמיירי באפותקי ולא תי' דמיירי דלא הגיע לו מאחד רק חצי שדה ורשות בהו לגבות מאחד הכל. והבעל פלפלא חריפתא הרגיש ג"כ בזה ופי' דבאמת כדאסיק הרא"ש שחילוק זה בין חצי שדה לשדה שלי מה חזר מתי' התוס' דמיירי באפותקי ומלבד דדבריו דחוקים בפסקי הרא"ש אף גם בתשוב' הנ"ל א"א לישבם כלל דהרי מתחילה חילק בין שדה שלימה לחצי שדה ואח"כ הביא דברי תוס' דמיירי באפותקי. ולכן נר' דלק"מ דא"א לומר הך שמעתא דבא ב"ח ונטל חלקו מיירי בחצי שדה דהא הבעל פלפלא חריפתא וכן הסמ"ע בסי' ק"ז פירשו דחצי שדה מיקרי שאין בו ט' קבין שיעור שדה דנאמר במשנה ב"ב ושדה שלם פירש ט' קבין וא"כ אי אמרינן דנטל חלקו פי' ט' קבין א"כ ע"כ דחצי חלק פחות מט' קבין דאי הוא ט' קבין נוטל חצי מזה וחצי מזה וא"כ איך אמרינן לר"א נוטל רביע בקרקע רביע במעות הא רביע אין בו ט' קבין ואיך יטול בו חלק הא קי"ל אין חולקים שדה עד שיהיה בו ע' קבין רק יש בו גוד או איגוד וא"כ או הוא נוטל כל קרקע ונותן לאחיו השני מעות או השני נוטל כל קרקע ונותן לו הכל במעות ולעול' לא תמצא דיטול רביע קרקע ורביע מעות. ועכצ"ל דהך רביע קרקע היא כשעור שדה ט' קבין ומיניה דב"ח דנטל חלקו הוא ד' פעמים ט' קבין וקושית הרא"ש שפיר ועכצ"ל באפותקי ודברי הרא"ש נכונים וברורים. ומעתה גם דברי הרמב"ן והנ"י הכי מתפרשי' דמ"ש דאם יש לזה בינונית ולזה בינונית רצה מזה גובה רצה מזה גובה אין הכוונה דיש לזה ב' שדות ולזה ב' שדות דאז גובה מכל א' שדה רק מיירי דלכל א' רק שדה א' אז הברירה בידו לגבות מאיזה שירצה ולא מצי לטעון מה חזית זיל לב"ד ויעשו שודא או נטיל גורל בשל מי יגב' רק הברירה בידו וע"ז סובב ראיה שלו מירושלמי דשם מפורש שטר א' על ב' שדו' שודא הרי דמיירי רק מב' שדות לזה שדה א' ולזה שדה א' וע"כ יש לו ליטול מא' מהן דאין לו ליקח חצי שדה אבל לא קאמר בירושלמי שטר א' על ד' שדות. ובזה נועל רק מכל א' שדה אחת. והדבר ברור ברמב"ן אף דלישנא סתום מ"מ ראיה שלו מירושלמי מורה בבירור על זה כמ"ש דהא לא נאמר רק ב' שדות. וגם דברי הנ"י דתקע יסוד שלו על ירושלמי מיירי ע"כ בזה אופן ואף עפ"י דהנ"י נתן זה טעם דלכך בטלה מחלוקת כו' דדבר ידוע דב"ח טורף לאיזה שירצה והך שמעתא איירי כמש"ל בב"ח דטורף שני שדות ויוחר מ"מ לק"מ דמתחילה כשחלקו וכי ידעי איזה ב"ח שיבא וא"כ אי יבוא ב"ח קטן שכל חובו רק כשויה שדה א' הלא יטול מאיזה מהן שירצה דאינו גובה חצי שדה וא"כ אדעתא דהכי חלקו שלא יפסיד הא' חלקו בגביתו וא"כ אף שבא ב"ח גדול וטורף השדה של אפותקי חייב השני לשלם חלקו וא"ש. והן הן הדברים בתוס' בב"ק דס"ל דלכך אמרינן וויתר גבי שני' שלקחו קרקע ולא בא' קרקע וא' מעו' דהואיל בקרקע כל אחד בספק גביה מב"ח אדעתא דהכי חלקו שיפסיד על מי שיבא הב"ח והקשה מהר"ם מלובלין ומהריב"ל דהא מיירי בשויה אפותקי וא"כ א"א ליה לגבות רק מזה ותי' הגי"ת בשער נ"ה דחה מהר"ם על נכון דאף דנאמר דמ"מ יש לו לב"ח הברירה לגבות משני הואיל ולאו אפותקי מפורש מ"מ א"י לגבות רק חצי חובו משא"כ מזה גובה כל חובו ותי' מהר"ם לא נהיר כנר' אבל באמת לק"מ הא בעת חלוקה לא ידעו מב"ח ההוא ואפותקי כי איך חלקו רק הם מסופקים אולי יבוא ב"ח וא"כ הם מסופקים אולי יבא ב"ח באפותקי וכל א' מסופק אולי קרקע שלי אפותקי וזה אומר אולי קרקע שלי אפותקי ועל תנאי זה חלקו כל מי שיהיה קרקע שלו אפותקי ויהיה נגבה נב"ח שיפסיד ודברי תוס' נכונים. ומעתה גם דברי המ"מ נכונים דמ"ש בהלכות נחלות בשם הרמב"ן דאם יש לזה ולזה בינונית דגובה מאיזה שירצה הכוונה בשטר אחד ושני שדות כמ"ש הרמב"ן אשר למדו מדברי ירושלמי הנ"ל דאז לא סגי בלא"ה דאין מגבין לב"ח חצי שדה כנ"ל אבל במקום שיכול לגבות מכל א' שדה שלימה אין גובה מא' הכל ואף דלשון המ"מ סתו' ומשמע דבכל גווני מיירי מ"מ האמת עד לעצמו דכד מעייני בדברי הרמב"ן בחדושיו ומקורו מירושלמי הדבר ברור בכה"ג איירי ולק"מ ונכונים הדברים. ומעתה הקושיא שהקשינו על הש"ע קשה דכיון דפסק לעיל כהנך פוסקים לחלק בין מגיע לא' חצי שדה ושדה שלימה וכאן פסק אפילו באינו מפורש דגובה מאיזה שירצה הא לשיטת התוס' הך דינא דרמב"ם כאן ליתא. ובאמ' לדינ' מסתב' דעת התו' והרמב"ן והרא"ש והנ"י דבשני שדות גובה מזה שדה ומזה שדה כי הך תוספתא דמביא רמב"ן מסייע לו וגם קושי' התוספות מהך דבכור בבא עליהם חוב הבכור נותן פי שנים. והנה הרב גי"ת נתקשה ברא"ש בב"ק דמתחילה העתיק דברי התוס' דמהך יצאו עליהם שט"ח בכור נותן פ"ש מוכח דגובה מכל א' חלקו וכ"כ בתשובה הנ"ל ובסוף דבריו סיי' והא דקתני בפ' י"נ יצא עליהם שט"ח וכו' דינא קמ"ל דחייב לפרוע פ"ש דלא תימא מתנה יהיב ליה רחמנא כו' ולא לענין שיצטרך ב"ח לגבות ממנו ב' חלקים עכ"ל והדבר סותר לראש דבריו דהביא ראיה מהנ"ל והדברים צריכין עיון. ומה שנ"ל דודאי לא נעלם מעין חכמת התוספות תירוץ זו של הרא"ש רק דא"כ סיפא קשיא ליה דא"כ דהא דנותן פ"ש היינו שכבר גבה ב"ח מאיזה שירצה הוא חייב ליתן בשביל פרעון ב"ח איך קתני ואם אמר אינו נותן ואינו נוטל רשאי ופר"י דהיינו כדי שיהיה יתר נכסים שייך ליתומים קטנים ואין ב"ח גובה ממנם ע"ש הא לא מיירי מב"ח כי הב"ח גובה חלקו מגדולים רק הברייתא איירי דהוא הבכור חייב לחזור ולפרוע ומה שייך כאן אינו נותן ואינו נוטל אם אינו נוטל מרויחים שאר אחי' ופשיטא ול"ל דאיירי בכה"ג דזולת הבכור כולם קטני' ולכך הב"ח כשבא לגבות אינו יכול לגבות רק מבכור וחלק פשוט מבכור אין מספיק לפרעון חובו לגמרי ולכך כשבכור נוטנ פי שנים גובה ב' חלקי' אבל אם אומר איני נוטל אין לו רק ח"א ואין כאן הכרע דאינו יכול מא' לגבות כל חלקו כקושי' התוס' והרא"ש דא"כ קשה פשיטא דבכור נותן פי שנים דהא ירית פי שנים (ול"ל כתי' הרא"ש דה"א מתנה קרי' רחמנא דכיון דאין לב"ח ממקום אחר לגבות זולתו מה איכפת לים לב"ח אי הוה מתנה לו יהא מתנה וכי א"י (לגבות ממנו כשאין מוצא מרווח במקום אחר ואין נפרעין מנכסי' משעובדי' לא שייך כאן כנודע כי אין כאן תיקון עולם וגם דרך משל הבכור נוטל ר' ופשוט ק' וא"כ חובו כמה הוא אי חובו הוא ש' זהובי' ולכך נוטל מבכור כל הר' משא"כ במסלק עצמו מבכורה אין לו רק ק"ן דהשני קטן א"כ פשיטא דבכור כשנוטל פ"ש דמשלם דמה בכך דהוא מתנה הא חובו כנגד כל חלקו ומה איכפת ליה בו במתנה ואי אמרינן דמיירי בכה"ג דחובו הוא ר"ן והא דמתנה קרי' רחמנא ואין לו מבכור רק ק"ן זהו' והק' נשארי' ימתין עד שיגדיל האח הקטן אבל כשאמרינן דבכור משלם פי שנים צריך לשלם קס"ו זה' ושני שליש א"כ עדיין קשה למה קתני דנוטל מבכור רק פי שנים דהוא קס"ו הלא באמת הבכור נוטל לחלקו ר' זהו' והלא הב"ח יש לו הברירה ליטול מאיזה אח שירצה כל חובו ויטול כל הר' מן הבכור הגדול) ועוד תינח לדידן דקיי"ל בטלה מחלוקת אבל למ"ד וויתר קשה אי איירי דכבר גבה מאחד כל חלקו הלא אין לאח השני לשלם כלל ואי דבא מתחילה ליטול הלא נוטל מאיזה אח שירצה ואיך שייך פי שנים ודברי התוספות מוכרחים והא דכתב הרא"ש בסוף דבריו דקמ"ל דחייב לפרוע וכו' היינו דלולי תי' הרא"ש הוה צ"ל בקישיא שלו דמה קמ"ל דפורע פי שנים דמיירי דבכור נטל ב' שדות ופשוט שדה א' וחובו כנגד ב' שדות וא"כ לולי דנטל פי שנים היה גובה מזה שדה ומזה שדה אבל עכשיו נוטל מזה שדה ושליש ומזה ב' שלישי שדה. והוגרע כחו דצריך ליטול כחות משדה א' במקום א' וה"א דב"ח יכול לטעון מה איכפת ליה בבכורתך אלו הוה אביך קיי' היתי גובה שני שדות אף עכשיו כן ומה לי בחלק בכורתך הוא רק מתנ' בעלמא וקמ"ל דלא דאין לו לתבוע רק כפי חלק ונוטל מבכור פי שנים אף דמגיע לו חצי שדה ולפי תירוץ זה יהיה מוכרח דאף חצי שדה נוטל הב"ח מכל אח וזה דלא כמ"ש הרא"ש דבחצי שדה א"א לכופו ולכך כתב הרא"ש והא דקתני בפ' י"נ יצא עליהם שט"ח כו' דינא קמ"ל דחייב לפרוע וכו' ולא לענין שיצטרך ב"ח ליטול הימנו שני חלקים. וזהו דקמ"ל אבל מ"מ דינא של התוס' מוכרח כהנ"ל מדסיפא וגם למ"ד וויתר ובא הרא"ש רק לומר תירוץ על הך קושיא דמה קמ"ל דלא יהא מוכח מיניה דאפילו חצי שדה גובה וא"ש ולק"מ ומ"מ דינו של הש"ע צ"ע:

חוזר ותובע מחבירו חלקו עיין ש"ך ס"ק ה' דהביא דעת המבי"ט דפירש דזהו לשיטת הי"א אבל לדעת הרמב"ם דס"ל מאיזה מהן שירצה יפרע הכל ופרע א' אין לאחד תביעה על השני והש"ך האריך לסתור דבריו וא"צ לכל האריכות דהא המ"מ פירש ברמב"ם כמש"ל דלמד דינו מהך האי' שחלקו דה"ל כשנים שערבו דנכסי בר נש הם ערבים ולכך יש רשות ביד ב"ח לתבוע כל הפרעון מאח אחד. והא התם קי"ל דאם פרע דחוזר וגובה חלק שפרע יותר משאר אחי'. כמבואר בגמרא וע"ש בגמרא כל הפלפול ואפי' לדעת הנ"י דאמרינן אדעתא דהכי חלקו דהא ביד ב"ח לתבוע מאיזה מהם שירצה ולכך דעתם לשלם לחבירו החצי אף כאן כן דהא ביד ב"ח לתבוע מאיזה שירצה ומהיכי תיתי לחלק בין הך להא דאחין כי הך דינא נלמוד משם וברור ופשוט. ועיין תשובת עבודת הגרשוני סימן ע' במ"ש בשם מהרש"ל ע"ש:

שיכול המלוה לתבוע וכו' ואם פרע ערב השני דעת הרב המוסמך המבי"ט דאינו רשות לערב ההוא לחזור ולתבוע החצי מערב הראשון הואיל ומחל לו המלוה ודעת הש"ך בס"ק ה' דמ"מ חוזר עליו ותובע החצי. וצ"ע לדינא בפוסקי' כי לפי הסברא וסתימת לשון הפוסקים משמע כדעת המבי"ט דאם יש לו לערב השני תביעה על הראשון ה"ל לפוסקים להזכירו והרי זה בכלל חוזרים חלילה דערב השני מהראשון והראשון מב"ח דיאמר פטרת אותי וכו' וגם הסברא נותן דהראשון פטור דיטעון מה לי ולך הלא לא ערבתי לך כי אם למלוה והוא פטרני והריני כאנו לא הייתי מעולם ערב. ולכן צל"ע כי אין להכריע מסברא בלי ראיה ברורה מהפוסקים ובשגם שקצת יש להביא ראיה לדברי הש"ך מהא דאחים שחלקו ובא ב"ח וגבה מאחד דצריכין שאר האחים ליתן לו חלק המגיע להם בפרעון. וזהו ברור דאף דב"ח פוטר א' מהאחים וגבה מהשני דמ"מ חייב לסייע בפרעון והרמב"ם כפי מה שכתב המ"מ כהנ"ל מדמה זה לזה אך דיש לחלק על כן צל"ע. והרי זה בספיקא דדינא ואין להוציא ממון מיד המוחזק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.