ספר המקנה/קידושין/סד/א
במתני' נשבית ופדית' וכו'. אינו נאמן וכו'. הקשה הריטב"א ז"ל דלהימני' לפוסלה מן הכהונה מיגו דאי בעי אמר שקידשה והשיאה בביאה לפסול ולממזר והרשב"א והר"ן תירצו בזה דלא אשכחן דמהימני' רחמנא בביאת איסור וכו' וכדאיתא בירושלמי הבעלתי לא' מכל הפסולין אינו נאמן ולכאורה לפמ"ש בספ"י בהא דאמרינן בסוגי' דבידו לקדשה לפסולין היינו מקרא דאת בתי נתתי וגו'. דמיירי אפי' בפסולין מדכתיב ולו תהי' לאשה אשה הראוי לו א"כ משמע דנאמן אפי' להשיאה לפסולין כדפי' רש"י בכתובות דף מ"ז ד"ה הא דזכי לי' רחמנא למוסרה לחופה כדכתיב את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע א"כ משמע דהאי קרא דילפינין מיני' דנאמן לאוסרה דנאמן נמי להשיאה לפסול ומן הירושלמי אין ראי' די"ל דקאמר הבעלתי' בזנות דאינו נאמן דהיינו דומי' דשבוי' אך לפי מה שיבואר לקמן בסוגיא דמהאי קרא אין ראי' ומדוכתא אחרינא נפקא שבידו לקדשה לפסולי' שפיר י"ל דאינו נאמן להשיאה לפסול לה מיהא לכאורה הי' נר' דבל"ז אין זה מיגו דכיון דצ"ל שהוא משיאה א"כ הי' מפסיד כל זכיות שבה דמשהשיאה אין לאביה רשות בה ולא הי' יכיל לקדשה לאחר כמו שיבואר לקמן דצריך לפרש הכי בסוגיא. מיהא בלשון הר"ן שיהא נאמן לומר קידשתוהו בביאה ולא כתב והשיאה והיינו אי ביאה אירוסין עושה ולא יצאה מרשותו.
ועוד הי' נראה הא דקאמר נשבית ופדיתי' אינו נאמן היינו אפי' אין מכחישתו דבמכחישתו לא מצינו שנאמן דנהי שחידשה התורה שיהא האב נאמן אף שיש לה חזקת היתר אף שאין ע"א אחר נאמן בזה מ"מ דהכחשת בעל דבר או ע"א לא מצינו ויש לדמות מה שהאמינה התורה ע"א בסוטה ובעגלה ערופה אפ"ה אינו נאמן בהכחשה כדאיתא במס' סוטה ואף דגבי קדושין מסתמא דמתני' משמע דנאמן אפי' במכחישתו היינו משום דנאמן במיגו שקידשה שלא בפני' מ"מ בנישבית והיא מכחישתו וודאי אינו נאמן אע"כ צ"ל דהש"ס מקשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא משום דמתני' מיירי אפי' היא אומרת שאינה יודעת שנשבית בקטנותה א"כ לא שייך לומר מיגו דהי' אומר שהשיאה לפסול דאין זה מיגו דשמא היתה מכחשת אותו דמסתמא הי' זוכרת אם נכנסה לחופה או נתקדשה בביאה ובל"ז נראה דאין זה מיגו כדאשכחן בריש פ' האשה שנתארמלה גבי אם יש עדים שיצאו בהינומא דאינו נאמן לשנות המנהג המדינ' בין בתולה לנשואה אך הר"ן הקשה ועוד שם דלהימן לומר נשבית במיגו דקדשתי' וגרשתי' ותי' דאין אומרים מיגו לחצי טענה דבבת כהן אינו נאמן משום דבעי למפסלה מתרומה מ"מ בבת ישראל קשה יהא נאמן במיגו דקדשתי' וגרשתי' ומתני' סתמא קתני כדמשמע בסוגי' ונדחקו בזה דאף בבת ישראל לא הוי מיגו לכל הטענה משום דבשבוי' יש יותר פגם ולפ"ז הי' נראה דבידוע שנבעלה לכשר נאמן האב לומר שנבעלה אף לפסול במיגו דאי בעי אמר שקידשה לאדם אחר קודם שנבעלה לכשר דבזה הי' באמן כמשמעות הכתוב את בתי נתתי שמעיד האב שקידשה קודם הזנות דביה הוי פגימא כמו שנבעלה לפסול ובאמת בירושלמי משמע דאינו נאמן דקתני סתמא הבעלתי לפסול אינו נאמן גם מ"ש הר"ן דאין אומרים מיגו לחצי טענה צ"ע דמצינו בכמה מקומות דאמרינן מיגו לחצי טענה וכן הוא בבבא בתרא דף קל"ד ע"ב בתוס' ד"ה הואיל ובידו לגרשה מ"מ חשיב מיגו לפוטרו מיבם.
ולענ"ד נר' דתלי' בפלוגתא בב"ב שם דר' מרי ורב זביד אם אמר גרשתיה למפרע מהו להימני' להבא ע"ש וכו' מיהא נר' דאפי' אי לא אמרינן מיגו לחצי טענה כדמשמע מתוס' דכתובות דף טי"ת ע"ב ד"ה לא דטען טענת דמים ע"ש היינו דוקא כשיטעון טענה אחרת לא יכיל לטען טענה זו כגון האי דכתובות שם א"כ י"ל שרוצה לטעון טענה מעלי' יותר אבל היכא שיכול לטעון בשני הטענות כגון הכא שיכול לומר קדשתי' וגרשתי' וגם נשבית פשיטא דאמרינן מיגו בכה"ג כדאיתא בח"מ סי' ע"ב דאם טען המלוה שחייב לו יותר מכדי דמי המשכון אפ"ה נאמן כדי דמי המשכון במיגו דלקוח היא בידו ולא אמרינן דהוי מיגו לחצי טענה והוא מסוגיא דעיזי דאכלו חושלי בנהרדעי והיינו משום שהי' יכול לטעון ב' הטענות שלקוח הוא בידו וגם חייב לו וכן משמע לקמן דף ע"ח ע"ב דמשני בנכסים שנפלו לאחר מכאן משמע דעל הנכסים שבידו נאמן במיגו ולא אמרינן דהוי מיגו לחצי הטענה משום הנכסים שיפלו לו לאחר מכאן והיינו משום שהי' יכול ליתן הנכסים שבידו וגם לומר בכור היא ובספר פני יהושע כתב דאינו נאמן לומר במיגו קדשתי' וגרשתי' משום דהוי מיגו דלא שכיח והוא דחיק חדא דזימנין דשבוי נמי לא שכיח ותו דהא דלא אמרינן מיגו דלא שכיחי היינו כשאינו יכול לטעון שני הטענות כמ"ש בחידושי כתובות דף י"ט אבל הכא שיכול לטעון ב' הטענות שנשבית וגם נתגרשה שפיר הוי מיגו ותו דהא מתני' סתמא קתני דמשמע אפי' מכחשת אותו שלא נישבית ובזה שפיר מהימן כמ"ש הסמ"ע בסימן ק"ח ס"ק י"ז דאע"ג דנאנסה לא שכיח אפ"ה מהימן לומר החזרתי במיגו דנאנסה משום דבחזרת הוא מעיז וה"נ להימ' במגו דקדשתי' וגרשתי' שלא בפניה בר מן דין קשי' לי טובא דלמה לא יהא האב נאמן במיגו דאי בעי הוי אמר שהוא בת גרושה ובת חלוצה דקימ"ל דנאמן כדאיתא לקמן דף ע"ח ע"ב ודוק:
והנה הריטב"א ז"ל תירץ על קושי' הנ"ל וז"ל כיון שהאמינ' התורה להאב לומ' קדשתי את בתי הו"ל כעדי' ואין עד נאמן מדין מיגו ובספ"י הקש' עליו ממה שכתבו תוס' לעיל דף מ"ג ע"ב דדוקא ב' עדים אינם נאמנים במיגו ולענ"ד נר' דאין כוונת הריטב"א כן דאפי' ב' עדים אמרי' מיגו דאי בעי שתיק כדאית' במתני' דכתובות דף י"ח ע"ב ותו דממתני' עצמו מוכח דהא דנאמן האב לומר קדשתי' וגרשתי' אף דלא מצינו בתורה דהאב נאמן על הגירושין אלא היינו דכיון שאמר קדשתי' וגירשתי' תוך כ"ד נאמן לגבי גירושין לכ"ע משום מיגו דאמר לא קדשתי תוך כ"ד א"כ ממילא לגבי כהן אי לא נאמן לו מטעם גירושין אסורה לו מטעם קידושין ואפי' היכא דאמר קדשתי' לפלוני וגירשתי' ומת אותו פלוני מ"מ נאמן במיגו שהי' אומר קדשתי' סתם וגרשתי' דממילא הי' אסורה לכהן הרי דמוכח ממתני' עצמה דאמרינן מיגו אלא כוונת הריטב"א דמ"ש הפוסקי' דהא דלא אמרינן ב"ג שתובעים לא' שיהא נאמנין במיגו דאי בעי הי' א' תובע וב' עדים משום דלא אמרינן מיגו בכה"ג דאי בעי הוי מעיד בתורת עדות וכבר כתבנו טעם לעיל דף מ"ג כיון דהתורה הזהירה עדים בלאו דלא תענה אמרינן דלא ניחא לי לעבור על לאו דלא תענה א"כ ה"נ כיון שהאמינה התורה לענין קידושין לבד להיות כשנים אין לגמור בדבר א' שלא האמינה התורה שיהא נאמן במיגו שהי' מעיד בדבר שהאמינו עליו התורה משום לאו דלא תענה וממילא אתי שפיר במתני' בקדשי' וגרשתי דנאמן לאסרה לכהן כיון שהוא מעיד על הקידושין אפי' אמר לפלוני נאמן במיגו שלא הי' אומר לפלוני אלא קדשתי סתם כיון דגם עתה הוא מעיד עדות שהאמינה עליו התורם מיהא אכתי לא מיישב לפי הס"ד דטעם משום דבידו ולא מדין נאמנות א"כ מהימן לומר נשבית במיגו דקדשתי' וגרשתי' וצ"ל דעדיפא מיני' פריך ודו"ק.
עוד היה נראה לכאורה דלא שייך הכא מיגו דהוי כמיגו במקום חזקה כמ"ש תוספות בכתובות דף טי"ת ע"ב בד"ה לא דקטען טענות דמים וז"ל אע"ג דאיבעי' הוא בפ"ק דב"ב (ה:) אי אמרינן מיגו במקום חזקה אי לא שמא חזקה דהכא עדיפא וה"ה דהכא י"ל דחזקה גופא שלא כבעלה עדיפא טובא משאר חזקות וכו' דהא לר"נ דס"ל בדף י"ב ע"ב דאלימא חזקת הגוף אפילו להוציא ממון אף דהתם י"ל דהרי בעולה לפניך כ"ש הכא די"ל דאוקמה אחזקה דעדיין בתולה הי' ותו דאיכא נמי חזקת היתר לכהונה י"ל דלא אמרינן כה"ג מיגו במקום חזקה:
אך לפ"ז צריך לומר דהא דהוי ס"ד להאמינו שנשבית משום דבידו עדיף טפי ממינו ואפשר דסבירה ליה להמפרשים הנ"ל דבמה שאומר שנשבית אינה מוציאה מחזקת הנוף די"ל שלא נטמאה וגבי חזקת היתר לחוד וודאי אמרינן מיגו כדאמרינן לקמן דאמרינן מיגו במקום חזקת אחים וממילא כיון שנאמן שנשבית חיישינן שמא נטמאה ובזה מתורץ מה שדקדקו המפרשים הא דתנא במתני' שאינו נאמן לומר שנשבית ולא אשמיעינן רבותא טפי שאינו נאמן כומר הבעלתי לפסול כדאיתא בירושלמי והביאו הר"ן ולפמ"ש י"ל דהא הוי רבותא טפי דהבעלתי' אינו נאמן במיגו דקדשתי וגרשתני משום דהוי מיגו במקום חזקת הגוף משא"כ בנשבית וודאי אמרינן מינו כדאיתא לקונן אפ"ה לא מהימן מטעם שכ' הריטב"א כנ"ל ודו"ק:
שם בגמרא והרי בידו להשיאה לממזר וכו'. כתב בספ"י הא דנפקא לן שהאב יכול לקדש בתי קידושי עבירה נפקא לן מדדרש בספרי מדכתיב במוציא ש"ר לו תהיה לאשה אשה הראוי' לו ולא שאינה ראוי' לו וכיון דמיירי בקידושי האב כדכתיב ביה את בתי נתתי ש"מ דיכול לקדשה אעפ"י שאינה ראוי' לו ע"ש והנה בענין קושייתו ז"ל אף דלכאורה י"ל כיון דאמרה התורה קידושין תופסין בחייבי לאוין מה"ת לחלק בין קידושי עצמה לקידושי אביה אלא די"ל כיון שאמרי' בגיטין דף ך"א דמשכחת שליחות בע"כ שכן האב מקבל גט לבתו קטנה הרי דמדמה הש"ס זכות האב בבתו בקידושין לשליחות וקי"ל בשליחות אין שליח לד"ע ואפי' בדיעבד כתבו תוס' בב"מ דף יו"ד ע"ב דלא הוי קידושין ועיין מ"ש בריש פ' האיש מקדש א"כ כ"ש בקטנה די"ל דלא זכתה לו התורה שליחות לאב בדבר עבירה אך מה שתי' דנפקא מקרא דלו תהי' לאשה קשה לי דהא לו תהי' לאשה אינו מיותר כמ"ש תוספות בכתובות דף מ"ם בד"ה עשה וכו' דאיצטרך לו תהי' מדעתו וכ"כ דף כ"ט ע"ב ד"ה חד לאתוי' חייבי לאוין נמי אונס ע"ש תדע דהא אמר בריש פ' אלו נערות דף למ"ד גבי ולו תהי' לאשה דכתיב גבי אונס דלר"ע דס"ל דאין קידושין תופסין בכל שאינה ראוי' לביאה לא משכחת אלא בבעולה לכה"ג דמודה בי' ר"ע וכתבו תוס' דהיינו בעולת עצמו וזה לא שייך גבי מוציא ש"ר א"כ תקשה לר"ע ל"ל קרא דלו תהי' לאשה ואפי' לפירש"י ז"ל שם דמיירי בשלא כדרכה מ"מ ליכא למימר הכי במוציא שם רע דא"כ לאו בת סקילה הי' כדאיתא לעיל דף ט' ע"ב וע"כ צ"ל דס"ל כמ"ד דבאו עלי' יו"ד בני אדם כולם בסקילה א"כ גם לכה"ג שרי' כדאיתא בכתובות דף צ"ז ע"ב דלמ"ד בתולה אפי' מקצת בתולי' גם בכה"ג מותרת שלא כדרכה ואף דיש ליישב בדוחק לפמ"ש תוס' שם מ"מ נראה יותר דלו תהי' לאשה אינו מיותר ועוד נראה דהא במתני' בכתובות דף ל"ט גבי אונס תנן נמצא בה דבר ערוה או שאינו ראוי' לבוא לישראל הרי דיש לפרש הא דקאמר ולו תהי' לאשה אשה הראוי' לו היינו למעט אם נמצא בה אח"כ דבר ערוה יכול לגרשה ולא משתמע מהכא דיכול לקדשה לדבר עבירה ואפשר דס"ל דלהא ל"צ קרא כיון דהוי עשה ול"ת כמ"ש תוספות שם ולכאורה היה נראה דיש ללמוד דיכול לקדשה לדבר עבירה מהא דאמר לעיל דף י"ט ע"ב מקרא לאמה מלמד שמכרה לפסילים והיינו משום דתפסי בה קידושין כדפי' רש"י בד"ה שרעה בנישואין וכו' מיהא תפסי לה קידושין כדכתיב אשר לא יעדה הרי שיכול האב למוכרה ליעוד אף שהם קידושי עבירה מיהא לפמ"ש תוס' לעיל דף ג' ע"ב בד"ה תימא ה"מ קטנה וכו' וי"ל וכו' אע"פ שיכול ליעדה היינו בכסף שנמכר אבל בקידושין ממש לא מצינו שום זכות להאב ע"ש יש לדחות זה דאין ללמוד עיקר הקידושין מקידושי ייעוד ותו דמשמע התם בברייתא דף י"ט ע"ב אם מקדשה לפסולים לא יהא מוכרה לפסולים משמע דבלאו האי קרא דלאמה פשיטא לי' דיכול לקדשה לפסולים.
ונראה עוד די"ל דנפקא מהא דאית' ביבמות דף סמ"ך דיש חלל מחייבי עשה משום דלא יחלל אכולה פרשתא קא ואית' שם דף ס"א ע"ב בתולה יכול קטנה ת"ל אשה וכן פסק הרמב"ם ז"ל דס"ל דליכא מאן דפליג בהו וא"כ נשמע דלא יחלל אכולה קאי גם אם נשא קטנה מחלל איתה ואת זרעה וקי"ל דבעולה לכ"ג אינו מחלל אלא אם בא עלי' לשם קידושין אבל אם בא עלי' שלא לשם קידושין אינו מחלל כמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ מוכח דיכול האב לקדש את בתו קטנה לכ"ג אף שהן קידושי עבירה דאל"כ כיון שאין קידושין לקטנה אלא ע"י האב הוי כבא עלי' בלא קידושין דלא מחלל אלא דצ"ע בזה אם נשא אותה כשהיא קטנה אם מחללה דהא כתיב בהאי קרא נמי בתולה ולא בוגרת אפ"ה כתב הרמב"ם ז"ל דאינה מחללה ועיין במשנה למלך ודו"ק.
שם ברש"י ד"ה הרי בידו להשיאה וכו' כלומר אם אלמנה הי' וכו'. משמע דס"ל דקושי' הש"ס הוא מדקתני סתמא ושמע דלעולם אינו יכול לפוסלה לכאורה קשה הא דקאמר הניחא לר' ישבב אי לטעמי' דנפשי' וכו' דהא בבעולה לכה"ג מודה ר"ע אפי' לר' ישבב כדאית' לקמן דף ס"ח ע"א א"כ משכחת דיכול לפוסלה כשהיא בעולה להשיאה לכ"ג ודוחק לומר משום דהוי מצי לשנוי' דסבר לה כת"ק דר' אב"י ביבמות דף ס' דס"ל דאין חללה מאיסור עשה דאכתי ה"ל להש"ס לפרש הכי בהדי' ותו דנראה דלר' ישבב לא משכחת כלל חלל וחלל' כיון דלא תפסי בה קידושין הוי הולד ממז' וכיון דהולד ממזר פשיט' דמפסל' בביאתו דה"ל זונה כדאיתא בפ' החולץ וא"כ לא משכחת חללה אלא באיסור עשה דמודה בה ר"ע דאין היולד ממזר ולולי פירש"י הי' נראה דהא דפריך מאלמנה לאו משום דקתני סתמא אלא משום דכיון דנאמן האב לומר שקידשה וגירשה ה"ה שנאמן לומר שקידשה ונתאלמנה דהא לפי מה דס"ד השתא ע"כ צ"ל כיון שביד האב לקדשה ואם יגרשינה בעלה תפסול לכהונה ה"נ נאמן לומר שקידשה וגירשה כיון דיכולה לבוא ע"י לידי גירושין הוי לי' כבידו ה"כ באלמנה כיון שיכול לבוא לידי אלמנות נאמן לומר שקידשה ונתאלמנה וא"כ בידו לומר שקידשה ונתאלמנה ולהשיאה אח"כ לכה"ג ותו דמה דנקיט הרי בידו להשיאה אלמנה לכה"ג לאו דוקא אלא ה"ה דהרי בידו להשיאה גרושה לכהן הדיוט וחדא מינייהו נקיט א"כ שפיר פריך דלעולם בידו לפוסלה ע"י שהוא אומר שקידשה וגירשה וישיאה לכהן הדיוט אבל בעולה לכה"ג אין בידו לעשותה בעולה דאם יאמר שהשיאה לאיזה אדם ונתאלמנה או נתגרשה הרי איכא איסור לאו אלמנה וגרושה ולא תפסי בה קידושין ותו דמשהשיאה אין לאבי' רשות בה לקדשה ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דהא דלא מהימן לפי האמת בשבועה במיגו דקדשתיך וגירשתיך כמו שהקשה הר"ן היינו כמ"ש לעיל דהוי מיגו במקום חזקה אלא מידי דהוי בידו עדיף טפי א"כ א"א לומר לפי הס"ד דבידו לומר לומר שהיא אלמנה ואח"כ ישיאה לכה"ג דכל זמן שלא אמר כן אינו אלא מיגו דאי בעי וזה לא אמרינן במקום חזקה. אך הא קשי' לי לפמ"ש לעיל דכה"ג שקידש את הקטנה מחללה בביאתו כיון דלא יחלל אכולה קרא קאי כנ"ל א"כ קשה דאפי' אי ר' ישבב מטעמי' דנפשי' קאמר הא בידו להשיאה כשהיא קטנה לכ"ג ותו קשה לי מאי נחותא לר' ישבב הא מתני' סתמא קתני הרי יכול לקדשה חלוצה לכה"ג דהא חלוצה אפי' לר"ע וודאי תפסי קידושין דאינו אלא מדרבנן כדאית' לקמן דף ע"ח ואע"ג דלא היתה חלולה אלא מדרבנן הא שבוי' נמי אינה אסורה אלא מדרבנן ותו קשה דאפי' לר' ישבב למה לא יאומן בשבוי לפוסלה מדרבנן דבידו להשיאה לשתוקי ואסופי בוודאי אף לר"ע תפס' בה קידושין דאינן פסולי' אלא מדרבנן כדאית' לקמן דף ע"ח וצ"ע:
בגמרא ותסברא רישא משום דבידו הוא וכו' ועוד אי אמר האי דלא ניחא לי' בגווי' וכו'. כתב בספ"י דהא דהקשו תוס' בכתובות דף כ"ב ל"ל קרא דלאיש אסרה ת"ל דנאמן משום דבידו לקדשה וכו' וי"ל דהכא אין בידו כ"כ דשמא לא ימצא וכו' דלכאורה היינו הך דסוגי' מפורשת דהכא ותי' דהכא מיירי באומר קדשתי' לפלוני ואהא קאמר אילו אמר האי וכו' והת"י הוסיפו באמר קדשתי סתם דמסתמא ימצא מנוול או מוכה שחין שרצה לקדשה ואפ"ה תירצו דשמא לא ימצא גם זה. כבר כתבתי בחידושי כתובות לתרץ קושי' הת"י דנהי דבידו לקדשה מ"מ כשאומר איני יודע למי קידשתי' גרע טפי דבזה אסרה לכ"ע דזה אינו בידו דאם יקדשה בפני עדים ידעו למי מקדשה ותהי' מותרת לו. ולכאורה הי' נראה ראי' לזו מקושי' הש"ס דהכא נהי דבידו לקדשה בידו לגרשה ומאי קושי' הא לפי הנחה זו דבידו לקדשה ונאמן לומר קדשתי א"כ יאומן נמי לומר קדשתי וגרשתי תוך כ"ד דממילא תהי' מותרת לכ"ע במיגו אבל לכהן תהי' אסורה דאם לא יאמין לו על הגירושין הרי הי' מקודשת וכבר כתבתי במתני' דע"כ צ"ל כן לפי האמת דמשני שנאמן לאוסרה ואמאי נאמן על הגירושין וע"כ צ"ל משום דלפי המסקנא דילפינן מקרא דלאיש דנאמן אפי' לומר שאיני יודע למי קידשה שפיר י"ל דאפי' אומר קדשתי לפלוני נאמן במגו דהוי אמר קדשתי סתם דאז תהי' אסורה לכהן אבל לפי הס"ד דטעמ' משום דבידו לקדשה באמת אינו נאמן לומר אינו יודע למי קדשתי וכיון דצ"ל קדשתי לפלוני ממילא תהי' מותרת לכהן אחר שימות אותו פלוני דאין בידו לגרשה הרי דמוכח כדברינו שם. ונראה ליישב דבריהם דס"ל דאפי' אי לאו קרא הוי מהימן לומר א"י למי קדשתי' דאפ"ה תהיה אסורה דלגבי כל האדם שרוצה לקדשה נאמן במגו שקידשה לאחר ואע"ג דהוי מגו לחצי טענה י"ל דס"ל לתוספות ז"ל דאמרינן מיגו לחצי טענה ומה שהוכחנו מסוגיא זו דמאי מקשה דהא בידו לומר שקידשה וגירשה נראה דבל"ז דוחק לפרש הא דקאמר נהי דבידו לקדשה בידו לגרשה היינו שתהיה מותרת לכהן לאחר מיתת אותו איש שאמר שקידשה אלא דקושית הש"ס הכי הוא דלמה יאומן לאסרה לכהן מחמת הקדושין כנ"ל דבכה"ג שאומר גרשתי' אין להאמינו אף על הקדושין דוודאי א"א לומר במיגו דהיה אומר קדשתי ולא גרשתי משום די"ל דאין רצונו לאסרה לכ"ע להפקיע זכותו בה לקדשם לאחר א"כ אין בידו לקדשה כיון דאין בידו לגרשה תאסור לכ"ע ואינו נאמן על הקידושין כיון דאין בידו לגרשה והוא אינו רוצה לאוסרה על כ"ע משא"כ למסקנא דהאמינה התורה על הקידושין אפי' אין בידו שפיר נאמן במיגו דא"י למי קדשתי' וגרשתי' דכיון דהיא נאמן על הקדושין ממילא אסורה לכהן. וכיון שזכינו לזה יש ליישב קושי' התוספות בפשיטות דנפקא מינה הא דהימנה התורה אפי' היכא דאין בידו כגון היכא שאמר שקידשה וגירשה ובכה"ג אין בידו כיון שאינה רוצה לאוסרה על כ"ע לגרשה אין בידו אפ"ה קמ"ל קרא דבלאו טעמא דבידו מהימן. ובזה מתורץ היטב דאצ"ל דנאמן לומר קדשתי לפלוני וגרשתיהו במיגו דאינו יודע למי קדשתי כנ"ל דלפמ"ש הריטב"א דבעד לא אמרינן מיגו הוא דוחק קצת כמ"ש לעיל ולפמ"ש שהוא מוכח דעיקר קרא דמהימן לא איצטרך כמ"ש הת"י אלא דהיכא דאמר קדשתי וגרשתי דאין בידו הרי דמוכח מן התורה דנאמן אף על הגירושין ודוק:
שם. בגמרא. הזה התירה. הקשו המפרשים דלכאורה זה סותר סוגיא דכתובות דף כ"ב דמקשה פשיט' הוא אסרה והוא שרי הזה ל"ל וכו' ולענ"ד נראה די"ל דלפמ"ש הספ"י בלשון התוס' בכתובות שם דאומר קדשתי סתם הוי יותר בידו דיכול לקדשה למנוול ומוכה שחין ולא שייך כ"כ הא דאמר הכא אילו אמר האי דלא ניחא וכו' ולפ"ז איצטרך הזה דאי מקרא דלאיש לבד ה"א דוקא באומר שקידשה סתם אבל כשאומר הזה אין בידו כ"כ ושפיר איצטריך קרא דהזה שמותרת לו ולא לאחר. אך נראה דקושיות הש"ס שם הוא על רב אסי דדריש שם האי קרא דלר"א דס"ל לעיל דאכול' פרשתא קאי ונאמן האב אף לסקול שפיר מקשה הזה ל"ל דליכא למימר דה"א דטעמי' דקרא דלאיש משום דבידו לקדשה א"כ איני נאמן למפרע כדאיתא בבבא בתרא דף קל"ד דנאמן לומר גרשתי את אשתי משום דבידו לגרשה ואינו נאמן אלא להבא ולא למפרע א"כ מדחזינן הכא דנאמן האב אפי' למפרע ע"כ לאו טעמא משום דבידו הוא אע"כ דגזירת הכתוב והימנא רחמנא כב' עדים א"ב אין חילוק בין קידשה סתם ובין קידשה לפלוני' ושפיר מקשה הזה ל"ל אבל למאי דקי"ל דלא כר"א איצטריך הזה לגופי' כנ"ל ודו"ק:
ברש"י ד"ה בשעת קידושין וכו' בשביל שתתרצה וכו'. משמע מדברי רש"י ז"ל דהא דבעינן מיגו היינו משום דחיישינן שמא אומר כן בשביל שתתרצה לו אבל אם אומר כן לאחר הקידושין כיון דליכא חשש נגיעה באמן בלא מיגו כמו שהביא מהרש"א ז"ל ונתקשה בזה בלשון התוספת בד"ה ר' סבר וכו' ולענ"ד א"א לומר כן דהא איתא בבבא בתרא דף קל"ד דאמר זה בני אינו נאמן אפילו שלא בשעה קידושין אלא מטעם מיגו והטעם משום דאין ע"א נאמן במקום דאתחזק איסורא אע"פ שאינו נוגע אלא דס"ל לרש"י ז"ל דשעת קדושין עדיף טפי דכיון דאמר דבר זה קודם הקידושין שעדיין הי' בחזקת היתר לכ"ע וראוי' להאמינו אפי' אם נתחזק אח"כ איסורא דכיון דהעיד קודם לכן אלא דלא נימא דכיון שהוא נוגע בדבר כדי שתתקדש לו לא נאמין לו קודם הקידושין ע"ז קאמר אינו נוגע דהרי יכול לרצות אותה ולומר שיתן לה גט קודם מיתתו וכן כתב הרשב"א בשמעתין דקודם הקידושין ה"ל כלא איתחזק איסורא ע"ש אבל לאחר הקידושין היכא דל"ל מיגו פשיטא דאין ע"א נאמן באיסורין כיון דכבר אתחזק איסורא ושפיר כתבו תוספת דצריך לאוקמי מתני' בלא אתחזק ועיין מ"ש לקמן עוד ביישוב לשון רש"י וק"ל.
ברש"י ד"ה דלא מוחזק לו וכו' ואי אתי אח וכו'. דאהני דיבור לחזקה וכו'. ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל לפמ"ש התוספות לקמן לחד תירוצא וכו' ויש ליישב נראה פירשו שכוונתו הוא דאי אתי אח ויביא עדים שהוא אחיו כמ"ש הרא"ש ז"ל בהדיא אפ"ה מהני דיבורו אפי' בלא מיגו כיון שהעיד קודם שנתחזק אסורה אעפ"י שנתחזק אח"כ כבר ה"ל עדותו כשנים והיינו דכתב רש"י דאהני דיבור לחזקה ר"ל כיון דבשעת דיבורו היתה בחזקת היתר ונסתפק הב"ש בסימן קנ"ו ס"ק י"א לפמ"ש הטור דהיכא דאיכא עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים אפי' במגו יש להסתפק היכא דאיתחזק באחים ואמרו יש לו בנים דמהימן משום מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא אם באו אח"כ עדים דאית ליה אחים אי מהימן די"ל דדוקא בלא נתחזק שיש לו אחים בשעת עדותו מהני כשבאו עדים אח"כ. ולענ"ד נראה דמוכח דמהימן מלשון התוס' מדהוצרכו התוס' ד"ה ר' סבר וא"ת א"כ וכו' א"נ וכו' דבשעת מיתה וכו' דבשעת מיתה לית ליה מיגו ה"ל למימר דלהכי אוקי אביי מתניתין בלא הוחזקו משום דס"ל דאיכא רבותא במתני' לאשמעינן אפי' אם באו עדים אח"כ ואי נימא דבמתחזק באחי אפי' יש לו מיגו אינו נאמן כשבאו עדים אח"כ א"כ לא מצי מוקי מתני' באתחזק ואין לומר דה"ל לאוקמי מתניתן באתחזק באחים ולא באו עדים אח"כ והא גופא קמ"ל מתני' דאפי' באתחזק נאמן במגו זה אינו דהא אביי ס"ל דאפי' באתחזק באחים ואמר אין לו אחי' נאמן במיגו כדמוקי ברייתא באתחזק באחים ואפ"ה נאמן בשעת קידושין שאין לו אחים א"כ הו"ל לאשמעינן רבותא טפי במתני' דאפי' אמר אין לי אחים נאמן אפי' באתחזק באחים אע"ג דהוא מכחיש החזקה אלא ע"כ צ"ל דמתניתין קמ"ל בבאו עדים אח"כ שיש לו אחים וכה"ג לא מצי למיתני שאמר אין לו אחים דפשיטא דעדים עדיפא אפי' במקום מיגו וממילא דהוצרך לאוקמא מתני' בלא אתחזק ומדלא תרצו תוס' הכי ע"כ דפשיטא להו לתוס' דאפי' בכה"ג מהני והטעם כיון דמיגו הוי כחזקה ממילא הוי כלא אתחזק ונאמן אפי' אם יבואו עדים אח"כ ונראה דנפקא להו לתוס' דהא קסה לאביי ממתני' דב"ב דנקיט זה בני לאשמעינן דנאמן אפי' באתחזק באחי' ולא נקיט רבותא טפי דאפי' אמר אין לי אחים נאמן במיגו לסתור החזקה אע"כ דקמ"ל דאפי' אתי סהדי בתר הכי דאית לי' אחים מהני מה שאמר בתחלה זה בני מיהא י"ל דספיקא של הב"ש לפמ"ש הרמב"ן לשיטת הרי"ף דלא קי"ל כאביי ומיגו במקום חזקה לא מהני א"כ אין הוכח' ממתני' דב"ב דדוקא זה בני נאמן שפיר י"ל דבמוחזק באחי ואתי סהדי בתר הכי לא מהימן וי"ל הטעם לפי מ"ש דאע"ג דאתחזק אסורא מ"מ כיון דמיגו סותרת לחזקה י"ל הוי כלא הוחזקה א"כ י"ל דהיינו דוקא אליבא דאביי דס"ל דמיגו עדיפא מחזקה דאפי' במקום חזקה דאית לי' אחים נאמן במיגו להכחיש החזקה דאין לו אחים אבל מ"ש הרמב"ן לשיטת הרי"ף והרוב פוסקים דלא קי"ל כאביי ולא אמרינן מיגו במקו' חזקה אלמא שחזקה עדיפא ממיגו שפיר י"ל דבאתחזק אינו נאמן שיש לו בנים כשבאו עדים אח"כ שיש לו אחים וצ"ע מיהא הא דהוציא הטור דין זה דהיכא שיש עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר זה בני אפי' במיגו מלשון הרשב"ם בב"ב שם שכתב בד"ה הכא אתי וכו' חזק' בלא עדים וכו' לא מצאנו טעם בזה ולולי דמסתפינא הי' נר' דס"ל לרשב"ם הא דקאמ' דמוחז' לו באחי' היינו שמוחזק הוא לנו שאין לו בני' ואפ"ה מהימן לומר שיש לו בנים אף דלא אמרינן מיגו במקום חזקה משום דכיון דאינו נאסרת אלא א"כ נצטרף בו החזקה שיש לו אחים ואין לו בנים א"כ חזקה דמה לי לשקר עדיפא כיון דהוי ס"ס כמ"ש הרשב"ם שם וכה"ג כתבו תוס' בכתובות דף ע"ו ע"א ד"ה וחדא במקום תרתי לאו כלום הי' וכו' בתירוצם שם ועוד יש לפרש וכו, ע"ש ועוד כתבו תוס' בכתובות דף ט' ע"א ד"ה ואב"א באשת ישראל וכו' דבמקום ספק ספיקא כל שאינו רוב גמור חיישינן לספיקא ע"ש והיינו כיון דהוי ס"ס ה"ל רוב א"כ ה"נ כיון דהוי ס"ס אם יש לו אחים כמ"ש הרשב"ם ז"ל שם בב"ב וס"ס ה"ל כרוב כמ"ש הרשב"א והארכנו בזה בסוף פ' קמא דכתובות א"כ כיון דליכא חזקת איסור אלא בצירוף שני החזקות לא הוי מיגו במקום חזקה אבל היכא דאיכ' עדים שיש לו אחים ואין צריך אלא לחזקה אחת שמוחזק שאין לו בנים בזה אינו באמן במיגו במקום חזקה וההיא דב"ב שיצא הקול שיש עדים מיירי נמי שהי' ידוע לכו בעדים שאין לו בנים אבל היכא דאין אלא מצד חזקה כיון דאיכא ס"ס נגד החזקה מהני מיגו כן הי' נראה לענ"ד לולי דברי אחרונים וצע"ג:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |