ספר המקנה/קידושין/סד/ב
< עמוד קודם · עמוד הבא > צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רמב"ן תוספות הרא"ש ריטב"א חי' הלכות מהרש"א פני יהושע ספר המקנה רש"ש אילת השחר |
בתוס' ד"ה רבי סבר מה לי לשקר וכו'. ובתוס' ישינים ואין נר' לר"י שנאמין אותו במה שאומר בשעת קידושין שהרי לקיימו וכו'. הנה לפי משמעות דברי רש"י ז"ל שאינו מגרשה מיד אלא שיבטיח לה שיגרשה סמוך למיתתו אלא דס"ל לתו' דאין זה הבטחון דשמא יחזור בו ולא יגרשינה ולכך כתבו שיכתוב לה הגט דהיינו שיתן לה הגט ולהתנות שיחול הגט שעה אחת סמוך למיתתו אלא דאם נפרש הכי אכתי קשה דהא איכא למיחוש שמא יבטל הגט וכ"ש לר"י דס"ל בגיטין דף י"ח ע"ב דחוששין שמא פייס וכן מקשה הש"ס בפשיטות בגיטין דף כ"ט ע"ב ופירשו התוס' שם בדף י"ח ע"ב בד"ה שמא פייס וכו' דשמא פייס היינו דשמא פייס וביטל הגט וכ"ש הכא שדר עמה כל ימי חייו שיש לחוש שמא ביטל את הגט ודוחק לומר דאביי ס"ל כר"ל דס"ל בריש פ' האומר דכשנתן הגט בידו שוב אינו יכול לבטל דהוי כמעשה ועיין מ"ש שם די"ל דר"ל מודה בזה דיכול לבטל וצ"ל בדוחק דס"ל לתוס' דאף שיבטיח לה שיתן לה הגט סמוך למיתה אינה מתרצת דחוששת שמא יארע אונס שימות פתאום או כיוצא בו והעיקר נר' דהנה לכאורה נר' ליישב קושי' התוס' דיש בידו לומר שיש לו בנים ואם אין לו בנים תתגרש בגט זה ואז אין חשש משום זיקת יבום כלל אפ"ה תוכל לדור עמה דלענין זה נאמן במה שאמר שיש לו בנים ואין הגט כלום דכיון דאיכא חזקת היתר לבעלה קודם גירושין לא נאסרת עלי' מספק שמא נתגרשה דבכה"ג ע"א מהימן ובזה מתורץ נמי שהקשה התוס' בבבא בתרא דף קל"ז ע"ב דמה זה מיגו דהא אם יגרשה תפסול לכהונה ולפמ"ש דנותן הגט על תנאי אם אין לו בנים א"ש דהא דאינו נאמן הוא משום חזקת איסור לשוק אבל לענין כהונה כיון דהי' בחזקת היתר לכהונה שפיר נאמן דיש לו בנים ואין הגט כלום ובזה נפשוט מה שנסתפק המשנה למלך בפ"ג מהל' ייבום אם מותרת להנשא לכהן עפ"י דברי הבעל כיון דלגבי כהן ליכא מיגו ולפמ"ש גם גבי כהן איכא מיגו דמגרש לה על תנאי כנ"ל.
ונר' הא דמיאנו הת"י בזה משום דע"כ אף לענין שתדור עמה בלא קידושין לא מהימן שיש לו בנים וחיישינן שעא אין לו בנים ואסורה לו בלא קידושין דאל"כ קשה כיון דהכא מיירי בשעת קידושין ה"ל למימר דיכול לקדשה על תנאי זה שיש לו בנים ואם אין לו בנים לא תתקדש כלל ולמה לו להקדש סתם וליתן גט על תנאי נהי דבב"ב שם יש לפרש כן דשם מיירי שלא בשעת קדושין סמוך למיתה ומתורץ קושי' תוס' הנ"ל דלא תפסול לכהונה אבל הכא מיירי בשעת קידושין קשי' להו. אך יש לדחות דלענין איסור שתדור עמו בלא קידושין אם מקדשה על תנאי הי' בחזקת שאינה מקודשת ואין ע"א נאמן אבל אם מקדשה כבר ואח"כ הוא נותן גט על תנאי כיון שהוא בחזקת מקודשת ע"א נאמן בזה. (אך אכתי לשון הש"ס הכא דאמרינן מה לי לשקר משמע דאי בעי אמר שאין לו בנים ואפ"ה מצי למיפטרה בגיטה ועיין מ"ש לקמן בזה) ולפ"ז י"ל שיטת התוס' שנותן לה הגט מיד שיחול סמוך למיתה היינו שמגרשה על תנאי אם אין לו בנים ויכולה לדור עמה כיון שעדיין לא חל הגט דבזה אתי שפיר מ"ש הת"י דלא הוי גט ישן משום דבדיעבד מהני דלפמ"ש במגרש לה על תנאי שאין לו בנים וכיון דבגט ישן ליכא אלא איסור לכתחילה לענין זה מהימן הוא שיש לו בנים.
עוד נראה די"ל בענין אחר משום דאיסור גט ישן אמרי' בגיטין דף פ"ו ע"ב משום שלא יאמרו גיטה קודם לבנה א"כ י"ל דהכא מתנה נמי בשעת נתינת הגט שאם יהיה לו בנים ממנה לא יהיה גט כיון שאין רצונו בגט זה אלא לפוטרה מן היבום א"כ מה לי יש לו בנים או יהיה לו בנים וממילא דאין חשש שמא יאמרו גיטה קודם לבנה דהא אם יהיה לו בנים ממכה בטל הגט למפרע.
אמנם נראה דיש ליישב דעת רש"י ז"ל שפי' שאינה מגרשה מיד אלא שמבטיח לה שיגרש אותה סמוך למיתתו ואי משום שלא תאמין לו י"ל באמת כיון דהכא מיירי בשעת קידושין נהי דאינו יכול לקדשה על תנאי שיש לו בנים משום שהיא אסורה לו שתדור עמו בלא קידושין מחמת דאתחזק שאין לו בנים מ"מ יכול לקדשה על תנאי שיתן לה גט סמוך למיתתו ובזה תהיה בטוח שתהיה פטורה מן היבום שאם לא ירצה ליתן לה גט או שימות פתאום שלא יוכל ליתן לה גט יתבטלו הקידושין ואפ"ה תוכל לדור עמו דמסתמא יקיים תנאי ויתן לה גט כשאר מקדש על תנאי דלא חיישינן שיעבור על תנאי ויעשה בעילתו בעילת זנות ולפתע פתאום לא חיישינן כמו בכל תנאי דלא חיישינן לאונס. ונראה דמיאנו התוס' בזה משום דס"ל דמה תועלת בתנאי זה בשעת קידושין דהא אמרינן בכתובות דף ע"ג קידש על תנאי ובעל אמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומבטל התנאי בשעת ביאה א"כ ה"נ אע"פ שקידשה על תנאי כשיתן גט מ"מ הא חיישינן בשעת ביאה ביטול התנאי ואכתי תהי' זקוקה ליבם ואף די"ל דאינו מבטל התנאי בשעת ביאה משום דסברה דמסתמא לא יחזור בו מליתן גט סמוך למיתה כי היכא דלא לשווי' בעילתו בעילת זכות למפרע מ"ע משום חששא דשמא ימות פתאום מבטל התנאי בשעת ביאה ואכתי איכא חשש זקוקה ליבם ובזה נסתר נמי מה שתירצנו לעיל שמגרשה על תנאי שאין לו בנים אפי' אי נימא שמותרת לדור עמה משום שנאמן לענין זה שיש לו בנים דאכתי איכא למיחש שמא אין לו בנים וקידשה בשעת ביאה משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זכות ואכתי זקוקה ליבם מיהא בההיא דב"ב י"ל שפיר שמגרשה על תנאי אם אין לו בנים שם הוא מימרא דשמואל ושמואל לטעמי' דס"ל בכתובות שם דקידשה ע"ת ובעל דאינה צריכה ממנו גט. ואפשר לומר לשיטת רש"י דאביי דהכא לשיטתו דס"ל שם בכתובות דאיכא בהא פלוגתא דרב ושמואל ואיתא נמי שם פלוגתא דתנאי בהא א"כ י"ל דרבי ור"נ ס"ל דאדם עושה בעילתו בעילת זנות ושפיר הוי מיגו. ובזה מתורץ מה שלא הביא הרי"ף ז"ל תרוצא דאביי הכא משום דלפ' מה שכתבנו דאביי לשיטתו. אבל לפי המסקנא שם דף ע"ד דאמר עולא אמר ר"א במקדש על תנאי ובעל לדברי הכל צריכה גט וליכא בזה שום פלוגתא דתנאי ואמורא וא"כ ממילא דליתא שנוי' דאביי דאין כאן מיגו כלל והך דב"ב מיירי שאמר זה בשעת מיתה דהוי מיגו מעלי' דיכול לגרשה מיד ובהא מתרצי מה שהקשה בספ"י דמאי מקשה בב"ב שם לפטור מן היבום תנינא ולא משני דאיצטרך לאשמועינן דנאמן אפי' שלא בשעת מיתה ולפמ"ש אתי שפיר דלפי המסקנא דכתובת שם ע"כ צ"ל דהא דנאמן לומר זה בני היינו דוקא בשעת מיתה ודוק:
וכיון שזכינו לזה נראה ליישב מה שהקשינו לעיל על דברי התוס' דאכתי ניחוש שמא בטל הגט. ולפמ"ש אתי שפיר די"ל דנהי לפי המסקנא דכתובות דכ"ע ס"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אין תקנה במה שיקדש אותה ע"מ שיתן לה גט סמוך למיתה משום דאיכא למיחש דבשעת ביאה ביטל התנאי משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מ"מ בכה"ג שנותן לה גט בשעת קדושין שתתגרש סמוך למיתה אין חשש שבטל הגט משום שיכול להתנות עמה בשעת קידושין שאם יבטל הגט יתבטלו הקידושין וממילא דאין לחוש לביטל הגט דאדרבה דאמרינן דמסתמא לא ביטל הגט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם יבטל הגט יתבטלו הקידושין למפרע ויעשה כל בעילתו בעילת זנות וכולי האי לא חיישינן שיבטל הגט ויחזור ויקדש אותה בביאה ותו דהא בעינן ג"כ דעתה והיא לא תרצה בזה שיבטל ויחזר ויקדש וא"כ יש בזה תקנה אפי' למאי דקי"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות:
עוד נראה דלא ניחא להו לתוס' לפרש דמתנה בשעת קידושין אם לא יתן לה גט סמוך למיתה וימות פתאום יתבטלו הקידושין דכיון דאמרינן בגיטין דף כ"ה במתנה בשעת הגט מעכשיו אם מתי או במתנה בשעת קידושין אם ירצה אבא דכיון דאין בידו לקיים התנאי לא מהני אלא למ"ד דא"ל ברירה אבל למאן דל"ל ברירה אינו יכול להתנות על דבר שאין בידו ומצינו לרבי בגיטין דף מ"ז ע"ב דל"ל בריר' גבי טבל וחולין מעורבין זה בזה א"כ ה"כ אינו יכול להתנות אם ימות פתאום כיון דאין בידו משא"כ כשנותן הגט מיד ואינו חשש אלא שמא יבטל דזה דבר שבידו שהוא יכול להתנות ובהא מתרצי נמי מ"ש דהוי גט ישן ולא תירצו דמתנה אם יהי' לו בנים ממנה לא יהי' גט דכיון דאין זה בידו אינו יוכל להתנות אליבא דרבי אך לפמ"ש בק"א סימן ל"ח גבי ע"מ שירצה אבא דדוקא בתנאי מעכשיו שייך ברירה אבל כשמגרשה לאחר שיבורר מהני ואפי' למאן דל"ל ברירה א"כ ה"נ כיון דאין הגט חל אלא שעה א' קודם מותו ואז יבורר הדבר אם לא יהי' לו בן שפיר מהני ולפ"ז י"ל גם לפי' רש"י אתי שפיר ולפמ"ש שם דס"ל דכל היכא דיכול לעשות מעשה לאחר זה שיבורר מהני אפילו במעכשיו וא"כ ה"נ הרי יכול לקדשה שעה א' קודם מותו ה"נ יכול לקדשה במעכשיו ולפ"ז צ"ל דלית לי' לת"י מ"ש תוס' בגיטן דף כ"ה ע"ב דבמגרש שיחול הגט מעת שאני בעולם לא מהני למאן דלית לי' ברירה דא"כ אינו יכול ליתן גט מיד שיחול סמוך למיתה כיון דאין ברירה ודו"ק:
והנה לפמ"ש אתי שפיר הא דפליגי הכא בשעת קידושין משום דמגו לא שייך אלא בשעת קידושין כשמתנה על הקידושין בין לשיטת רש"י ובין לשיטת התוס' אבל שלא בשעת קידושין שאינו יכול להתנות לא הוי מיגו בין לפי' רש"י שאינו נותן גט מיד שמא ימות פתאום ובין לפי' התוס' שיתן הגט מיד לא מהני דאיכא למיחש שמא פייס דקיי"ל כר"י כנ"ל וצ"ל בההיא דב"ב מיירי שלא בשעת קדושין ע"כ מיירי בשעת מיתה כיון דאיכא מיגו מעלי'.
אך זה דוחק ולפמ"ש לעיל דשמואל לטעמי' אזיל דס"ל דאדם עושה בעילתו בעילת זנות ומיירי כשמגרשה על תנאי שאין לו בנים ואפ"ה מותר לדור עמה מפני שהוא אומר שיש לו בנים אתי שפיר טפי. ובזה מתורץ היטב מה שדקדקו המפרשים בלשון הש"ס הכא מה לי לשקר דלא כלשון הש"ס דב"ב דאמר הואיל ובידו לגרשה ולפמ"ש אתי שפיר דהכא שפיר אמר מה לי לשקר דהא שפיר יכול לומר שאין לו בנים ויתנה על הקדושין משא"כ התם שלא בשעת קידושין אלא שמתנה עמה אם אין לו בנים א"כ לעולם צריך הוא לומר שיש לו בנים דאל"כ לא יוכל לדור עמה בלא קידושין א"כ לא שייך לומר מה לי לשקר דהא ע"כ צריך לשקר ולומר יש לי בנים ולכך אמר בלשון הואיל דעכ"פ הוא נאמן שיש לו בנים כיון שיכול ליתן גט ואז יהי' נאמן כשיש לו בנים כיון דממ"נ עומדת ליבום ודו"ק היטיב:
שם. בגמרא ורבי נתן סבר מה לי לשקר וכו'. הקשה הרמב"ן במלחמות דהא קיי"ל בכל מקום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד למה יהי' נאמן אח"כ לחזור בדברים ולענ"ד דס"ל לר"נ דהאי מיגו גרוע משאר מיגו דעלמ' כדמשמע מלשון רש"י בד"ה ור"נ ס"ל וכו' וכל כמה דלא אתכחיש דיבורא קמא וכו' ואי אית לי' אח הוי הדר' בי' וכו' דלכאורה הוא שפת יתר ונראה דאחי שפיר לפמ"ש דהאי מיגו דמצי למיפטר בגיטא היינו לאו בהבטחה בעלמא שיכול לחזור בו אח"כ אלא שקידש אותה ע"ת זה שיגרש אותה וכן לסברת הת"י שמקדש אותה ע"ת זה שלא יבטל הגט נמצא די"ל דכיון דאנו רואין בשעת מיתה שהוא אומר שזקוקה ליבם וע"כ צריכן אנו לומר שהוא משקר ורוצה בזה שתיה' זקוקה ליבם לאחי' א"כ נגרע כח המיגו שנאמר מה לו לשקר בשעת קידושין דילמא כמו שהוא דעתו השתא שרוצה שתתייבם לאחיו כן הי' בדעתו ג"כ בשעת קידושין ומה שאמר אין לו בנים הוא כדי שתתפייס לו להנשא לו ובאמת רוצה שתהא זקוקה ליבם ואם יקדש ע"ת ויתן גט לא תהיה זקוקה ליבום ובאמת הוא רוצה שתהיה זקוקה וסמך ע"ז שיחזור בו קודם מיתה ויאמר שיש לו אחים משא"כ אם יתן גט א"כ נגרע כח המיגו דמה לו לשקר ודו"ק:
ולפ"ז נראה די"ל דמה שכתב רש"י לעיל בד"ה בשעת קידושין ואמר יש לו בנים וכו' כדי שלא תזקק מן היבום ותתרצה לו ודקדק בזה מהרש"א ז"ל דמשמע דאי לאו טעמא דשמא נתרצה הי' נאמן בלא מיגו ונתקשה בזה בדברי תוס' ע"ש. וכבר כתבנו דאין שום סברא שיהי' נאמן בלא מיגו היכא דאתחזק כדאיתא בסוגיא דב"ב אלא נראה עיקר כוונת רש"י ז"ל דטעמא דר"נ דס"ל דאין מיגו זו מועיל אלא כשלא חזר בו והיינו משו' דכשחזר בו אמרינן דבתחילה נמי לא אמר אלא כדי שתתרצה לו והיה דעתו לחזור בו וליכא מיגו כנ"ל ודו"ק:
שם. בגמרא וצריכא דאי אשמעינן הך קמייתא בהך קאמר ר"א וכו'. לכאורה יש לדקדק לפי מ"ש תוס' לעיל ד' נ"ב ע"א בד"ה והלכתא כוותי' דאביי וכו' ועוד אפי' לא פי' וכו' א"כ הוי מצי הש"ס למיעבד צריכותא כפשטא דאי אשמעינן קמייתא ה"א בהא קאמר ר"י משום סברא דלא יעשה כן במקומינו אבל בסיפא דמודה ר"י ובזה הוי אתי שפיר טפי דאיצטרך רישא וסיפא בין לר"י ובין לר"מ אך לפמ"ש הטור מי שיש לו ב' כיתות בנות וכולם ברשותו לקדש ואמר וכו' והיינו דאתי לאפוקי אם הגדולה בוגרת כמ"ש האחרונים ז"ל וא"כ י"ל דמתני' משמע דקאי ארישא דאיכא נמי בוגרת אלא שאינו בכלל ובהא לא שייך לומר סברא דלא יעשה כן במקומינו כיון דאיכא גדולה ממנה. ובזה מיושב מה שהקשה הב"ח ז"ל על הטור ז"ל דנקיט שתי הבבות מתני' דלפי מה דקי"ל כר' יוסי דכולן מותרת חוץ מן הגדולה שבגדולת תו לא הוי צריך למיתני בבא דקטנה ולפמ"ש י"ל דלפמ"ש הטור ברישא דכולן ברשותו לקדש והיינו דליכא בינייהו בוגרת שפיר איצטרך לאתויי סיפא דאל"ה ה"א דהטעם הוא משום לא יעשה כן במקומינו אך הנראה לענ"ד די"ל היכא דאיכא בוגרת מודה ר"י דכולן נכנסו בספק ואפי' הגדולה שבקטנות אסורה דכיון דא"א לומר גדולה שבגדולת א"כ הוא ספק השקול אם כוונתו על בתו הגדולה שברשותו לקדשה או על גדולה שבקטנות שהיה גדולה בכת שלה וכן משמע מלשון הטור שכתב דאם אמר בתך הגדולה מקודשת לי ואין לו בנות אלא מאשה אחת וודאי דעתו על הגדולה והיא מקודשת בוודאי והיינו אפי' הי' בוגרת משמע דוקא שאין לו בנות כלל מאשה אחרת אבל אם יש לו בנות מאשה אחרת אין כוונתו על הבוגרת אלא על אותה בת הגדולה מאשה אחרת כיון שהי' גדולה בכת שלה וממילא אף שיש לו עוד בת מאותה אשה שהי' גדולה מגדולה שבכת שני' שתיהן הן בספק ודו"ק:
שם. בגמרא למימרא דר"מ סבר וכו'. הקשו המפרשי' דלמאי דאוקמי רבא לעיל בהוכרו ולבסוף נתערבו לא שייך כלל לומר דלא מחית אינשי נפשי' לספיקא כיון דבשעת קידושי' הוכרו ולבסוף נתערבו ונראה לענ"ד ליישב דהא קשה טובא לפי מה דאיתא בנזיר דף י"ב גבי האומר לשלוחו וכו' וכתבו תוס' בד"ה אסור בכל הנשים וא"ת יאסרו כל העולם לישא נשי' דלמא וכו' וי"ל דמדאורייתא אפי' הוא שרי לישא דאזלינן בתר רובא וכו' ואינו אלא קנסא בעלמא שעשה שליח סתם וכו' דלא אמרינן קבוע כמחצה דמי אלא כשאיסור ניכר לעצמו אבל כשאינו ניכר לעצמו לא מיקרי קבוע וא"כ קשה מ"ש התם דלא אסרינן כל הנשים משום דאזלינן בתר רובא והכא דאסרי ר"מ לכל הבנות משום ספק א"א ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ואין לומר דר"מ לשיטתו דחייש למיעוטא ז"א להא כתבו תוס' ביבמות דף קי"ט ד"ה כגון ט' חניות וכו' דלא אשכחן דפליג ר"מ בט' חניות משמע דמודה ר"מ ברובא דאיתא קמן ואף לפמ"ש לעיל דף ל"ב בקבוע שאין האיסור ידוע במקומו פליגי ר"ש ורבנן וי"ל דר"מ ס"ל כר"ש דס"ל. דאף בכה"ג הוי קבוע מדאורייתא וכיון דאשה הדרא לניחותא כדאיתא בנזיר שם ה"ל קבוע מ"מ הוי מצי למימר דטעמא דר"י הכא משום דאזלינן בתר רובא ולכאורה הי' נראה לפרש בדוחק דאפ"ה אסורה מדרבנן כי היכי דאסרי שם להמשלח לכל הנשים משום קנסא שעשאו שליח כמ"ש התוס' שם ה"נ אסורה משום קנסא דאומר קדשתי את בתי סתם ולפ"ז ממילא לרבא דאוקמי בהוכרו ולבסוף נתערבו לא שייך לקנוס משום ששכח ממילא אין קושיא על ר"י די"ל דמתיר משום דאזלינן בתר רובא ומ"מ גדולה שבגדולת אסורה כיון דסתמא דלישנא משמע כן:
אך לענ"ד אכתי זה דחוק דאי נימא דאין כאן אלא איסור דרבנן אף לאביי א"כ מאי מקשה דר"י אדר"י דילמא הא דמקיל הכא ר"י היינו משום דליכא הכא אלא איסורא דרבנן ותו דכיון דאינו אלא משום קנסא אין סברא לקנוס את הבנות משום שאמר אבי' סתם ונראה לענ"ד דבכה"ג לא שייך למיזל בתר רובא כמ"ש המרדכי בסוף חולין גבי יבמה שרקקה דם וכו' וז"ל י"ל דאינו בטל ברוב אלא בדבר שהי' ניכר בפ"ע תחילה ואח"כ נתערבו אבל בדבר וכו' ע"ש הרי דס"ל בדבר שנאסר א' מן תערובות לאחר שנתערב כיון דלא הי' ההיתר ניכר בפ"ע והי' ראויה לכ"א מהם לאסור כמו בחבירו לא אזלינן בתר רובא (ובהכי מתרצי מה שהקשו המפרשי' בי"ד סוף סי' ק"ב בהג"ה דאם אין האיסור ניכר תחילה בטל אפי' בדבר שיש לו מתירין והקשו ממתני' דסוף מעילה פרוטה שבכיס זה הקדש דלא אזלינן בתר רובא אף שלא הי' האיסור ניכר ולפמ"ש אתי שפיר דלא שייך למיזל בתר רובא כיון שהיתר לא הי' ניכר קודם התערובת דכל א' ראוי להיות הקדש) א"כ ה"נ כיון שאמר קדשתי את בתי סתם ולא הי' ידוע בשעת קדושי' איזה מקודשת לא אזלינן בתר רובא ולא דמי לההיא דנזיר שבשעה שקידש השליח הי' ניכר ההיתר ומכאן ראי' לדברי המרדכי ולפ"ז ממילא לרבא דמיירי הכא בהוכר ולבסוף נתערבו שפיר י"ל טעמא דר"י דאזלינן בתר רוב כנ"ל ודו"ק.
שם. בגמרא. אמר אביי מחלוקת בב' כיתות בנות וכו'. נראה דאביי הכריח זה מלישנא דמתני' דה"ל למיתני בכת א' דהיינו מי שיש לו כמה בנות ואמר בתי גדולה לר"מ כולן אסורות חוץ מן הקטנה ואין לומר דלרבותא דר"י נקיט דאפי' בשתי כיתות דשייך למיקרי שם גדולה טפי על גדולה שבקטנות שהיה גדולה שבכת שלה ועל קטנה שבגדולות ע"ש שהי' מכת הגדולה אפ"ה אמרינן דלא מחית אינש נפשי' לספיקא מ"מ אכתי קשי' בסיפא דאמר לעיל דאינה צריכה אלא לר"מ א"כ הוי לי למיתני יותר רבותא דר"מ בכת א' ותו מדקתני במתני' קטנה שבגדולות שהי' גדולה מן הגדולה שבקטנות משמע להדי' דאם אינה גדולה מן גדול' שבקטנות כגון שנש' שני' בחיי אשתו ראשונ' אין קטנה שבגדול' בכלל אף שהוא גדולה מקטנה שבקטנות אע"כ דלא פליג ר"מ אלא בשתי כיתות ומטעם הנ"ל דכל א' ראוי' לקרות גדולה או מחמת כת הגדולה או מחמת שהיא גדולה שבכת שלה מיהו רב דמשני מוחלפת השיטה ע"כ פליג על אביי דלאביי דמשני דבלישנא דעלמא פליגי אין צריך להחליף את השיטה וכן משמע להדיא בפי' רש"י לעיל דף נ"א בד"ה כלן אסורות וכו' ואפי' אמצעי וכו' וכ"כ הרא"ש בפירושו בנדרים דף ס"א ע"ב שפיר' כולן אסורות אף אמצעית ע"ש והיינו דלא כאביי משום דלא דס"ל דסוגי' שם פליגי אדאביי כמ"ש שם הרא"ש בפסקי' אלא דלפ"ז קשה טובא על רב ממתני' דמוכח כאביי כנ"ל ותו קשה על הרמב"ם ז"ל דפסק בה"ל נדרים עד שיגיע והיינו כרב דס"ל דמוחלפת השיטה ולא פסק כאביי דהוא בתרא דלדידי' דס"ל דפליגי בלישנא א"צ להחלי' המשנה מקמי ברייתא אמנם הנראה לענ"ד דס"ל להרמב"ם ז"ל דאביי אינו חולק על רב כמשמעות הסוגיא דלא קאמר אביי אמר לעולם לא תיפוך ואין הסוגי' דנדרים סותר סוגי' זו והיא דס"ל דאין שייך לומר דפליגי ר"מ ור"י בלשון בני אדם אלא וודאי דהאי עד פני שני לשונות במשמע ואיכא לספוקי בי' אם היא עד שיגיע או עד דמפני ובהא פליגי ר"מ ס"ל דנחית אינש לספיקו דלישנא וכיון דמשמע נמי עד דמפני אסור עד שיצא ור"י ס"ל דלא נחית אינש לספיק' ממילא כוונתו עד שיגיע ושפיר הוצרך רב להחליף והיינו כברייתא ואין בדברי אביי סתירה לרב ודו"ק:
עוד נראה לענ"ד ליישב על נכון הסוגי' שאינו סותרת ואביי אינו חולק על רב דהנה הרא"ש כתב בנדרים וז"ל בד"ה עד פני הפסח ויש במשמעות זה ג' לשונות איכא למימר עד פני ימים ראשונים היינו עד שיגיע וא"ל עד פני ימים אחרונים וא"ל עד פני הפסח והיינו עד שיצא וכו' ולכאור' אינו מובן כלל רצונו בזה ונראה לענ"ד דבא ליישב הסוגיא והוא די"ל דאפי' למאי דמשני הכי דפליגי בלישנא אכתי קשה למ"ד דפני פסח משמע קמי פיסחא אי נימ' דמחית אינש אכתי י"ל קמי פיסחא של י"ט אחרון אע"כ דס"ל דלא מחית אינש לספיקא וע"כ צ"ל מוחלפת השיטה ור"מ ס"ל עד דמפני ועוד אפשר לומר דגם למ"ד עד דמפני פסחא מ"מ אי נימא דלא מחית אינש נפשי' לספיקא ואין אוסר על עצמו אלא דבר הברור בלתי שאלה כפי' רש"י ד"ה ר"מ אוסר עד שיגיע לא מחית אינש לספיקו שיהי' צריך לשאול איזה הוא וכו' איכא למימר דמסתמא בתר דמפני ימים הראשוני' מטעמא עד שיצא כל הפסח ע"כ משום דמחית אינש לספיקא אבל היותר נראה כמ"ש בתחילה דאין הקושי' אלא לר"מ די"ל לר"י דכיון דאמר. עד דמפני פסחא ומסתמא דעתו על דבר הברור בדבריו עד שיפנה הפסח לגמרי שאינו צריך לשאול אם פנה הפסח ומסתמא אוסר על עצמו עד שיהי' דבר ברור עד שנפנה הפסח ומשום דר"י באמת לא הי' צריך להחליף אלא משום רומי' דר"מ אדר"מ ובזה מדוקדק הלשון דבסוגי' דידן מקשה והא איפכא שמעינן משמע דהקושי' הוא משניהם דר"מ אדר"מ ור"י אדר"י ובנדרי' מקשה ורמינהו ולפמ"ש א"ש דלפי המסקנא דהכא דמאן דאסר היינו משים דס"ל עד דמפני פסחא אין הקושי' אלא מר"מ אדר"מ ולפ"ז נראה דמ"ש הרא"ש שם פירושו ד"ה כולו אסורות אף אמצעית שבכיתות והיינו גדולה שבקטנות וקטנות שבגדולות אבל שאר אמצעיות בשמה קרי לה כדאביי בשמעתין דלפמ"ש אין הסוגיא מחלוקים אך בפסקי הרא"ש שם כתב בהדיא דסוגיא מחלוקת וצ"ע ודו"ק:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |