בבלי/בבא בתרא/קלד/ב
ליורשו פשיטא לפטור את אשתו מן היבום אצטריכא ליה הא נמי תנינא מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן התם דלא מוחזק לן באח הכא אף על גב דמוחזק ליה באח אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן א"ר יוסף מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא אלא אי אתמר הכי איתמר א"ר יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה אמר רב יוסף השתא דאמרת אמרינן הואיל בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן מנפח רב ששת בידיה אזל ליה הואיל דרב יוסף איני והא א"ר חייא בר אבין אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן לא קשיא כאן למפרע כאן להבא איבעיא להו אמר למפרע מהו להימוניה להבא מי פלגינן דבורא או לא פלגינן דבורא רב מארי ורב זביד חד אמר פלגינן וחד אמר לא פלגינן מאי שנא מדרבא דאמר רבא איש פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להורגו להורגו ולא להורגה בתרי גופי פלגינן בחד גופא לא פלגינן
בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן. השב שמעתתא (ש"ו פ"א) הקשה מפני מה לא יהיה נאמן בעל שאומר גרשתי אף לשעבר כיון שהוא בידו, וכדין האומר נטמאו טהרותיך שכל שהיה בידו שעה אחת אף שעתה אינו בידו נאמן, וכפסק השו"ע (יו"ד סי' קכז ס"א) גבי נתנסך יינך. והוכיח מכח קושיא זו שבדבר שבערווה אין עד אחד נאמן ואפילו בדבר שבידו, כיון שבידו אינו מתורת מיגו אלא נאמנות מדין בעלות, וכשם שלענין ממון אין מועיל מה שהדבר היה בידו כן לענין דבר שבערוה דילפינן ליה דבר דבר מממון.
ובשו"ת שואל ומשיב (מהדורא תליתאה ח"ג סי' לח ד"ה ובזה כתבתי) יישב הראיה על פי סברת הפני יהושע (גיטין נד:) שדבר שנמסר בידו הרי הוא עליו כבעלים ודינו כדין שליש, אלא שכל זה במקום שנמסר הענין בידו ויכול לעשות בו כל מאי דבעי, אבל בגירושין שמסיר הענין ממנו בכה"ג ודאי שאינו נאמן משום בידו.
ובספר יד שלמה (פ"ז מיסודי התורה ה"ז) יישב שכל טעם הנאמנות במקום שבידו הוא על דרך הימנוהו בי תרי דנאמן, ולפיכך דוקא בדבר שבערוה שמועיל הימניה מועיל נמי בידו מה שאין כן במקום שאומר גרשתי את אשתי שלא מהני הימנה כמו כן לא מהני הא דבידו.
ובעיקר דעת הש"ש שאין ע"א נאמן בדבר שבערוה ואפילו בדבר שבידו, כן דעת רבי עקיבא איגר (שו"ת מהדו"ק סי' קכה ד"ה לענ"ד) בתשובה לר' יעקב מליסא החולק שם וסובר שבדבר שבידו נאמן ע"א אף בדבר שבעורה, וכמבואר בתשובתו (שו"ת רבי יעקב מליסא סי' מא), ואזיל בזה לשיטתו בנתיבות המשפט (סי' פב כללי מיגו סקי"א).
ודעת ספר המקנה (קידושין סה: ובקונטרס אחרון סי' לז אות כו) כנתיבות שאף בדבר שבערוה נאמן בדבר שבידו, אך עי"ש שהניח הדבר בצ"ע.
ובדעת רש"י כתב בגרש ירחים (גיטין ב: בתוד"ה עד אחד) כדעת הש"ש שאף בדבר שבידו אינו נאמן בדבר שבערוה, ובזה יישב קושיית התוס' שם על רש"י.
ובחזון איש יורה דעה (הלכות יין נסך סי' נג אות יז ד"ה קדושין ס"ג ב') כתב שלא מצינו שיהיה נאמן בדבר שבערוה בדבר שבידו. אך עי' חזון איש אבן העזר (נשים סי' נט סק"כ) שנקט דגם בדבר שבערוה עד אחד נאמן כשהיה הדבר בידו. וע"ע בשו"ת אבני נזר (אבהע"ז סי' טו) שנקט אף הוא כדעת הש"ש וציין למה שכתב קונטרס מיוחד להוכיח דבר זה בראיות גמורות, וע"ע דרך המלך (פ"ג מאישות הי"א) שביאר ההו"א בגמרא בקידושין (ג:) שאף בדבר שבערוה נאמן בדבר שבידו, ולמסקנא דגמרא אינו כן.