אבן האזל/מעילה/ז

אבן האזל ‏ מעילה ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מי ששגג ולקה הקדש או מעות הקדש ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין, אם עשה השליח שליחותו המשלח הוא שמעל, ואם לא עשה שליחותו אלא עשה השליח מדעת עצמו השליח הוא שמעל, כיצד בעל הבית שאמר לשלוחו תן מאותו בשר לאורחין הלך ונתן להן ככר, או שאמר לו תן להן ככר ונתן להן בשר, אמר לשלוחו הבא לי מן החלון והביא לו מן המגדל, או שאמר הבא מן המגדל והביא לו מן החלון השליח מעל, וכן כל כיוצא בזה, הלך השליח והביא מן החלון כמו שאמר אע"פ שאמר השולח לא הי' בלבי אלא מן המגדל בעל הבית מעל שהרי עשה שליחות מאמרו ודברים שבלב אינן דברים, ואפי' היה השליח חרש או שוטה או קטן שאין להן שליחות אם עשה כמאמרו בעל הבית מעל, ואם לא עשה שליחותו בעל הבית פטור.

אמר לשלוחו הבא לי מן החלון, כן הוא במשנה, אבל אינו מבואר כאן אופן המעילה, דבאופן הקודם הוא פשוט שנתן לאורחים או שאמר להם ליטול בציוויו של בעה"ב, אבל כאן כפי"מ דתנן וכן כתב הרמב"ם שאמר להשליח הבא לי מן החלון והביא לו, משמע דלא הוציא השליח רק שהביא להבעה"ב, ובזה הא כתב בפ"ו דאם נטל אבן של הקדש לא מעל שהרי לא נהנה עדיין ודוקא בנתנה לחבירו, והקרן אורה הקשה עוד יותר דאם המעילה הוא במה שקבל הבעה"ב לרשותו מה עשה בזה השליח, ומה שייך כאן שליחות הלא לא הקנה השליח להבעה"ב ורק מעשה איצטבא עשה שקירב לו מה שהיה מונח בחלון, לכן מפרש מתני' כמו דתניא בתוספתא שאמר לשלוחו הבא פרוטה מן החלון והביא לו ונתנה לו שיוציא אותה והמעילה הוא אחר שהוציא השליח הפרוטה.

והנה הקרן אורה לא כתב לפרש כן בד' הרמב"ם וצ"ע אם אפשר לפרש כן אף דתחילת דבריו הוא מי ששגג ולקח הקדש או מעות הקדש ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין, ואח"כ כתב כיצד והתחיל בעה"ב שאמר לשליח תן מאותו בשר לאורחין, וא"כ אח"כ כשכתב אמר לשלוחו הבא לי מן החלון, אם נאמר דהכונה כאן על עיקר הנתינה לבעה"ב אין זה דומה לתחלת דבריו שאמר לו להוציאו בתורת חולין, אלא דמ"מ אינו דומה ללשון המשנה דמקודם תנן תן בשר לאורחין וכו' ואח"כ הא דהבא לי מן החלון. ואח"כ תנן שלח ביד חש"ו אם עשו שליחותן בעה"ב מעל, לא עשו שליחותן החנוני מעל, וקשה דאיפוא הוזכר חנוני, וע"כ דצריך לפרש כפי' הרע"ב דשלח ביד חש"ו היינו ששלח על ידם פרוטה לקנות, וא"כ סיפא דמתני' מפרשה לרישא דהבא לי היינו הבא לי הפרוטה המונחת שם ותקנה מהחנוני, אבל הרמב"ם סידר באופן אחר דמקודם כתב תן בשר לאורחין, ואח"כ הבא לי מן החלון, ואח"כ תן לאורחין חתיכה חתיכה וכו', ואח"כ בהל' ג' הנותן פרוטת הקדש לשלוחו, ובהל' ה' השולח פרוטה ביד שליחו, א"כ הא דהביא לי מן החלון אינו מבואר דהכונה הביא לי פרוטה ואשלח לך לקנות, אלא דמ"מ כיון שהתחיל מי ששגג ולקח הקדש או מעות הקדש להוציאו בתורת חולין, ובשכתב כיצד כתב רק שאמר תן בשר, א"כ ע"כ דבהביא לי מן החלון כונתו על המעות לקנות בהם, כמו שהתחיל דבריו שכתב להוציא בתורת חולין.

אמר לשלוחו תן לאורחין חתיכה חתיכה של בשר, הלך השליח ואמר להן טולו שתים שתים בעל הבית מעל שהרי נעשה דברו והשליח פטור מפני שהוא מוסיף על שליחות בעל הבית ולא עקר השליחות אבל אם אמר להן טולו שתים שתים מדעתי שניהן מעלו, נטלו האורחין שלש שלש אף האורחין מעלו מפני שכל אחד מהן עשה שליחות חבירו והוסיף מדעתו, נמצא חבירו חייב לפי שנעשו דבריו ולא נעקרה השליחות, והוא חייב על זה שהוסיף מדעתו.

בעל הבית מעל שהרי נעשה דברו והשליח פטור, מפני שהוא מוסיף על שליחות בעל הבית. הכ"מ תמה, דבגמ' במעילה מבואר דאם ס"ל דמוסיף הוא על דברי בעה"ב ניחא מתני' גם בלא אוקימתא דרב ששת דא"ל טולו אחת מדעתו ואחת מדעתי, וכן הוא בכתובות דף צ"ט, וכיון שהרמב"ם פסק בפ"א מהל' שלוחין דמוסיף על שליחותו הוי, למה פסק דבלא אמר לו כן השליח פטור, דהא תנן במתני' כולן מעלו, והביא הכ"מ תי' הר"י קורקוס שדעת רבינו דאוקימתא דרב ששת לא לדחויי דלא נילף דמוסיף הוי, אלא דלא תיקשי כיון שזה לא עקר השליחות למה מעל, דהא תנן עשה שליחותו בעה"ב מעל ולא השליח, ומשמע ליה אפי' הוסיף על מה שצוה, דלאו דוקא צוה כן אלא שלא יפחות, ותירוצו קשה דהא בהאי סוגיא בכתובות דצ"ט דמיבעי ליה אי מעביר על דבריו או מוסיף על דבריו, אמר להדיא דאם אמר ליה זבין לי לותכא וזבין ליה כורא, דאם מוסיף על דבריו הוי ליתכא מיהא קני, א"כ מפורש דכורא ודאי לא קני, וא"כ למה נאמר כאן דכשאומר לשלוחו ליתן לאורחין אחת אחת ונתן השליח שתים, אם הוא מוסיף על דבריו אמרינן דכל השתים הם בשליחות הבעה"ב וגם בסברא לא מסתבר כן.

ונראה דבכתובות בעי מעיקרא בהאי דינא דזבין ליה ליתכא, ואח"כ אמר איכא דאמרי דבהא לא תיבעי לך דודאי מוסיף על דבריו, וכיון דקיי"ל כאיכא דאמרי א"כ קשה למה הוצרך רב ששת במעילה להעמיד כגון דאמר טלו אחת מדעתו ואחת מדעתי, ולכן צ"ל דבאמת בהך דינא דמעילה דאמר לו בעה"ב תן לאורחין, ובודאי צ"ל דאמר לו שיתן להם בתורת שליח דהא מהאי טעמא מעל בעה"ב משום שיש לו טובת הנאה ממה שנתן לאורחין, ואם השליח לא יתן להם בשליחות בעה"ב איזה טוה"נ יש לבעה"ב, וכיון שהשליח נותן להם בשליחות בעה"ב אם הי' נותן בפועל לא קשה אמאי מעל, אבל כיון דתנן טולו שתים והבעה"ב לא אמר לו שתים א"כ איזה דין מעילה יש על השליח כיון שרק הטעה אותם ולא הי' כאן שליחות להאורחין שיטלו שתים, לא שליחות בעה"ב ולא שליחות שלו, דהא לא אמר להם מדעתי אני אומר לכם טלו שתים, לכן מוקים רב ששת שאמר להם טלו אחת מדעת בעה"ב ואחת מדעתי, ולכן כתב הרמב"ם דאם לא אמר להם כן אלא שהבעה"ב אמר שיטלו שתים הבעה"ב מעל והשליח פטור.

ומה שכתב הרמב"ם שאמר השליח טולו שתים מדעתי דהוא שלא כד' הגמ', אבל באמת אין כונת הרמב"ם שכל השתים הם מדעתו דבודאי מיירי באופן שהאורחין יודעין שבאו לבעה"ב, והשליח הוא עושה מדעת בעה"ב, ולכן כשאמר להם טלו שתים מדעתי הכונה שאמר שהבעה"ב נתן להם בשר ותקחו שתים שתים מדעתו, ובזה מבואר דאחת אחת נתן הבעה"ב, דהא אמר להם שיטלו הבשר בשם הבעה"ב רק שהוסיף שיקחו שתים מדעתי.

ב

בד"א כשהיו החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה. ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר.

השגת הראב"ד אבל אם היו בשר עולה, א"א תוספתא היא במעילה ויפה פירש, עוד אומר בה גם אני מפני שהעולה אינה נעשית חתיכות אלא מנתחה אברים אברים כדאיתא בתמיד וכדתנן בשקלים בשר שנמצא בעזרה אברים עולה וחתיכות חטאת, הילכך אלו שראו אותן חתיכות היה להם לטעות של חטאת הם וכאנוסים דמו דלא הוי להו לשיולי, אבל האוכל חייב שהוא נהנה, וראוי לסמוך עליו.

שהרי הוא חייב באיסור אחר יתר על המעילה. הכ"מ לא ביאר איזה איסור אחר יש כאן ובפשוטו הוא דבמעילה איכא לאו דכליל תהי' לא תאכל, אבל קשה דבפי"א מהל' מעה"ק הל' א' כתב דאוכל כזית מבשר העולה לוקה משום לא תוכל לאכול בשעריך. וכבר הקשה שם הלח"מ למה לא כתב דלוקה גם משום לאו דכליל תהי' לא תאכל, דכן מפורש בגמ' במכות דף י"ז ונשאר בצ"ע, וכתבתי שם דכיון שכתב אח"כ בהל' ג' וכן האוכל כזית מכל האימורין לוקה, שהאימורין כליל למזבח ככל העולה, והרי נאמר במנחת כהנים כליל תהי' לא תאכל כל שהוא כליל למזבח אכילתו בל"ת ולוקין עליו, ומבואר דסובר דלאו דלא תוכל לאכול בשעריך דתניא דלוקין עליו באכילת עולה הוא לאו אחד כמו לאו דכליל תהי', והוא בגדר כפילות הלאוין שביאר הרמב"ם בסה"מ שורש ט' שאין לוקין אלא על לאו אחד, וגם לא נמנה במנין אלא אחד, וכיון שכתב הרמב"ם כאן פ"א דאזהרה של מעילה הוא מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך, וכיון דמוכח מדבריו בהל' מעה"ק דלאו דכליל תהי' ולאו דלא תוכל שהוא אזהרה למעילה הוא לאו אחד, והוא בגדר כפילות הלאוין, א"כ איזה איסור אחר יש כאן באוכל עולה שנאמר דמשום זה אין כאן הדין דבמעילה יש שליח לד"ע.

והנה יש מקום לומר דאף שאין לוקין יותר ע"י כפילות הלאוין, מ"מ כיון דאמרו חכמים בכפילות הלאוין עובר משום כך וכך לאוין כמו שהביא שם הרמב"ם בסה"מ אלא דמ"מ אין נמנין הכפלים במנין, אבל לדין שליח אם בלאו אחד לא גלי קרא דיש בזה שליח לדבר עבירה, נחשב בזה הכפל לעבירה מיוחדת שלא יתקיים בזה שליחות ונאמר בזה אשלד"ע, ולכן כאן דעיקר אזהרת מעילה נלמד מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך סובר הרמב"ם דמשום קרא דכליל תהי' הוי איסור אחר לבד אזהרת מעילה ואמרינן בזה אשלד"ע, אבל דבר זה אינו ברור אצלי בסברא כיון שכתב הרמב"ם דלאוין הכפולים, וכן מצות הכפולות אינם אלא לחוזק.

ונראה דהנה עיקר דין זה דבמעילה יש שלד"ע ילפינן חטא חטא מתרומה בקדושין דף מ"ג ע"ב, ולפימש"כ בפ' ה' הל' ה' גבי דין מעילה במחובר שבארנו שם דאף דליכא במחובר מעילה גמורה להתחייב חומש ואשם, אבל קרן צריך לשלם וכמו דחייב לשלם קרן במזיד אף דקרא כתיב וחטאה בשגגה, וכמו דרבי קרא לשלם בפחות משו"פ ומ"מ אינו משלם אלא קרן דאין זה עיקר דין מעילה להתחייב בחומש ואשם, ולכן נוכל לומר דבזה באמת איכא נ"מ בין הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך, ובין הלאו דכליל תהי' לא תאכל, דבפ"א הל' ג' במה שכתב הרמב"ם דהנהנה בזדון לוקה, וכתב הלח"מ דהוא מדר' אבהו דלא תאכל הוא גם איסור הנאה, וכבר הקשה המל"מ דהא בכל איסורי אכילה שהם אסורים בהנאה סובר הרמב"ם דאין לוקין על הנאה, והבאתי שם מה שכתבתי בפי"א מהל' מעה"ק עפ"י ד' הרמב"ם בסה"מ דהיכי דאיכא עונש מפורש ילפינן אזהרה היכי דלא כתיב מפורש אלא מק"ו או משאר למודים, וכאן במעילה כיון דכתיב וחטאה בשגגה דחייב ע"ז חומש ואשם, א"כ גלי קרא נמי דהוי חטא, ולכן לוקה בהנאה ממה דאיתרבי מלאו דאכילה איסור הנאה.

ועכשיו מבואר דכיון שכתב הרמב"ם בפ"א דהנאת מעילה הוא מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך, א"כ עיקר מעילה הוא מלאו דלא תוכל, ולכן לא אמרינן דבהנאת מעילה איכא נמי לאו דכליל תהי' לא תאכל, דעיקר לא תאכל הוא על איסור אכילה, וכיון דבלאו דכליל תהי' אין בו משום אזהרת מעילה, א"כ לא נוכל ללמוד בלאו זה מגז"ש דחטא חטא מתרומה דיש בלאו זה שלד"ע דלא נלמד אלא במעילה, ולכן כתב הרמב"ם דבאוכל עולה יש איסור אחר לבד איסור מעילה, והיינו לאו דכליל תהי'.

אמנם לפימש"כ איכא נ"מ דעל אכילת עולה אם יתרו בו משום כליל תהי' לא תאכל יהי' חייב מלקות, אבל אם יתרו בו על הנאת עולה משום לאו דכליל תהי' לא יתחייב, וא"כ איכא נ"מ בין הלאוין, ולכאורה יתחייב משום זה גם אוכל העולה משום ב' לאוין, מ"מ יש לומר דכיון דבאכילת עולה ליכא נ"מ לכן לגבי איסור אכילה אינה אלא כפילות.

ו

וכיצד יעשה כדי להציל החנוני מן החטא עד שיהי' מותר להשתמש בכל המעות, נוטל פרוטה של חולין או כלי כל שהוא ואומר של הקדש בכל מקום שהיא מחוללת על זה ותעשה אותה פרוטה או הכלי הקדש ויותר החנוני להשתמש בכל המעות, וכן פרוטה של הקדש שנתערבה בכל הכיס, או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש מחלל אותה ואח"כ ישתמש בכיס, ואם הוציא ולא חילל לא מעל עד שיוציא את כל הכיס.

וכיצד יעשה וכו' כתב הכ"מ ואם תאמר וליבטל ברובא יש לומר דדבר שיש לו מתירין הוא, א"נ מטבע חשיב ולא בטיל עכ"ל, והנה המל"מ האריך כאן הרבה בזה וכתב דבפשוטו בין הא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל, בין הא דמטבע חשיב ולא בטיל הוא רק מדרבנן, ובדברי הרמב"ם מפורש דאם הוציא כל הכיס מעל, והביא מד' התוס' סוף מעילה על הך מתני' דנפלה פרוטה של הקדש בכיס שכתבו דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדרבנן, ותירצו דמטבע חשיב ולא בטיל, ומוכח דסוברים דזהו מדאורייתא, אבל המל"מ כתב דנראה דמטבע חשיב ולא בטיל הוא ג"כ דרבנן דלא גרע מדבר שדרכו לימנות, וכן הביא מד' הרשב"א בתוה"ב שכל הדברים שאין להם ביטול הוא רק מדרבנן.

אכן בעיקר הקושיא דליבטיל הפרוטה לא אדע דהא זהו גמ' מפורשת בביצה דף ל"ח בהא דפריך וליבטל מים ומלח לגבי עיסה, ואמר ע"ז אביי בסוף הסוגיא מי קא מדמית איסורא לממונא איסורא בטיל ממונא לא בטיל, ופירש"י ממונא לא בטיל להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה, ולא קאמרינן דליפקע רוב ממונא אצד חברתה להפסיד, אלא איסור תחומין שיש לו בה הוא דקשיא לן דליבטל, ומבואר דיש נ"מ בין דין מעילה ובין שאר איסורין, דבמעילה הדין מעילה הוא משום שנהנה מממון הקדש, וממון הקדש לא נתבטל כמו שלא מתבטל ממון הדיוט, וגבי איסורין משכחת לה שאנו צריכין לדון בדין מטבע חשיב כמו אם יתערבו מעות של שכר שבת בתוך מעותיו, או אם יתערבו מעות שמכר בהן פירות שביעית ואסורין מדין דמי שביעית, אבל לגבי דין ממון של הקדש עיקר הממון לא בטיל, וכל מקום שהממון מונח הרי הוא של הקדש, ולכן שפיר אם הוציא כל הכיס מעל.

ז

אמר כיס מכיסי הקדש ושור משוורי הקדש מועלין בכולן ומועלין במקצתן, כיצד עושה מביא את הגדול שבהם אם הקדש הוא הרי הוא הקדש, ואם לאו ההקדש בכל מקום שהוא מחולל על זה ויהנה בקטן.

אמר כיס מכיסי הקדש וכו' כתב הכ"מ וז"ל תוספתא פ"א דמעילה וצ"ע שזה סותר מה שכתב בפט"ז מהל' מעה"ק באומר שור משוורי הקדש עכ"ל וכתב ע"ז המגיה וז"ל, ולי נראה דהכא מיירי ברוצה ליהנות מיד והתם מיירי באינו רוצה ליהנות אלא לאחר זמן עכ"ל ודברי הכ"מ אינם מבוארים דבפט"ז הל' ח' כתב הרמב"ם האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משוורי הקדש, והיו לו שנים הגדול שבהן הקדש, היו שלשה הגדול הקדש וחוששין לבינוני כיצד יעשה ימתין לבינוני עד שיפול בו מום, ותחול הקדושה על הגדול לבדו, ואם אמר שור שבשוורי הקדש הגדול שבהן הקדש ואין חוששין לבינוני עכ"ל, וההלכה הוא מתני' במנחות דף ק"ח ע"ב ופריך שם בגמ' מרישא דהגדול הקדש, אלמא מקדיש בעין יפה מקדיש לסיפא דתנן ג' בינוני שבהן הקדש, אמר שמואל חוששין אף לבינוני, ואמר שם היכי עביד, אמר ר' חייא בר רב ממתין לו עד שיומם ומחיל ליה לקדושתיה בגדול, ופרש"י שמחלל קדושת הבינוני אם נתקדש על הגדול, והרמב"ם כתב ותחול הקדושה על הגדול, וכתב שם הכ"מ דהרמב"ם מפרש כן בד' הגמ' במה דאמר ומחיל דהכי קאמר תחול הקדושה מאליה על הגדול, ומה שכתב הרמב"ם ואם אמר שור שבשוורי הקדש הגדול שבהן הקדש זהו מימרא דר"נ שם לא שנו אלא דאמר אחד משוורי, אבל אמר שור בשוורי הקדש הגדול שבהן הקדש, והרמב"ם כתב במקום בשוורי שבשוורי, ואולי דגורס כן בגמ', דשבשוורי משמע יותר הגדול שבשוורים. אך שם פריך מברייתא דבית בבית אני מוכר לך ומחלק ממוכר למקדיש, וצ"ע בד' הרמב"ם בפכ"א מהל' מכירה הל' י"ט שכתב בית מבתי וגבי שור כתב בשוורי ובב"י שם כתב שבשוורי וצ"ע.

עכשיו נבוא לבאר דברי הכ"מ במה שכתב על הלכה שלנו שהוא מהתוספתא שזה סותר מה שכתב בפט"ז מהל' מעה"ק באומר שור משוורי הקדש, דודאי כונתו על מה שכתב שם דימתין לבינוני עד שיפול בו מום, וכאן לא הצריך להמתין אלא מחלל על הגדול איזה שוורים שהוקדשו, וכן הבין המגיה ועל זה כתב דהכא מיירי ברוצה ליהנות עכשיו, אבל אינו מיושב כלל, דאם לא הי' צריך מעיקר הדין להמתין עד שיפול בו מום, למה לו להמתין כיון דבלא מום יוכל לחלל, ועוד דבאמת אינו מיושב מה שכתב כאן דיכול לחלל בלא מום, דהנה זה ודאי דסתם הקדש הוא לבדה"ב, אלא דבתמימים אסור להקדיש לבדה"ב, אבל אם הקדיש בסתם אף שאינם יוצאין מידי מזבח מ"מ צריך למכרן לחייבי עולות והדמים לבדה"ב, כמו שכתב הרמב"ם פ"ה מהל' ערכין הל' ז' המקדיש את בהמתו סתם, או שהקדיש נכסיו סתם רואין כל בהמה תמימה הראויה להקריב ע"ג המזבח, זכרים ימכרו לצרכי עולות וכו' והדמים יפלו לבדה"ב שסתם הקדשות לבדה"ב, ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לד' יהיה קדש, כלומר כל הראוי לקרבן על גבי המזבח יקרב, וא"כ כיון דיש כאן ספק איזה הקדיש אם הגדול או אחד מהבינונים מה מועיל מה שמחלל הבינונים על הגדול, הא עכ"פ יש ספק גם אחר החילול איזה צריכים להקריב, ובודאי אסור ליהנות מהם, ולכן ע"כ צריך לומר דהתוספתא דתני שמחלל כולם על הגדול לא מיירי כשהם ראויים למזבח, אלא דומיא דכיס מכיסי ומיירי כשכולם בעלי מומין ואינם ראויים אלא לקדשי בדה"ב.

אח"כ עיינתי בס' חסדי דוד על התוספתא דמעילה וציין למה שכתב בזה בפ"ג דמנחות, וראיתי שמביא שם דברי הרמב"ם כאן, ודברי הכ"מ, וכתב על זה וז"ל אבל לעיקר קושייתו של מרן נלע"ד דהכא במעה"ק איירי בהקדש למזבח שהוא קדושת הגוף ואין לו פדיון אא"כ הומם, וא"כ היכי מצי לחללו ואין שם תקנה אלא כפי מה שביאר שם הרמב"ם וכמ"ש בגמ' ואין זה ענין להתוספתא דמעילה וד' הרמב"ם, דהתם איירי במקדיש קדושת דמים לבדה"ב דומיא דכיס מכיסי והלכך התם התיקון ברור שמחללו בכ"מ שהוא ואין שם צורך להמתנה כלל כמש"כ הרמב"ם פ"ה מהל' ערכין המקדיש בהמה תמימה לבדה"ב אע"פ שעבר על עשה מה שעשה עשוי ונפדית כשהיא תמימה ע"ש עכ"ל.

והנה כתב ליישב בדרך שכתבתי אבל באופן אחר, ולדעתי דבריו אינם נכונים דמה שהביא מדברי הרמב"ם פ"ה מהל' ערכין שכתב ונפדית כשהיא תמימה הנה לא סיים להביא סוף דברי הרמב"ם בהלכה זו שכתב ואין הפודה אותה פודה אלא ע"מ להקריבה למזבח למה שהיא ראויה, שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, וא"כ מה מועיל מה שיחלל הבינונים על הגדול, וכיון שהחסדי דוד בודאי לא טעה בזה, משמע לי שדעתו דדוקא בפדיון במעות צריך הפודה לפדות ע"מ להקריבה למזבח, אבל במחלל על תמימה כיון שיקריב את זה שהוא מחלל עליה יוצאת לחולין לגמרי, אבל לא נראה לי חידושו, דיסוד הך דינא הוא ממה שכתב אח"כ בהל' ז' שהבאתי למעלה מדכתיב ואם בהמה אשר יקריבו וגו' כלומר כל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב, ובודאי עיקר הדין הוא שהוא עצמו יקרב, וגם מה שכתב דבפט"ז מהל' מעה"ק איירי בהקדש למזבח שהוא קדושת הגוף ואין לו פדיון קודם שהומם גם זה קשה, כיון דבמתני' דמנחות תנן סתמא אחד משוורי הקדש, וכן בד' הרמב"ם, ובהל' ערכין פ' זה הל' ז' כתב המקדיש את בהמתו סתם וכו' הבאתי למעלה, ומבואר דסתם הקדש אינו למזבח אלא לבדה"ב רק שצריך לפדותו שיקריבו הפודה למזבח, ולכן אף שאיני כדאי לחלוק על החסדי דוד שהגדיל לעשות בפירושו הגדול על התוספתא בכל זה נראה שדברי בזה נכונים.

והנה צריך באור מה שכתב הרמב"ם והוא מד' התוספתא מועלין בכולן ומועלין במקצתן, ובפט"ז מהל' מעה"ק שהבאנו כתב הגדול שבהן הקדש וחוששין לבינוני ולמה לא כתב כאן שהגדול הקדש, ועוד צריך באור מה שכתב כאן ומועלין במקצתן דשם הא כתב וחוששין לבינוני, ומבואר דרק חשש איסור יש, אבל ליכא גדר מעילה על הבינונים, וכאן כתב ומועלין במקצתן, ונראה דהחילוק הוא דכיון דשם מיירי בתמימים שצריך להקריב השור שהקדיש אנו אומרים דבסתמא דעתו על הגדול, ואף לפימש"כ דהקדש סתם הוא לבדה"ב, מ"מ כיון דצריך לפדות ע"מ להקריבו דעתו בסתם שיקריבו הגדול, אבל כאן כיון דמיירי בבע"מ ומקדיש רק לדמים לבדה"ב אין לנו אומדנא שודאי דעתו על דמי הגדול, דאם אחד יקדיש קצת ממעותיו האם נאמר שבודאי סכום גדול הקדיש ודוקא בקרבן ממש אמרינן דבסתם דעתו על הגדול, ולכן נעשה ספק בין על הגדול בין על הבינונים, אלא דמ"מ זה הוי אומדנא שלא היתה כונתו על הקטן, וזהו שכתב הרמב"ם ויהנה בקטן ומפרש בחסדי דוד דזהו קודם שחלל את כולם על הגדול, דאחר שחלל הא יהנה בכולם חוץ מהגדול.

אכן מה שכתב ותניא בתוספתא ומועלין במקצתן עוד אינו מבואר דמועלין בכולן הוא פשוט אם נהנה בכולן אז ודאי מעל כשיעור אחד מהם, אבל מועלין במקצתן אינו מבואר למה ימעול אם נהנה במקצתן דשמא לא הקדיש אותן שמעל בהם, ועמד בזה בחסדי דוד וכתב דהכונה רק דאיכא איסור ליהנות במקצתן אבל אינו מיושב כלל, ועוד דהא בהל' ו' כתב וכן פרוטה של הקדש שנתערבה בכל הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש מחלל אותה ואח"כ ישתמש בכיס, ואם הוציא ולא חילל לא מעל עד שיוציא את כל הכיס, והוא משנה בסוף מעילה, וא"כ למה שינה הרמב"ם וכתב תיכף בהל' ז' ומועלין במקצתן ונאמר דכונתו לדין איסור, כיון שבהל' ו' כתב לא מעל עד שיוציא את כל הכיס.

ונראה דהתוספתא סברה דסתם מקדיש דעתו לאלם ולחזק כח ההקדש ולכן אפי' אם אמר כיס מכיסי ושור משוורי, אף דבהדיא אמר על כיס מיוחד ושור מיוחד ולא שהקדיש בתערובות בכל הכיסים כדי כיס אחד, ובכל השוורים כדי שור אחד, דהא אם בא לחלל מביא הגדול ואומר אם הקדש הוא הרי הוא הקדש, מ"מ דעת המקדיש לחזק את ההקדש שלא יוכל להוציא כיס אחד או לאכול שור אחד ולסמוך שישאר להקדש מהנשארים, ולכן דעתו שיהי' דין מעילה גם במקצתן, והמציאות בזה הוא שכשירצה הוא או אחר ליהנות במקצתן יתחללו אותן שחל עליהן כהקדש על כולם שיהי' חל בכולם דין הקדש בחלק מהם כמו אם יהיו שלשה כיסים או שלשה שוורים יהי' בכל כיס ובכל שור חלק שליש הקדש, ואם יוציא כיס אחד או יאכל שור אחד ימעול כדי שליש הכיס או שליש השור, ובודאי דאין אנו יכולים בעצמנו לחדש דבר כזה, אבל התוספתא אמרה כן שכן הוא אומדן חז"ל, שדעתו של המקדיש לחזק כח שלא יוכל למעול אפי' במקצת ההקדש, ונוכל לומר דסברת התוספתא הוא ללמוד מדברי ר"ע דכיון דר"ע מאלים כ"כ כח ההקדש שדעת המקדש שהראשונה שיוציא תהי' הקדש ומעל בה, לכן סברה התוספתא דאפי' לחכמים דפליגי עכ"פ דעת המקדיש לאלם שלא יוכל למעול אפי' במקצת ההקדש.

ועכשיו מבואר דלא קשה ממתני' דסוף מעילה דתנן דלא מעל עד שיוציא את כל הכיס, ואף דפליגי שם בזה ר"ע וחכמים ור"ע סבר כיון שהוציא את הראשונה מעל, אבל א"א לומר דהתוספתא הוא כר"ע, דא"כ מה שייך לומר מועלין בכולן, כיון שתיכף משהוציא הראשונה מעל כדי כל הכיס, אבל לפי"מ שבארנו מיושב כיון דנחתינן כאן רק מדין חילול שדעתו שאם יבוא הוא או אחר להוציא כיס או לאכול שור יתחלל הכיס או השור שהקדיש בכל הכיסין והשוורים, לכן בפרוטה א"א שתתחלל הפרוטה על חלקים מכל הפרוטות שיש בכיס, או אפי' בכל האיסרין, כיון דעכ"פ צריך לתפוס חלול בכל א' על פחות משו"פ וכדאמר הגמ' בב"מ דף נ"ג ע"א, ולכן בפרוטה ע"כ נשאר רק הפרוטה שהקדישה קדושה, ולא מעל עד שיוציא כל הכיס.

ח

המועל בפחות משוה פרוטה בין בזדון בין בשגגה משלם את הקרן ואינו חייב חומש ולא קרבן, ויראה לי שאינו לוקה על פחות משוה פרוטה אם היה מזיד.

ויראה לי שאינו לוקה, בפ"א הל' ג' בד"ה והנה, הבאתי מה שכתבתי בפי"א מהל' מעה"ק במה דלמד הרמב"ם לאו מלא תוכל לאכול במעילה על הנאה ע"פ ד' הרמב"ם בסה"מ דהיכי דאיכא עונש מפורש ילפינן אזהרה אפי' מק"ו או משאר למודים, ולכן גבי מעילה דכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, ילפינן אזהרה מלא תוכל לאכול על הנאה, ולפי"ז צריך באור כיון דמה דצריך לשלם בפחות משו"פ הוא מהך קרא דואת אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משו"פ להשבון, למה כתב הרמב"ם דאינו לוקה על פחות משו"פ.

ונראה דהך דרשא דילפינן על פחות משו"פ להשבון הא אינו אלא מרבויא וכפירש"י בב"מ דף נ"ה ע"ב שכתב ואת דריש, דכל אתין וגמין רבויין, ולכן לא ילפינן מעונש זה לחייב מלקות על מעילה במזיד כיון דעיקר חיוב על הנאה שהוא הנאת ממון אינה אלא בשו"פ, דאף דשאר איסורי הנאה דילפינן מלא תאכל לא תאכלו אינו מבורר אם יש בו שיעור שוה פרוטה, והגרעק"א בתשובה סי' ק"צ כתב דשיעורו בפרוטה ויש לדון בדבריו והארכתי בזה בד' הרמב"ם פ"א מהל' חמץ ומצה הל' ב' והל' ז', אבל עכ"פ באיסורי הנאה של ממון ודאי דשיעורו בפרוטה, ובאיסור הנאה של מעילה כיון דהעונש הוא במה דכתיב ישלם בודאי האיסור הוא הנאת ממון ושיעורו בפרוטה, ולכן אף דנתרבה לדין תשלומין על פחות משו"פ אבל על הלאו לחייב מלקות כיון דעיקר שיעור הנאה הוא בפרוטה לא נוכל ללמוד ממה דנתרבה לעונש על פחות משו"פ דדוקא היכא דאיכא עונש מפורש אז ילפינן אזהרה אפי' משאר למודים כמו שכתב בסה"מ, אבל לא כמו כאן שהעונש בא רק מרבויא.

י

הפקידן אצל שולחני או חנוני ולא היו חתומין ולא קשורין קשר משונה הואיל ויש לו רשות להשתמש אם הוציא שניהם פטורין, בעל הפקדון פטור שהרי לא אמר לו השתמש בהן וחנוני פטור מפני שאינן קשורין קשר משונה ולא חתומין וכאילו השתמש ברשות.

הכ"מ הביא דברי הר"י קורקוס מה שהקשה דבב"מ דף מ"ג תניא דבמעות מותרין אם הוציא מעל הגזבר, ותי' דהברייתא דנתנה לבלן דדוקא בלן, אבל לספר לא מעל עד דמשיך וכן הברייתא דנתנה לספר לא מעל פליגי על אותה ברייתא דמפקיד אצל שולחני, וסברי שאין מעילה אא"כ אמר לו בפי' להוציא, אבל ממה שהרשהו להשתמש אינו חייב מעילה, והנה לכאורה כוונת הר"י קורקוס דבהך סברא פליגי אם כשנתן לו רשות להוציא הוי שלוחו, וכן למדתי בדבריו במה שכתבתי בפ"ד מהל' מלוה הל' ט"ז בד"ה והנה הר"י קורקוס, והקשיתי על דבריו דהא שיטת הרמב"ם דאם נתן מעות על קנין מטלטלין אף שעוד לא משך קנה המוכר המעות, ומה דלא מעל הוא משום שעוד לא נהנה, וא"כ מה שייך כאן לומר גבי נתנה לספר שיהי' גדר שליחות כשיוציא, הא כשיוציא יוציא אז מעות שלו וגדר שליחות לא שייך אלא גבי מפקיד דעכ"פ עוד לא קנה המפקיד את המעות.

עכשיו ראיתי שאין כוונת הר"י קורקוס לזה, וכונתו הוא דכשהפקיד אצל שלחני, אם נאמר דבזה שהרשה להשולחני להוציא, אז כשיוציאו מקבל השולחני באותה שעה המעות בהלואה, ולזה מהני רשות הגזבר, ולכן הוי הגזבר באותה שעה כמוציא מרשות הקדש, ועל זה כתב הר"י קורקוס דאי אפשר לומר דמשום זה מעל הגזבר דזהו ק"ו מנתנה לספר דלהדיא נתן לו המעות ונעשו של הספר, מ"מ כיון לא קנה הגזבר שום דבר ולא נהנה לא מעל, כ"ש כשהפקיד אצל שולחני דודאי לא נהנה הגזבר ודאי לא מעל, וזה כתב הר"י קורקוס דמשום מה אפשר לחייבו במעילה גבי מפקיד דנאמר דהוי כמו שלוחו להוציא, בזה כתב דכיון שחידוש הוא שחידשה התורה במעילה, אין לך בו אלא חידושו ולא הוי שליח אא"כ אמר לו בפי', ובפי"ג מהל' גזו"א הל' י"ז בארתי דמה דאיתא בב"מ דף מ"ג דלרב הונא דסבר דהשולחני נתחייב באונסין מעל הגזבר אפי' קודם שהוציא, הוא כמו שכתבו התוס' דמה דאמר הגמ' והו"ל שואל עלייהו, הכונה דהוי לוה, ובארתי דעת הרמב"ם דסובר דבמעות אבדה נעשה רק שואל ולא לוה, דבדף מ"ג פריך ר"נ לר"ה לשיטתו דסובר דלא בקע ביה לא קנאו, ע"ש.

והנה עכשיו ראיתי דברי הרמב"ם בפיהמ"ש בסוף מעילה על הך משנה דנתן לשולחני שכתב וז"ל היוצא מזה כשנותנין מעות הקדש לשולחני ולא הודיעו שהן הקדש ונשתמש בהן לפי שאינם צרורים שהוא פטור מן המעילה, וכאילו אמר לו המפקיד אצלו השתמש בהן ושליחותו עשה ולפיכך לא מעל, וכן המפקיד לא מעל לפי שלא צוה אותו בשום דבר עכ"ל, ומבואר דלענין זה שהחנוני פטור ממעילה דיינינן בזה גדר שליחות כאילו אמר לו הגזבר השתמש ושליחותו עשה, ואם היתה דעת הר"י קורקוס שמטעם זה מחייבת הברייתא בב"מ להגזבר במעילה משום דהחנוני הוי כשלוחו ודאי קשה מה שהקשיתי על דבריו דגבי נתנה לספר שהספר קנה המעות כמש"כ לא שייך שכשהספר יוציא המעות יהי' שלוחו של הגזבר להוציא, ובאמת הר"י קורקוס לא הזכיר ד' הרמב"ם בפיהמ"ש וע"כ שלא ראה אותם, ולכן אפשר לפרש כמו שכתבתי בכונתו.

ובעיקר דברי הרמב"ם בפיהמ"ש דמה דהחנוני לא מעל כשיוציא הוא משום דהוי כאלו אמר לו המפקיד השתמש בהן ושליחותו עשה, לא משמע כן בדברי הרמב"ם כאן בהלכה שכתב והחנוני פטור מפני שאינן קשורין וכאילו השתמש ברשות, הרי שכתב רק וכאילו השתמש ברשות, ולא כתב שהשתמש בשליחותו, ובאמת ד' הרמב"ם בפירושו אינם מובנים דמאיזה טעם נאמר דלגבי החנוני הוי המפקיד כאילו אמר השתמש בהמעות ושליחותו עשה, ולגבי המפקיד נאמר דלא הוי שליחות ולא מעל, הא חד דינא הוא בדין שליחות במעילה דהמשלח חייב והשליח פטור, ולדברי הרמב"ם כאן דלא הוי מצד המפקיד אלא ברשות שנתן לו רשות להוציא, וכבר כתבתי דצריך לומר דבשעה שיוציא החנוני המעות הוי באותה שעה כלוה אותם ברשות המפקיד, ועל אותה שעה הוי המפקיד כמלוה לו המעות, ומעיקר הדין לדעת התוס' דכשמוציא מרשות הקדש מעל אף שלא נהנה, היה צריך המפקיד למעול, רק דדעת הרמב"ם דכל זמן שלא נהנה לא מעל אף שהוציא מרשות הקדש, ונמצא דהמעות נכנסו באותה שעה ברשות החנוני בהלואה מהמפקיד ונעשו המעות שלו, ולכן כשהוציא אותם לא מעל, וזהו מה שכתב הר"י קורקוס דמהברייתא דנתן לספר דלא מעל שמעינן כן וכנ"ל.

והנה משיטת הרמב"ם מבואר דאם הוציא מעות הקדש אף שהמוציא לא מעל בשביל שלא נהנה מ"מ המעות נתחללו והמקבל המעות כשיוציא אותם לא מעל, כמו שכאן המפקיד לא מעל ומ"מ החנוני כשיוציא אותם לא מעל, וצריך באור מנ"ל הך דינא דבפשוטו אנו אומרים דהיכי שהמוציא מועל ומשלם קרן וחומש יצאו בזה המעות לחולין וכן כתב הר"ן בנדרים דף ל"ה לגבי קונמות שכתב וז"ל ומסתפקא לי מאן דמעל בקונמות אי מישתרי ההוא קונם לבתר דמעיל כהקדש שיוצא לחולין ע"י מעילה עכ"ל, ובפ"ו הל' ד' כתב הרמב"ם דבקדשי הגוף כשנתנם לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו משום דאין יוצאין לחולין, וצ"ל דבקדשי בדה"ב אפי' באופן דלא מעל מ"מ יצאו לחולין, אבל צריך באור מנ"ל לומר כן.

והנה התוס' בע"ז דף ס"ג לגבי קנין מעות במקום דצריך משיכה מחלקים מדין אתנן לדין מעילה, דגבי אתנן כיון שהפקיעו חכמים הקנין לא הוי אתנן, אבל לגבי מעילה מי יפקיע המעילה, ולדעת התוס' דגם קנין המעות נפקע מדרבנן (עיין במהר"ם שם) צריך באור החלוק מאתנן למעילה. וכתבתי בזה בפ"ג מהל' מכירה הל' א' דבדין מעילה דמוציא מעות הקדש מעל והמעות יוצאים לחולין, לכאורה נפרש דבזה שראובן נותן מעות הקדש לשמעון וקנה שמעון המעות לכן מעל ראובן, אך זה קשה דאיך יכול שמעון מעיקרא לקנות המעות, וע"כ דהוא להיפוך דכשראובן נוטל מעות הקדש להקנותם לשמעון מעל ראובן ובזה יצאו המעות לחולין, ולכן קנה שמעון המעות, ובזה בארתי ד' התוס' דגבי אתנן כיון שחכמים הפקיעו הקנין לא נעשה אתנן, אבל גבי מעילה כיון דכשרוצה להקנות מעות הקדש, ע"כ מעל קודם ההקנאה, וכיון דעכ"פ בא להקנות המעות אף שחכמים הפקיעו הקנין אבל המעילה לא הפקיעו.

אכן זה כתבתי שם בדעת התוס', אבל הרמב"ם אינו סובר לחלק בין דין אתנן לדין מעילה כמו שבארתי שם, ולדעת הרמב"ם כאן נצטרך לומר כמו שכתבתי שם בתחילה דתחלת המעילה הוא בשביל שמוציא מעות הקדש לחולין אם נהנה בזה, וא"כ באמת קשה איך הוא באמת מוציא המעות לחולין שזה תהי' הסבה להמעילה, וע"כ דעיקר החדוש במעילה הוא שאפשר להוציא מעות הקדש לחולין כשנטלם והוציאם ומשום זה מעל, ויסוד הדברים הוא מה דאמרינן במעילה דף י"ח ע"א אין מעילה אלא שינוי, ולמד מסוטה ומעכו"ם, וכתבו שם התוס' דילפינן תרי גווני חיוב מעילה, דמסוטה ילפינן מעילה ע"י הנאה, ומעכו"ם ילפינן מעילה ע"י שינוי רשות אף בלא הנאה, ושיטת הרמב"ם הא כבר בארנו דבלא הנאה ליכא חיוב מעילה, וכדמוכח מדבריו בפ"ו הל' ט' גבי נתן לבלן שכתב שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה, אלא דמ"מ צריך לומר דדין הוצאה מרשות הקדש יש בו דין מיוחד של מעילה, וזה ילפינן מעכו"ם דמסוטה לא היינו יודעין אלא מעילה של הנאה מעיקר ההקדש כמו אכילה ושתייה של הקדש, אבל בנתן לחבירו אף שנהנה ע"י הנתינה, אבל אין ההנאה באה מעיקר החפץ של ההקדש, וזה ילפינן מעכו"ם דהוצאות דבר של הקדש לחול מחייבת מעילה, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ו הל' ג' המועל בקדשי בדק הבית כיון שמעל בשגגה נתחלל הקדש וזה שנהנה אחריו פטור וכו' בד"א כשמעל בקדש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר עכ"ל, נמצא דזהו דין מיוחד של מעילה דאף דסובר דאין חיוב מעילה בלא הנאה וזה ילפינן מסוטה אבל מ"מ גם זה ילפינן דיש גדר של מעילה שנגרם ע"י הוצאה מרשות הקדש, ומזה גופא ידעינן שיצא מרשות הקדש ונתחלל, אלא דכ"ז הוא במעל בשוגג וכמש"כ הרמב"ם בהל' ז' שהבאנו וז"ל, מעל בזדון הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה לא נתחלל הקדש אלא הרי הוא בהוייתו, ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה מעל, עכ"ל, ומשום דגם דין זה ידעינן מדין מעילה של הוצאה מרשות הקדש דבאמת יצא מרשות הקדש, וזהו הסבה לחיוב קרבן מעילה דאינו אלא במעל בשוגג כעיקר דין מעילה, אבל זה דוקא בקדשי בדה"ב, אבל בקדוה"ג לא יצא לחולין כשנתנם לחבירו, כמש"כ הרמב"ם בפ"ו הל' ה', ולכן גם חבירו כשנתנם לחבירו מעל ומבואר דכיון דילפינן מדין מעילה דלא החיוב מעילה הוא הסבה שיצא לחולין אלא דמעיקר דינא כשמוציא מרשות הקדש בשוגג בקדשי בדה"ב יצא לחולין, ומשום זה מעל כשנהנה מההוצאה, ולכן גם אם לא נהנה דלא מעל אבל המעות יצאו לחולין.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.