אבן האזל/מעילה/ח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png מעילה TriangleArrow-Left.png ח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

כסף משנה
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
הר המוריה
חידושי רבנו חיים הלוי
יצחק ירנן
מעשה רקח
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

הפועלים שהם עושים בהקדש אף על פי שפסקו עמהן מזונות לא יאכלו מגרוגרות של הקדש ואם אכלו מעלו, אלא ההקדש נותן להם דמי מזונות. הדש כרשיני הקדש הרי זה חוסם את הפרה שנאמר לא תחסום שור בדישו דיש הראוי לו.

הפועלים שהן עושין בהקדש, הוא משנה במעילה דף י"ג ופירש"י ואע"ג דכתיב כי תבוא בכרם רעך וכו' בשל הקדש לא יאכלו דכרם רעך אמר רחמנא ולא של הקדש, ובגמ' שם הפועלים לא יאכלו וכו' מאי טעמא אמר ראב"א דאמר קרא לא תחסום שור בדישו דישו שלך ולא דישו של הקדש, ופירש"י בד"ה הפועלין כו' מאי טעמא, לא תאכל מכרשיני הקדש, גבי פועלין דלא יאכלו מגרוגרות של הקדש לא צריך למיבעי דהא מיעט קרא בפירוש רעך ולא הקדש, אבל פרה דלא כתיב בה הכי קבעי, עכ"ל, והתוס' בד"ה מ"ט חלקו על רש"י וכתבו אפועלים דלא יאכלו קאי דישו שלך ולא של הקדש, ואיתקש פועל לשור כדאמר בב"מ דף פ"ט איתקש חוסם לנחסם ונחסם לחוסם עכ"ל, ובב"מ דף פ"ז דריש הגמ' מעיקרא רעך ולא של עכו"ם, ופירש"י כרם רעך ואל כליך לא תתן, אבל כרם עכו"ם תתן, ופריך הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור היינו דאיצטריך קרא למישרי פועל, אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר השתא גזילה מותר פועל מיבעי, מוקים לה בכרם רעך ולא של הקדש, והתוס' הקשו דלמה לי קרא בכרם רעך ולא של הקדש תיפוק ליה מבדישו, והביאו הגמ' דמעילה דיליף מבדישו בין אפועלים בין אפרה, וה"נ לענין גמר מלאכה דמעשר ילפינן מדיש ונשארו בקושיא, ומה דפשיטא להתוס' לפרש הגמ' דמעילה דלא כפירש"י שם, יש לומר דבב"מ הא דריש מקרא דרעך ולא של הקדש, רק למ"ד גזל עכו"ם מותר, אבל למ"ד גזל עכו"ם אסור הא דריש רעך ולא של עכו"ם, והתוס' בפסחים דף ה' ע"ב מביאים מקומות סותרים אם ממעטינן עכו"ם והקדש מחד קרא, אבל זהו אם ממעטינן עכו"ם והקדש בחד גוונא דמשניהם אסור לפועל לאכול, אבל לפירש"י דבעכו"ם הוא להתיר ליתן לכליו ובשל הקדש לאסור באכילה, ולכן לא מסתבר ללמוד מחד קרא, ולכן למ"ד גזל עכו"ם אסור ע"כ דילפינן גם על פועלים מדישו.

והנה הרמב"ם בפי"ב מהל' שכירות כתב דאסור לפועל לאכול בשל הקדש ולמד זה מקרא דרעך ולא של הקדש, וקשה דבגמ' אמרו כן למ"ד גזל עכו"ם מותר, אבל הרמב"ם הא פוסק דגזל עכו"ם אסור, א"כ מנ"ל לדרוש ולא של הקדש, אלא דהריטב"א בש"מ כתב דגם למ"ד גזל עכו"ם אסור תרווייהו שמעינן מינה, וכבר כתבתי דלפירש"י דבשל עכו"ם להתיר, ובשל הקדש לאסור אין ללמוד מחד קרא, וטעמא דרש"י הוא משום דבסנהדרין דף נ"ז מפורש דפועל בכרם מותר לישראל בשל כותי וכותי בשל ישראל, ונראה דהריטב"א שכתב דלמ"ד גזל עכו"ם אסור תרתי שמעת מינה הוא לשיטתו דמפרש שם דלא כפירש"י, וכתב בהא דאמר הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור, פי' איכא למימר דהכא נמי לא יאכל דאחשביה רחמנא כגזל, כיון דאיהו לאו בר מצוה, עכ"ל, ואף דלגירסתנו פי' רש"י מוכרח ממה דאמר למ"ד גזל עכו"ם אסור היינו דאצטריך קרא למשרי פועל, וכן אח"כ בהא דאמר אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר השתא גזלה מותר פועל מיבעי, דמפורש כפירש"י דהמיעוט הוא להתיר מה שאסור בישראל, והיינו ליתן לכליו, אבל בדקדוקי סופרים מבואר שיש כת"י שנשמט שם כל זה, וכן בילקוט ליתא, ואיתא שם רק מאי איכא למימר, והיינו דאי אפשר לאסור, ואף דבסנהדרין שהבאנו מפורש דמותר לפועל לאכול בכרם גם בשל עכו"ם וגם לעכו"ם מותר סובר הריטב"א דהוא מחלוקת הסוגיות והסוגיא דב"מ לא סברה כן, ומבואר דמה שכתב הריטב"א דלמ"ד גזל עכו"ם אסור תרתי שמעת מינה הוא לשיטתו, דבין בעכו"ם בין בהקדש הוא לאסור.

ועכשיו מבואר דעת הרמב"ם דמפרש הגמ' דב"מ כפשוטו וכפי' הריטב"א דלמ"ד גזל עכו"ם אסור לא יאכל פועל בשל עכו"ם, והוא דלא כהסוגיא דסנהדרין, ולהלכה סובר כהסוגיא דסנהדרין, וכן פסק בפ"ט מהל' מלכים הל' ט' שכתב אפי' פועל שאכל שלא בשעת מלאכה על הכל הוא חייב והרי הוא בכלל גזלן, ומוכח דבשעת מלאכה לא הוי גזלן, וא"כ לא נוכל למעט מכרם רעך ולא של עכו"ם, וע"כ דממעטינן ולא של הקדש.

והנה אדמו"ר גאון ישראל בספרו חדושי רבנו חיים הלוי הביא בהלכה זו דברי הרמב"ם פי"ב מהל' שכירות שכתב אין הפועלים אוכלין בשל הקדש שנאמר בכרם רעך, והביא קושיית התוס' דלמה לי בכרם רעך דנילף מבדישו, דהא מקשינן חוסם לנחסם, וביאר שם בדבריו העמוקים דגבי פועל הוא זכות לאכול, ואיסור מעילה הוא גדר גזל בשל הקדש, וכמש"כ התוס' דלכן צריך מיעוט דס"ד דשרי כמו איסור גזל, אבל איסור לא תחסום אינו משום גדר זכות דהא גם בבהמתו שלו עובר בלא תחסום, ולכן גבי פועל לא ילפינן מדישו דהו"א דלא נתמעט מדישו הראוי לו כיון דיש לו זכות, ולזה צריך למעט מכרם רעך, והרחיב שם בעומק גדול כדרכו, אבל ראיתי שצריך להוסיף על דבריו, דבאמת מה שהביא כאן בהלכה שלפנינו דברי הרמב"ם בהל' שכירות שלמד למעט אכילת פועל בשל הקדש מכרם רעך אינו מדוייק, דאף דרש"י בפירושו במעילה על הך מתני' דהפועלים לא יאכלו מגרוגרות הקדש כתב הך ילפותא דכרם רעך כמו שהבאתי למעלה, אבל הרמב"ם כאן מוכח דאינו מפרש כן, דאם הי' דעתו לפרש מתני' בעיקר דין אכילת פועל, א"כ מה כתב אע"פ שפסקו עמהן מזונות, וכן בפיהמ"ש במעילה על מתני' דהפועלים לא יאכלו מן גרוגרות הקדש כתב אפי' התנו הפועלים על ההקדש במזונותיהם, והוא תימה דלמה הוצרך הרמב"ם לפרש בין בפירושו בין בהלכה אם פסק להם ההקדש מזונות, דהא אכילת פועל במה שהוא עושה לא תלוי בפסקו להם מזונות, וכמו דאח"כ גבי פרה מביא בין בפירושו בין בהלכה קרא דלא תחסום ולמד מבדישו הראוי לו, ומוכח דסובר הרמב"ם דבפרה מכרשיני הקדש מבואר שהיא דשה כרשינים, אבל בפועלים דתנן סתמא הפועלים לא יאכלו מן גרוגרות הקדש הו"ל למתני' לפרש שעושים בגרוגרות, לכן מפרש דהפועלים לא מיירי שעושים במלאכת גרוגרות, ובאמת בגרוגרות יש חלוקים דהבודל בגרוגרות אין פועל אוכל, כדתניא בב"מ דף פ"ט, ולכן מפרש דזה לא קאי על אכילת פועל במלאכתו אלא אשמעינן דאפי' אם פסק להם ההקדש מזונות לא יאכלו בשל הקדש, והך דינא דאין פועל אוכל בשל הקדש פסק זה בהל' שכירות.

אלא דלכאורה יש מזה סתירה ליסודו של אדמו"ר שכתב דמשום זה צריך גבי פועלים דרשא דבכרם רעך ולא של הקדש משום דמקרא דדישו הראוי לו כיון דפועל שהוא אוכל במה שהוא עושה יש לו זכות בזה, ולא דמי לבהמה שאינה אוכלת מדין זכות דהא אוכלת גם בשל הבעלים, ולכן הי' אפשר לומר כמש"כ התוס' דהו"א דכמו שהותר לו לאכול של הבעלים כן הותר לו לאכול של הקדש ואינו מועל כיון דיש לו זכות בזה, אבל לפי ההלכה דכאן דאפי' קצבו להם הקדש מזונותיהם לא יאכלו, ומוכח דמה דיש להם זכות על ההקדש אינו אלא שיתן להם ההקדש דמי מזונות אבל לא שיאכלו משל הקדש, וא"כ למה לא נוכל למעט גם פועל מדישו הראוי לו, אך באמת לא דמי כלל דגבי פסקו עמהן מזונות הא אין להפועלים זכות לאכול מפירות של הקדש ואפי' אם הגזבר יפסוק עמהן כשישכור אותם שיאכלו גרוגרות הקדש במזונותיהם אינו מועיל, דהא אין הקדש מתחלל על המלאכה כמבואר בהל' ג', אבל בפועל בכרם כיון שהוא דין התורה וזכות הפועל לאכול משל בעלים, וכיון שכתבו התוס' דהוי ס"ד דכמו דמותר גזל כן מותר מעילה, שפיר הו"א דלא נתמעט פועל מבדישו הראוי לו, כיון דיש לו זכות לאכול עיקר הפירות של הקדש במה שהוא עושה מדין וזכות פועל, ולא דמי לקצבו לו מזונות דאין לו זכות בעיקר הפירות, אלא דהרמב"ם לא מיירי בדין פועל שעושה ממלאכתו כמו פועל בכרם, אלא בהל' שכירות כנ"ל, ורק אח"כ על פרה בדישה מביא קרא דבדישו.

ב[עריכה]

הפועלים שהם עושים בהקדש אף על פי שפסקו עמהן מזונות לא יאכלו מגרוגרות של הקדש ואם אכלו מעלו, אלא ההקדש נותן להם דמי מזונות. הדש כרשיני הקדש הרי זה חוסם את הפרה שנאמר לא תחסום שור בדישו דיש הראוי לו.

הפועלים שהן עושין בהקדש, הוא משנה במעילה דף י"ג ופירש"י ואע"ג דכתיב כי תבוא בכרם רעך וכו' בשל הקדש לא יאכלו דכרם רעך אמר רחמנא ולא של הקדש, ובגמ' שם הפועלים לא יאכלו וכו' מאי טעמא אמר ראב"א דאמר קרא לא תחסום שור בדישו דישו שלך ולא דישו של הקדש, ופירש"י בד"ה הפועלין כו' מאי טעמא, לא תאכל מכרשיני הקדש, גבי פועלין דלא יאכלו מגרוגרות של הקדש לא צריך למיבעי דהא מיעט קרא בפירוש רעך ולא הקדש, אבל פרה דלא כתיב בה הכי קבעי, עכ"ל, והתוס' בד"ה מ"ט חלקו על רש"י וכתבו אפועלים דלא יאכלו קאי דישו שלך ולא של הקדש, ואיתקש פועל לשור כדאמר בב"מ דף פ"ט איתקש חוסם לנחסם ונחסם לחוסם עכ"ל, ובב"מ דף פ"ז דריש הגמ' מעיקרא רעך ולא של עכו"ם, ופירש"י כרם רעך ואל כליך לא תתן, אבל כרם עכו"ם תתן, ופריך הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור היינו דאיצטריך קרא למישרי פועל, אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר השתא גזילה מותר פועל מיבעי, מוקים לה בכרם רעך ולא של הקדש, והתוס' הקשו דלמה לי קרא בכרם רעך ולא של הקדש תיפוק ליה מבדישו, והביאו הגמ' דמעילה דיליף מבדישו בין אפועלים בין אפרה, וה"נ לענין גמר מלאכה דמעשר ילפינן מדיש ונשארו בקושיא, ומה דפשיטא להתוס' לפרש הגמ' דמעילה דלא כפירש"י שם, יש לומר דבב"מ הא דריש מקרא דרעך ולא של הקדש, רק למ"ד גזל עכו"ם מותר, אבל למ"ד גזל עכו"ם אסור הא דריש רעך ולא של עכו"ם, והתוס' בפסחים דף ה' ע"ב מביאים מקומות סותרים אם ממעטינן עכו"ם והקדש מחד קרא, אבל זהו אם ממעטינן עכו"ם והקדש בחד גוונא דמשניהם אסור לפועל לאכול, אבל לפירש"י דבעכו"ם הוא להתיר ליתן לכליו ובשל הקדש לאסור באכילה, ולכן לא מסתבר ללמוד מחד קרא, ולכן למ"ד גזל עכו"ם אסור ע"כ דילפינן גם על פועלים מדישו.

והנה הרמב"ם בפי"ב מהל' שכירות כתב דאסור לפועל לאכול בשל הקדש ולמד זה מקרא דרעך ולא של הקדש, וקשה דבגמ' אמרו כן למ"ד גזל עכו"ם מותר, אבל הרמב"ם הא פוסק דגזל עכו"ם אסור, א"כ מנ"ל לדרוש ולא של הקדש, אלא דהריטב"א בש"מ כתב דגם למ"ד גזל עכו"ם אסור תרווייהו שמעינן מינה, וכבר כתבתי דלפירש"י דבשל עכו"ם להתיר, ובשל הקדש לאסור אין ללמוד מחד קרא, וטעמא דרש"י הוא משום דבסנהדרין דף נ"ז מפורש דפועל בכרם מותר לישראל בשל כותי וכותי בשל ישראל, ונראה דהריטב"א שכתב דלמ"ד גזל עכו"ם אסור תרתי שמעת מינה הוא לשיטתו דמפרש שם דלא כפירש"י, וכתב בהא דאמר הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור, פי' איכא למימר דהכא נמי לא יאכל דאחשביה רחמנא כגזל, כיון דאיהו לאו בר מצוה, עכ"ל, ואף דלגירסתנו פי' רש"י מוכרח ממה דאמר למ"ד גזל עכו"ם אסור היינו דאצטריך קרא למשרי פועל, וכן אח"כ בהא דאמר אלא למ"ד גזל עכו"ם מותר השתא גזלה מותר פועל מיבעי, דמפורש כפירש"י דהמיעוט הוא להתיר מה שאסור בישראל, והיינו ליתן לכליו, אבל בדקדוקי סופרים מבואר שיש כת"י שנשמט שם כל זה, וכן בילקוט ליתא, ואיתא שם רק מאי איכא למימר, והיינו דאי אפשר לאסור, ואף דבסנהדרין שהבאנו מפורש דמותר לפועל לאכול בכרם גם בשל עכו"ם וגם לעכו"ם מותר סובר הריטב"א דהוא מחלוקת הסוגיות והסוגיא דב"מ לא סברה כן, ומבואר דמה שכתב הריטב"א דלמ"ד גזל עכו"ם אסור תרתי שמעת מינה הוא לשיטתו, דבין בעכו"ם בין בהקדש הוא לאסור.

ועכשיו מבואר דעת הרמב"ם דמפרש הגמ' דב"מ כפשוטו וכפי' הריטב"א דלמ"ד גזל עכו"ם אסור לא יאכל פועל בשל עכו"ם, והוא דלא כהסוגיא דסנהדרין, ולהלכה סובר כהסוגיא דסנהדרין, וכן פסק בפ"ט מהל' מלכים הל' ט' שכתב אפי' פועל שאכל שלא בשעת מלאכה על הכל הוא חייב והרי הוא בכלל גזלן, ומוכח דבשעת מלאכה לא הוי גזלן, וא"כ לא נוכל למעט מכרם רעך ולא של עכו"ם, וע"כ דממעטינן ולא של הקדש.

והנה אדמו"ר גאון ישראל בספרו חדושי רבנו חיים הלוי הביא בהלכה זו דברי הרמב"ם פי"ב מהל' שכירות שכתב אין הפועלים אוכלין בשל הקדש שנאמר בכרם רעך, והביא קושיית התוס' דלמה לי בכרם רעך דנילף מבדישו, דהא מקשינן חוסם לנחסם, וביאר שם בדבריו העמוקים דגבי פועל הוא זכות לאכול, ואיסור מעילה הוא גדר גזל בשל הקדש, וכמש"כ התוס' דלכן צריך מיעוט דס"ד דשרי כמו איסור גזל, אבל איסור לא תחסום אינו משום גדר זכות דהא גם בבהמתו שלו עובר בלא תחסום, ולכן גבי פועל לא ילפינן מדישו דהו"א דלא נתמעט מדישו הראוי לו כיון דיש לו זכות, ולזה צריך למעט מכרם רעך, והרחיב שם בעומק גדול כדרכו, אבל ראיתי שצריך להוסיף על דבריו, דבאמת מה שהביא כאן בהלכה שלפנינו דברי הרמב"ם בהל' שכירות שלמד למעט אכילת פועל בשל הקדש מכרם רעך אינו מדוייק, דאף דרש"י בפירושו במעילה על הך מתני' דהפועלים לא יאכלו מגרוגרות הקדש כתב הך ילפותא דכרם רעך כמו שהבאתי למעלה, אבל הרמב"ם כאן מוכח דאינו מפרש כן, דאם הי' דעתו לפרש מתני' בעיקר דין אכילת פועל, א"כ מה כתב אע"פ שפסקו עמהן מזונות, וכן בפיהמ"ש במעילה על מתני' דהפועלים לא יאכלו מן גרוגרות הקדש כתב אפי' התנו הפועלים על ההקדש במזונותיהם, והוא תימה דלמה הוצרך הרמב"ם לפרש בין בפירושו בין בהלכה אם פסק להם ההקדש מזונות, דהא אכילת פועל במה שהוא עושה לא תלוי בפסקו להם מזונות, וכמו דאח"כ גבי פרה מביא בין בפירושו בין בהלכה קרא דלא תחסום ולמד מבדישו הראוי לו, ומוכח דסובר הרמב"ם דבפרה מכרשיני הקדש מבואר שהיא דשה כרשינים, אבל בפועלים דתנן סתמא הפועלים לא יאכלו מן גרוגרות הקדש הו"ל למתני' לפרש שעושים בגרוגרות, לכן מפרש דהפועלים לא מיירי שעושים במלאכת גרוגרות, ובאמת בגרוגרות יש חלוקים דהבודל בגרוגרות אין פועל אוכל, כדתניא בב"מ דף פ"ט, ולכן מפרש דזה לא קאי על אכילת פועל במלאכתו אלא אשמעינן דאפי' אם פסק להם ההקדש מזונות לא יאכלו בשל הקדש, והך דינא דאין פועל אוכל בשל הקדש פסק זה בהל' שכירות.

אלא דלכאורה יש מזה סתירה ליסודו של אדמו"ר שכתב דמשום זה צריך גבי פועלים דרשא דבכרם רעך ולא של הקדש משום דמקרא דדישו הראוי לו כיון דפועל שהוא אוכל במה שהוא עושה יש לו זכות בזה, ולא דמי לבהמה שאינה אוכלת מדין זכות דהא אוכלת גם בשל הבעלים, ולכן הי' אפשר לומר כמש"כ התוס' דהו"א דכמו שהותר לו לאכול של הבעלים כן הותר לו לאכול של הקדש ואינו מועל כיון דיש לו זכות בזה, אבל לפי ההלכה דכאן דאפי' קצבו להם הקדש מזונותיהם לא יאכלו, ומוכח דמה דיש להם זכות על ההקדש אינו אלא שיתן להם ההקדש דמי מזונות אבל לא שיאכלו משל הקדש, וא"כ למה לא נוכל למעט גם פועל מדישו הראוי לו, אך באמת לא דמי כלל דגבי פסקו עמהן מזונות הא אין להפועלים זכות לאכול מפירות של הקדש ואפי' אם הגזבר יפסוק עמהן כשישכור אותם שיאכלו גרוגרות הקדש במזונותיהם אינו מועיל, דהא אין הקדש מתחלל על המלאכה כמבואר בהל' ג', אבל בפועל בכרם כיון שהוא דין התורה וזכות הפועל לאכול משל בעלים, וכיון שכתבו התוס' דהוי ס"ד דכמו דמותר גזל כן מותר מעילה, שפיר הו"א דלא נתמעט פועל מבדישו הראוי לו, כיון דיש לו זכות לאכול עיקר הפירות של הקדש במה שהוא עושה מדין וזכות פועל, ולא דמי לקצבו לו מזונות דאין לו זכות בעיקר הפירות, אלא דהרמב"ם לא מיירי בדין פועל שעושה ממלאכתו כמו פועל בכרם, אלא בהל' שכירות כנ"ל, ורק אח"כ על פרה בדישה מביא קרא דבדישו.

ג[עריכה]

אין מחללין את ההקדש על המלאכה אלא על המעות כיצד אומן שעשה מלאכה בהקדש במנה אין נותנין לו בהמת הקדש או טלית הקדש בשכרו עד שמחללין אותן על המעות, ואחר שיעשו חולין נותנין אותן לאומן בשכרו אם רצו, וחוזרין ולוקחין ממנו הבהמה מתרומת הלשכה.

אין מחללין את ההקדש על המלאכה אלא על המעות, בס' תקנת עזרא האריך לבאר דיש כאן מחלוקת, ושיטת הרמב"ם דרק חפץ של הקדש אינו מתחלל על המלאכה אבל מעות תרומת הלשכה מתחללין, ודברי הרמב"ם הוא מהתוספתא כמו שהביא הכ"מ, אבל הירושלמי בשקלים פ' ד' הל' ג' סובר דדוקא על מעות חולין מחללין, וכן כתב הריטב"א בשבועות דף י' ע"ב והביא עוד ד' רש"י ותוס' ור"ח בשבועות, והנה מה שלמד בדעת הרמב"ם דזהו משום דמעות תרומת הלשכה מתחללין על המלאכה, מדברי הרמב"ם בפירושו שם בשקלים פ"ד לא משמע דהוא מדין חלול על המלאכה, שכתב בפירושו למשנה ו' וז"ל ואמרם מתרומת הלשכה היו מפרישין ממנה שכר האומנין, ומיד יחזור אותו השכר חולין בלא ספק, ואח"כ מחללין המותר שנשאר מן הקטרת על שכר האומנין שחזר חולין ויחזור אותו השכר קדש ומחזירין אותן לתרומת הלשכה, והמותר שנשאר מן הקטרת חולין ותנתן להם בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותו מהם בסוף השנה מתרומה חדשה ומסתפקים ממנה בשנה הבאה עכ"ל, ומה שכתב בתחלת דבריו מתרומת הלשכה היו מפרישין ממנה שכר האומנין ודאי אין כונתו שמחללין מעות תרוה"ל על שכר האומנין דא"כ הי' צריך לזכות להאומנין בהמעות, וכמו שפירש"י בשבועות דף י' בד"ה ומחללין מזכין המעות ע"י אחד מן הגזברין, וכתבו שם התוס' דלשון מפרישין לא משמע אלא הפרשה בעלמא, וקאמר נמי נותנין אותה לאומנין בשכרן משמע שעדיין לא זכו בשכרן, והתוס' כתבו דבהפרשה בעלמא נעשו חולין משום דלב ב"ד מתנה עליהן.

אבל הרמב"ם שכתב דתכף משמפרישין שכר האומנין יחזור אותו השכר חולין בלא ספק, מוכח דאינו משום לב ב"ד מתנה, וזה אין לומר דכונתו כפירש"י דמזכין להאומנין השכר דזה א"א דהא כתב בפי' אח"כ כשנתחלל מותר הקטרת ונעשה חולין תנתן להם בשכרן, ואף דכן הוא במשנה ונותנין אותה לאומנין בשכרן, כבר הקשו התוס' מזה על פירש"י, ולכן אף דלרש"י צריך לדחוק דבסוף כשנותנין הקטרת לאומנין חזרה זה להם בשכרן, אבל זה שייך לפרש כן במתני' שבא בקצרה אבל הרמב"ם שהאריך בפירושו הי' לו לכתוב שתנתן להם הקטרת שנתחללה על שכרן, ולכן ע"כ כונת הרמב"ם דבהפרשה לבד נעשו המעות חולין, ולא משום לב ב"ד מתנה, אלא דמעיקר הדין בא מתרוה"ל גם על שכר אומני הקטורת, כמו שכתב בפ"ד מהל' שקלים הל' א' תרומת הלשכה מה עושין בה לוקחין ממנה תמידין של כל יום וכו' והקטרת ושכר עשייתה, וכתב שם הכ"מ וז"ל, תרומת הלשכה מה יעשה בה, רפ"ד דשקלים התרומה וכו', ומש"כ והקטרת ושכר עשייתה, שם עכ"ל, והנה במשנה א' לא הוזכר שכר עשיית הקטרת, ובודאי כונת הכ"מ על מה דתנן במשנה ה' מותר הקטרת מה היו עושין בה מפרישין שכר האומנין, ומבואר דמפרש הרמב"ם דשכר האומנין היינו אומני הקטרת, ולא כמו שפירש"י במעילה דף י"ד דזהו אומני הבנין,

אלא דאכתי צריך לבאר דעכ"פ איך נעשו המעות של תרוה"ל חולין כשמפרישין מהם שכר האומנין של עושי הקטרת, דאף דעיקר דינה של תרוה"ל כן, אבל הא עכ"פ צריך חלול כיון דתרוה"ל קדש, עוד מצינו בכתובות דף ק"ו דמגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרוה"ל לבד מה דחשיב שם מבקרי מומין ומלמדין הלכות שחיטה שהם שייכים לעבודת הקרבנות, והתוס' שם כתבו דעל דברים הרגילים יש לומר דע"מ כן הקדישו ישראל את השקלים, אבל קשה דא"כ כל זמן שתרומת הלשכה היא בכללותה ולא נתברר על איזה דבר הם מיוחדים אין השקלים קדש, וא"כ איך מועלין בהם, ובפ"ו הל' י"ג מבואר דמועלין בשקלים אם כבר נתרמה התרומה, ובזה העיר א' מגדולי הישיבה, ונראה דזה ודאי דמתחלה הוקבעו השקלים למה שיתברר אח"כ והוא גדר ברירה דלהבא, ולכן אם הפרישו מתרומת הלשכה השקלים על שכר האומנין נתברר שאינם מיוחדים לעבודת הקרבנות ואינם קודש, אבל כל זמן שלא נתבררו השקלים יש בזה באמת גדר ספק של תערובות שצריך להתברר, ולכן אם לקח מי שהוא השקלים ונהנה בהם קבעו חכמים כדי שיצא מספק מעילה ששקלים אלו יהיו מיוחדים לקרבנות כדי שימעול מי שנהנה וישלם ויהיו המעות קדש שיקנו מהם הקרבנות.

ח[עריכה]

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול, בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה, ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה ואפי' היה שוגג צריך כפרה, קל וחומר למצוה שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול, הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים, והעשייה ידועה והוא שיעשה החוקים. והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים, והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם, והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח. וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו"ם שהיו משיבין על החוקים, וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך, ונאמר שם בענין כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני, וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה, העתקתי בסיום ספרי זה ההלכה האחרונה בהרמב"ם בסוף הלכות מעילה שהוא גם סוף ספר עבודה, ואף שהדברים ברורים העתקתי אותם לסיים בסיומא בקצת הסבר לדברי הרמב"ם, דלכאורה צריך ביאור שקבע הלכה זו שהיא מיסודות התורה לסוף הלכות מעילה, וכתב על זה שדבר שלא ימצא לו טעם אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ד' פן יפרוץ בו וע"ז המשיל למעילה ומה אם עצים ואבנים וכו', ק"ו למצוה שחקק לנו הקב"ה שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, והנה ידוע דעת הרמב"ם דבמעילה אינו חייב אלא בהנאה, וגם באיסור מעילה כתב בריש הל' מעילה אסור להדיוט ליהנות מקדשי השם, ואפי' הוציא מרשות הקדש דלשיטת התוס' מועלין לשיטת הרמב"ם אין מועלין אלא אם נהנה מזה, וא"כ כאן שכתב שאל יהי' קל בעיניו ולא יהרוס וכו' והמשיל למעילה וכתב ע"ז ק"ו למצוה שלא יבעט בהן והרי בזה אין גדר מעילה אלא מזיק ומשחית.

ונראה דבאור דבריו הוא להודיענו שאם אחד לא ידע טעם של מצוה ויחפוץ למצוא בעצמו טעם שיצא מזה הרוס, לומר שעל אופן זה לא צותה התורה, או עוד יותר שבזמן כזה לא צותה התורה, ובאופן זה יוכל להרוס כל דיני התורה, וזהו שכתב ולא יהרוס לעלות אל ד' פן יפרוץ בו, והודיענו בזה שהיסוד של רצון ביקוש טעם למצוה ולהוציא מזה קולות, זהו בשביל רצון להפטר מהעול והחיובים שנתחייב ע"פ התורה, וחופש הוא רצון והנאה ככל ההנאות שאילולי רצונו להפטר מהחיובים לא הי' אומר כן והי' מקבל דיני התורה בפשטותם ובכללותם, ולא לפרוט ע"פ טעמו שימצא שבאופן זה או בזמן כזה בטל החיוב.

ושמעתי בשם גאון אחד שאמר לו אחד מהחפשים יש לי קושיות, אמר לו הגאון אם הי' לך קושיות הי' אפשר ליישב לך קושיותיך, החסרון הוא שהם אצלך לא קושיות אלא תירוצים, אינך רוצה לשמור דיני התורה ואתה רוצה לתרץ עצמך למה אין אתה שומר, ולכן אתה ממציא לך קושיות והם אצלך תירוצים, וכשאומר לך תירוצים לא יתקבל אצלך כי אתה רוצה בהקושיות, ואמר הגאון שזהו מה ששנו חכמים בהגדה של פסח, בדבור רשע מה הוא אומר, שאומר בעל ההגדה ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, לומר דלכאורה מקודם הוא כופר וא"כ מוציא עצמו מן הכלל, אבל באמת אינו כן דסבת מה שכופר הוא בשביל שרוצה להוציא עצמו מן הכלל ולהפטר מדיני התורה, וזהו הסבה שכופר בעיקר.

וזהו מה שכתב הרמב"ם אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן ויצרו של אדם נוקפו בהן, והיינו לומר דלא עיקר חיפוש טעם שלו הוא ע"פ השכל והסברא, אלא יצרו של אדם נוקפו דהסבה הוא היצר, וכבר פירשו חז"ל במדרש קהלת ז' ומביאם רש"י בפירושו בפסוק לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, שהקב"ה ברא את האדם ישר, והמה, משנזדוגה לו חוה בקשו חשבונות רבים מזימות ומחשבות של חטא, ותחלת סבת החטא של חוה הרי מבואר בכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי "תאוה" הוא לעינים, ומזה למדונו רבותינו שהחשבונות שמחשב האדם למצוא קולות להקל מעליו חיובי התורה, הוא לא על פי השכל והסברא, אלא על פי הרצון לחשוב מזימות חטא.

ומבואר מה שדימה הרמב"ם כל זה לדין מעילה, משום דמה שמחפש דרכים להיות בחופש ולצאת מחיובי התורה זהו הוצאה מרשות הקדש ושגם הוא נהנה מזה למלאות רצונו, וכבר בארתי בפ"ז הל' י' ד"ה אכן, דאף דסובר הרמב"ם דאין מעילה אלא בהנאה מ"מ זהו החדוש במוציא מרשות הקדש דא"צ שיהי' ההנאה מעצם החפץ, אלא גם אם ההנאה הוא מההוצאה מרשות הקדש לרשות אחרים מעל בזה, וכן הוא כשהוציא את עצמו מרשות הקב"ה להפטר מאיזה דינים מדיני התורה, וד' יחזק לבנו בתורתו ויהי' לבבנו שלם בעבודתו.


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.