תוספות רבי עקיבא איגר/פאה/ה

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ פאה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות מו] בר"ב ד"ה כל הנוגעות. ואפילו הגדיש חטים. איתא בירו' אפילו שוגג ואפילו גדשו אחרים חוץ מדעתו ואפילו קרא לעניים ולא באו:

[אות מז] בתוי"ט ד"ה הרי הוא. פטורים מן המעשרות. ואף דהפקר לעניים חייב במעשרות כדאיתא בפרקין דלעיל (מ"ט) היינו התם לא חלה כלל ההפקר ואם העני נטלו צריך להחזיר דהפקר לעניים לחוד לא מהני אף לעניים וממילא חייב במעשר דלא אמעט מקרא דובא הלוי. וכמש"ל (בפ"א מ"ו) בשם הר"ש משא"כ הכא דע"י הפקר ב"ד נתקיים ההפקר לעניים. ואם זוכים בו העניים הוא שלהם דהב"ד נתנו להם מקרי יש ללוי חלק עמך ודו"ק:

ב

[אות מח] של בעה"ב. בירושל' שני שבלים והפנימית נקצרת עם הקמה ואין החיצונה יכולה להקצר עם הקמה הפנימית נצלת ומצלת:

[אות מט] בר"ב ד"ה מעשר שבולת. הר"ז השלישית מעשר על הראשונה. וכשבא אח"כ לתקן הגדיש א"י להפריש מיניה ובי' דשמא שבולת של לקט מעורב בו ומפריש מפטור על החיוב או איפכא. אלא צריך לבקש לו פרנסה ממק"א לעשר על הגדיש חוץ מעל שבולת אחת ואח"כ עומד ומתנה אם שבולת הלקט בגדיש הרי טוב ואם לאו אותה שבולת שלא עישר עליו ממק"א מעשרותיו יהיו קבועים באלו שני שבולות. והא דאינו עושה כן מיד בלי שום ריבוי תנאים. ויפריש ממק"א חוץ מעל שבולת אחת דבשעת הקציר אין כ"כ פרנסתו מזומנת לו ממק"א וגם היה צריך להביא לכאן לעשר מן המוקף. הר"ש:

[אות נ] שם בר"ב ד"ה אמר ר"א. דמתנה ע"מ להחזיר. ויש לעיין דמה צורך לזה שמזכה העני בכל הגדיש בדרך מתנה ע"מ להחזיר הא אפשר לתקן בפשוטו שיגביה העני כל הגדיש לקנות בזה השבולת לקט שבתוכו כל היכא דאיתא וצ"ע:

[אות נא] בתוי"ט ד"ה אלא מזכה. לפי שעשו שאינו זוכה כזוכה. קשה לי לפ"ז סוגיא דגיטין (דף למ"ד ע"א) דלא מוקי כעולא דיחידאי הוא והא רבנן דמתני' נמי סברי כר"י ולא הוי יחידאי וצ"ע:

ג

[אות נב] בר"ב ד"ה אין מגלגלין. והלכה כחכמים. והרמב"ם בחיבורו לא הביא כלל דין זה. וכבר תמה בזה הפר"ח בס' מ"ח בחדושיו להרמב"ם:

ד

[אות נג] בר"ב ד"ה עני היה. ופטור מלשלם. והרמב"ם בפי' כתב וז"ל וא"ח לשלם כשיחזור לביתו אלא במידת חסידות עכ"ל וכן דקדק בחבורו (פ"ט הט"ו מהמ"ע) שכתב ולכשיגיע לביתו אינו חייב לשלם. דמשמע דחיובא הוא דליכא. אבל מד"ח איכא. ותמיה לי טובא הא להדיא איתא ר"פ הזרוע אמתני' דהכא דהא דאמרו חכמים עני היה באותה שעה. אבל עשיר לא היינו דעשיר משום מד"ח אבל מדינא גם עשיר פטור דמזיק מתנות כהונה פטור. הרי דהך ס' דעני היה באותה שעה מהני לפוטרו גם ממד"ח וצ"ע:

ה

[אות נד] בתוי"ט ד"ה שקבלו. ולכך הרמב"ם. אין זה ראיה כ"כ די"ל דטעמא דהרמב"ם דס"ל דסוגיא דגיטין דאזלא למ"ד תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה אבל לדידן דקי"ל דל"ק וזהו טעמא דרבנן דהכא. א"כ גם לרבנן אייתר קרא דלא תלקט. ואתי' להזהיר העני על שלו. ואף דבתוס' (פ"א דגיטין) כתבו דהך גופא למדו מהך קרא דלא תלקט דתופס לבע"ח במקום שחלא"ח דל"ק. מ"מ אפשר דהרמב"ם לא ס"ל כן. אולם כדברי התי"ט מפורש להדיא בתוס' ב"מ (דף י"ב ע"א) ד"ה ואבוה. וז"ל כדדרשינן ל"ת להזהיר עני על שלו ולרבנן נמי או נפקא להו מקרא אחרינא או תרתי שמע מינה עכ"ל. ומ"מ דברי התוס' רק לר"ח דס"ל דגם במציאה דהוי חד מגו ל"ק חבירו שפיר י"ל דההיא דתופס לבע"ח ל"ק ילפינן מקרא דלא תלקט לעני בשביל עני. אבל לדידן דקי"ל דעני לעני זכה לו כמ"ש הר"ב והרמב"ם (פ"ב מהלכות מ"ע) ממילא אין טעמא דרבנן מקרא דלא תלקט לעני בשביל עני דהא פשטא דקרא סתם משמע אף בבעה"ב עני וע"כ גם רבנן דרשי לא תלקט להזהיר העני על שלו. ודברי הרמב"ם בפשוטו ניחא. ומה"ט כתבתי בחידושי לגיטין דמ"ש תוס' שם (דף י"ב ע"א) ד"ה דלמא. דיחוי בעלמא הוא דר"פ אית ליה תופס לבע"ח ל"ק. די"ל דמ"מ ר"פ ס"ל לקושטא דמלתא בטעמא דרבנן משום לא תלקט בשביל עני דמה דאמר דלמא ע"כ לא קאמר ר"א אלא דאיכא מיגו דס"ל דסברת מגו הוא לכ"ע ובאמת במציאה או בתופס לבע"ח והוא עצמו ג"כ בע"ח כיון דאיכא מגו קנה. וטעמא דרבנן רק משום ל"ת בשביל עני. וכיון דבאמת טעמא משום ל"ת בשביל עני ממילא לא נלמד מדבריהם דתופס לבע"ח לא קני:

[אות נה] בא"ד והכי דייק לישניה שכתב דהדר איהו ולקט ביה בפאה. נראה דהבין התי"ט דלשון בפאה קאי אלמעלה דהדר וזכי רק בפאה. אבל באמת לשון רש"י דהדר איהו וזכי ביה בלקט ופאה כתיב תעזוב יתירא. ופשוט דבלקט ופאה קאי אלמטה דבהם כתיב תעזוב:

ו

[אות נו] בר"ב ד"ה המוכר שדהו. שניהם אסורים. הפר"ח בס' מ"ח כתב ומסתברא דמעשר עני המוכר מותר בו דאין חיובו אלא אחר הקציר. ולענ"ד לא משמע כן מלשון הרמב"ם (פ"ז הט"ז מהמ"ע). שכתב המוכר שדהו קרקע ופירות והעני הר"ז מותר בלקט וכו'. ומעשר עני שלו עכ"ל. מדכייל מ"ע בהדי אינך משמע דשוו להדדי. דדוקא במוכר גם הקרקע אבל מכר פירות לחוד לא:

ז

[אות נז] . בר"ב ד"ה ולא שכחו. דקאי גביה. ואף אם שכחו אח"כ לא הוי שכחה כיון דבשעה ששכחוהו פועלים היה מתחיל שם השכחה עדיין היה זכור לבעה"ב באותו שעה זכתה לו שדהו ובעי שיהיה שכחת בעה"ב קודם שכחת פועלים. דבשעה שהתחיל לחול עליו שם שכחה לא זכתה לו שדהו. כך מבואר בסוגיא (דפ"ק דב"מ) ומה שסיים הרע"ב דאם בעה"ב בעיר הוי שכחה אע"ג דלא שכחו בעה"ב. משמע דשכחת פועלים הוי שכחה. אבל ל' הסוגיא לא משמע כן דאמרינן שם אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה. משמע דבעינן עכ"פ סוף שכוח להבעה"ב. וכ"כ להדיא בשיטה מקובצת שם בשם הר"ן ומהר"י אבוהב ושארי פוסקים כולם וכן ברמב"ם העתיק לישנא דהש"ס הנ"ל. ודלא כהפר"ח בסמ"ח שכתב בפשיטות דבעיר אפילו לא שכחו בעה"ב לבסוף הוי שכחה. והא דנקט בסוגיא ולבסוף שכוח לרבותא דבשדה אפילו זה לא מהני. ואשתמיטתיה כל הפוסקים הנ"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.