תפארת ישראל - בועז/פרה/ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ פרה ט

(א) ונ"ל דלפ"ז לר"א רק פעם ראשון צריך להזה ב' הזאות וגם סגי בשישפוך כדי הזיאה א' לאיבוד אבל אי הוה ס"ל לר"א אין בילה. ואפ"ה כשיזה ב' הזאות נטהר משום דא' מהן ודאי כשר וכס"ד דש"ס [זבחים ד"פ ע"א] א"כ בכל פעם שיזה מהמים צריך שיזה ב' הזאות. דדלמא כל הזאות הראשונות כשרות היו וגם לא מהני שישפוך לאיבוד הזאה א': וא"ת לפי הס"ד דש"ס אע"ג דס"ל אין בילה. הרי מדאורייתא ברובא בטיל. ורק מדרבנן משום חומר מי חטאת לא בטל. הרי בדרבנן אמרי' שאני אומר [כפסחים ד"י ע"א] ונימא שאותה שהשליך לאיבוד טפת מים הפסולים הי' ואידך לתכשרו: י"ל משום חומר מי חטאת. גם שאני אומר לא אמרי'. וא"ת עכ"פ בין דס"ל יש בילה או אין בילה. היכי מכשיר ליה ר"א בב' הזאות. הרי יש לחוש דלימא ב' ההזאות כשרות. ונמצא נושא ההזאה שנייה שלא לצורך הזאה ונטמא ומטמא בגדים וכלים בשעה שהוזה. י"ל אין ה"נ והרי בל"ז טובל א"ע ובגדיו וכליו אחר שהוזה:

(ב) ורב"ע תוס' [חולין דט"ב ד"ה אם] כ'. דלהכי לא בטל ברוב. מדס"ל דבלח בלח יש בילה. ונמצא שבכל הזאה מעורב קצת ממים הפסולין אע"ג דקיי"ל הזאה א"צ שיעור [כרמב"ם בפי"ב מפרה]. עכ"פ הנ"מ כשהן בעינא אבל בתערובות לא [כזבחים דצ"ג]. ונ"ל עוד דאפי' נימא דס"ל לר"א דכל המתבטל ברוב נהפך האיסור להיתר. א"כ יש שפיר בכל הזאה כשיעור. י"ל דה"מ בכל תערובות איסור בהיתר. אבל במידי דצריך שיעור. ואין כאן מהתערובות אלא כשיעור. אי נימא דהנתבטל כליתא. א"כ אין כאן כשיעור. וחילי מדאמרי' [זבחים עח"א] דפגול נותר וטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור והיינו בהי' רק כזית בכל א' ולא אמרי' דמיעוט של כל א' שנתערב בחבירו. לצטרף להשלים שיעורו משום דבכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור לבר מקדשים כשרים [כפסחים מה"א] ועכ"פ ק' דנימא דמיעוטו של כל א' שנתערב בחבירו נתבטל ונתהווה כחבירו. ע"כ דאין לומר כן מדצריך שיעור לחייב על כל א'. וא"כ אם זה בשיעור לחיוב כ"ש בשיעור לצאת. שלא מצינו שיתהפך בו הנתבטל להיות כמבטל [ועיי' בי"ד ק"ט וברמל"מ פ"ה מיסודי התורה בד"ה יש לחקור. ובפי"ד ממאכלות הי"ב] ודו"ק. וקיי"ל הכא כחכמים. והיינו משום דאע"ג דקיי"ל הזאה א"ל שיעור [כרמב"ם פ"י מפרה ה"ח] ורק בהכלי שטובל בו האזוב צריך שיהי' כדי לטבול בו ראשי גבעול האזוב [כיומא יד"א] והרי מדקיי"ל נמי יש בילה בלח. א"כ בכל הזאה והזאה שיוזה עליו מתערובות זה. יבוא משהו מהמים הכשרים על המוזה. י"ל דהא דהזאה א"צ שיעור היינו כשהיא בעינא. אבל כשהמשהו הוא בתערובות. אז כליתא דמי והרי גם ר"ש דס"ל כ"ש למכות מחלק בין כשהוא בעינא או כשהוא בתערובות [כתוס' מעילה דיח"א ד"ה תני] ואף לתוס' ע"ז [דסח"א] שדחו סברא א' י"ל דבחטאת דחמירא כ"ע מודו לחלק בין משהו בעינא למשהו בתערובות [וערכ"מ פ"ט מפרה ה"ח]:

(ג) ויש לדקדק למה שני תנא בלישני'. דלעיל במים וטל נקט התנא לשון פסולים והכא במשקין שנתערבו נקט בלשון יערה ושצריך לנגב. והרי גם בהנך דלעיל ודאי דנמי צריך לנגב [כפ"ז מ"ח]. ונ"ל דבמלת משקין דנקט תנא הכא. כלל נמי מים וטל שהזכירם מקודם וכדומה רק דלעיל אשמעינן דין התערובות בעצמו שפסול להזיי' להכי נקט לשון פסולין אבל הכא אשמעינן דין הכלי כשרוצה לתת לתוכה מי חטאת. נקט לשון יערה וינגב. והא דחלקן לב' בבות היינו משום דכל משקין שהן מין בשאינו מינו עם מי חטאת. גם ר"א מודה דאין בילה. ופסולין לגמרי. ומה"ט נמי לא פליג ר"א ברוק לקמן משנה ג':

(ד) ואע"ג דעכ"פ נשאר לחלוחית מהמשקין הפסולים בדופן הכלי. דהרי לא ניגב והוא יתערב אח"כ בהמים. י"ל כיון דמדאורייתא ברובא בטיל. ורק משום חומר המי חטאת החמירו בה. להכי לא גזרו רק בתערובות ממשות. ולא במשהו הדבוק בהכלי. ורק ברישא חיישי' שיהא נשאר ממשות המים. ומדאין בהן ממשות לא יהא ניכר. תדע דהרי גם ברישא כשינגב ישאר שם בלוע. ובפרט כשהיו המים הראשונים כבושים בהכלי. וכשיחזור ויתן לתוכן המים הכשרים זמן מרובה. יהי' הבלוע הישן נפלט לתוכן ושיהיה הבלוע ביני ביני נטל"פ [עי' י"ד ק"ה ברטו"ז סק"א] הרי לא שייך הכא. דגם דבר פגום שנתערב במי חטאת פוסלן אע"כ דרק בממשות גזרו בה רבנן:

(ה) וכאן כ' הר"ש דהרי הא דלא כר"א. דס"ל לעיל [מ"א]. דיש תקנה בב' הזאות. ואו"אק א"א לומר כן. דהרי ר"א מסיים הכא אף העכבר וטפי הו"ל לרבינו לאקשויי לעיל מינה במשקין שנפלו לתוך המים ועי' מ"ש לתרץ זה לעיל סי' ז' ועי' עוד בסי' ו' לקמן:

(ו) וא"ת האיך פסל הכא ר"א לגמרי. והרי במשנה א' ודאי נתערבו בם מים פסולים ואפ"ה מכשיר כשיזה מהתערובות ב' הזאות. וכ"ש הכא דרק ספק תערובות. י"ל היא הנותנת דהתם מדיודע שנתערב משהו להכי סגי בשיזה כל כך עד שידע שיש כדי הזאה מים כשרים חוץ מהמשהו הפסול. אבל הכא לא ידע כמה רוק רקקה העכבר. או כמה מים חזרו מפי'. עוי"ל דלר"א ה"נ קאמר דאף בעכבר צריך ב' הזאות:

(ז) ואע"ג דלעיל [פ"ד מ"ג] ס"ל לר"א דאין מחשבה פוסלת בפרה. נ"ל דה"ט. משום דהתם משום מאי נפסלה. אי משום דמחשבה פוסלת בקדשים. הרי ר"א לטעמי' דס"ל דנפדית גם ע"ג מערכתה [כב"ק עז"ב] א"כ אין דינה כקדשים לפסול במחשבה. ואפילו בשחטה שלא לשמה כשרה [כפ"ד מ"א] ואי משום היסח הדעת דפוסל גם בה [כיומא מב"א] הרי הפרה שלימה לפניו. ועליי' הוא חושב. לא מסח דעתי' מנה במחשבה גרידא רק בעשה עם עסקה מלאכה אחרת ממש [כסוף פ"ד]. אבל הכא במים. בדבר קל מסח דעתי' משמירתן:

(ח) וכך הי' נ"ל לכאורה פשוט. דכיון דנתבטל האפר מקלה ברוב. אפילו לכתחלה מותר לקדש בתערובות זה. דמ"ש מבאר שנפל לתוכו עפר דא"צ שימתין עד שתצל [כלעיל ספ"ח]. אף שיש לחלק קצת. אלא שהחמירו במי חטאת [כסי' לו]. אבל האיך יקילו בה מה"ט שלא תטמא. אלא דמהסוגיא דבכורות [דכג"א] משמע להדיא דמשנתנו מיירי בדין תערובות האפר בעצמו. דקאמר התם בפירוש דכשהרוב אפר מקלה. נהי דבמגע לא מטמא. עכ"פ במשא מיהו מטמא. והכי מוקי התם למשנתינו התם. ואי בנתקדשו כבר איירי. הרי כמו דפשיטא ליה דמטמא במשא. מדעכ"פ נשא הטומאה. ה"נ הו"ל להיות פשיטא ליה דלטמא במגע. מדעכ"פ נגע מי חטאת שנתקדשו: אע"כ דבהתערובות האפר עצמו מיירי. ולא מטמא במגע. דלמא לא נגע בגרגרי האפר פרה וכך כתב רש"י התם בפירוש. ורק מ"ש רש"י התם דביומא [דיד"א] אמרי' דגם אפר חטאת מטמא במשא בקשתי ולא מצאתי שם ביומא שום רמז מזה: ואדרבה מלעיל [פ"ד מ"ד] משמע דדוקא עד כנוס האפר מטמא בגדים. הא אח"כ לא. ואף די"ל דהיינו רק המתעסק שלא נגע ולא נשא. הרי הרמב"ם כתב בפירוש [פ"ה מפרה ה"ד] דמשנעשה אפר אפילו במגע אמ"ט. מכ"ש בנשאו. עוד מ"ש מפרים הנשרפין [זבחים דפ"ג] זהו בנין אב לכל הנשרפין שיהיו מטמאין בגדים עד שיעשו אפר וצ"ע: מיהו יהי' כרש"י או כרמב"ם. עכ"פ מוכח מכאן דלענין טומאה לא אמרי' דכשנתבטל ברוב הו"ל הנתבטל כאילו אינו בעולם אלא די"ל דזהו דוקא ביבש ביבש שנתערב [ועי' לעיל סי' ד'. ולקמן סי' ל"ו ודו"ק]:

(ט) וא"ת כיון דאף כשהרוב אפר פרה אפ"ה פסול להזאה. א"כ היאך קאמר ברישא דיטמא. דמשמע ככל מי חטאת דמטמא במגע ובמשא שלא לצורך הזאה והרי במשנה ח' אמרי' דכשנפסלו שוב אין דינן כמי חטאת ומטמאים רק במגע ורק לתרומה. ודוחק לומר דלטמא דקאמר ברישא היינו רק במגע ורק לענין תרומה דהרי סתמא קתני: ואי"ל דהא דאמרי' דבנפסלו פרחה טומאה מנייהו. זהו רק בנפסלו מדאורייתא. וכגון שלא נשמרו כראוי וכדומה משא"כ הכא כשהרוב אפר פרה דמדאורייתא הרי בטל מקלה ברוב. ולא נפסלו המים אין כח ביד חכמים רק להחמיר בהו. לומר שפסולים להזיי' אבל לא להקל בהו ולומר שלא יטמאו במגע ובמשא: ליתא דהרי גם כשהמקלה הוא ברוב אמרי' [בכורות כג"א] נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא ואמאי הרי מדנתבטל האפר ברוב הו"ל המים שנתנו בהן. כאפר בעלמא שנתן להמים: ולכאורה הי' נראה דהא דקאמרי' במ"ח דכשנפסלו המי חטאת פרח טומאה מנייהו. היינו בשנפסלו כל המים. וכגון שנשתנה מראיתן וכדומה משא"כ כשהפסול הוא משום תערובות. כיון שעכ"פ יש בהתערובות גם מים כשרים. עדיין מטמאים כשאר מי חטאת. אבל הרי הרמב"ם [פט"ו מפרה] כ' דגם בשתה מהן בע"ח. ג"כ שוב אין מטמאים כשאר מי חטאת. והרי בכה"ג כל עיקר פסולין רק משום תערובות רוק הוא. ואפ"ה פרח טומאה מי חטאת מנייהו: אלא נ"ל דהא דתנינן דכשנפסלו המים פרחה טומאה מנייהו. היינו רק כדנקט תנא שהפסול הוא בהמים. ולא מבעיא כשנפסלו כל המים כגון שנשתנה מראיתן. אלא אפילו כשנפסלו ע"י תערובות מים פסולים. ואפילו כששתה מהן בע"ח שאין לחוש רק לתערובות רוק שהוא רק מעט. והרוב הם מים כשרין. ונמצא שלא נפסלו רק מדרבנן ומדאורייתא כולי מים כשרין הם. אפ"ה כיון דקיי"ל דבלח בלח יש בילה [כזבחים ד"פ ע"א]. א"כ בכל טפה וטפה מעורב בו מים פסולים. ולא קרינן ביה והנוגע במי נדה. דמשמע רק כשהן בלי תערובות להכי אף כשנתערב בהן רק מעט מים פסולים. דמדאורייתא כשרין להזאה. אפ"ה לא פסלי במגע. רק לענין תרומה ומשום חומרא בעלמא: אבל הכא שכל פסולן הוא מחמת תערובת האפר. דהו"ל תערובת יבש ביבש. להכי אף שאפר מקלה הוא הרוב. עכ"פ כיון שיש כאן אפר כשר כשיעור לקדש כל המים. להכי נהי דבמגע לא מטמא. עכ"פ במשא מיהו מטמא [כבכורות כג"א]. וכשהרוב אפר פרה. דמדאורייתא כל המים כשרים להזאה. לפיכך גם במגע מטמאי ככל מי חטאת כשרים: ובזה נ"ל ליישב נמי מה דאמרי' התוספתא דמכילתין [פ"ח] בנתערב מים בעלמא במי חטאת. אם הרוב מי חטאת מטמאין במשא. ואם הרוב משאר מים אמ"ט במשא. מחצה על מחצה. אמ"ט במשא. בין כך ובין כך אין מקדשין בהן. עכ"ל. וכלשון זה הביא הרמב"ם [בפט"ו מפרה פ"ד]: ולכאורה הי' נראה דהא דלא הביא התוספתא והרמב"ם דין מגע שבתערובות זה היינו משום דבכל מי חטאת אפילו כשהן בעין לא שייך מגע בלי היסט [כתוספתא פ"ק דזבים ורמב"ם פ"ו מאהט"ו וכך כתב גם רב"א זצוק"ל כלים פ"א מ"ב]. והרי כל היסט היינו משא. והרי משא כבר נקט לה התוספתא והרמב"ם: ואי"ל עכ"פ שייך גבי מי חטאת מגע בלי היסט כשקרשו המים [כר' קורקס שהביא רכ"מ פ"ו מאהט"ו]: י"ל דא"כ יהא דין קרח קרוש הזה כאוכל שנגע במי חטאת בשעה שהתחיל להקרש. ואין על הקרח רק דין ראשון [כטהרות רפ"ג]. והאיך יטמא אדם במגע. א"כ להכי לא נקט התוספתא שהתערובות יטמא במגע. מדא"א בשום אופן יטמא במגע: אלא דק' לפ"ז דהרי בסוגיא דבכורות [כג"א] אמרי' בפירוש דמטמא דקאמר תנא דמשנתינו היינו גם במגע והרי לרמב"ם [ספ"ה מפרה] כל אפר פרה אחר שאספו אפילו הוא בעינו אין בו שום טומאה כלל א"כ על כרחיך דהא דקאמר תנא דכשהרוב אפר פרה מטמא במגע. היינו רק בשקידש התערובות במים וק' הרי לפי דברינו הנ"ל לא שייך טומאת מגע כלל במים. אע"כ דנהי דבאדם לא שייך במי חטאת מגע בלי היסט. עכ"פ שייך גבייהו מגע בלי היסט. כשנגעו המי חטאת בכלים ואוכלין. דהרי הנך אין נטמאין בהסיטו או נשאו למי חטאת [כתוספתא פ"ה דזבים]. וא"כ הדרא קושיתינו לדוכתא דלמא גם התוספתא [פ"ח דפרה] וגם הרמב"ם בדין מי חטאת שנתערבו לא הביא האיך יהי' דינן בטומאת מגע כיון דנ"מ טובא בשנגע התערובות בכלים ואוכלין: אע"כ מה דשייר תנא במתני' מפרש לה תנא דברייתא דהרי במשנה ח' בפרקין לא נקט בהתערובות רק דין מגען. דאפילו כשהרוב מי חטאת ומיעוט מים פסולין כגון ששתה מהן בע"ח. אפ"ה אמ"ט במגע ואילו האיך דינן במשא לא נקט כלל. וזה מפרש בתוספתא דכשהרוב מי חטאת. נהי דמדיש בילה בלח בלח אמ"ט במגע עכ"פ כיון דהרוב מים כשרים ומדאורייתא כשרין להזאה. והרי כשנשא כל התערובות. נשא שיעור הזאה. לפיכך נטמא כשנשאן. אולם כשהרוב מים דעלמא. אע"ג דיש בכל התערובות מים כשרים כשיעור הזאה. אפ"ה כיון שנתבטלו ברוב כליתנהו דמי. ואפילו במשא אמ"ט [וה"ה במחצה על מחצה דהו"ל כרוב] וכ"ש כשנפסלו כל המים ע"י שנשתנה מראיתן. דגם במשא אינו מטמא מדלא גרע מרוב פסולין: אבל אפר שנתערב. אפילו כשהרוב מקלה. אפ"ה רק בלח בלח אמרי' דכשנתבטל כשר כליתא דמי. אבל לא בתערובות יבש ביבש [ועי' בי"ד סי' צ"ט ש"ך שם סקכ"א]. להכי בכה"ג אמרי' נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא [וכבכורות כג"א. ועי' ברכ"מ פט"ו מפרה ה"ד]:

(י) והר"ב פי' דר"א לטעמי' דס"ל הזאה א"צ שיעור [וכמ"א]. וא"א דליכא פורתא מאפר פרה. עכלה"ט: ולזה נוטין גם דברי הר"ש והרא"ש. ומזה הלשון של רבותינו משמע שפירשו מלת כולן דנקט ר"א. לאו דצריך שיקדש עם כל התערובות. דא"כ מה זה שכ' הר"ב דא"א דליכא פורתא מאפר חטאת והרי עם כל התערובות קידש ואי"ל דכוונת הר"ב דא"א שיהי' פורתא מהאפר כשר תוך ההזאה שיזה. ליתא דהיכא מצינו שצריך שיהי' פורתא מהאפר פרה תוך ההזאה אלא כיון שקידש המים. אפילו הזה אח"כ ממים הצלולים שנתקדשו סגי. אע"כ דס"ל להר"ב דמ"ש ר"א מקדש בכולן. ר"ל בין שהתערובות מרוב אפר פרה. או מרוב אפר מקלה מותר לקדש בהן. וא"צ לקדש עם כל התערובות. דא"א דליכא פורתא מהאפר חטאת בתוך האפר שיקדש בו: וזה תמוה דאפילו נימא דגם ביבש ביבש יש בילה. ויהי' במה שיתן לתוך המים פורתא מהאפר פרה. מה מהני הך פורתא. הרי קי"ל דצריך שיתן כל כך אפר בכדי שיראה על פני המים. ורק לר"ש דדריש ק"ו מסוטה. אינו מעכב בדיעבד [כסוטה טז"ב]. אבל קי"ל כרבנן דמעכב שיעורו. דאליעזר וחוקה כתיב בה [כיומא מב"א]. ותו שמעתי ולא אבין מ"ש רבינו דס"ל לר"א דהזאה א"צ שיעור. מזה ענין לכאן בתערובות אפר והרי סברת שיעור או בלתי שיעור לא שייך. רק בנתערבו מים כשרים ופסולין. דבכה"ג יש לחוש שמא בההזאה כשיעור שיזה. יהי' שם טפה מהמים הפסולים. על זה שייך שפיר לומר דכיון דהזאה א"צ שיעור ביחד לפיכך אפילו יש שם טיפה פסולה לית לן בה. אבל הכא כיון דלסברת הר"ב סגי בדיעבד כשקידש בפורתא אפר פרה. א"כ נתקדשו כל המים ויש שפיר כשיעור הזאה בהאזוב. ותמהני מאוד גם על רתוי"ט שרגיל הוא לחטוט אחר דברי רבינו הר"ב. והכא אמאי שתיק רב. וצ"ע:

(יא) ועוד נ"ל דזהו דוקא בשנגע במי חטאת שכבר היו טמאים. אבל טמא שנגע בגופו במי חטאת טהורים אף שנטמאו השתא מנגיעתו וגם היא נגע בהן רק בגופו. אפ"ה נטמא גופו ככל נוגע במי חטאת טהורים. ולא אמרינן כיון דנטמאו בנגיעתו. הו"ל כנגע במי חטאת טמאים בגופו דלא נטמא גופו. די"ל דבכה"ג טומאת הבגדים וטומאת המים באים כאחד. אולם טעם דברינו. מדלא חילק הכתוב בנוגע במי חטאת טהורים בין שיהי' הנוגע טהור או טמא. ודוגמת זה כתב רש"י ביבמות (ד"צ ע"א) באוכל קדשים בטומאת הגוף דחייב כרת מדלא חילק הכתוב בין שהיה הבשר טהור או טמא. יש בו דין חיוב טומאת הגוף:

(יב) ומכאן מוכח לכאורה דאפר פרה אחר שכנסם במקום שרפתה. קודם שיתנם למים מקודשים אמ"ט כלל להנוגע והנושאו. דהרי הכא לא נעשה עדיין מצותו של האפר. ורשאי לנגבו ולקדש בו מים מקודשים. וא"כ למה לא יטמא במגע ובמשא כשאר אפר (וע' פ"ו י"ג) אע"כ דאפר קודם שקדשו בו מים אמ"ט במגע ובמשא. וע' לעיל ל"ה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.