תפארת ישראל - בועז/פרה/י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ פרה י

(א) והר"ש והר"ב נושא כליו. כתבו דמיירי בכלי הטהור לתרומה. משמע אבל הטהור לקודש לא. ואחמכ"ר הרי משנה שלימה שנינו [חגיגה פ"ב מ"ו] דבגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת. ומנ"ל לחלק בין בגדי אוכלי קודש דחיישינן שישבה עליהן אשתו נדה לכר וכסת של קודש שאין מצויין בבית החול:

(ב) ונ"ל דאצ"ל שכבת זרעו דמטמא בהיסט. דבש"ז אין הטעם דמטמא בהיסט מדבא מאדם שאינו טהור לחטאת. רק מדהוא עצמו אה"ט. ומשתמע טפי מסיפא. דקתני דכלי שנטמא במת. דמטמא לחטאת כמדרס. וכן הרמב"ם [פ"ג מפרה ה"ח]. כלל ש"ז בהדי דיני טמא מת. ולא שם בהלכה ז'. בהדי אדם שאינו טהור לחטאת. אמנם גם כאן כתבו הר"ש והר"ב דמיירי רק באדם הטהור. לתרומה דוקא. אבל סתמא דמשנתנו דמדמה אדם לכלים לא משמע כן. דהרי כבר הוכחנו בכלי. דאפילו טהור לקודש מדף הוא לחטאת. ואף לבתר מ"ש תוס' [חולין לה"ב ונדה לד"א] דרק בבגדי ע"ה גזרו שידונו כשל זב לענין חולין טהורים. משא"כ בגוף ע"ה עצמו לא גזרו שיהיה כזב לטמא במשא. מדהו"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. מדרוב הפועלים ונושאי משא ע"ה היו. ואפ"ה גזרו במגעו מדיכולין ליזהר שלא יגע בטהרות בלי הפסק דבר. וגם רתוי"ט [ספ"ב דחגיגה] קבע בה מסמרות. שכ' דמדנקט תנא בגדי ע"ה מדרס לפרושים. משמע דוקא בגדיו. הא הע"ה לא. וא"כ מה דתני נמי התם בגדי אוכלי תרומה וכו'. בגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת. נמי נידק לה הכי. דהא האדם האוכל קודש גופי' אינו כזב. ואפ"ה לפע"ד אין בכל זה בכדי להכריע. דנימא דאוכלי קודש גופייהו לא יהיו כזבים. משום דק' מכדי דכל עיקר טעמא דלא גזרינן בגוף ע"ה שיהיה דינו כזב. היינו רק מדאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. א"כ מה אהני לן הר"ש והר"ב דאוקמה למתני' דקאמר דאדם הוה כמדרס לגבי חטאת דמיירי באדם הטהור לתרומה. הרי בטהור לתרומה נמי נימא האי טעמא שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. אע"כ דדוקא בגוף ע"ה ולגבי חולין טהורים דשכיחי. שייך האי טעמא. אבל אוכלי תרומה. שרובן כהנים הן. ולגבי חטאת שאינה מצויה כל כך ביד כל אדם. וגם בל"ז כל בני אדם מופרשין ומוזהרין ממנה. שפיר יכולין לעמוד בגזירה זו בה. שיהי' גם גוף אוכלי תרומה או קודש כמדרס לחטאת. ואי משום דיוקא דרתוי"ט דמדנקט שם בחגיגה בכל חד בגדי בגדי. ש"מ דהן עצמן לא. ל"מ הי' נ"ל. מדדיוק זה פשוט. ואפ"ה לא הסתייעו בו רבעתו"ס בחולין ונדה הנ"ל לסברתם. דעל הגוף של ע"ה לא גזרו. ש"מ דגם רבעתו"ס ס"ל דאין מדיוק זה ראי'. די"ל דלא לדיוקא נקט תנא בגדי בגדי. אלא לרבותא נקט הכי. מדסד"א דוקא בגוף ע"ה חיישינן שמא זב הוא ולאו אדעתי'. אבל במטפחתו. הרי יש בו ס"ס. שמא אינו זב. ושמא לא ישב על מטפחתו. ולהכי אף דגזרו על גופו שיהיה כזב. לא נגזר על מטפחתו שלא ראינוהו שלבשו. קמ"ל דאפ"ה דינו כמדרס. מדליכא גבי מטפחת רק חד ספיקא שמא ישבה עליו אשתו נדה. שדמיה מצויין בה [כנדה דו"א]. תדע דאלת"ה מה יענה רבינו הרמב"ם [פ"י ממשכב. ופי"ג מאהט"ו] דפסק דגם גוף ע"ה מטמא כזב. ולפי דבריו א"כ למה נקט משנתנו בגדי בגדי. אע"כ דגם רבינו ס"ל דנקט בגדי בגדי לרבותא. וכדאמרן. והן אמת שדברי הרמב"ם בזה תמוהין. דק' דידי' אדידי'. דהרי הוא בעצמו פסק [פי"ב ממשכב הי"ג] דגוף ע"ה אינו עושה משכב. ואם נדונו כזב למה לא יעשה משכב. ותו דגם הראי' שהביאו רבעתוס' ממשנה ערוכה [פ"ז דטהרות מ"ו] דגוף ע"ה אינו עושה מדרס. יתד הוא שלא תמוט. וחזקה כראי מוצק. שגוף ע"ה אינו עושה מדרס. אבל כל זה בשאר מילי. משא"כ לענין חטאת שמצינו שעשו בה כמה מעלות יתירות. עדיין לא שמענו שלא יהי' גם גוף אוכלי קודש כמדרס לגבה. והגם שאף רבינו הגדול הרמב"ם [בפי"ג מאהט"ו] ג"כ כתב כהר"ש והר"ב דגוף אוכלי קודש אינו כזב לחטאת. אבל נעלם מעינינו הכהות מאיזה מעין דלה דלו לנו רבותינו דין זה. והרי סתם משנתנו משמע. דכל אדם כל שאינו משומר לחטאת להדיא. הוה מדרס לחטאת: אבל בירושלמי [ספ"ב דחגיגה] יש פלוגתא בב' ברייתות בזה. אי נימא דגוף הטהור לקודש יהי' מדרס לחטאת או לאו והרי הברייתא הראשונה כפי שהגי' אותה הקרבן עדה שם ה"ג ב' לגינין א' של חטאת וא' של קודש או תרומה שנגעו זב"ז. שניהן טהורים. ורצה הירושלמי להסתעיי' מנה דגוף הטהור לקודש אינו מדרס לחטאת והרי הברייתא זו סותרת להדיא למשנה ערוכה בפרקין [מ"ו] דתני בפירוש הלגין של חטאת ושל קודש או תרומה שנגעו זב"ז של חטאת טמא וע"כ דסמא ברייתא מקמי מתני' א"כ י"ל דאידך ברייתא דמייתי הירושלמי דס"ל דגם גוף האדם האוכל קודש מדרס לחטאת. דוקא היא. וקיי"ל כוותה וא"כ כלו כליותי בחיקי איך נקטו כל רבותינו דלא כהלכתא וצ"ע: אולם לאשר אנכי תולעת ולא איש. דחילנא מברייתא המה רבותינו הקדושים לפרש להדיא שלא כדבריהן. ואימת מפגיע הארי על החולדה הדרה בעקרי הבתים. לכן פירשתי כלשון הרא"ש:

(ג) ולכאורה הי' נראה דכל הנטמא במת קאמר. דהיינו אפי' כלי חרס. אף שכ"ח א"א שיהי' אהט"ו לעולם [כרמב"ם פ"ה מטו"מ ה"ו] אפ"ה מדהיא כלי טמא גזרי' בה אטו משכב הזב וכן הי' נראה מסתימת לשון הרמב"ם [פי"ז מפרה ה"ח] אבל א"א לומר כן. דא"כ ל"ל דנקט הראוי ליטמא טמא מת. נהי דלא נקט הראוי להיות אהט"ו. היינו מדבעי לאפוקי מדרס עכ"פ הו"ל למנקט כל הראוי להטמא באהט"ו: אע"כ משום דבכה"ג לא נעשה הכלי רק ראשון. ולא גזרו גבי' שיטמא בהיסט אטו אהט"ו דמדרס רק נקט שנטמא הכלי במת. דאז נעשה הכלי אהט"ו. דשפיר גזרי' גבה אטו שנטמא הכלי אהט"ו דמדרס: ואע"ג די"ל דמדנקט במשנה ב' דמדף. והיינו ולד דרבנן מטמא להטהור לחטאת במגעו. הא בהסיטו לא משמע לכאורה הא ולד דאורייתא מטמאו גם בהיסט. י"ל דקמ"ל רבותא דאף ולד דרבנן. מטמא עכ"פ במגע. אף דאין ולד אפי' דאורייתא מטמא לאדם וכלי: מיהו הטהור לחטאת שהסיט שרץ וש"ז או אחד משאר אהט"ו שאמ"ט במשא והיסט. אפ"ה לענין חטאת גזרו שנטמאו בהיסט וכן דרך התנא בכל מקום שמזכיר ט"מ כוונתו א' מאהט"ו [ועי' רפכ"ד מכלים] וכן מפורש בתוספתא דמכילתין [פ"ט] דכל אהט"ו דינו כך: רק מ"ש שם בתוספתא או בנבילה וכן הועתק בהר"ש ט"ס הוא דהרי נבילה מטמא לכל מילי בהיסט וא"כ האיך בהא נימא ר"א בתוספתא דהמסיטה טהור לחטאת:

(ד) כך נלפע"ד: ולכאורה נראה שאין דברי מסכימין עם דברי רתיו"ט ד"ה שנגע. דמדברי רבינו נלמוד שכל מיני מדף שבמשנה א' מטמאו רק בנגע בהן בידיו ומדף דמשנה ב' מטמאי גם בנגע בהן בגופו ורבינו הנ"ל אף הוא הי' מתכוון לגמור דבר זה בכוונת רבינו הר"מ קורקס שמביאו רבכ"מ [פי"ג מפרה ה"ט] וקצת נוטין לזה כל דברי רבותינו מפרשי משנתינו. שכולן מתנבאין בסגנון א'. ואוקמוה למשנה ב' דמיירי במין מדף אחר מהמדף שבמשנה א' וק' ואמאי והרי גם מדף שבמשנה א' מטמא במגע אע"כ דס"ל דשאני מגע דהתם ממגע דהכא: ואני עני וגווע. תותרנא אנא וניטל ממני גם חוש הטעם. דלמה לענין משא והיסט. חמיר מדף דמשנה א' טפי ממשנה ב'. ולענין מגע בגופו יהי' חמיר מדף דמשנה ב' טפי ממדף דמשנה א': ותו קשה עלינו כתורמוס לומר דכלי הנטמא בטומאות מת שנזכר במשנה א'. אפילו יהי' רק ראשון. עכ"פ טמא הוא מדאורייתא ואפ"ה רק בנגע בו בידיו יטמא לענין חטאת ועליונו של זב. דמדאורייתא טהור גמיר הוא [מהראב"ד פ"ו ממשכב]. גם בנגע בו בגופו יטמא לחטאת אתמהה: ובל"ז ידי יד כהה מלהשתמש בסכינא חריפא כזו. למפסק הנך ב' משניות הסמוכים משולבים אשה אל אחותה. ואיך נחלק עלינו את השוין. ונאמר דבמדף שבמשנה ב' לא נכלל נמי מדף דמשנה א': אמנם לדברי הננס הגמוד שע"ג הענקים צופה אנכי כל דברי רבותינו מזוקקים דהא דאוקמוה למשנה ב' גם במדף שבעליונו של זב. היינו משום דבמשנה ב' נזכר רק מגע. ואילו הנך מדף דמשנה א' הרי מטמא גם במשא מיהו לענין מגע כולן שוין. לטמא בין בנגע בהן בידו או בגופו ורק בנגע בכלי הטהור לגמרי. אלא שלא נטהר לשם חטאת. והוא ג"כ אינו ראוי למדרס. זהו לבד שדינו כאוכלין ומשקין לקמן במתני'. דמטמאי רק בנגע בהן בידו. ולא בנגע בהן בגופו: וגם דברי רבינו ר"י קורקס ז"ל אפשר לכוונם כיון יפה בדברינו הנ"ל וגם דברי רתיו"ט אפשר לכוון לפי' זה:

(ה) כך כ' רב"א זצוק"ל הכא בפירושו וכך נראה ג"כ מדברי הרמב"ם בחיבורו [הלכות פרה פי"ג ה"י]: ורכ"מ שם כ' דמ"ש הרמב"ם שם נגע בהן ברגלו טהורים. דוקא אאוכלין ומשקין טהורים קאי דאילו טמאים לא גרע מכלי שהוא ולד הטומאה. ואפ"ה מטמא לאדם בכל מגע אפילו שבגופו עכלה"ט: ואני עני וכואב לא זכיתי להבין. דהרי הרמב"ם שפתיו ברור מללו. דפתח ואמר בין טהורים ובין טמאים בנגען בידו טמא. ברגלו טהור. ולפי דברי רכ"מ הנ"ל איך א"כ נפרד בין הדבקים. ונימא דפסק הדין דנקט הרמב"ם רק אטהורים קאי: וטמאים דנקט הרמב"ם לא יפרש דינן. דאף בנגען בגופו טמאים. ואי משום קושית רכ"מ דמ"ש אוכלין טמאין מכלים טמאים הרבה רווח והצלה לתרץ לפמ"ש הרמב"ם בפרקין סוף משנה ד'. דלהכי כ"ח הטמא מטמא רק במגע שביד. מדא"א שיהי' אב הטומאה. עכ"ל. וא"כ ה"נ אוכלין ומשקין טמאין: רק דיש להקשות על זה. דא"כ אדמפלגי באוכלין. לפלגו ולתני בכלים גופייהו. והול"ל דבכ"ח טמא שהסיטו ס"ל לרבנן דטהור לחטאת. דהרי גם כ"ח א"א שיהי' אב הטומאה. אולם מזה מוכח כמ"ש בפנים סי' ס'. דכ"ח שיש שם כלי עליו. אע"ג שא"א שיהי' אהט"ו. גזרי' גבי' אטו שאר כלים:

(ו) כך מוכח. דהרי לא עדיפי משרץ. דכשנגע בו הקלל טהור [ועי' רמב"ם רפי"ד דפרה] ונקט שרץ לרבותא דר"א. ונקט אוכלין לרבותא דרבנן. וגם לאשמעינן דר' יוסי דמודה בשרץ לחכמים אפ"ה באוכלין מטהר: ונ"ל דאפ"ה נקט תנא סתם אוכלין. דמדהן חולין אין נזהרין בהן כל כך: אבל אי"ל דמיירי גם באוכלין ומשקין שידוע שהן טהורים. ואפ"ה נאמר עליהן בסיפא דמקומן טמא. משום דכשנגע בהן הטהור לחטאת בידו נטמא [כמשנה ב']. ליתא דא"כ למה אשמעינן הרמב"ם אוכלים שניים. הרי אפילו טהורים לגמרי נמי. אע"כ דכיון דרק משום מעלה בעלמא מטמאי את הטהור לחטאת. להכי דוקא בנגעו בהן מי חטאת גזרו שיטמאו. אבל לא שכשעמדו עליהן מי חטאת יקרא מקומן טמא:

(ז) ונ"ל דמה"ט אם הם שלישי בתרומה או רביעי בקודש. נמי מקרי מקומן טמא דעכ"פ טמאים הן דמי גרע מכתבי קודש והא דנקט הרמב"ם שניי' ה"ט משום דשניי' אפשר גם בחולין המצויין אבל שלישי שבחולין אין בו טומאה כלל אפילו לקודש [כפ"ב דטהרות מ"ג]. ורביעי בחולין א"א כלל ודו"ק:

(ח) ואעפ"כ יש חילוק בין אוכלים לכלים. דבאוכלין ומשקין בין טמאים ובין טהורים רק בנגע בהן בידיו נטמא לחטאת. אבל הכא בכלי. דוקא כשהכלי טהור לא נטמא בנגע בו ברגלו אבל אם הי' התנור טמא הרי אמרי' לעיל [במ"ב] דאפילו כשהכלי טמא רק מדרבנן אפ"ה נטמא גם כשנגע בו בגופו בכל מקום וכן לעיל [פ"ח מ"ב]. בשנטמא הסנדל מטומאה דרבנן. מטמא להאדם שנגע בו בגופו: אמנם כפי הנראה מפי' הרמב"ם והרא"ש כאן משמע דס"ל דמדנקט תנא סתם. משמע דבין בתנור טהור או טמא מיירי. ודוקא בתנור חרס אמרי' דאע"ג שהוא טמא אפ"ה בנגע בו ברגלו טהור. כבאוכלין ומשקין לעיל ומשום דבין כ"ח. ובין אוכומ"ש א"א שיהי' אהט"ו: ואני בער ולא אדע דעת קדושים. דאי גם בתנור הדין כבאוכלין ומשקין. א"כ למה פליג להו תנא בתרי בבי. ולא כללינהו יחד במ"ב. והכי הול"ל. נגע באוכלין ומשקין או כ"ח. בידיו טמא וכו'. ולכה"פ לא הו"ל להפסיק בינייהו עם משנה ג': ותו למה נקט תנור ולא שאר כלי: ותו לפי דברי רבותינו לא שמעינן במתני' כלל דין הנוגע בשאר כלי טהור מה דינו: אולם כפי הנראה חזר בו רבינו בחיבורו. דהרי בפי"ג מפרה לא חילק כלל בהלכה ח' בין כ"ח לשאר כלים. משמע דגם כ"ח הטמא דינו כשאר כלים טמאים:

(ט) וא"ת עכ"פ לר"ע הרי האדם שעומד ע"ג התנור נוגע בו ונטמא. ואין מונין ראשון ושני בחטאת. וא"כ איך לא יטמא המי חטאת: י"ל כיון דהתנור טהור לפיכך דוקא במגע יד נטמא. ולא במגע הגוף: מיהו לפ"ז דוקא בהי' התנור טהור מטהר ר"ע. אבל בהי' התנור טמא. באמת גם לר"ע הי' האפר והמים טמאים. לא משום מקומו טמא. רק משום נגיעה. דבכלי טמא לא מחלקינן בין נגע בו בידו או בגופו. וכרבנן לעיל סוף מ"א ומשנה ב': ונ"ל עוד דלאו כי רוכלא חשיב ותני תנא אדם ולגין ואסל וקלל אלא נקט אדם ולגין לרבותא דר"ע דאע"ג דלגין כלי שטף ומקט"ו מגבו. והאדם הנוגע בהתנור חזר ונגע בהלגין שאוחזו. וסד"א דהו"ל כאילו נגע הלגין בהתנור. דטמא הלגין [וכמשנה ו']. ואע"ג דהכא שאני דמפסיק אדם עכ"פ הרי אין מונין ראשון ושני בחטאת להכי קמ"ל דאפ"ה כל שהמגע ע"י אדם. דוקא בהי' נוגע בהתנור בידו אז אין מונין ראשון ושני בחטאת. ונטמא הלגין [כשלהי פרקין]. אבל בנגע בתנור הטהור בשאר גופו. אז הלגין ומה שבתוכו טהור לר"ע: ונקט תו אסל וקלל לרבותא דרבנן. דאע"ג דאסל פשוטי כלי עץ הוא. ואמקט"ו רק כשיש בו ב"ק מעות [ככלים פי"ז מט"ז] וגם הקלל הוא כ"ח שאמקט"ו מגבו. וא"כ אפי' הי' נוגע בשרץ הי' טהור [כמ"ג]. וכ"ש הכא דהתנור טהור לגמרי והאסל אמקט"ו כלל והקלל אמקט"ו מגבו. אפ"ה מדחשבינן להקלל כאילו מונח על התנור. הרי בכה"ג אפילו מפסיק נייר או אסל שאמקט"ו הו"ל עכ"פ מקומו טמא. ונטמא הקלל עם מה שבתוכו: אמנם נ"ל פשוט דהכא מיירי שהי' בידו הלגין לצורך הזאה הא שלא לצורך הרי נטמא האדם הנושא מי חטאת שלא לצורך הזאה [כרמב"ם רפט"ו דפרה] ואף דאז עכ"פ הלגין נשאר בטהרתו עדיין [כר"ש פ"ח דפרה מ"ב והר"ב פ"ט מ"ח] עכ"פ התנור שנגע בו אז האדם בשעה שנטמא. והוא חוזר וטימא להאדם. והאדם להלגין. דכיון שנטמא התנור. מטמא להאדם לענין חטאת בין שנגע בהתנור בידו או ברגלו. וכמש"ל: ונ"ל עוד דרבנן ס"ל דדמי הכא להך דנגעים [פי"ג מ"י] בהי' עומד תוך בית מנוגע ופשט ידו לחוץ והניח אדם אחר טבעות בידיו. דהטבעות טמאות כאילו נכנסו לפנים דשדינן ידו בתר גופו. וה"נ הכא הו"ל כאילו הכלי עם המי חטאת ממעל להתנור. ור"ע ס"ל כי אמרי' שדינן ידו בתר גופו. ה"מ ברשויות דאע"ג שהוא בחוץ דנינן לה כאילו היא לפנים אבל דנידון ידו כאילו היא במקום גופו ממש לא:

(י) והרמב"ם והר"ב אבתרי' כתבו דטעם ר"ע מדס"ל קלוטה כמי שהונחה דמי והוא דלא כמסקנת הש"ס [זבחים צג"א] דמסיק כמ"ש בפנים: וי"ל דלרמב"ם לא הדר בי' הש"ס במסקנא לגמרי רק במה דס"ד דגם בזורק נמי אמרי' קלוטה כמונח וה"ק ר"ע סבר גזירה שמא יניח ר"ל כיון שהלגין בידו חיישי' שמא בשעה שמושיטו ממעל להתנור. ישהנו קצת באויר ממעל להתנור. ובכה"ג אמרי' קלוטה כמונח דמי. אבל בשזרק הזאה ממעל להתנור שכבר יצאה טפת הזאה מידו. והטפה ההיא שטה ממעל להתנור. בכה"ג א"א לחוש שמא תשהה הטפה ממעל להתנור. בכה"ג גם ר"ע מודה דלא אמרי' קלוטה כמונח דמי. כך נ"ל דעת הרמב"ם והר"ב אלא שמרש"י שם ומהר"ש הכא לא משמע כן. שהרי הזכירו מחשש הכנסה לתוך התנור: ואת"ל דק' להרמב"ם דהרי [בשבת צז"א] אמרי' דלר"ע גם בזריקה כמונח דמי: י"ל הרי לרש"י ור"ש ק' טפי וטפי דהרי לדידהו גם במושיט ס"ל לר"ע דלאו כמונח דמי. והרי בסוגיא דשבת שם בין במושיט ובין בזורק ס"ל לר"ע כמונח: ותו מה משני הש"ס הכא דבזרק ההזאה ממעל להתנור. כיון שיצאה מידו א"א לחוש שמא יכניסנה לאויר התנור וק' נהי דהך חששא ליכא. עכ"פ הרי לר"ע כל קלוטה כמונח דמי גם בנזרק אלא ע"כ דלא מדמינן טומאה לשבת לענין קלוטה. דבשבת רק ברשויות תליא אמרי' דבנקלט ברשות זה הו"ל כהונח שם: תדע דוכי ס"ד לר"ע הזורק ד' אמות בר"ה לפטור. דהרי קלוטה כהונח דמי. והו"ל כעוקר ומניח עוקר ומניח כל הד' אמות ובכה"ג הרי בודאי פטור אע"כ רק בב' רשויות. כשבא לרשות אחר באוירו הו"ל כמונח שם אבל ברשות א' לא. וה"נ לענין טומאה. וכ"כ מצינו לחלק בין שבח לטומאה לענין גלמי מחט [שבת נב"ב] ולענין שיעור ביצה וגרוגרת [שבת צא"א] ולענין עציץ [שבת צה"ב] ולענין שפוע אהלים [שבת קלח"ב ועירובין לו"א ועט"א]: וא"כ באותו סברא יש לתרץ ג"כ להרמב"ם דדוקא לענין שבת ס"ל דגם בזורק אמרי' קלוטה כמונח. אבל לענין טומאה לא אבל במושיט ושהה קצת ממעל להטומאה. גם בטומאה ס"ל לר"ע קלוט כמונח דמי: אמנם הקשה רתיו"ט. הרי שם בסוגיא דשבת מסיק דבקלוטה למעלה מי"ט גם לר"ע לא אמרי' דכמונח דמי ור"ל הרי הכא סתמא קתני: ותי' אאמ"ו ע"ר זצוק"ל. דזהו רק בזורק ולא במושיט: אבל לי בו"ת ק"ל לפ"ז משבת [דד"ב תוס' ד"ה אבל] אמרי' דבמונח בידו לא אמרי' קלוטה כמונח דמי: וי"ל התם דוקא בכולה טמונה בידו: אולם ק"ל איפכא הרי הכא סתמא קתני. אפילו בהושיט הלגין למטה מי'. והרי התם בשבת דלמטה מי' לכ"ע אמרי' קלוטה כמונח דמי: אע"כ לחלק בין שבת לטומאה וכמש"ל: איברא יש לדקדק טובא. למה נקטה המשנה פלוגתא דר"י ורבנן רק במי חטאת. ולא בשרן וכדומה שהושיטו למעלה מתנור. דאי"ל דדוקא במי חטאת מחמיר ר"ע ומשום חומר מי חטאת. ליתא דהרי גם בשבת צז"א ס"ל לר"ע קלוטה כמונח דמי. ודוחק לומר דרבותא בעי לאשמעינן אליבא דר' עקיבא. דאע"ג דהתנור טהור גמור וכל טומאתו לגבי חטאת רק מעלה בעלמא. אפילו הכי אמרינן לגבי קלוטה כמונח דמי. דטפי הו"ל לאשמעינן רבותא אליביי' דרבנן דקי"ל כוותייהו. דאפילו בשרץ שהוא טומאה דאורייתא לא אמרינן לגבי קלוטה כמונח. ותו מה נענה לפי גירסת הש"ס שבת הנ"ל דגרס ושרץ בתנור. א"כ הו"ל נמי טומאה דאורייתא. ומ"ש מי חטאת דנקט. וגם אי"ל דפלוגתייהו דר"ע ורבנן בזורק בשבת מרשות לרשות. ובמשנתנו במי חטאת. היינו רק בשהנ"מ הוא בדבר הנקלט. דבשבת אי נימא קלוט כמונח דמי. הו"ל כאילו הניח הדבר הנקלט וחייב. ובמי הזאה נמי אי נימא קלוט כמונח. הו"ל כהונחו המי חטאת על התנור ונטמאו המי חטאת. אבל בהושיט השרץ ממעל להתנור הרי בהא אין נ"מ בשרץ הנקלט. רק דאי נימא קלוט כמונח נטמא התנור המונח. בכה"ג גם ר"ע מודה דאין הקלוט כמונח. מדמקלינן כה"ג באין לטומאה מקום מושהה [כרפ"ד דטהרות]. בורכא דהרי מצי נמי למינקט איפכא שהושיט טהרה ממעל להשרץ. ואת"ל אין ה"נ דגם בכה"ג פליגי רק מכילתין בחטאת מיירי. להכי נקט פלוגתייהו במ"ח. ליתא דא"כ מצינו טומאת אהל גם בכל אהט"ו שהושיטו למעלה מטהרה. וכש"ס שבת הנ"ל והרי לא שמענוהו רק בטומאת מת. והרי אדרבה מצינו להפך בזרק שרץ ע"ג ככרות. אפילו במסופק אם נגע טהור [כטהרות רפ"ד]. אלא נ"ל מדלא מצינו פלוגתיי' דר"ע רק בד' מקומות, א) בשבת הנ"ל. בזורק מרשות לרשות. ב) בזרק לאשתו גט [גיטין דעט"א]. ג) באמר זרוק גניבה לחצירי ותקנה לי חצירי [ב"ק דעע"ב]. ד) הכא בהושיט לגין של חטאת למעלה מתנור. ובכל הנך ד' דוכתא נקט לשון קלוט כמונח דמי. אבל לא נקט כנוגע דמי. ומשום דכל הנך א"צ נגיעה ממש דאפילו מפסיק שום דבר. כיון דהונח שם סגי בכל ענין כפי מה שהוא. א"כ מה"ט נמי נקט פלוגתיי' רק במי חטאת דסגי לגביי' שיטמאו בשהונחו שם אף שלא נגעו. דאע"ג דמפסיק אויר לא עדיף מהפסק נייר שהוא הפסק ממש ואפ"ה טמא. דמקומו טהור בעינן וליכא [וכשלהי פרקין]. משא"כ בשרץ הרי אפילו נימא קלוט כמונח דמי. עדיין לאו כנוגע דמי דהרי מפסיק חויר דלא גרע מנייר מפסיק וטהור:

(יא) כך כוונת רב"א זצוק"ל. וא"ת הרי אמרינן לעיל [מ"ב] דכלי או אוכלין טהורים אמ"ט להטהור לחטאת רק בנגע בהן בידיו. וא"כ איך יטמא הכא הלגין של חטאת כשנגע בלגין של קדש. והרי אין ללגין של חטאת לא יד ולא רגל. י"ל דג' מדריגות יש, א) אדם הטהור לחטאת שנגע בכלי או מאכל טהור. רק שלא נטהר לחטאת. רק בנגען בידו. מטמא אח"כ לחטאת. ב) כלי הטהור לחטאת שנגע בכלי או מאכל טהור רק שלא לחטאת. הואיל שאין להכלי לא יד ולא רגל באמת נשאר בטהרתו. ג) אבל כלי שיש בתוכו מי חטאת. אם נגע כלי זה בכלי או אוכל שאינו טהור לחטאת. אז נטמא הכלי ההיא. הואיל וחמירא. להכי דינו כאדם שנגע בה בידיו [עיין פ"ט מ"ה ודו"ק]. אולם ק"ל מלעיל [פ"ח מ"ט] דמשמע רק כשנפסלו לא נתבטל שם חטאת מינייהו. ודינן ככל מי חטאת. שהטהור לחטאת לא נטמא מהן בין בנגען בידו או בגופו צורך הואה. אף דהנך לא חזו להזאה. אבל כשנטמאו תו אין דינן כמי חטאת כשרים. ולהכי מטמאין להטהור לחטאת לכה"פ בנגע בהן בידו. דכשאר משקין טמאין דמו דמטמאין לאדם הטהור רק כשנגע בהן בידיו. ומטמאים המי חטאת הללו שנפסלו. גם לכלים. ככל משקין טמאים שמטמאים כלים מגזירת משקין של זב וזבה [כשבת יד"ב]. וא"כ כיון שככל משקין טמאין חשבינן להו. שנעשין ראשון לטומאה. אין עושין להלגין שהן בתוכו רק שני לטומאה. ואין הלגין חוזר ומטמא רק תרומה. מדשני עושה שלישי בתרומה. ואיך כתב רבינו הכא שהלגין יטמא גם חולין. י"ל דעכ"פ מסיפא דמשנתנו דקתני שניהן בב' ידיו. שניהן טמאים. הרי מוכח דדין מי חטאת טהורים יש להן. דאי כשאר משקין טמאים. איך הנושא אותן יטמא התרומה. אע"כ דוודאי אע"ג דנטמא גזרו עליהן שידונו כמי חטאת טהורים. שהכלי שנוגע בהן שלא לצורך הזאה יטמא חולין. ואפ"ה הם אמרו והם אמרו. שלא יטמאו לאדם שנגע בהן בגופו. דוגמת שאר משקים טמאים. והטעם משום הכירא כדי שידעו שכל טומאתן מד"ס ולא ישרפו על טומאתן תרומה וקדשים [ככלים פ"ה מ"ג והר"ב שם]:

(יב) מיהו דוקא בהיו המי חטאת בתוך לגין. שהוא כלי שטף שמקט"ו מגבו. להכי נטמאו מהלגין של תרומה. אבל בהיו בקלל. שהוא כ"ח. אז גם מי החטאת טהורים. דהרי אפילו הקלל נוגע בשרץ היו טהורים [כמשנה ג']. ורק אותה הכלי שהתרומה והקודש בתוכה. בה אין חילוק בין שהוא כלי שטף או כ"ח. דבין כך או כך טהורה. מדאינה מקט"ו מהכלי של מי חטאת. שאין הכלי ההוא אהט"ו. ולכאורה היה נראה דמה"ט רק בשל חטאת נקט התנא מלת לגין. אבל בהקודש ותרומה נקט סתם מלת "בשל" ר"ל יהי' איזה כלי שירצה. רק דלפי האמת א"א לומר כן. דאי נימא דהתנא מיירי גם בשהתרומה בכ"ח. היכי קאמר בסיפא בשניהן בב' ידיו סתמא. דמשמע דמיירי בהנך שניהן דרישא. ואי בשהתרומה בכ"ח. הרי לא נטמא דאין כ"ח מקט"ו מגבו: מיהו נ"ל דהא דקאמר הכא דשל תרומה וקודש טהור היינו רק לעצמן. אבל לענין חטאת. אף שהכלים שחזרו ונגעו בהן היו טהורים לחטאת. אפ"ה השתא שנגעו בהלגין הטמא לחטאת נטמאו גם הם לחטאת. דהרי אין מונין ראשון ושני בחטאת [כלקמן פי"ב מ"ח]:

(יג) אבל ק' הרי מדקתני סתמא משמע לכה"פ גם כשנשאן שלא לצורך הזאה [ועי' בהר"ב בד"ה של חטאת בנייר]. וא"כ ל"ל שיתטמא האדם מדנגע בכלי הקודש שהוא טומאה דרבנן. הרי בל"ז נטמא טומאה דאורייתא מדנשא מי חטאת שלא לצורך הזאה. וחוזר ומטמא לכלי הקודש ולכלי החטאת שנגען בשעה שנשא המי חטאת: ואת"ל הרי כבר כתב הרמב"ם בסוף פרק [כלל ז'] דדוקא הטהור לקודש ולא לחטאת נטמא בנגע או נשא המי חטאת וכן הביא רכ"מ בשמו [פי"ד מפרה ה"ו] א"כ י"ל דמשנתינו מיירי בשהטהור לחטאת ולא נטמא בנשא המי חטאת: אפ"ה ק' דהרי הרמב"ם בסוף פרקין ע"כ מיירי כשנשאן לצורך הזאה דאל"כ יסתור רבינו א"ע במ"ש בחיבורו [רפט"ו מפרה]. דדוקא בנגע או נשא המי חטאת שלא לצורך הזאה נטמא. והיכי איירי שם. אי בטהור לחטאת. הרי אמרת אפי' בטלטלן שלא לצורך הזאה נשאר בטהרתו. ואי בטהור לקודש לבד. הרי טמא לחטאת. וא"א בו שישאן לצורך הזאה דהרי טמא הוא: אע"כ דבנגען או נשאן שלא לצורך הזאה. אפילו טהור לחטאת נטמא: וגם פשטא דקרא והנוגע והנושא יכבס בגדיו. ודאי גם בטהור לחטאת מיירי. ולפ"ז רק בטהור לחטאת מחלקינן בטלטלן לצורך או שלא לצורך הזאה. והדרא קושיא לדוכתה דל"ל לטומאת הכלי קודש. הרי בל"ז נטמא האדם טומאה דאורייתא ממי חטאת גופייהו. וחוזר ומטמא אותן בנגיעתו: ודוחק לומר דלעולם הכא מיירי בשנשאן לצורך הזאה. ורק מדנטמא האדם מכלי של תרומה ונפסלו מלהזות בהן. הו"ל כנשאן שלא לצורך הזאה: אלא נ"ל דלעולם הכא מיירי בשנשאן שלא לצורך הזאה ואפ"ה לולא שנטמא האדם מכלי הקודש. אף שנטמא ממי החטאת. לא הי' חוזר ומטמא אותן אותה שעה באותה נגיעה. משום שכל טומאתו הוא מכחן. מדהן מי חטאת טהורים [ועמ"ש בס"ד פי"א כ"ב. דשם מבואר הדבר יותר]:

(יד) ולפענ"ד נראה דהכא גם בלא"ה נטמא המי חטאת. דלא עדיף נייר שעל אוזן לגין החטאת. מאילו היו המי חטאת בקלל [לעיל מ"ג]. דהרי כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו. ואפ"ה מטמאו חכמים מדמקומו טמא. וה"נ יד הנושא שנטמא מלגין התרומה. כמקום טומאה דמי. ואע"ג שאין כלי החטאת מונח על פס ידו אלא שנשאן. עכ"פ הרי נסמכין על ידו. ושמעינן לעיל לחכמים [סוף מ"ד] דאסל שאמקט"ו הנתמך על דבר טמא. הוי כלי החטאת התלוי בו כמונח במקום טמא. ואף שמי החטאת תלויין למן הצד מכ"ש הכא שאותו הטמא בהן:

(טו) והר"ב כ' דלהכי נטמא כלי החטאת. דאף דהנייר חוצץ. הרי אין מונין ראשון ושני בחטאת עכ"ל: ומדלא כ' כדברינו. דמש"ה מטמא למי חטאת. מדנשא אותן והוא טמא. וכמ"ש הרב בעצמו אח"כ ע"כ דס"ל להר"ב דהכא מיירי גם שנגע בהן דרך הנייר בזה או בזה. אף שלא נשא אותן. ולכך הוצרך לומר דאפ"ה נטמא כלי החטאת מדאין מונין ראשון ושני בחטאת: ותמוה מאד. דא"כ ע"כ מיירי בכלי נייר שמקבל טומאה. דאל"כ מה ראשון ושני שייך כאן. הרי לא נגע כלל. שהנייר מפסיק. אלא לאו ש"מ שאין הכלי נייר מפסיק. וא"כ ק' אמאי בתרומה בנייר אמאי חטאת טהור. הרי כלי נייר מקט"ו ואין מונין ראשון ושני בחטאת: ואי"ל דכיון דכלי אמקט"ו רק מאהט"ו. א"כ לא נטמא כלי הנייר מכלי התרומה ליתא דא"כ גם במפסיק כלי הנייר בין החטאת ליד האדם. נמי נימא הכי. דאין כלי הנייר מקט"ו מכלי החטאת. מדאין כלי החטאת אהט"ו: ואין לחלק בין ביאת הטומאה מהתרומה להחטאת דקילא טפי מהחזרת הטומאה מהחטאת להתרומה. משום דטומאת חטאת החוזרת חמירא טפי. ומש"ה אמרי' גבה דבטומאה חמורה כזו כלי מקבל טומאה אפילו מולד הטומאה: ליתא דאדרבה הרמב"ם בשלהי פרקין [כלל ג'] כ' להיפך דדוקא בביאת טומאה לחטאת יש ב' חומרות דאין מונין בה א' וב'. ובכלי מקט"ו גם מולד: ובל"ז א"א לומר דהך בבא בנגען בלי משא מיירי. דמדקתני סיפא. היו נתונין בארץ. ש"מ דרישא בנשאן מיירי וצ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.