תפארת יעקב/גיטין/פ/ב

תפארת יעקב גיטין פ ב

דף פ' ע"ב

בגמרא זו דברי ר"מ וכו' התם זילא להו מילתא וכו'. סוגיא זו תמוה מאד לכאורה, כי מאחר שלא הוזכר בדברי ר"מ במתניתין לפסול באותה מלכות מכח דזילא, ומה שאמר מלכות הפרסיים קמש"ל להיפך אף שלא היו מתקנאין מ"מ פסול אבל שיפסול ר"מ משום זילא לא שמענו כלל והיאך יאמר זו דברי ר"מ וכו' אבל חכמים וכו' אפילו לשם סנטר והיכן נזכר בדברי ר"מ שיפסול לשם סנטר כיון דהוא מאותה מלכות, גם מה ס"ד שישאל לשם איסטנדרא שלא יועיל לרבנן ואי לר"מ שאל מה נפקא מינה כיון דהלכה כרבנן וכן ממה שהשיב לו בהא אפילו ר"מ מודה משמע דשאלתו אפי' לרבנן, ועוד שלשון אפילו לשם סנטר מורה בהדיא דלא מבעיא בהנך דמתניתין דפוסל ר"מ דמכשרי רבנן רק אפילו לשם סנטר, ומאי ענין זה לזה התם בכתב למלכות אחרת ומטעם קנאה וכאן באותה מלכות ומכח זילא ועוד דבתר הכי קאמר זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים הולד כשר ומשמע דלא פליגי מדלא קאמר ר' אבא אמר והכא משמע בהדיא דבהך דמתניתין פשיטא דפליגי רבנן דמגורשת ותנשא לכתחילה ועוד דרש"י פי' במשנה דר"מ בעי שיכתוב מלכות כמו שפי' בגמרא לעיל כדי להראות חשיבותם א"כ כל שלא כתב מלכות הרי שינה בתקנה א"כ מה קמש"ל בהך למלכות הפרסיים ס"ס לא כתב מלכות ולא הורה חשיבותם:

לכן נראה לי ברור דודאי עיקר טעמא דחכמים שתקנו מלכות להורות חשיבותם דהא חזינן לחרבן הבית ליכא קנאה ומ"מ פסול, ומה שאמר למלכות הפרסיים הכוונה אף דאז היתה מלכות פרס תחת ממשלת הרומיים שפשטו בכל העולם מ"מ כיון שאנו מקפידין להראות חשיבותם כל שכתב למלכות פרס לא הי' בזה הראות חשיבות לרומיים וזהו טעמו של ר"מ באמת, רק דלעיל קאמר דאי לא הוי קתני רק מלכות הפרסיים הוי ס"ד לפי שמולכת אף שהן כנועין ת"י הרומיים הי' מתקנאין בה שנראה שאנו מחשיבין אותם למלכות בפני עצמן כיון שמונין להם, קמש"ל לחורבן הבית דהעיקר הטעם דבעינן להראות חשיבותם וכל שכתב למלכות פרס אף שהם כנועין ת"י הרומיים אין בזה הראות חשיבות כיון שלא היה להם כתב ולשון והיינו דקאמר מעיקרא זו דברי ר"מ דבעי חשיבות ולא מלכות פרס וחכמים פליגי דאפילו לשם סנטר דממשלתו קטנה מאד מ"מ כיון שהוא בא מכח ממשלת המלכות הי' די בזה הראות חשיבות וכ"ש למלכות פרס, והיינו דקאמר בתר הכי הולד כשר היינו באינך דמתניתין דלא כתב כלל דבהא מודו רבנן דנהי דהולד כשר אבל תצא, ופליגי ר' מאיר ורבנן בתרתי, חדא דלרבנן כל שכתב אפילו לשלטון שתחת ידם סגי, ור' מאיר ס"ל אפילו למלכות שתחת ידם כל שהוא שפלה כגון מלכות הפרסיים לא מהני ולא היה בזה הראות חשיבות, ועוד פליגי בלא כתב כלל לר"מ ממזר ולרבנן הולד כשר:

והיינו דשלח לשאול על איסטנדרא דבשכר אפילו לרבנן דס"ד נהי דסנטר שאינו חשיב לא איכפת להו לרבנן היינו לפי שאין בו משום קנאה אבל איסטנדרא דהיה בו משום קנאה ס"ד דגרע ממלכות פרסיים דאין להם כתב ולשון וליכא קנאה משא"כ איסטנדרא והשיב לו דבהא אפילו ר"מ מודה דעיקר התקנה להראות חשיבות שתולין הזמן בהם אבל אי תולה באינו הגון אפי' כנוע תחת ידם לא הי' בזה הראות חשיבות לר"מ, ובזה יתיישב קושית ר"ת בתוס' כמו שאבאר בתוס':

ואי קשיא לפי מה שכתבתי דהעיקר הוא דבעינן מלכות דוקא להראות חשיבות א"כ תיקשי בהא ג"כ למה לי שינה תיפוק לי' דלא כתב כמו שהקשו התוס' בשינה שמו, אבל באמת לק"מ דדוקא בשינה השם שייך להקשות כן אבל בזמן לא שייך זה דכל שהוא כותב זמן ע"כ צריך לדבקו לאיזה דבר וקמש"ל מתניתין דאפי' דבקו לבנין הבית לחורבן הבית דליכא קנאה פסול דעיקר הקפידא לדבקו במלכות להראות חשיבות שהגט הכורת כורת על ידם ואי דבקו באינו הגון ס"ל לר' מאיר דאין בזה הראות חשיבות כנ"ל:

בפירש"י הולד כשר, אשלום מלכות קאי ובד"ה ליערבינהו פירש בהדי משנה שם מלכות דחד פסולא הוא. ולא נתבאר כוונת רש"י ז"ל בזה שהרי ע"כ בא הרב ז"ל למעט דלא קאי אהי' במזרח וכו' ומה הי' דעתו בהי' במזרח אי ס"ל לרבנן בהא דכשר לגמרי מנא לי' הא ולמה לא אמרו בגמרא על הך פיסקא דהי' במזרח זו דברי ר"מ אבל חכמים מכשרי לגמרי אפילו לכתחילה כמו דנקט בהך דשלום מלכות דלרבנן הולד כשר ורחוק לומר דנתכוין לשלול פיר"ת דלא קאי רק אהי' במזרח ולא אשלום מלכות קמש"ל דקאי אשלום מלכות ולא אהי' במזרח דסליק מינה דא"כ הוי לי' לומר אכולה מתניתין קאי או אשלום מלכות נמי קאי ומדקאמר אשלום מלכות קאי משמע ודאי דלמעט הי' במזרח נתכוין:

לכן נראה לי ברור דדעת רש"י בזה כדעת ר"ח שהביא הרא"ש דבהי' במזרח לכ"ע הולד ממזר, וטעם הדבר נראה לי פשוט דודאי מדלא אמרו בגמרא מפני מה תקנו מקום סופר בגט כמו ששאלו לעיל מפני מה תקנו מלכות משמע בהדיא דדוקא לעיל דבלא כתב מלכות פסול נתנו טעם על מה שתקנו לכתוב מלכות אבל אם לא כתב מקום סופר לכ"ע כשר ולא הי' תקנת חכמים כלל לכתוב מקום רק בשינה פסול וע"כ לאו משום כל המשנה וכו' פסול דאינו ממטבע חכמים כלל רק מצד עצמותו שיש קפידא בשינה המקום שכתב בגט שגירש במקום זה מה שלא הי' כן ונפסל הגט בזה וכעין שכתבו התוס' ביבמות דף צ"א מכח הזמה, והשתא כיון שלא שמענו מחלוקת ר"מ וחכמים רק בכל המשנה מתקנה אי הוי ממזר או לא אבל כל שאינו מכח כל המשנה רק שיש בו טעם בעצמותו לפסלו לא נחלקו כלל לכך בהי' במזרח אין כאן מחלוקת כלל רק בשינה שמו ס"ד דפליגי דדוקא לר"מ בעינן שיפרט כל השמות מכח תיקון חכמים פרק השולח לפרט כל השמות ביש לו ב' שמות ומכח כל המשנה משוי לי' ממזר, וממילא פליגי רבנן עלי' או דנימא דבעצמותו יש קפידא בזה דכל שלא כתב השם שיש לו שם הוי כלא כתב שמו כלל או משום דנראה דאחר הוא המגרש ומודו רבנן בזה ודייק דע"כ דמודו רבנן גם בשינה שמו דאל"כ ליערבינהו שינה שמו בהדי לשם מלכות דחד פסולא הוא מכח כל המשנה וע"כ דגם שינה שמו הוי מכח קפידא בעצמותו, אך קצת קשה למה לא עירב לרבנן שינה שמו בהדי הי' במזרח כיון דלפי האמת בתרווייהו לאו מכח כל המשנה ומודו רבנן והא קשי' גם לדעת ר"ח שהביא הרא"ש, וצריך לומר דדוקא בשינה שמו חש התנא דלא נטעה דמכח כל המשנה הוא כנ"ל כיון שכתב עכ"פ שמו שיש לו במקום אחר וס"ד דרק מכח תקנת ר"ג פרק השולח הוא לפרט כל שמותיו וא"כ לרבנן הולד כשר קמש"ל דבהא מודו, אבל בהי' במזרח ליכא למיטעי דפליגי רבנן דלאו בכל המשנה תליא כלל לכך כללו בהדי מלכות אבל מדנקט שינה בפני עצמו ולא עירב בהדי מלכות ע"כ להורות דמודו רבנן דאי פליגי פשיטא דהוי לי' לערבינהו ועמ"ש בתוס' בד"ה זו לפרש בזה דברי ר"ת התמוהין לכאורה ע"ש:

בתוס' בד"ה זו דברי ר"מ וקשה לר"ת דא"כ פליגי וכו'. כבר האריך מהרש"א לדקדק בדברי התוס' וע"ש מה שכתב לפרש ועדיין אינו מספיק דמ"מ ס"ס הוי להו להקשות אדשמואל גופא הא אסור לכתחילה והיאך כותבין לבריאת עולם ומה ענין קושיא זו לפירש"י דהולד כשר אשלום מלכות קאי, ועוד כיון דאפילו לפיר"ת לקמן ע"כ צ"ל דמגורשת היינו דמותר לכתחילה כמו שכתב ר"ת לקמן א"כ השתא נמי יש לפרש כן לכן נראה לי דכוונת התוס' דודאי מהך דרבי בלבד לא יספיק להקשות דאיכא למימר דוקא בשינה לדבר אחר ס"ל לחכמים הולד כשר ולא תנשא אבל לבריאת עולם דהוי כלא כתב מלכות כלל דזמן זה כולל לכל ואינו לדבר פרטי שנאמר דשינה אפי' לכתחילה ס"ל לרבנן דיכול לגרש בו אבל כיון דמוכח מהך דשמואל דבלא כתב מלכות כלל גרע מהנך דמתניתין שהרי אמר אפילו לא כתב רק לשם סנטר שבעיר מגורשת והרי סנטר שבעיר לא שינה כלל דהא הוא מאותו מלכות רק דחשוב כלא כתב מלכות, ומדקאמר אפילו ש"מ לא מבעי' בהנך דמתניתין דמגורשת לרבנן אלא אפי' לא כתבן כלל ש"מ דלא כתב כלל גרע מהנך דמתניתין א"כ לרב דפליג עלי' דבהנך דמתניתין ס"ל לרבנן רק הולד כשר א"כ כ"ש בלא כתב כלל או לבריאת עולם דלא מכשרי רבנן רק הולד א"כ היאך כותבין לכתחילה לבריאת עולם והא ליכא למימר דפליגי רב ושמואל בסברות הפוכות דלשמואל בלא כתב כלל גרע ולרב בהנך דמתניתין לרבנן הולד כשר ובלא כתב כלל מותר לכתחילה אבל מהך דשמואל בלבד לא קשיא להו כלל כמו שכתבו בתר הכי דמגורשת היינו אפילו לכתחילה ולפי דר"מ אמר דאינה מגורשת נקט לרבנן מגורשת, רק לפירש"י דרב ושמואל תרווייהו אשלום מלכות קאי ודאי קשי' כנ"ל:

ודברי הר"ר אלחנן שהביאו התוס' לא נתבררו לי כלל דראיית ר"ת חזקה מדקאמר אפילו וכו' ש"מ דהנך דמתניתין עדיפי מהך דלשם סנטר א"כ כ"ש דבהנך דמתני' דמגורשת לרבנן דאי סנטר עדיף מאי אפילו ומנא לן דר"מ פליג בסנטר וע"כ דמשמע לי' בפשיטות דהנך דמתניתין עדיפי מסנטר, וכיון דבסנטר מגורשת כ"ש בהנך דמתניתין אם כן למה סבירא לי' לרב בהנך דמתניתין לרבנן רק הולד כשר אך לפי מה שכתבתי לעיל בגמרא יש ליישב קושית ר"ת בפשיטות דהך דשמואל רק ארישא קאי למלכות הפרסיים דהוי כמו סנטר ועדיף מיני' כיון דקאי תחת ממשלת רומיים, והך דרב אכלהו אחריני דקתני במתניתין קאי דלא הוי למלכות רומיים כלל, כנ"ל ואולי גם הר"ר אלחנן נתכוין לזה במה שכתב דר"מ בעי מלכות חשובה וצ"ע בזה:

בא"ד והשתא אתי שפיר דקאמר דיקא נמי וכו' ודדמיא לי' וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דאי כוונתו דלשלום מלכות לא דמיא א"כ היאך עירב הי' במזרח עם שלום מלכות, ועוד דס"ס הקושיא למה לא עירב כלהו בחד תצא ומ"ש דנקט שינה בפני עצמו, ונראה לי דכוונת ר"ת ז"ל דמשמע לי' מפירש"י דפי' דאשלום מלכות קאי דאהי' במזרח לא קאי, והיינו כמו שכתבתי לעיל דס"ל כדעת ר"ח דבהי' במזרח הולד ממזר לרבנן ג"כ ואהא קשיא לי' לר"ת דמה צורך להוכיח דבשינה מודו רבנן מדלא ערבינהו הא בלא"ה כיון דבהי' במזרח מודו רבנן, ממילא גם בשינה שמו נמי דשינה שמו דמי להי' במזרח, אבל לפי' ר"ת דאהי' במזרח קאי שפיר הוצרך להוכיח מדלא ערבינהו דבלא"ה הי' מקום לומר דפליגי גם בשינה שמו כמו דפליגי בהי' במזרח כיון דשינה שמו דמי להי' במזרח וה"ה דהיה יכול ר"ת להביא ראי' מדהוצרך לומר ומודים חכמים בשינה שמו. דפשיטא כיון דמודים בהי' במזרח כמו כן מודים בשינה שמו דכיון דלא שמענו לחכמים שנחלקו רק בשלום מלכות ובהי' במזרח מודו מאיזה צד נימא דפליגי בשינה שמו רק דטפי הוכיח ר"ת מדאיצטריך עוד למידק בהוכחה מדלא ערבינהו ומה צורך להוכחה כיון דהי' במזרח מודו מהיכי תיתי דנימא דשינה שמו דמי למלכות ופליגי, ואדרבא טפי דמיא להי' במזרח ומדהוצרכו להוכחה מדלא ערבינהו ש"מ דבהי' במזרח פליגי ומחמת דשינה שמו דמיא להי' במזרח הוצרך להוכיח מדלא ערבינהו, והרא"ש באמת הביא בפשיטות מדהוצרך לומר ומודים:

ובהכי ניחא מה שיש לדקדק בלשון התוס' דקאמרי והשתא אתי שפיר דקאמר דיקא נמי דמודים חכמים לר"מ בשינה שמו ושמה מדלא ערבינהו, ולפום ריהטא נראה שזהו לשון הגמרא דיקא נמי דמודים וכו' וליתא ולא הוזכר לשון זה בגמרא כלל רק כך כוונת התוס' דהשתא אתי שפיר דקאמר דיוק ג"כ דמודים חכמים לר"מ מדלא ערבינהו, וקשה מה צורך להוכחה כיון דבהי' במזרח דדמיא לי' מודים, ה"ה בשינה שמו כיון דלא שמענו מחלוקת בשינה שמו מה ס"ד דשינה שמו דמי למלכות ולא להי' במזרח וע"כ משום דבהי' במזרח פליגי ושינה שמו דדמיא לי' ס"ד ג"כ דפליגי, לזה הוצרך להוכחה מדלא ערבינהו דאף דבהי' במזרח פליגי אבל בשינה שמו לא פליגי:

בא"ד והא איכא שלום מלכות וכו'. דבריהם צ"ע, דאי ס"ד דעיקר הקושיא מהי' במזרח רק הגמרא תפס תחילת המשנה וסמך על וכו', א"כ הא במשנה לא הוזכר שלום מלכות כלל וזהו טעמו של עולא בגמרא וכיון דלא נחית להקשות מזה כלל רק מהי' במזרח למה לו למינקט טעמו של עולא וצ"ע:

בגמרא נשאו אין זינו לא לימא תיהוי תיובתא וכו' א"ד נשאו וה"ה זינו וכו' לימא מסייע לי'. יש לתמוה לפי מה שפירש"י במשנה דהך משנה כר"ע דכיון דקתני כל הדרכים הללו בה והיינו ולד ממזר מזה ומזה א"כ לר"ע פשיטא דאסורה ליבמה דמשוי לה כערוה, וליכא למימר דלענין לאוסרה לבעל מודה דהא לא תליא אי הולד ממזר דהא באונס הולד ממזר ומותרת לבעלה, דהא בסוטה דף י"ח מוכח להדיא דלר"ע ודאי אסורה ליבמה ובאמת נראה הוכחת רש"י במשנה ממה דמוקמינן ביבמות דף צ"ב משנה דהתם כר"ע דוקא ש"מ דלרבנן אין ממזר מיבמה כלל, אבל באמת אין זו הוכחה כלל דהא כתבו התוס' ריש האשה רבה דהולד ממזר מזה ומזה הכוונה אפי' אחר שגירשה ראשון או מת וכן אפילו גירשה שני הוי מראשון ממזר, והשתא תיקשי מאי פריך התם דף צ"ב מאי ראשון ואחרון אי ראשון לפני שמיעה וכו' ומאי קושיא הא קמש"ל אחרון ממזר אפילו מת היבם או חלץ לה, ועוד קשה דקתני סיפא אחרון אינו ממזר, וקשה האי אחרון ה"ד אי שניסת לו עכשיו ולא היתה נשואה לו מעיקרא כלל פשיטא איזה ממזר יש כאן כיון שנשאת לו אחר מות בעלה ועד אימת לא תנשא וע"כ דנולד לה ולד אח"כ מאותו בעל שנשאת לו מעיקרא וקמש"ל דאין הולד הנולד אח"כ ממזר והשתא לדברי התוס' ריש האשה רבה הנ"ל באמת גם אח"כ הולד ממזר כיון דדינה שתצא מזה ומזה מכח נישואין דמעיקרא, ואף שאפשר לחלק קצת בין הך דריש האשה רבה שבא הבעל בינתיים להך דהתם שלא בא הבעל בעצמו ולא היתה שעה אחת באיסור לפנינו דבכל פעם הי' בחזקת מת, ועיין ב"ש סי' י"ז, אבל בש"ע סי' י"ז מבואר להדיא דבהא ג"כ ס"ל לכמה פוסקים דהוי ממזר גם חילוקו של הב"ש הנ"ל קשה ההבנה מאד ואין טעם לחלק בכך:

לכן ברור דהך מתניתין דהתם מדין ממזר דאורייתא מיירי דמותר בממזרת,, ושפיר פריך מעיקרא האי אחרון ה"ד אי לאחר שמיעה וכו' דליכא למימר דקמש"ל אפילו מת או חלץ לה היבם מ"מ הוי ממזר א"כ מיירי בממזר דרבנן דאסור בממזרת א"כ סיפא נמי למה אין אחרון ממזר דבהא נמי הוי ממזר מדרבנן וע"כ דכר"ע אתיא ובממזר דאורייתא מיירי ולדידי' אפשר דכל היכי דלא הוי ממזר אפילו דרבנן לא הוי ממזר ודוק], ושפיר קשה דהוי לי' לומר בפשיטות הולד ממזר, ולפי זה הך מתניתין דהכא שפיר מצי אתיא כרבנן דמודו רבנן דהוי ממזר מדרבנן, וכ"כ התוס' ביבמות להדיא ע"ש, אבל לפירש"י קשה:

ומה שנראה לי בישוב דברי רש"י ז"ל דבלא"ה יש לתמוה דקאמר בל"ב לימא מסייע לי' וקשה מה זו סיוע דמי מכריחו לומר נשאו וה"ה לזינו ומעיקרא מקשה קושיא על ר"ה ובתר הכי מסייע במה דדחי מעיקרא דרך דחי' וע"כ צ"ל דהני לישני בהא פליגי דלישנא קמא ס"ל דבנשאו הכא שייך לגזור שמא יאמרו חלץ לה ונשאת משא"כ זינו ולכך מדייק מדנקט נשאו א"כ ע"כ דלא כר"ע אתיא דלר"ע באמת אין חילוק בין נשאו לזינו ומדנקט נשאו ע"כ כרבנן ושומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה לרבנן דלא כר"ה, אבל לישנא בתרא ס"ל דהכא לא שייך למיגזר כלל אפילו נשאו דדוקא באשה שהלך בעלה למדה"י כיון שיראו בעלה בכאן והיא נשואה לאחר אי אפשר רק שגירשה ולא יהא ידוע לכל דבאו עדים שקרים ונשאת על פיהם, אבל כאן מה שנשואה לאחר לא יקשה עליהם כלל דהא עריות פוטרת רק לפי שידעו שנמצאו איילונות א"כ ע"כ ידעו שהי' בכאן טעות באותן עריות שלא נודע שהם איילונות ונמצאו איילונות א"כ מאיזה צד יחשבו שנתברר טעות זה מקודם וע"י חליצה נשאו וזה מחזיר חליצתו מסתמא עכשיו נודע הטעות וכדין נשאה היבם וע"כ דמכח מה דאסורה מדינא על היבם אתינן עלה ולא מכח גזירה א"כ מסייע לי' לר"ה דלדידי' אתיא מתניתין כרבנן ומ"מ אסורה מדינא ליבם, והשתא כיון דאנן קי"ל באמת דלא כר"ה היינו משום דמתני' כר"ע ולדידי' ודאי אסורה ליבמה אבל לרבנן לא והגמרא הוי מצי למידחי באמת דאתיא כר"ע רק דדחי לה דאפילו לרבנן אין ראי' דנהי דהכא לא שייך למיגזר איכא למיגזר משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י, אבל ודאי כיון דלא קי"ל כר"ה ודאי לאו אהך דחי' סמכינן דהוי כעין גזירה לגזירה רק דסמכינן דמתניתין כר"ע אתיא דלדידי' ודאי אסורה ליבמה וכמו שפירש"י במשנה, ומהאי טעמא מוקמינן לה ביבמות כר"ע משום דלא ס"ל כהך דחי' דהכא דלחלופי לא חיישינן רק מדינא אסורה ליבמה כר"ע, ומיושב קושית התוס' על רש"י בד"ה נשאו כמו שאבאר בסמוך:

אלא שיש לתמוה לכאורה בעיקר קושית הגמרא נשאו אין זינו לא דכיון דקתני וכל הדרכים הללו בה ובכלל הי"ג דרכים שצריכה גט מזה ומזה, וזה לא שייך רק בנשאו דבזינו איזה גט תצטרך כיון שלא נשאת לשני כלל רק זינתה וכן לא זה וזה מטמאין וכן כלהו לא שייכי רק בנשאת לשני לא בזנות ומאי קושיא לר"ה:

ונראה לי דודאי עיקר הרבותא דנקט במתניתין בי"ג דרכים לגבי שני בכתב לשם מלכות פרסיים היינו דצריכה גט משני אף שאין נישואי שני כלום וכן אם מת שני שתחלוץ, דבכלהו פשיטא כיון שאין נשואי שני כלום מאיזה צד יטמא לה וכן כלהו, וזהו ברישא אבל בעריות שנמצאו איילונות בלא"ה כל יבמה תופסין בה קידושין ואין חידוש כלל דצריכה גט משני וחליצה אי מת א"כ שפיר הוי לי' למיתני זינו לאשמועינן דאפ"ה אסורה ליבמה, וכל הנך דרכים באמת שייכי לראשון בלבד כיון דהשתא נמי אין שום חידוש לגבי שני דלא גרועה מכל יבמה שנתקדשה לאחר דצריכה גט וחליצה משני אי מת, מיהו אכתי קשיא דקמש"ל דלא נימא דוקא יבמה שנתקדשה צריכה גט דמדעתה ורצונה נתקדשה אבל כאן ס"ד כיון שהי' בטעות אין כאן קידושין כלל ולא תצטרך גט קמש"ל דמ"מ צריכה גט. ומ"מ יש לומר דמשום הא לא איצטריך לומר נשאו דכיון דכבר שמענו דאפילו בהך דכתב לשם מלכות פרסיים דהגט בטל צריכה גט משני והתם לא שייך תפיסת קידושין כלל בא"א וכ"ש כאן ביבמה שיש בה תפיסת קידושין ואף דאיכא פלוגתא אי קידושין תופסין ביבמה מ"מ חדא דתפשוט מהכא דאין תופסין ועוד עכ"פ לא גרע מרישא בנשאת בגט בטל, והוי לי' לאשמועינן זינו דאפ"ה אסורה ליבמה וי"ג דרכים לגבי ראשון, כנ"ל:

בתוס' בד"ה נשאו אין, וקשה לר"י וכו' דאמאי לא דייק. הנה שתי הקושיות הראשונות בודאי מיושב לפי מה שכתבתי לעיל דבסמוך קאמר דמיחלפא דלישנא בתרא לית לי' גזירה אפילו בנשאו אבל מעיקרא לאו משום מיחלפא הוא כמו שפירש"י מעיקרא ולא זכר חליפין כלל וכמו כן קושיא השני' לק"מ דהא גופא קשיא להו לאיכא דאמרי דלא ס"ל גזירה בגופי' כלל ולא ס"ד לגזור משום דמיחלפא והגמרא דחי לי' דמיחלפא מה דלא סליק אדעתין מעיקרא כלל, והא נמי דרך דחי' הוא דהוי גזירה לגזירה, ומתניתין באמת או כר"ה או כר"ע כמו שפירש"י במשנה:

אמנם בקושיא השלישית נראה לי ליישב דבלא"ה יש להבין דהא במתניתין קתני הולד ממזר מזה ומזה, והשתא דוקא בנשאו דאיכא גזירה א"כ אם ישאנה הראשון קודם גירושין של שני הוי ממזר וכמו כן אחר גירושין כמ"ש התוס' ריש האשה רבה אבל בזינתה נהי דאסורה ליבמה אבל עכ"פ ממזר מאי עבידתי' כיון שלא נתקדשה לאחר כלל וכמו כן בא"א גמורה שזינתה והחזירה בעלה אטו הוי ממזר, ודוקא בניסת לא חילקו בין קודם גירושין של שני לאחר גירושין כיון שיש כאן צד ממזר מדרבנן לא חילקו, אבל היכא דליכא שום צד ממזר מדרבנן כגון בזנות פשיטא דלא גרעה זו מאי זינתה במזיד גמור, ובהכרח צ"ל דלר"ה דס"ל אסורה ליבמה ממילא הוי' עלי' דיבם כאשת אח שיש לה בנים והוי ממזר ממנו דטומאת סוטה עריות כתיב בה כדמוכח ריש יבמות דסוטה שמת בעלה יוצאה בלי חליצה ויבום כלל כערוה, וכיון שכן הכא נמי הוי עלי' כאשת אח שיש לה בנים וכן משני הוי ממזר או דהוי ממזר דאורייתא לר"ה כיון דחשיב לה כאשתו וכן משמע בתוס' בסוטה שם או דהוי ממזר דרבנן, והשתא לא קשיא דלא קאמר באשה שהלכה ניסת אין זינתה לא, דבזינתה פשיטא דלא הוי ממזר מראשון כלל והתם קתני הולד ממזר ודוקא הכא ביבמה דהוי אשת אח הוי ממזר לר"ה ולא התם כנ"ל:

בא"ד ואור"י וכו' בנשאו נמי גזרינן בה וכו'. דבריהם צ"ע, דמשמע בהדיא בהאשה רבה דמה דאסורה לבעלה ולבועל לאו משום גזירה הוא כלל רק משום דקנסוה דהוי לה למידק וחשבוה כאשה שזינתה רק מה דצריכה משניהם גט הוא משום גזירה והשתא כיון דזינתה אסורה אין צורך בנשאו לגזירה רק דהוי לה לאמתיני הוי כזינתה, ועוד לדבריהם הך זינתה דהכא ג"כ שוגג הוא דחשבה דהיא פנויה והך מזיד דהתם הכוונה דידעה דהוא חי ונשאת ע"ש:

בגמרא כתב הסופר וטעה וכו'. הר"ן הקשה דהא צריך למיקרייא לגט והוא קושית התוס' לעיל פ"ב ותירץ דמיירי דקראוהו והוחלף וכן תירצו בתוס' שם, וצ"ע דעכ"פ למה הקשו בגמרא לעיל משטר פסים בברייתא ותירצו דעיילי' לבי ידי' והוי להו להקשות ממתניתין דהכא לתרץ כך, גם תירוץ השני שתירצו התוס' דאי ניסת בלא קראוהו לא תצא וכאן תצא הוא תמוה ג"כ, דא"כ מאי מקשה עלה ביבמות מאי הוי לי' למיעבד דהא היתה אסורה לינשא מחמת שלא קראוהו ונשאת אם כן לא היתה שוגגת כלל וכבר כתבתי במתניתין ליישב קושיא זו בפשיטות:

שם עמדו זהו לאחר זמן. תמוה מילתא טובא דעל מה אנו דנין אי להתירה לינשא לאחר הא שווי' אנפשה חתיכה דאיסורא שהרי היא אומרת שלא עשתה שום קנוניא א"כ לפי דבריה אשת איש גמורה היא, ואי לענין שתשב תחת בעלה כיון ששניהם רוצים מי ימחה בידם ואטו כל הספק לענין זנות פנויה הוא ובהא ודאי נאמנין כיון דבידו לקדשה, ואי מיירי בבעלה כהן א"כ שני מאי עבידתי' הא לשני בודאי אסורה דשווי' חד"א רק מחמת שהוא כהן אין אנו מאמינים להם להכשירה לכהונה:

לכן נראה לי ברור דודאי אף דלאחר זמן הכוונה כל שעמדו אבל אין נ"מ בהך דינא דמתניתין רק בנתקדשה לאחר או בבעלה כהן ואי נתקדשה לאחר אף שלא נשאת לו עדיין אינה נאמנת לאבד זכות הראוי לשני ור"א ב"א ס"ל דוקא בנשאת אז הוי לאחר זמן דהוא זכותו של שני ממש אבל בלא נשאת לא ושמואל סובר דלא בנשאת תליא רק מעיקרא נמי הוי אחר זמן רק דאין נ"מ וכל שיש נ"מ הן בכהן הן בנתקדשה שוב אינה נאמנת ובזה מבוארין דברי התוס' בד"ה לא כל הימנו כמו שאבאר בסמוך:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף