תפארת יעקב/גיטין/עז/א

תפארת יעקב גיטין עז א

דף ע"ז ע"א

בגמרא לימא קסבר ר"י כתב גט על תנאי כשר וכו'. פירש"י ואפילו לא נתקיים התנאי וכו' ונימא נמי דארישא פליג עכ"ל. ודבר תימה פירושו דהיאך יעלה על הדעת שיסבור ר"י שאין צריך לקיים שום תנאי ולמה לא חלק בעל מנת שתתני מאתים זוז ועל מנת שתשמשי את אבא דלעיל, ועוד דע"כ צ"ל שלא ידע המקשה שום הפרש בין רישא לסיפא עד שהוכרח לומר דפליג ר"י ברישא ג"כ א"כ הנך תרי בבי אם לא באתי כתבו ותנו וכתבו ותנו אם לא באתי בדברי ת"ק למה לי דהא היינו הך וע"כ שיש שום רבותא בסיפא א"כ מנין שיחלוק ר"י גם ברישא:

ודבר ברור הוא לפע"ד דס"ד דטעמא דר"י דכיון שאמר כתבו ותנו אם לא באתי היתה הכוונה שיכתבו ויתנו תיכף רק על תנאי אם לא באתי ואף שזכר תנאי לפני התורף לא איכפת לן, וזה שאמר לימא קסבר ר"י כתב גט על תנאי והיינו שהסופר כתבו לגרש על תנאי וכן הוא ממש זה הלשון לקמן פרק המגרש דף פ"ה תני תנא כתב גט על תנאי כשר ומסיק פסול אתנייא והיינו ממש כהך דהכא שזכר תנאי לפני התורף וס"ד דפליג ר"י דכשר בהא ומשני דכך הכוונה לר"י כתבו מעכשיו ותנו אח"כ, א"כ אין זו כתיבה ליתנו על תנאי רק קביעת זמן שיתנו אחר כך אבל ינתן בלי תנאי כלל אבל כשמצוה לכתוב גט וליתנו על תנאי מודה דפסול, כנ"ל:

ולפי זה נראה לי להוכיח במה שנחלקו המבי"ט והב"י והרדב"ז הובא בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קל"א באחד ששלח גט ביד שליח לגרש על תנאי אם לא יבוא אחר שתי שנים ונשתהה שליח בדרך שתי שנים דדעת המבי"ט שלא ליתנו כלל כי ליתן סתם אינו יכול שנצטוה ליתן על תנאי ולגרש על תנאי אינו יכול כי כבר כלה הזמן והב"י והרדב"ז חולקין עליו, ולפי הנ"ל מוכח מכאן דלא כהמבי"ט דהא קתני במתניתין כתבו בתוך יב"ח ונתנו אחר יב"ח, ונהי דלת"ק שפיר קאמר דקמש"ל אפילו נתנו כהוגן כיון שכתבו קודם לא מהני אבל לר"י לס"ד דהכוונה היתה לכתוב וליתן מיד רק על תנאי אם לא באתי עד אחר יב"ח א"כ כיון שלא נתנו רק אחר יב"ח אי אפשר ליתנו לדעת המבי"ט הנ"ל דעל תנאי אין ליתן שכבר כלה הזמן ובלי תנאי הרי צוה ליתן על תנאי, וע"כ דהא ליתא רק או שיתנו אחר כך בלי תנאי או שיתנו על תנאי יב"ח אחרים כדברי הב"י והרדב"ז הנ"ל, ועיין מ"ש עוד בחידושי לא"הע סימן קמ"ד עוד בזה:

ודע שיש להסתפק אי כתבו מקצת הגט תוך יב"ח ומקצתו אחר יב"ח אי נימא דמקצתו כמאן דליתא דמי ולא הקפיד על זה כלל או דלמא אפי' על מקצתו קפיד, והנה ברישא אם לא באתי כתבו ותנו בודאי נראה לי שאין לכתוב כלל כיון שלא צוה רק אח"כ, ולפי זה ממילא נראה לי דגם בסיפא כך הדין והטעם דעיקר הקפידא דלא מקדים אינש פורענות לנפשי' וכל כמה שאינו רוצה לגרש אינו רוצה שיכתבו לו גט הלכך ממילא אפילו מקצתו אין לכתוב דבהא נמי הוי הקדמת פורענות דהא עיקר הגט הוא הנתינה ומ"מ הוי הקדמת פורענות בכתיבה ה"ה במקצת הכתיבה, כנ"ל:

סליק בס"ד פרק מי שאחזו הזורק - פרק שמיני

בגמרא גגה חצירה וקרפיפה מנין וכו'. יש לדקדק במה שזכרו רשויות חלוקות גג וחצר וקרפף ומי לא סגי להו לומר רשותה מנין, בשלמא למ"ד בגמרא דבעינן עומדת בצידו יש לומר דרשיות הללו כל אחד גדול מחבירו וס"ד דוקא רשות קטן מהני עומדת בצידו אבל חצר לא רק אי נפל סמוך למקום שעומדת וכן קרפף דהוא רשות היותר גדול קמש"ל דבכל מקום שנפל אפילו היא בקצה השני רחוק מן הגט מהני, אבל למ"ד אפילו היא בציפורי וחצירה בעכו קשה לכאורה, ואפשר לומר דרשויות חלוקות הן לגיטין ואי זריק לה ברשות זה ולא נח רק ברשות השני לא נתגרשה רק ברשות הב' לא משעה שעבר ברשות הראשון וכ"כ הב"ש בא"הע סי' קל"ט ס"ק ז' בגג וחצר דידה וזרק הגט מחצר לגג ונח בגג לא נתגרשה רק משעה שנח בגג או שבא לאויר גג ולא מאויר חצר ע"ש שם ת"ל ונתן מ"מ. פירש"י ודרשי לי' באנפי נפשי' מדלא כתב ובידה יתננו וכו' דמשתמרת לדעת וכו' (ולא ידעתי למה פי' שלא כהלכה דאנן קי"ל כמ"ד דבעינן ידה בסמוכה], וקשי' לי על פירושו דהא במרובה למדו גבי גנב מהמצא תמצא דמודה בקנס פטור ופריך והאי להכי הוא דאתי הא מבעיא לי' לגגו חצירו וקרפיפו ומשני דהוי לי' לומר המצא המצא או תמצא תמצא מדשני קרא ש"מ תרתי, והשתא לפירש"י ז"ל לק"מ דשפיר נלמד רשותו מדלא קאמר ואם בידו תמצא מדקאמר תמצא בידו ש"מ רשותו כמו שלמדו כאן בגט ומכפל הדברים נלמוד למודה בקנס, ודוחק לחלק בין הך דהכא להתם, ואולי מודה רש"י דעיקר הלימוד מדכתיב שני פעמים ונתן בידה כמ"ש הר"ן רק דס"ד לומר דמידה אחד הוי אמרינן רק סמוכה כידה קמש"ל תרתי דבידה דוקא, ועל זה אמר אי בא הכתוב להורות בידה דוקא הוי לי' לומר ובידה יתננו דאז ודאי הוי משמע בידה דוקא ומדכתיב עוד ונתן בידה הוי מיעוט אחר מיעוט דבנתינה כל דהו סגי, ועמ"ש בתוס':

והנה הטור ריש סימן קל"ח כתב דהלימוד הוא מדלא כתיב ונתן לה רק ונתן בידה ש"מ אפי' לרשותה והוא תמוה לכאורה וכבר תמה עליו הב"י שם, ונראה לי דס"ל לפרש כמו שכתב הר"ן דעיקר הלימוד מדכתיב תרי בידה אין מיעוט אחר מיעוט רק לרבות וזה שכתב הטור מדכתיב בקרא בתרא בידה דכבר שמענו בידה דוקא מעיקרא והוי סגי לומר ונתן לה ומדשני קרא בידה ש"מ למעט אפי' לרשותה:

שם ואי אשמעינן גנב וכו'. הוי מצי למימר דאי אשמועינן גנב הוי אמינא דוקא גנב דחצר דידי' הוא אבל באשה לומר חצירה וגיטה באין כאחד לא אמרינן, ואולי משום דאכתי לא אסיק אדעתי' הא ובתר הכי הוא דמסיק שם חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה. יש לתמוה הא קרא קאמר ובודאי שאין להקשות על הכתוב דהא חזינן בעלמא דאין קנין בע"כ ובגט קנתה ע"כ א"כ יש לומר נמי דחצר כזה ג"כ קונה דהא פשיטא דמיקרי חצירה ג"כ רק דבעל נמי יש לו כח בו אבל כיון שאין לו לחפור בהם בורות א"כ שלה ג"כ הם וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שפי' דאכתי לא נפק גט מידא דבעל והיינו דאכתי יש לו לבעל ג"כ תפיסה בו א"כ אין קושי' אם מתגרשת בחצירה כזה דהא לולא דכתב קרא בידה הוי סגי אפילו שלא לחצירה:

לכן נראה לי דלקמן יליף רבא מהך ונתן בידה דטלי מעל הקרקע לא מהני, ולפי זה יש לומר דקרא קמש"ל דחצירה הוי כידה ולא הוי כטלי מעל הקרקע אבל מ"מ כיון דיש לו יד בחצר לפירות אינה יכולה לקנות הגט בחצירה וצריך שתטלנו אח"כ ולא הוי כטלי מעל הקרקע כיון שנתן בחצירה והוי כנתן בידה וישינה דלא קנתה הגט ומ"מ טלי מעל הקרקע לא הוי והוי שפיר נתינה מעלי' לידה וה"ה בחצירה שיש לבעל תפיסה בו אינה יכולה לקנות הגט ומ"מ ונתן בידה הוי אבל במתניתין דקתני בהדי' הזורק גט לאשתו בחצירה הרי זו מגורשת הרי מבואר דבזריקה זו מגורש' ושפיר פריך הא מה שקנתה אשה קנה בעלה ואי אפשר לה שתקנה בחצר כזה שיש לבעל תפיסה בו כנ"ל, ועמ"ש לעיל דף כ"א ע"א בענין זה:

שם וכדרב כהנא. הא דלא מוקי לה באמת שהיא ארוסה עדיין ושפיר יש לה חצר כהך דהכותב וצ"ל דהתם נקט שפיר לאשתו אף דעכשיו היא ארוסה כיון דישאנה אחר כך ותהא אשתו או שאנו דנין עכשיו כשהיא נשואה על מה שכתב לה קודם ושפיר שייך הכותב לאשתו היינו דהיא עכשיו בעת שאנו דנין עלה פירות אשתו, אבל הכא כיון שמגרשה בעודה ארוסה לא תהא אשתו ולא היתה אשתו מעולם לא שייך הכותב לאשתו:

בתוס' בד"ה הזורק וא"ת ונימא ונתן כלל וכו'. לא ידעתי מה דעתם בהך ת"ל ונתן אי כפירש"י מאי קושי' הא אכתי תיקשי דהוי לי' למכתב ובידה יתננו ואי כפי' המפרשים דתרי ונתן בידה כתיב ג"כ לק"מ, ועוד דבאמת דרשינן בידה ברשותה רק לולא ונתן הוי אמרינן בידה ממש, אבל עכשיו דכתיב ונתן, בידה לאו פרט הוא כלל רק ברשותה, גם מה שכתבו דושלחה חזר וכלל איני יודע מה ענין ושלחה דלא מיירי כלל מענין זה לדונו בפרט וכלל, ואולי משום דהיא עושה שליח ילפינן מושלחה כל דבר שהיא שלה נעשה שלוחה לקבלת הגט וצ"ע, גם הך המצא תמצא דהכא אין הכוונה מכח כלל ופרט רק כיון דכתיב כפל לשון ש"מ דידו רשותו הוא ולא פרט והשתא שפיר מקשה בפרק מרובה דקאמר שדי חמור כיון דאיצטריך כפל לשון להורות דידו ברשותו וליכא כלל ופרט וכלל:

בד"ה בכותב, וא"ת וכו' ולדעתי נראה פשוט דדוקא התם שכתב לאשתו והוא דר עמה שפיר לא אמרינן מכל מילי סילק נפשי' רק יד בעל השטר על התחתונה אבל הכא דקאמר בכותב לה שכותב לה עכשיו בעת גירושין א"כ כיון שהוא מגרשה עכשיו בודאי מכל מילי סילק נפשי' דאחר גירושין לא יהא לו כלום ולכך לא זכר ובפירותיהן כנ"ל:

בד"ה והתניא הוי מצי לשנויי כשכותב לה בלשון טוב המועיל או שנתן לה הבעל במתנה כו' משום דבפרק הכותב וכו'. דבריהם צ"ע לכאורה, חדא דר"א גופא דלא קאי רק על משנה זו למה לא קאמר דנתן לה מתנה או לשון טוב, בשלמא. לר' ינאי דכבר אוקמא ר"א בכותב לה דין ודברים נקט כהך דהכותב אבל ר"א למה לו לאוקמא הך משנה כהך דהכותב, ועוד למה לא כתבו בפשיטות דהוצרך לומר כך לר"א דמוקי לה בכותב לה דין ודברים, ועוד למה לא הקשו מעיקרא כשהקשו חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה דמאי קושי' נימא שנתן לה מתנה, גם קשה קושי' מהרש"א דאי שנתן מתנה חצירו נמי מהני:

ונראה לי דכוונת התוס' דודאי לא ס"ד שנתחדש בכאן קודם הגירושין מציאות אחר שנתן לה מתנה וכדומה דמתני' סתמא קתני שזרק לחצירה ולא הי' כאן שום דבר חדש מה שאינו בשאר נכסי מלוג של כל הנשים ובא ר"א ומתרץ שכותב עכשיו בעת גירושין וזה דבר קרוב שכיון שמגרשה מסלק עצמו מנכסים שלה כדי שתתגרש ואפי' אחר זריקה מועיל כמו שאמר רבא לעיל דף כ"א ע"א רק שטר מתנה אינו מועיל רק מדעתה אבל סילוק מנכסי מלוג כיון דס"ד דמהני מועיל אפילו ע"כ אבל בחצירה לא מהני רק במתנה והכא בע"כ מיירי ועוד שאינו רוצה ליתן לה חצירו רק קושי' התוס' על הש"ס דמשני בכותב ועודה ארוסה א"כ לא כתב כלל מחמת גירושין רק מעיקרא ואח"כ נשאה וכיון דמוקמת לה באוקימתא נוקמא בלשון טוב או מתנה וחצירה שנתן לה חצירו וחצירו שלא נתן לה חצירו, אבל לר"א לא קשי' כלל דמפרש שכותב לה עכשיו כדי שתתגרש בע"כ ולא שייך בזה מתנה כלל ובתר דפריך דלשון גרוע לא מהני מיירי באמת בלשון טוב אבל להש"ס דמוקי כדר' ינאי קשיא, ואהא תירצו כמו דשם כשהקשו וכי כתב מאי הוי משני ר' ינאי בכותב ועודה ארוסה משני הכא נמי כך, כנ"ל:

אמנם בעיקר דבריהם מה שנראה דמהני בנכסי מלוג לשון טוב המועיל צ"ע לדעתי דדוקא לענין שיהא הפקר מהני שהוא מסולק אבל שתקנה היא הקרקע נראה לי דלא מהני רק לשון מתנה וכן נראה מפירש"י:

בד"ה וכדרב כהנא כו' אלא מייתי וכו' שלא ירשנה כו' כוונתם דשם בהכותב כתבו לתרץ דפושט מר"כ דלשון גרוע מהני דע"כ דמיירי בגרוע דלשון טוב אפילו כבר באה מהני, אך באמת הוא תמוה דהא מייתי ראיה מרבא וע"כ לאו ללשון גרוע מייתי דהך דרבא לא מיירי בהכי כלל, ואי דהך דרבא לדבר שלא בא לעולם א"כ היכי דייק מרב כהנא דלמא בלשון טוב וקמש"ל אפילו שלא בא לעולם מהני, וכדי לשלול תירוצם שבפרק הכותב כתבו דמייתי ראיה דלא תיקשי למה יוכל להתנות על נחלה שלא ירשנה מ"ש מנחלת אביו ומייתי דמהני על ירושה הבאה ממקום אחר כדרבא כמו כן מהני כאן לפירות והך שלא ירשנה דנקטו לאו להך דהכא קאי רק לשלא יירשנה דרב כהנא דעיקר הוכחה שלהם מהך דרבא דהוא ראי' לירושה דרב כהנא, ודוק, ולא קשי' מידי קושי' מהרש"א וזה ברור:

בד"ה דין ודברים וכו' דא"כ היכי מייתי ראי' וכו' וזה לא שייך בשדה. תמוה לי דלפי זה מהני באשה ג"כ אין לי עסק בך דבה מהני הרי את לעצמך ובגמרא לקמן משמע בהדי' דלא מהני אין לי עסק בך רק בעבד לא באשה מדבעי מעיקרא באשה והדר בעבד וכ"כ הר"ן להדי' שם, לכן נראה כדברי ר"ת ז"ל ושאני הרי את לעצמך שאינו לשון סילוק כלל ועיקר הספק אי נתכוין שתהא לעצמה מצד עצמה לא שהוא מתירה בגט זה שתהא לעצמה א"כ ממילא לא שייך זה רק למלאכה אבל להתירה לעלמא צריך שיתירה הוא, והיינו דמייתי משיחרור עבד דודאי אי לא מהני הרי את לעצמך מטעם שיחרור שהוא משחררו פשיטא דמטעם סילוק לא מהני שאין הרי את לעצמך לשון סילוק כלל וגרע מאין לי עסק בך דהוי לשון סילוק ומן שמים זוכין לו אבל באומר הרי את לעצמך נתכוין שהוא יזכה בעצמו לא שיזכו לו משמים והשתא היאך יזכה הוא דגופו קנוי וע"כ דלשון זה הוא דהוא מזכה לו גופו שיהא לעצמו וכ"ש באשה דהכוונה שהוא מתירה שתהא לעצמה, כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף