תפארת יעקב/גיטין/עא/א

תפארת יעקב גיטין עא א

דף ע"א ע"א

בתוס' בד"ה אלא בפירי אין לפרש וכו' שילקטו לו מן האילן. לשיטתם כתבו כן שפירשו דהקושיא היתה מעיקרא דאכתי לא נתברר אם הוא שוטה א"כ לא תירצו כלום בפירי רק כשרוצה שילקטו לו מן האילן אבל לפי מה שפירשתי מקודם דהקושיא היתה דאין זו בדיקה כלל אפי' משיב כהוגן לא ידענו שהוא פקח א"כ שפיר יש לפרש בפשיטות בפירי דאי אינו רוצה ידענו שהוא פקח משא"כ בגלופקרי וסדיני:

בגמרא אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב עד שאני אלם וכו' בסוגי' זו יש לדקדק הרבה, חדא דתיקשי לי' מתניתין דידן דקתני נשתתק בודקין אמתניתין דפרק חרש דקתני בהדיא נתחרש לא יוצא עולמית והרי בבדיקה מוציא כמו הכא כיון דלא ס"ד לחלק בין חרש לאלם, שנית דלקמן דף ע"ב אמרינן קולו לאפוקי מרב כהנא אמר רב ש"מ דהרכנה עדיף מכתב ידו דהא לא קאמר לאפוקי ממתניתין, ועוד דהא מפרשינן מתניתין דלקמן ע"ב ג"כ כהך ברייתא א"כ קשי' מתניתין דהכא אמתניתין דלקמן דהכא קתני בודקין ותיכף קתני עד שיאמר לסופר דבעינן שמיעת קולו דוקא וע"כ דהרכנה עדיף א"כ היאך קאמר תנינא הא לרב כהנא כתב ידו מועיל ולתנא דמתניתין לא מהני לפי מה דמסיק לקמן פירושא דמתניתין וכן בברייתא ממעט לדרב כהנא ומתניתין לא ממעט, ומלבד זה קשה קושית התו' בד"ה אמר רב יוסף דהוי לי' להקשות ארב כהנא דבהרכנה סגי, ועוד למה לא מקשה ארב כהנא מהך ברייתא דלקמן דקתני בהדיא עד שישמעו קולו, ועוד הא דמייתי תנאי דרשב"ג ס"ל כר"כ אינו מוכרח כלל דרשב"ג הוא כותב קתני ופירש"י לקמן דהוא כותב גט וא"כ לא בעינן שמיעת קול כיון דכותב בעצמו וע"ח לא איכפת לן ברמיזה כיון דאינו רק מפני ת"ה מדרבנן ואף דבחד לישנא ס"ל לרשב"ג כר"מ בפרק גט פשוט מ"מ לא שמענו התם רק בשטרות ולא בגיטין דהא כמה אמוראי ס"ל הלכה כר"א רק בגיטין ורב גופא ס"ל הכא לקמן פרק המגרש א"כ יש לומר דרשב"ג נמי הכי ס"ל מלבד מה דהך לישנא לא קאי כלל בפרק גט פשוט ומסיק דפליגי בלברר ע"ש וא"כ רב כהנא אמר רב לא הוי כלל כתנאי רק דלא ככ"ע, גם יש לדקדק בלישנא דרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב וכך הוי לי' לומר חרש שכתב בכתב ידו כתבו כותבין ונותנין כו' שהרי ביכול לכתוב אינו מספיק רק שכותב ואם כותב הרי יכול לכתוב א"כ כך הוי לי' לומר חרש שכתב וכו':

לכן נראה ביישוב כל הנ"ל והוא דודאי יש לפנינו בחרש שני דברים האחד שאין בו דעת והשני שאי אפשר שישמעו קולו שיאמר כתוב, והנה בענין שמיעת קול הרכנה עדיף מכתב ידו כמו שאמרו בירושלמי הוא הרכנה הוא שמיעת קול, אמנם לענין דעת פשיטא דאי הוא יכול לכתוב ולדבר דבריו בכתב יותר מורה על דעת שיש בו מהרכנה והך דרב כהנא דהכא לא בא לומר רק דחרש שיכול לדבר דבריו בכתב דינו כפקח ומצד שמיעת קול או דכותב הגט בעצמו או ע"י הרכנה ולא קאמר רק שכל שיכול לדבר בכתב כותבין לו גט שאם הוא בגדר זה כפקח יחשב והיינו דלא קאמר חרש שכתב וכו' דהא תליא אי בעינן קולו דוקא או לא ולא מיירי בהא כלל ולא בא לאשמועינן רק שיש בו דעת ואי היתה כוונת רב כהנא לאשמועינן דכותבין גט על פי כתבו אין זה ענין לחרש ובפקח הוי לי' לאשמועינן זה ג"כ דכתבו מהני [והוי רבותא טפי אף שיכול לדבר סגי בכתבו] דלמ"ד דבעי שמיעת קול אפי' פיקח לא מהני דהא קאמר לקמן עד שישמעו קולו ש"מ דיש לו קול ומ"מ לא סגי בכתב רק קולו דוקא ומדקאמר רב כהנא חרש ש"מ דלא בא לומר רק לענין דעת דכל שיכול לכתוב בכתב ידו מה שרוצה לדבר חשוב כפקח גמור, והיינו דמקשה עלי' ר"י דלא ס"ד לחלק בין חרש לאלם דתנינא נשתתק בודקין, ואולם ביבמות פרק חרש תנן נתחרש לא יוציא עולמית וסתרי אהדדי וע"כ דהתם בחרש שאינו יכול לדבר מתוך הכתב והכא שיכול לדבר מתוך הכתב חשוב כפקח ומהני בדיקה, ומשני אלם קאמרת דהך דהכא בלא"ה לא דמי לחרש דיבמות כלל דשאני אלם וכו' אבל חרש גמור שאינו מדבר ואינו שומע שפיר יש לומר דאפי' יכול לכתוב אינו כפקח קמש"ל רב כהנא דבזה הוי כפקח, והא דקאמר לקמן לאפוקי מרב כהנא אמר רב לאו למימרא דלרב מהני כתב ידו רק לולא רב לא הוי אפשר למעוטי חרש דבלא"ה אין בו דעת כלל וחשוב כשוטה רק לרב דאי יכול לכתוב הוי כפקח קמש"ל לאפוקי שלא יצוה לכתוב גט בכתבו, ומשום שהוא קשה המציאות דעל פי רוב מי שאינו יכול לדבר שהוא חרש או אלם אינו יכול לכתוב ג"כ, ונשתתק כיון שהוא חולה עד שאינו יכול לדבר מסתמא אינו יכול לכתוב וברי גמור מאיזה צד יכתוב ולא יאמר בפיו, רק רב כהנא מחדש חרש שיכול לכתוב וקאמר לאפוקי מחרש דרב כהנא שיכול לכתוב ס"ד שיכול לצוות על הכתיבה בכתב ידו קמש"ל דלא, והיינו דקאמר לקמן לאפוקי מדרב כהנא אמר רב ולא קאמר מרב כהנא כדקאמר מעיקרא לאפוקי ממ"ד מודה ר"י וכו' וע"כ דאין הכוונה רק לאפוקי מאותו חרש שהמציא רב כהנא דלא נימא שיכול לצוות בכתב ידו וכ"ש דאתי שפיר למ"ד דפקח מהני כתב ידו רק בחרש לא הוי שמיעת קול א"כ לא משכחת לה לאפוקי רק בחרש דרב כהנא ודוקא לדידי' דאל"כ בלא"ה חשוב כשוטה] ומיושב כל הנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה אמר ר"י דאפי' אי נימא דרב כהנא באמת ס"ל דמהני שיצוה לכתוב בכתב ג"כ אתי שפיר דס"ס כאן לא על זה אנו דנין רק על מה שחידש רב כהנא דחשוב פקח ע"ש, ועמ"ש לקמן דף ע"ב בתוס' בד"ה קולו דרך אחר בזה ומיושב הכל בפשיטות:

שם אמר ר' זירא אי קשיא וכו' פרט לאלם כו' מתוך הכתב כו' מפיהם ולא מפי כתבם. גם בזה יש לתמוה מאד חדא דהא באלם ליכא למ"ד דלא מהני כתב כ"ש מהרכנה דהא מקשה לעיל תנינא ומשני שאני אלם, גם קשה קושית התוס' דעכ"פ תיקשי מתניתין דהא יכול להגיד ע"י הרכנה גם מאי משני מפיהם ולא מפי כתבם א"כ הך קרא אם לא יגיד למעט אלם למה לי הא אימעט מקרא מפיהם, גם תיקשי מה אולמי הך קרא דאם לא יגיד מהך קרא מפיהם כיון דאמרינן דגזה"כ דאימעט כתב א"כ הך קרא נמי גזירת הכתוב דאימעט אלם דבעינן הגדה בפה דאם לא כן מאי אתי למעט:

לכן נראה לי ברור דעיקר הקושיא הכא דלרב כהנא דס"ל חרש שיכול לדבר לאו שוטה הוא וחשוב כפקח א"כ מנין לנו למעט מהך אם לא יגיד אלם הא ראוי להגיד בכתב נהי דמה שראוי להגיד ע"י הרכנה לא מהני כיון שלא ימלט שיאמר בלי שאלת אחרים אי כך הי' או כך והוא מרכין אבל עליו לא שייך חיוב אם לא יגיד כיון שאינו יכול להגיד בעצמו, ועל חבירו השואל ודאי אין חיוב דהא אינו יודע כלל להעיד ואין שום חיוב על שום אדם רק על העד ואותו העד תלוי באחרים ולכך אין כאן קרבן שבועה אבל מה שיכול להגיד בכתב הוי הגדה מעלי' בלי שום אחר רק מעצמו ואי משום דכתיב קרא וע"כ דגזה"כ רק בפה מנא לן דלמא למעט חרש אתי דחרש אף שיכול לדבר מתוך הכתב אי אפשר לו להעיד עדותו בלי אחרים כיון שאינו שומע היאך יבוא ויעיד שהרי אינו יודע על מה מדיינים ומה ראה אי הלואה או פרעון או שמא אינם מדיינים כלל רק בכותבין לו ראית מונה ביום זה שני מאות או שלשה וכדומה יכול להשיב אבל לא שייך שיבוא בעצמו ויעיד משא"כ אלם השומע הרי יכול לבוא להעיד כל מה ששמע בכתבו ומנא לן דלמעט אלם אתי קרא וע"כ דחרש לעולם חשוב כשוטה א"כ ע"כ דלמעט אלם אתי קרא דבעינן דוקא שיוכל להגיד בפה, ואהא משני דשאני עדות דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם א"כ אפי' אלם אינו ראוי להגיד בכתב כלל דלא מהני ושפיר אימעט מקרבן שבועה דמה שיכול להגיד על ידי הרכנה לא הוי הגדה כיון שצריך אחרים לסייעו שיוכל להעיד ומעצמו אינו יכול להרכין ובכתב שיכול לכתוב בעצמו לא מהני מפי כתבם, ועמ"ש בתוס' בד"ה קתני מיהת:

שם בעדות אשה. קשיא לי לפי הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל סוף הלכות גירושין דלא הקפידה תורה בעדות אשה על משפטי העדות כיון דהוי מילתא דעבידי לגלויי א"כ היאך קאמר אם לא יגיד פרט לאלם הא משכחת לה קרבן שבועה גם באלם בעדות אשה דהא הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב ובשלמא אי נימא דמדאורייתא אינו נאמן ע"א בעדות אשה אתי שפיר דהשתא דהקילו רבנן חייב קרבן שבועה. אבל לפי הנראה מרמב"ם הנ"ל קשה וצ"ע:

שם והא תני ירושות. נראה לי דהכי מקשה דבלא"ה מפרשינן ירושות עדות דאורייתא ועדיות דרבנן וקמש"ל דאפילו בדאורייתא מהני בדיקה ובדרבנן קמש"ל דבעי בדיקה, אבל השתא דאמרת דבדאורייתא לא מהני כלל קשיא ירושות ועל דרך זה יתפרש משאות ומתנות, ומשני הא דידי' וקמש"ל דאפי' בדידי' בעי בדיקה וקמש"ל עדיות דאפי' לעלמא מהני בדיקה כיון דאינו רק דרבנן שם בד"א בחרש מעיקרו. פירש"י שאין לו כתב יד של דעת וכו', מבואר מדבריו דאיכא לרשב"ג תרי גווני חרש שיכול לדבר מתוך הכתב, ובאחד מהני ובאחד לא מהני, ותמוה לי דמאי פריך לקמן ממתניתין דקתני עולמית ודייק מינה דלא כרשב"ג דקמש"ל אפי' יכול לדבר מתוך הכתב, וקשה מנא לן דלמא למעוטי חרש מעיקרו דבהא לא מהני כתב אבל פקח ונתחרש מנא לן, ואפי' נדחוק ונימא דלא משמע לי' לפרש מתניתין דנתחרש לא יוציא ביבמתו מ"מ הא משמע מפירש"י דכל שלא היה לו כתב יד של דעת לא מהני. א"כ אפי' באשתו משכחת לה שלא למד לכתוב רק בחרשותו לכן נראה לי דרשב"ג קאי אעיקרא דמילתא דחרש אינו מוציא, וקאמר הוא דוקא בחרש מתולדתו אי אפשר שיוציא דזה אינו יכול לכתוב כי אי אפשר שילמד לכתוב כיון שאינו שומע ואינו מדבר, אבל נתחרש דיכול לכתוב ממה שלמד בפקחותו יכול לגרש, ולא בא לחלק רק בין יכול לכתוב לאינו יכול, והיינו דמשמע לי' דקמש"ל באחיו חרש כמו שאבאר לקמן:

גם עיקר דברי רש"י בזה אינם מובנים כלל, והסברא מורה להיפך דכל שלמד בפקחותו אין ראי' כ"כ שהוא בר דעת כיון שכבר למד יודע לכתוב ואפי' שוטה שהיה יכול לכתוב בעת שהיה שפוי ונשתטה יכול לכתוב בכתב ידו, אבל חרש שלמד לכתוב בחרשותו נראה ודאי שיש בו דעת כיון שלמד מלאכת הכתיבה ובודאי אי הי' שוטה לא היה יכול ללמוד, לכן העיקר כמ"ש וז"ב:

שם הוא כותב וכו'. פירש"י הוא כותב גט, וכבר כתבתי דרשב"ג ס"ל דבעינן בכתיבה שמיעת קול דוקא הלכך אף דחשיב כפקח מ"מ בפקח נמי בעינן קולו דוקא לכך לא מהני בחרש רק שיכתוב בעצמו הגט אבל בחתימה כיון דלא בעינן רק מדרבנן לא בעינן שמיעת קול דוקא ולא גזר חתימה אטו כתיבה:

שם ביבמתו. פירש"י והוא אינו יכול לחלוץ לפי שאינו בועמד ואמר וכו'. ולא נתבררו דבריו דמאי ענין ואמר לכאן הא בלא"ה אינו בר דעת לחלוץ משום דחשוב כשוטה ומואמר לא ממעטינן רק אלם ואלמית, ואולי כוונתו דקשיא למה נקט לגיטין הוי לי' לומר לחליצה דאפילו יכול לדבר מתוך הכתב לא מהני לחלוץ., ועל זה אמר דלחליצה בלא"ה אינו יכול אפי' הי' בר דעת דכתיב ואמר ואפי' אלם אימעט לכך נקט לגיטין דבהא רק מכח דעת אתינן עלה, אך מה שסיים לא מפקע זיקא דאורייתא מגומגם קצת דהא כשכנסה לאו זיקא היא רק אשתו גמורה וזיקא לא הוי רק כשנפלה לפניו ולא כשכנסה:

שם אילימא דנפלה לי' מאחיו חרש. תמוה לי מה ס"ד דאחיו הי' חרש וכי בשביל דהוא חרש יהא אחיו חרש, ולא עוד אלא דדחיקא לי' אוקימתא דאחיו פיקח עד דשקיל וטרי עלה ולא אתיא לי' שפיר רק באחיו פיקח, ומהו הלחץ הזה אשר דחקו לאוקמא בחרש דוקא, ונראה לי לפי מה שכתבתי לעיל דעיקר הכוונה דרשב"ג לחלק בין חרש שיכול לכתוב לחרש שאינו יכול לכתוב, ואהא קשי' לי' למה לי' לומר חרש מעיקרא מה נפקא מינה מאיזה צד אינו יכול לכתוב הוי לי' לומר בד"א כשאינו יכול לכתוב אבל חרש שיכול לדבר מתוך הכתב וכו' כדרב כהנא לעיל והוי שפיר מצי מיירי באשתו ומדנקט חרש מעיקרו ע"כ דקמש"ל דאפי' בחרש מעיקרו משכחת לה שלא יוכל ליתן גט והיינו ביבמתו א"כ משמע לי' ממילא באחיו חרש דאי באחיו פקח הוי כאשתו ממש ואכתי מאי קמש"ל במה שאמר חרש מעיקרו ומתוך הדוחק הוצרך לומר דקמש"ל הא גופא דחרש קונה ע"י יבום כאשתו גמורה אף שאין בו דעת, ולפי דדחיקא לי' רבותא זו שקיל וטרי עלה דנימא רבותא טפי אפי' באחיו חרש ולא סליק לי' רק באחיו פיקח, ומ"מ גם לפרש"י יש ליישב דמשמע מדבריו דכל שלמד הכתיבה בחרשותו אפי' היה פיקח פעם אחת לא מהני כיון שלא היה לו כתב יד של דעת מעולם, והשתא קשי' לי' למה לי' לומר חרש מעיקרו הוי לי' לומר בד"א שידע לכתוב כשהי' פיקח וכו' והוי מצי מיירי באשתו וע"כ דקמש"ל חרש מעיקרו ואתי שפיר ג"כ על דרך הנ"ל:

בתוס' בד"ה אמר ר"י, תימא לר"י כו' ואומר ר"י כו'. והנה מלבד מה שדבריהם דחוקין לא יספיקו במה שיש לתמוה דלקמן מוכח להדיא דהרכנה עדיפא מכתב ידו דהא קתני עד שישמעו קולו לאפוקי דרב כהנא והרכנה מהני כמתניתין כמ"ש התוס' בעצמם לקמן דף ע"ב בד"ה קולו ע"ש:

אבל באמת עיקר קושית התוס' לק"מ לא מבעי' לפי מה שכתבתי בגמרא דלא בא רב כהנא לומר בענין שמיעת קול דזה תלוי אי בעינן קולו רק דבא לומר דחרש שיכול לכתוב ולדבר דבריו בכתב חשוב כפקח, ולענין גט באמת כותבין ע"י הרכנה א"כ לא קשיא ממתניתין כלל רק דמוכח דעכ"פ חשוב פקח ומאי קמש"ל דחשוב פקח, וכמו כן אי נימא דרב כהנא ס"ל באמת דלא בעינן שמיעת קול אבל ע"כ הא נמי בא לאשמועינן דחשוב כפקח שיש בו דעת דאי לענין שמיעת קול בלבד מ"ש חרש דנקט הך דינא צריך לאשמועינן בפקח ג"כ דלא בעינן קולו ומדנקט חרש ש"מ דהא נמי בא לומר דחשוב בר דעת, ושפיר קשיא לי' דממתניתין מוכח זה אבל אין להקשות למה לי כתב ידו הא קמש"ל דלא בעי שמיעת קול ג"כ וכתב ידו הוי לענין זה רבותא טפי רק מה דבא להורות דחשוב בר דעת קשיא לי' תנינא ודוק:

בד"ה אמר ר' זירא אי קשיא כו' תימה לר"י וכו' ואור"י כו'. גם בזה דבריהם דחוקין מאד דכיון דבגט אין צריך הגדה בפה רק שמתרצה א"כ מנין לנו דכתיבה דחרש חשובה הגדה בפה דלמא לא הוי רק כהרכנה באלם, דבאלם דבלא"ה הוי כפקח סגי בהרכנה חרש דחשיב כשוטה בעינן כתב ידו ואז לא הוי רק כהרכנה דאלם, ותירץ השני תמוה יותר מאחר דבפירוש הביאו ברייתא שומע ואינו מדבר זהו אלם והכא קתני פרט לאלם ש"מ דלאו בחרש משתעי, ועוד כיון דלדידן חרש מתוך הכתב לאו בר דיעה הוא לא שייך למעוטי כאן דפשיטא דמי שאינו בר דעת דאינו חייב לא קרבן ולא שום עונש בתורה:

ובעיקר קושית התוס' נראה לי דבלא"ה לק"מ דשאני הרכנה כיון שצריך לאחרים ובלעדי אחרים אי אפשר לו להעיד אינו בכלל אם לא יגיד רק מכתב קשיא לי' דעל ידי כתב יכול להעיד בעצמו בלי שום סיוע ולמה לא יהא בכלל אם לא יגיד:

איברא הא קשיא דהא ליכא מאן דפליג באלם דמהני כתב ורק בחרש ס"ד דלא כרב כהנא אבל אלם כיון דהרכנה מהני פשיטא דכתב ידו מהני ומאיזה טעם לא יועיל כתב באלם ומאי קושיא לרב כהנא דוקא, וכבר כתבתי בגמרא דעיקר הקושיא כיון דלרב כהנא חרש מתוך הכתב לא חשוב כשוטה א"כ מנין לנו למעט מקרא אלם דיכול להגיד מתוך הכתב בלי שום סיוע מאחרים דלמא למעט חרש בא דאף דיכול להגיד בכתב אי אפשר שיעיד בלי אחרים דכיון שאינו שומע כלל אי אפשר לו לבוא להעיד כי אינו יודע כלל להעיד רק אם שואלין אותו ראית לזה מונה מעות לזה ביום זה כך וכך יכול להשיב אבל מנין ידע להעיד בעצמו שאינו יודע אם ראה דבר עדות כמ"ש לעיל בגמרא, וכיון שאינו מעיד רק ע"י אחרים ממעט לי' קרא אבל מנין למעט אלם, אבל לדידן דחרש לעולם חשוב כשוטה ופשיטא דלא בא הכתוב למעט שוטה וע"כ דממעט אלם דאינו בכלל אם לא יגיד על ידי כתב. ואהא משני שאני עדות דמפיהם ולא מפי כתבם. א"כ אפי' אי נימא כר"כ ממילא אימעט אלם ג"כ דבין ע"י הרכנה בין ע"י כתב לא הוי בכלל אם לא יגיד כיון דמפי כתב לא מהני עדותו כלל וע"י הרכנה לא הוי בכלל אם לא יגיד כיון שצריך לאחרים, כנ"ל:

בד"ה והא יכול לדבר מתוך הכתב וכו' אע"גב דממעט חרש וחרשת כו'. לא הוי להו להזכיר חרש וחרשת דאינהו מטעם דלאו בני דיעה נינהו אין חולצין רק אלם ואלמית ממעטינן לפי שאינן באמר ואמרה ואדרבא מחרש לא קשיא כלל דאיכא למימר דמיירי באינו יכול לדבר מתוך הכתב כדמוקמינן חרש לא יוציא גבי גט דוקא באינו יכול לדבר אבל מאלם ואלמית ודאי קשיא, גם תירוץ השני צ"ע כיון דקאמר לפי שאינן באמר ואמרה משמע דבהכי סגי דלא מהני כתיבה ואי משום דילפינן מלוים הוי להו למימר האי טעמא כמו שאמרו על לשון הקודש, והעיקר ודאי כתירוץ ראשון ואני מוסיף בה שלא אמרו רק בגט דלא בעינן רק רצונו וכן בעדות דלברר קאתי כל שנתברר לנו שראו שזה לוה מזה ס"ד דמהני בכל אופן שנתברר אבל בחליצה דהכתוב הקפיד על הסדר לא על הרצון וכתיב ככה דהכל מעכב, בודאי בעינן כסדר הכתוב דהיינו אמירה ממש:

בד"ה קתני מיהת עדיות, ומיהו לר"י נראה וכו' נמשכו בדבריהם לשני הפירושים שכתבו בד"ה אמר ר' זירא וכבר כתבתי לעיל מה שיש לתמוה בהם, ולדעתי הכוונה פשוט דבשלמא אי לאו דרב כהנא דע"כ גזירת הכתוב למעט אלם א"כ שפיר יש לומר דאף דאי מעיד כך מהני מ"מ אם לא יגיד אינו עובר רק על מה שאינו מעיד בפיו ממש אבל השתא דאיכא לאוקמא קרא לדרב כהנא ולחייב אלם רק משום מפיהם ולא מפי כתבם א"כ הטעם משום דאינו מועיל העדות כלל שפיר קשיא לי' הא שם מוכח דמועיל העדות, כנ"ל:

בד"ה והא קתני ירושות, השתא דקסבר וכו' דפרושי קא מפרש ע"כ. דבריהם צ"ע דכיון דקתני עדיות באמצע היאך שייך לומר דלפניו ולאחריו נקט ליפרושי עדיות ועדיות באמצע, וכבר כתבתי בגמרא דעיקר הכוונה דירושות עדיות דאורייתא ועדיות דרבנן וקמ"ל דמדאורייתא מהני בדיקה ובדרבנן בעי בדיקה:

בד"ה ירושת בנו הבכור, פירש"י וכו' שריבה לזה ומיעט לזה וכו'. ובאמת יש להבין למה לא קאמר באמת שריבה לזה ומיעט לוה ומה צורך לבכור וצ"ל דזהו לא שייך למיקרי ירושות רק מתנות כיון שאינו כדין הירושה רק מתנה, ולפי זה ממילא יש לפרש כפירש"י כגון שאומר על בנו הבכור שהיה בכור לכהן ואומר שאינו בכור לנחלה ולא יטול רק כשאר אחיו שהי' לו בן קודם מאשה אחרת ומת והשתא אינו עוקר ירושה של תורה כלל ושפיר קרי לי' ירושות אבל ריבה לזה ומיעט לזה לא נקרא ירושה רק מתנה, כנ"ל:

בד"ה תנאי הוא, לא בעי לישנויי דרב מיירי בפקח מעיקרא וכו'. כבר כתבתי דאכתי יש לתמוה היאך דייק לקמן ממתניתין דריש פרק חרש דלא כרשב"ג הא איכא למימר דהתם בחרש מעיקרו כדמחלק רשב"ג ובהא לא שייך תירוץ התוס' כלל. וע"כ כמו שפירשתי בגמרא ולא קשיא מידי ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף