תפארת יעקב/גיטין/סו/ב

תפארת יעקב גיטין סו ב

דף ס"ו ע"ב

שם הרי אלו יכתבו ויתנו. עמ"ש לעיל דף כ"ט ע"א בד"ה אינהו אין, שם הוכחתי דהך ויתנו דקתני הכא דוקא הוא דאינהו אין אבל שליח לא למר משום בזיון ולמר משום מילי, והיינו דלא קתני בסיפא רק יכתבו בלבד דכיון דאמר להם תנו הוי להו בנתינה כמו ברישא באמר להם כתבו, ע"ש:

שם אמר לעשרה כתבו וכו' אחד כותב ושנים חותמין. קשיא לי הא דבעי בגמרא כתובו כתב ידן או כתב הגט תפשוט ממתניתין דהכא דקתני אחד כותב ושנים חותמין ש"מ דלכתיבה וחתימה נתכוין דאל"כ אפי' א' מן השוק יכתוב, ואמת דלפי המסקנא דר"י פליג אפי' באומר אמרו ושמואל פליג עלי' בהא יש לומר דמתניתין ר"י הוא לכך בעינן אחד כותב משום מילי אבל לס"ד דבעי למיפשט מר"י גופא ודחינן איכא בי דינא חדתא וקשה תפשוט מסיפא דמתניתין דהכא, ואולי יש לומר דלא נסתפק שמואל רק באמר לשנים דחתם סופר פסול א"כ ע"כ כיון לצרף אחד מן השוק כמו שכתבו התוס' בד"ה כתב ידן לכך מבעי' לן אי כתב ידן אי כתב הגט אבל בעשרה דיש די לכתוב ולחתום בודאי נתכוין לכתיבה וחתימה, אך אכתי קשה היאך פשיט מר"י כיון דמיירי באמר לג' שפיר יש לומר כתב הגט ג"כ והתוס' לקמן לא כתבו כן רק למסקנא כמו שאבאר בתוס' וצ"ע:

בגמרא שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד. פירש"י אם ניסת בגט זה תצא מספק, והדבר תמוה דאי הי' כאן המעשה שניסת היאך לא זכרו בעלי האבעי' שניסת, גם כיון שהחליט תצא היאך שייך והדבר צריך תלמוד אי יש סברא להכשיר למה תצא קודם שנלמוד מהגדולים אבל בירושלמי הביאו הך עובדא ושם אמרו דהשיב שמואל הרי זה גט והדבר צריך תלמוד, וכמו כן כאן הכוונה דתצא ממנו בגט זה שאם הוא כהן לא יוכל להחזירה וכן אם קידשה אחר מקודשת לשני והדבר צריך תלמוד היינו שראוי להתיישב בדבר אף שכפי הדין הרי זה גט ראוי להתיישב בדבר שתנשא לכתחילה לאחר ואפשר אפי' ניסת צריך תלמוד אם להוציאה או לא כנ"ל, ולקמן בגמרא אבאר שפי' זה מוכרח בסוגיא וזו היתה דעת הרמב"ם ז"ל כמו שאבאר בסמוך:

שם ותיפשוט לי' ממתניתין. יש לתמוה דהאיך ס"ד דפשיטא לן במתניתין דעל כתב הגט קאי א"כ היאך ס"ד לעיל דמספקא לי' לשמואל אי מילי מימסרן לשליח ס"ס בין לר"מ בין לר"י קתני במתניתין דיכתבו ויתנו וע"כ דס"ד דהך כתיבה דמתניתין היינו כתב ידן א"כ מאי מקשה הכא תפשוט לי' ממתני':

ומזה ראי' למה שכתבתי לעיל דודאי ממתני' מעיקרא לא קשיא לשמואל כלל דתליא אי מתניתין לסברת ר"מ בעלמא דמצאו באשפה כשר א"כ תנו ע"כ אין הכוונה על כתיבת הגט א"כ ע"כ יכתבו היינו יחתומו א"כ כתבו ותנו דקתני בג' ג"כ ע"כ כתבו היינו כתב ידן דהא נקט תנו בב' וכתבו ותנו בג' בחד יכתבו ויתנו, אמנם אי מתניתין לא איירי הכא בהך פלוגתא אי בעינן כתיבה לשמה וקאי הכל אליבא דר"א דבעי כתיבה לשמה כסתמא דכלהו משניות דמסכת גיטין ולא מיירי רבי הכא רק בענין פלוגתא דר"מ ור"י במילי א"כ פשיטא דתנו גרידא אין מקום לומר לחלק בין כתב ידן לכתב הגט דהא הוא לא זכר כלום בדבריו רק אנן מבחוץ אמרינן דגם הכשר הגט צריכין לעשות הם ומה נפקא מינה כתיבה או חתימה כיון שהוא לא זכר כלל בדבריו מנין נחלק ביניהם כמש"ל והיינו דמקשה השתא כיון דשמואל מספקא לי' בהא גופא אי כתב הגט אי כתב ידן א"כ במה נפשך מוכח ממתניתין דאי מפרש מתניתין דר"מ לטעמי' דמצאו באשפה כשר א"כ מוכח דכתובו כתב ידן, ואי מפרש מתני' כר"א ולא זכרו דברי ר"מ רק לענין מילי בלבד ולא במה דס"ל לר"מ לענין לשמה א"כ מוכח להיפך דכתובו כתב הגט דתנו גרידא ע"כ לכ"ע כתיבת הגט ג"כ בכלל, ואהא משני דהא גופא קא מבעי' לי' במתני' גופא אי כר"מ דלשמה וכתובו כתב ידן או כר"א דלשמה וכתובו כתב הגט כנ"ל, ועמ"ש בסמוך עוד בזה:

שם והא אמר שמואל אמר רבי הלכה כר"י דמילי לא מימסרן לשליח. יש לדקדק דלמה לי' להקשות מכח דפסק שמואל הלכה כר"י אפי' לא יפסוק שמואל כר"י ס"ס הא רצה למיפשט מעיקרא מדברי ר"י דמי איכא בי דינא דלא ידעי למיחתם ודחי דאיכא בי דינא חדתא וקשה אכתי מוכח מדברי ר"י דע"כ הכוונה כתב הגט דהא ר"י ודאי ס"ל מילי לא מימסרן לשליח, ומוכח עכ"פ ספיקו של שמואל בלישנא דכתובו דכתב הגט הוא. ונראה לי שרש"י ז"ל הרגיש בזה ופי' דבאמת לא זכרו הך דאמר שמואל אמר רבי רק להורות דטעמא דר"י משום מילי הוא ומוכח מר"י דכתובו כתב הגט הוא וממילא זכרו כל דברי שמואל אבל באמת אין אנו צריכין לכל זה דודאי מר"י דמתניתין גופא לא הוי מצי להקשות ולא מוכח כלל דכתובו כתב ידן דאיכא למימר דכולה מתניתין כפי דעתו של ר"מ בעלמא דמצאו באשפה כשר א"כ כתיבה לא הוי מילי כלל ושפיר הוי כתובו כתב ידן וכמו כן אין להוכיח דכתב ידן הוא דאיכא למימר דכר"א הוא וממילא כתיבה הוי מילי וע"כ כתב הגט הוא וכמו דמספקא לי' בדברי ר"מ כנ"ל כן מספקא לי' בדברי ר"י ולכך הוצרך להקשות דעכ"פ שמואל פסק הלכתא כר"י דמילי לא מימסרן לשליח ושמואל בעצמו פוסק כר"א בהמגרש א"כ מאי קא מבעי' ליה ס"ס הוי מילי ואסור לכתבו רק הן בעצמן לא אחר, וזה ברור:

שם ומי מודה ר"י באמר אמרו. עמ"ש בתוס' בד"ה חתם סופר באריכות בענין זה, ולפי שקושית התוס' הזו הוא עמוד אשר כל קוטב הסוגי' נשען עלי' כמו שבארתי שם ויתבארו ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל וישוב להרבה קושיות בסוגי' לכן כתבתי הדברים בתוס' הנ"ל ע"ש:

שם ואי ס"ד מודה ר"י באמר אמרו נפיק מינה חורבה כו'. תמוה לי דמשמע דהמקשה מחדש הך חורבה דאומר אמרו, והרי כל דברי ר"ח הם מחמת חורבה זו כמו שפירש"י דמהאי טעמא מוקי לה כר"י ולא כר"מ משום חורבה דאמר אמרו, ועוד קשיא לי הך מתניתין דהמגרש דקתני כתב סופר ועד כשר ומפרשינן לה חתם סופר מאי קמש"ל דודאי לא שייך לומר דקמש"ל הלכה כר"י דמילי לא מימסרן מאי ענין זה להתם כאן בעיקר פלוגתייהו דר"מ ור"י הוי לי' לאשמועינן הכי, ועוד וכי שייך לומר דנקט ענין אחר לגמרי חתם סופר ומזה נדע דמילי לא מימסרן דאל"כ איכא כיסופא ומאי איכפת לי' אי הוי נקט מילתא דר"י בפשיטות וכיון דמילי פסול ממילא ליכא למיחש לכיסופא ורש"י ז"ל פי' בפרק המגרש דקמש"ל דלא חיישינן לכיסופא וזהו מן התימה כיון דאתיא כר"י מאי כיסופא איכא והוי לי' לומר דקמ"ל דינו של ר"י, אבל גם זה דחוק מאד כנ"ל, ועוד קשיא לי דקאמר כיון דאמר מר כשר ולא תעשה כן בישראל לא חיישינן ולקמן פריך מאחר דכשר אמאי לא תעשה וקאמר שמא תשכור עדים ופריך עלה ומשני, וקשה למה לא קאמר דלכך לא תעשה כן בישראל מחשש חתם סופר דלא תיפוק מינה חורבה ולמה לן לאהדורי בתר טעמא אחרינא:

וכדי לבוא אל ביאור סוגיא זו צריך אני לבאר דברי הרא"ה ז"ל שהביא הר"ן והוא תמה עליו, ומלבד זה דבריו תמוהין לכאורה כמו שאבאר, והוא דודאי יש לתמוה על מה שכתב הרא"ה ז"ל דליכא משום כיסופא רק בעושין מדעת עצמן ולא בעושין מדעת הבעל דהא הרמב"ן ז"ל תרתי קא קשיא לי', חדא דבהדיא אמרינן ולפלוני ופלוני ויחתמו, ועוד דבהא נמי איכא חורבה, א"כ נהי דיש ליישב קושיא ב' דבהא ליכא חורבה אבל מה יעשה בקושיא ראשונה דבהדיא נקט ולפלוני ופלוני ויחתומו והרא"ה ז"ל ראה דברי הרמב"ן ודחה דבריו והיאך לא כתב ליישב קושיא ראשונה של הרמב"ן כלל, גם על הר"ן יש לתמוה דהקשה עליו מאתם חתומו הא מעיקרא קשה דנקט בהדי' ולפלוני ופלוני:

ועוד יש לתמוה היאך אפשר דליכא כיסופא רק באומר מדעתכם דאיזה כיסופא יש בזה כיון שבאמת לא הקפיד שיהיו אלו חותמין רק מי שהם רוצים א"כ אי יחתום הסופר מה בכך הא לא הקפיד מי שיחתום כלל, ובהכרח לא משכחת כיסופא רק באומר לפלוני ופלוני, וליכא למימר דמ"מ איכא כיסופא באמר מדעתכם שיכתוב ויחתום מי שירצה אבל מ"מ הקפיד שיהא סופר ושני עדים דוקא ולא שיתתום הסופר לעד א"כ ממילא אפי' מדעתכם ליכא כיסופא שהרי אין עושין מדעת עצמן דכך צוה הבעל סופר ועדים דוקא לא סופר ועד ואינהו לא עבדי מידי ומ"ש באומר פלוני ופלוני דליכא כיסופא משום דכך צוה הבעל ומ"ש באומר מדעתכם דאיכא כיסופא כיון שכך צוה סופר בפני עצמו ועדים בפני עצמן ובעל הוא דעביד ואי דאמר מדעתכם ולא הקפיד כלל א"כ מה בכך שחתמו הסופר הא לא הקפיד כלל:

ודבר ברור הוא דכוונת הרא"ה ז"ל כך דודאי כל שידע הסופר שכך אמר הבעל כמו העדים, ליכא משום כיסופא כלל דאינהו לא עבדי מידי, אבל עיקר כיסופא הוא שיחשוב הסופר דהבעל לא הקפיד כלל ומסר הדבר לרצונם ואינהו גופייהו הוא דקפדי שאין רוצים אותו לעד ובעל לא קפיד כלל והיינו דדייקינן דע"כ דאומר אמרו מדעתכם הגט בטל ולא מהני כלל דאי ס"ד דאומר אמרו מדעתכם מהני איכא כיסופא דלמא באמת יאמר לפלוני ופלוני ויחשוב הסופר דלא קפיד כלל ואינהו הוא דקפדי הלכך משום כיסופא יחתמו אותו לעד ובאמת בעל קפיד משא"כ אי אמר אמרו מדעתכם לא מהני כלל ובהכרח צריך לומר אנשים נקובים בשמותם זה סופר וזה עד א"כ מה חשש כיסופא יש כאן מה יחשוב הסופר הא פשיטא שלא מסר הדבר לרצונם לחתום מי שירצה דכה"ג הגט בטל דהוי מילי וע"כ דפירש שם הסופר ועדים א"כ אי פי' את הסופר לעד פשיטא דלא היו מחתימין אחר לשנות מציווי הבעל ויודע הסופר בהכרח כשאין מחתימין אותו דלא לו צוה הבעל רק לאחר והא לא יחשוב הסופר דבעל צוה בפירוש לו והם אינם רוצים אותו ויחתמו אחר דהא הגט בטל בזה והסופר אינו חושד רק כשהגט כשר בכל אופן חושב דהם מדעתן אין רוצין אותו ומחתמין אחר אבל פשיטא שלא יחתמו אחר להרבות ממזרים ולא יחתמו הסופר שנצטוו עליו מפי הבעל, וכללא הוא דכל דאומר אמרו מדעתכם פסול רק צריך לפרט פלוני ופלוני ליכא כיסופא לסופר כלל ולק"מ מכל טענת הר"ן עד שאני תמה על הר"ן ז"ל שלא שם לבו לדברי הרא"ה ז"ל דברור דנתכוין כמ"ש ולק"מ:

ומעתה כל הנ"ל מיושב על נכון דקמש"ל מתניתין חתם סופר ועד כשר דלא חיישינן לכיסופא כשעושין מדעת הבעל כסברת הרא"ה ז"ל, ושפיר קאמר ג"כ דכשר ולא תעשה כו' שמא תשכור עדים, דליכא למימר משום חורבה דחתם סופר דבהא הוי סגי לומר דלא תעשה כן לומר מדעתכם ולא בפורט פלוני ופלוני:

והשתא ניחא ג"כ קושי' ראשונה הנ"ל, דודאי ר"ח אגוף פלוגתא דר"מ ור"י במתניתין קאי דלר"מ יש לחוש לחורבה דיחשוב הסופר דעשאן ב"ד ובידם להחתים מי שירצו רק הם מדעתן אינן רוצין אותו, אבל לר"י דלא מהני עשאן ב"ד אין לחוש כלל דע"כ פרט להם הסופר והעדים, והיינו דקאמר אי ס"ד דמודה ר"י באמר אמרו אכתי איכא למיחש לחורבה שיחשוב הסופר שאמר להם מדעתכם והם אינן רוצין אותו, וכ"ז השה ברור לפע"ד:

בתוס' בד"ה אמר לשנים, הוי מצי למיבעי באמר לשנים תנו בלא כתבו וכו' ושמא נקט כתבו לרבותא. לא נתבאר לי הך ושמא שכתבו כי מאחר דפשיטא להו דתנו ככתבו ותנו דמי א"כ ע"כ לרבותא נקט כתבו כיון דבלי כתבו ג"כ מבעי' לן, ונראה לי דלא פשיטא להו דנקט כתבו לרבותא דנהי דתנו ודאי הוי ככתבו ותנו היינו שצריכין לחתום בעצמן אבל לכתיבה איכא למימר דלא הקפיד אבל באמר כתבו ותנו כיון דהוי סגי לי' לומר תנו ואמר כתבו ג"כ נתכוין על כתיבה ג"כ וכן נראה מתוך דברי הרשב"א שהבין כך כוונת התוס', אבל כבר כתבתי דבלא"ה ע"כ בתנו ליכא ספיקא כלל דלמ"ד אפי' מצאו באשפה כשר פשיטא דלא נתכוין על כתיבה, ולמ"ד דבעי כתיבה לשמה כיון שלא זכר כתיבה כלל רק תנו ואנו דנין מבחוץ דהקפיד על כתיבה ובשניהם שייך בזיון דבעל דאי בכתיבה לא שייך בזיון הוי לי' לומר דבהא מספקא לי' לשמואל וע"כ דבכתיבה נמי איכא בזיון א"כ מ"ש דנימא רק לחתימה איכוין ולא כתיבה, וכבר פירשתי כל הסוגיא על דרך זה כמ"ש בגמרא ע"ש:

בד"ה והא אמר שמואל, וה"ה דהוי מצי למיפרך מדשמואל דפרק כל הגט. עמ"ש לעיל פרק כל הגט דעיקר דינו של שמואל שם רק לענין נתינה דבהא כ"ע מודים דהוי מילי אבל לענין כתיבה לא מוכח מהתם כלל ע"ש באריכות דמהאי טעמא לא זכרו דברי שמואל דשם, ע"ש בגמרא בד"ה אינהו אין אבל שליח לא:

בא"ד אבל ממתניתין כו' וה"א דבכתיבה ליכא בזיון וכו' תמוה לי במה נפשך אי פשיטא לן דליכא בזיון בכתיבה א"כ הוי לי' לומר לעיל דף כ"ט דפליגי אביי ורבא אי טעמא דמתניתין משום מילי או בזיון ושאל מאי בינייהו ולא אשכח רק בשליח מתנה והוי לי' לומר כתיבה איכא בינייהו דמשום מילי איכא ומשום בזיון ליכא וע"כ דלא ברירא לן דליכא בזיון בכתיבה רק כאן לא הקשו ממתני' דאיכא למימר הכי א"כ כיון דהש"ס מספקא להו אי איכא בזיון בכתיבה או לא, הוי לי' לומר דבהא מספקא לי' לשמואל ולמה קאמר משום מילי או בלישנא דכתובו, ועוד קשה לי כיון דידע מעיקרא דע"כ במתני' יכתבו היינו יחתמו משום דליכא בזיון רק בחתימה א"כ מאי קשיא לי' בתר הכי תפשוט ממתני' הא ידע דיש לפרש כתב ידן כיון דבכתיבה ליכא בזיון, אבל לא ידעתי מה צורך להו לכל זה ובפשיטות הוי להו לומר דכיון דלא ס"ד השתא דמבעי לן אי כתובו כתב ידן או כתב הגט א"כ יש לומר דפשיטא לי' דכתב ידן הוא, וממילא אפי' אי בכתיבה שייך בזיון כיון שלא זכר רק חתימה אין לנו רק מה שזכר ומילי לית לי' לר"מ ושמואל מספקא לי' מכח מילי ואפי' לא זכר בדבריו כתיבת הגט, אך בלא"ה לפי מה שפירשתי בגמרא לק"מ, דלר"מ דאפי' מצאו באשפה כשר לא חיישינן לכתיבה כלל ואי מתני' ר"מ גם בהא, ממילא ע"כ כתובו כתב ידן הוא דלכתיבה לא חיישינן כלל גבי אמר לשנים תנו וממילא בשלשה ג"כ כך הכוונה דלא בא לומר רק כתב ידן דקתני להו בחד יכתבו ויתנו [ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה הא כתב הגט ואי מתניתין לר"א דס"ל דבעי כתיבה לשמה ממילא בתנו ע"כ על הכל קפיד דאין לחלק ביניהם כיון שלא זכר כלום ושמואל דוקא בכתבו ותנו מבעי' לי' ולדידן דבעינן כתיבה לשמה מכח מילי וממילא ליכא למיפשט ממתניתין דאיכא למימר דאתיא כר"מ דמצאו באשפה כשר וממילא אין לנו לחוש בכתיבה כלל לא משום מילי ולא משום בזיון, כנ"ל:

בד"ה כתב ידן הוא או כתב הגט הוא, אע"פ דלא נ"מ מידי דאידי ואידי מילי נינהו וכו' הא מסיק כו'. דבריהם תמוהין לכאורה דזהו קושית המקשן בסמוך ואי כתובו כתב ידן כתב הגט כשר והא מילי נינהו ומשני דאמר אמרו כשר, גם לשונם מגומגם במה שכתבו אידי ואידי מילי נינהו והוי להו לומר סוף סוף מילי נינהו כיון דהכל על חדא מילתא קאי על כתיבה:

אבל כוונת התוס' פשוט ומבואר דמשמע להו מדקאמר כתובו כתב ידן הוא או כתב הגט הוא דעל כתב ידן נמי מבעי' לי' דאי רק על כתב הגט גרידא הוי לי' לומר כתובו כתב הגט נמי או כתב ידן בלבד, ואהא קשיא להו למה לו לומר דנסתפק גם בכתב ידן הא לא איצטריך רק דמספקא לי' על כתב הגט וכן פירש"י באמת במשנה דכתב ידן פשיטא לן רק כתב הגט מספקא לן אבל אינו במשמע בלשון הגמרא כנ"ל, רק שהי' אפשר לומר דלכך זכר כתב ידן ג"כ בספיקא דבכתב הגט ידע דלא נ"מ מידי דהוי מילי לכך זכר כתב ידן ג"כ דאיכא נפקותא בספק זה כשעשו בהיפך דכתבו הן וחתמו אחרים רק המקשה מקשה בסמוך דמ"מ היכי קאמר על הך שאלה והדבר צריך תלמוד הא הכא דחתמו הן וכתב אחר ליכא ספיקא דהוי מילי ועל זה כתבו דהא לא נפקא מינה מידי דחתימה ג"כ הוי מילי כמו כתיבה א"כ להיפך נמי ליכא נפקותא בספק זה כלל ולמה לו להזכיר הספק על כתב ידן ג"כ, ואהא תירצו משום דמסיק דאמר אמרו כשר וחתם סופר פסול א"כ אי לא הי' ספק רק על כתיבה אבל חתימה ודאי נתכוין א"כ אין ספק דרק חתימה קאמר דאי כתיבה ג"כ הא הוי חתם סופר ועד לכך הוצרך לומר דהספק על כתב ידן ג"כ ומספקא לן אי כתיבה קאמר ולא חתימה אי חתימה קאמר ולא כתיבה, ולפי זה המקשה בסמוך הוי מצי להקשות איפכא ג"כ אי כתובו כתב הגט וכו':

אלא שיש לדקדק למ"ד באתם חתומו כשר ותעשה א"כ מאי מבעי לי' הא ודאי על חתימה נתכוין דבהא כשר ותעשה אבל להיפך כיון דלא תעשה כן בישראל מסתמא לא נתכוין על זה, ועמ"ש בזה לקמן בתוס' בד"ה מתני', ובעיקר דבריהם יתבאר בתוס' בד"ה חתם סופר פי' הסוגיא על נכון בזה:

בד"ה הא כתב הגט כשר וא"ת ומאי קשיא לי' וכו' הא לר"מ וכו'. לא נתבררו לי דבריהם בזה דמאיזה צד באה קושיא זו מאחר דבפירוש פסק שמואל בהמגרש כר"א גם בכל מקום סתם תנא כר"א דהלכה כוותי' דבעי כתיבה לשמה, ואיזה משמעות היה להם דלר"מ קאי עד שהקשו הא לר"מ וכו', גם קשיא לי הא כתבו מקודם דה"ה איפכא קשה א"כ אי נימא ר"מ קשיא איפכא עכ"פ גם לא הבנתי הך לישנא שכתבו בתירוצם דשמואל פוסק הלכה כר"א ולית לי' דר"מ דפשיטא אי פוסק כר"א לית לי' דר"מ דהם שני הפכים:

והי' נראה לי לומר דכוונת התוס' כיון דחזינן השתא דבא להקשות אדשמואל מר"י הוצרך להביא הך דשמואל דפסק הלכתא כר"י א"כ כיון דלא ימלט קושיא זו רק לפי דשמואל פוסק כר"א הוי להו להזכיר ג"כ מימרא דשמואל פרק המגרש כיון דלא סגי בלא"ה להקשות עליו וע"כ דלר"מ נמי קשיא לי', ואהא הקשו הא לר"מ לא קשיא כלל דאפי' באשפה כשר רק שהי' מקום לומר דלכך לא הוצרך להביא הך דשמואל דפרק המגרש דאי נימא ר"מ קשיא איפכא כמ"ש בדיבור הקודם, אך הא ליתא דאי דסמיכת המקשן הי' דלר"מ קשי' איפכא א"כ היה לו להקשות איפכא, והשתא ס"ד דתוס' בקושיא דאפי' אי הלכה כר"א ע"ח נמי כרתי א"כ איפכא הוי קשיא בין לר"מ בין לר"א א"כ הוי לי' לומר איפכא וע"כ דהשתא נמי קשיא לר"מ ג"כ והא ליתא דהשתא לר"מ לא קשיא דמצא באשפה כשר, ואהא תירצו דשמואל פוסק כר"א דע"מ כרתי ולית לי' דר"מ כלל דע"ח לא כרתי כלל, ועמ"ש לעיל דף ד' ע"א בתוס' בד"ה דקי"ל דלמ"ד הלכה כר"א רק בגיטין יש לומר ע"ח נמי כרתי אבל לשמואל דסובר אפילו בשאר שטרות ע"כ ע"ח לא כרתי כלל עיי"ש, א"כ אין נ"מ אי יאמר איפכא לא תיקשי לר"א רק לר"מ דחתימה לא הוי מילי כלל לר"א כיון דלא צריך לה כלל ואפי' אי הוי מזויף מתוכו עכ"פ לא תצא אבל אי כתב ידן קאמר תצא א"כ כיון דס"ס לא קשיא רק אי לר"מ או לר"א נקט הך גוונא דהוא האמת אליבא דר"א ואין צורך לזכרו כיון דלר"מ קשי' איפכא כנ"ל:

אך לפי דעדיין לא נתבאר לי כוונת דבריהם במה שכתבו אח"כ ולפי זה ר"י דמתניתין וכו' ואין לו שייכות להנ"ל כלל הלכך נראה לי דמשמע להו דע"כ לר"מ קאי דלר"א כיון דע"מ כרתי אי מחתים עדים ואינהו כרתי לשיטת הרי"ף צריך שיפרש שיחתמו לשם כריתות דאל"כ יש לומר דלא נתכוון רק לעדים כיון דכריתות נעשה בלעדי העדים החותמים בע"מ בלבד ואי חתמו ולא פי' הוי לי' מזויף מתוכו כיון דלא כרתי כלל ואנן נסמוך עלייהו דכרתי ואפשר אפי' מדאורייתא פסול כמבואר ברשב"א פ"ק לשיטת הרי"ף א"כ אי לר"א קאי אפילו היו כותבין הם ג"כ לא הוי מהני כיון שלא אמר רק כתבו ותנו לא מהני לר"א כנ"ל, ואהא תירצו דשמואל פוסק כר"א ולית לי' דר"מ כלל דע"ח לא כרתי כלל ואינן רק עדים בעלמא ושפיר מצי קאי לר"א ולפי זה ר"י נמי כר"א, אבל אי נימא דפוסק כר"א וע"ח נמי כרתי היה צריך לומר דר"י נמי כר"מ דלר"א לא מהני לשון זה לע"ח עד שיפרש כיון שאין צורך להם לכריתות, כנ"ל:

בא"ד א"נ וכו' היכי שצוה לכתוב כו' ואפי' כתב ידן הוא הוי כאלו צוה להדיא שיאמר לסופר שיכתוב וכו' דבריהם אינם מובנים כלל דכיון דמצד הדין מצאו באשפה כשר ולא שייך מילי כלל א"כ אם באנו לדון מצידו הרי לא ביקש רק שיכתוב סופר לא שימצא באשפה והרי סופר כתבו ואיזה פסול יש כאן כיון שנעשה כמאמרו, בשלמא אי בעינן מן הדין שישמע מפי הבעל שיכתוב גט לא שימצא באשפה א"כ ממילא לא מהני משום מילי רק שיצוה לסופר בעצמו, אבל כאן דלולא דבריו אפילו מצאו באשפה כשר רק מכח קפידא דבעל הרי לא הקפיד רק שלא ימצאנו באשפה רק יאמר לסופר ויכתוב והרי כך נעשה:

וגדולה מזו נראה לי ברור דאפילו אי כתובו כתב הגט אין כאן לר"מ רק משום קפידא אבל משום מילי ליכא דלא שייך מילי רק במקום דבעינן ציווי הבעל דבר דוקא מן הדין וכל שנכתב בלי ציוויו לא מהני הלכך ממילא אפילו צוה אין למסור לאחר מה שצוה דהוי מילי אבל היכי דלא בעינן ציווי הבעל דבר כלל רק מכחו שהוא צוה אין לנו לדון רק מכח קפידא אי קפיד דוקא שמי שצוה יעשה או לא ואי דנין דלא קפיד לא שייך מילי כלל, וז"ב, וכבר כתבתי לעיל דמהאי טעמא קאמר דמספקא לי' לשמואל אי מילי מימסרן אף דקתני במתניתין יכתבו ויתנו משום דהוי ס"ל כתובו כתב ידן וליכא במתניתין לא משום קפידא ולא משום מילי דלר"מ מצאו באשפה כשר אבל שמואל שפיר מספקא לי' כיון דכר"א ס"ל אפילו כתובו כתב ידן יש לפסלו מכח מילי כיון דלא מכשיר מצאו באשפה וז"ב, ולק"מ קושית התו' לעיל בד"ה והא אמר שמואל, ע"ש:

בד"ה חתם סופר שנינו, וא"ת הא שמואל גופא קאמר פרק בתרא כו' ואתיא מתני' אפי' כר"מ דלא נפיק מינה שום חורבה וכו'. הרשב"א ז"ל הביא בשם הרמב"ן ז"ל ליישב קושיא זו דאפילו לשמואל דכתב סופר שנינו ג"כ נפיק מינה חורבה לר"מ עיי"ש והוא תמוה לפע"ד, והתוס' רמזו בלשונם לדחות דבר זה דליכא למימר דבכתב סופר ג"כ איכא חורבה דהתם מוכח דאי כתב סופר מצי אתיא אפילו כר"מ דאל"כ מה זה שאמר ר"ח הא מני ר"י הוא על דברי ר' ירמי' דאמר חתם סופר שנינו הא במשנה גופא בין אי נפרש חתם סופר אי כתב סופר ע"כ ר"י הוא דלר"מ נפיק חורבה ועוד אי נימא דדברי ר"ח באמת לאו על דברי ר' ירמיה נאמרו רק במשנה גופא א"כ לאיזה צורך הביאו כאן דברי ר' ירמיה כיון דר"ח לאו אדידי' קאי רק אמתניתין ואפילו אי כתב סופר וע"כ דאי כתב סופר מצי אתיא כר"מ רק על מה שאמר ר' ירמי' חתם סופר קאמר ר"ח הא מני ר"י הוא ש"מ דאי כתב סופר אפילו לרבי מאיר ליכא למיחוש לחורבה כלל. וזה ברור:

אמנם גם תירוץ התוס' תמוה מאוד לכאורה שכתבו דעיקר הקושיא דלא אשכחן דפליג שמואל אדר"ח ור' ירמי' אי מודה ר"י באומר אמרו והרי לפי מה דמשני דכשר ולא תעשה ולא שכיח ג"כ ע"כ לר"ח פליג ר"י באמר אמרו דאי מודה רק משום דכשר ולא תעשה כר"מ נמי מצי אתי' כמו שפירש"י להדיא בד"ה לא שכיחא דלשמואל בין לר"מ בין לר"י כשירה החתימה וכ"כ הרשב"א להדיא:

הן אמת דהתוס' בד"ה מתניתין נראה שהרגישו בזה וטרחו להמציא חששא לר"מ באומר לשלשה תנו והיינו דלא נצטרך לומר דר"ח חולק עם שמואל אי מודה ר"י באמר אמרו, ולפי דבריהם מיושב מה שיש לדקדק דקאמר ואי ס"ד מודה ר"י באומר אמרו נפיק מינה חורבה דמשמע דעד השתא לא נאמרו דברי ר"ח בחורבה מחשש אמר אמרו רק דמקשה אי אמר אמרו כשר אכתי איכא חורבה ובאמת ליכא חורבה אחריתי רק זו, ועל זה סובבים כל דברי ר"ח, ולדברי התוס' ניחא דעיקר דברי ר"ח נבנו על אומר לשלשה תנו שנחלקו ר"מ ור"י והחורבה הוא שיאמרו שנים מדעת שלשתן משא"כ לר"י דלא מהני אומר לשלשה תנו ליכא חורבה ואהא מקשה אי ס"ד אמר אמרו מודה ר"י אכתי איכא חורבה גם לר"י באומר אמרו וזה הי' נכון באמת:

אמנם הא קשיא לי דמ"מ גם לר"ח יש חשש זה אפילו תאמר כשר ולא תעשה דנהי דפליג באומר לג' תנו מ"מ כיון דמודה באמר אמרו יש לחוש באמר לשלשה אמרו דבהא מודה ר"י וע"כ דאפילו בהא כשר ולא תעשה א"כ אכתי חולק ר"ח עם שמואל אפילו במסקנא אי מודה ר"י באומר אמרו גם מכח דברי התוס' בד"ה מתניתין נתחדשו אח"כ קושית בתוס' ע"ש:

והנה מפירש"י בד"ה לא שכיח, יש ללמוד ישוב לקושית התוס' דלכאורה דבריו תמוהין דאי שמואל פליג לגמרי אדר"ח ור' ירמי' ומוקי בכתב סופר ודברי הכל אין כאן קושיא כלל לשמואל גם לא נתברר מה ביקש רש"י בכל דבריו בזה, וברור דכוונתו דהי' סובר בעיקר קושית התוס' משום דנהי דסובר כתב סופר מ"מ לא מצינו שיחלוק בגוף הדין דחתם סופר פסול רק כפי הנראה לא בא רק להכשיר כתב סופר לאפוקי מדרב שם דפוסל, ואהא קשיא לי' לרש"י דהא עכשיו נמי ע"כ דפליג אדר"ח במה שאמר הא מני ר"י דלר"מ נמי ליכא חורבה דכשר ולא תעשה ולא ס"ל כדברי התוס' בד"ה מתניתין א"כ ממילא קשה דהוי לי' לומר בפשיטות דלית ליה דר"ח דמכשיר חתם סופר רק לכ"ע פסול ועל זה כתב דהא לא איכפת לן דבלא"ה פליג שמואל על ר"ח דמפרש בכתב סופר וככ"ע ור"ח מוקי בחתם סופר וכר"י הלכך שפיר יש לומר דחולק אפי' אי חתם סופר הוי דברי הכל מכח כשר ולא תעשה כיון דמצינו דפליג עלי' דדברי הכל הוא אבל בהא שנאמר שיחלוק דחתם סופר פסול לא מצינו שיחלוק על ר"ח לכך הוצרך לומר כשר ולא תעשה ובאמת חתם סופר כשר לשמואל כמו לר"ח רק בהא פליג במה שאמר הא מני ר"י ולדידי' דברי הכל ובהא באמת מצינו דפליג דמתניתין דברי הכל דהא לא מוקי לה בחתם סופר כלל אך כל זה קשה מאד בעיני שיהא עיקר קושית הגמרא דלא מצינו דפליג נימא דמכאן גופא מוכח דחולק דהא מספקא לי' באומר לסופר וכתב וחתמו הן אי כשר:

ומה שנראה לי בעיקר קושיא זו, והוא בשום לב במה דמסיק אלא ר"י תרתי אמר ושמואל סבר לה כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא ופירש"י דר"י תרתי אמר לפיסולא בין שאמר לשלשה תנו בין שאמר אמרו וכו' והדבר תמוה כיון דשמואל מודה באומר לג' תנו כר"י ופליג באומר אמרו א"כ כיון דלא נזכר בדברי ר"י רק באומר לג' תנו מנין לנו שיחלוק ר"י באמר אמרו ג"כ מה דלא נזכר בדברי ר"י מידי ומאיזה צד יפרש ר' ירמי' ור"ח חתם סופר להמציא דר"י פליג גם באמר אמרו, ועוד דלפי מה שפירש"י דספיקו של שמואל גם למסקנא הוי אי כתובו כתב ידן או כתב הגט א"כ מה זה שאמר אלא ר"י תרתי אמר הא לא הדרינן ממה דשנינן דשמואל מספקא לי' אי כתובו כתב ידן, ועוד קשה לי דהא בס"ד קאמר דמספקא לי' לשמואל אי מילי מימסרן לשליח או לא ודחו לה דמצינו בפירוש דקאמר שמואל הלכה כר"י מילי לא מימסרן לשליח, והשתא הוי לי' לשנויי דמספקא לי' אי מילי מימסרן לשליח. ומה שאמר בהחלט הלכה כר"י היינו באמר לג' תנו דר"י תרתי אמר אמר לג' תנו ואמר אמרו ובג' תנו החליט הלכה כר"י ובאמר אמרו מספקא לי' ומה צורך לו לחדש ספק אי כתובו כתב ידן או כתב הגט ולחדש דחולק לגמרי אר"י באומר אמרו נימא דפשיטא לי' דכתב ידן הוא ומספקא לי' באומר אמרו ולא החליט הלכה כר"י רק בג' תנו והוא תמוה לכאורה:

וביותר יש לתמוה בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות גירושין הלכה ה' והלכה ו' דמאחר דמסיק הכא דר"י תרתי קאמר באומר לג' תנו ואומר אמרו, ושמואל סבר כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא א"כ באומר לג' תנו ודאי הלכה כר"י והוא לא זכר רק באומר לג' כתבו דהוי גט בטל והיאך השמיט עיקר מחלוקת ר"י ור"מ באומר לג' תנו דבהא הלכה כר"י ודאי, גם בהלכה ו' כתב באמר אמרו הגט פסול ומתיישבין בדבר שקרוב להיות בטל ומה בין פסול לבטל וכו', והשתא במה נפשך אי ס"ל כשמואל דמכשיר באמר אמרו הוי לי' לפסוק כשר ולא תעשה ואי ס"ל כהך סוגי' דמי שאחזו הרי בטל הוא לגמרי ואי מספקא לי' הוי לי' לפסוק ספק מגורשת:

וראיתי לה"ה שם שפי' מה שאמר שהוא פסול היינו שהוא מפרש הך כשר ולא תעשה שאמרו היינו כשר מדאורייתא ומדרבנן פסול וכן פי' הלח"מ שם:

ותמהני מאוד דא"כ מה פריך הש"ס דליחוש דלמא אמר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתומי דבהא כשר ותעשה, והשתא תיקשי מה בכך דבהא כשר ותעשה מ"מ ליכא למיחוש דמשום כיסופא דסופר מחתמי לי' דבהא הגט פסול דהוי לי' לפלוני ופלוני ויחתמו וכמו השתא דפסלו חתם סופר ועד ליכא למיחוש כלל דאי יחתום הסופר הגט פסול מדרבנן ובהא סגי לסלק החשש א"כ השתא נמי כיון דאומר אמרו לפלוני הגט פסול א"כ אי מחתמי לי' משום כיסופא הגט פסול מכח אומר אמרו כיון דכשר ולא תעשה הכוונה שהוא פסול והוי ממש כמו חתם סופר שהוא פסול וע"כ דהך כשר ולא תעשה אינו רק שלא לעשות לכתחילה כך וממילא לא שכיח שיצוה הבעל כך אבל בזה לא יצאנו מידי חשש כיסופא דודאי אי יצוה כך יחתום הסופר כיון דהגט כשר ולא יצאנו מידי חשש רק במה שפסלו חתם סופר ועד לגמרי הלכך כיון דאתם חתומי תעשה כן בישראל שפיר שכיח שיאמר כך ויש לחוש שיחתמו הסופר משום כיסופא והסופר יחתום כיון דהגט כשר אבל לדידהו דהך כשר ולא תעשה הכוונה פסול והוי כמו פסול חתם סופר א"כ ליכא למיחש למידי דכשיחתום הסופר לא הוי אתם חתומי רק פלוני ופלוני, ודוק, והוא תמוה לפע"ד:

ועוד דמעיקרא נמי תיקשי דקאמר כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיח, וקשה למה לי לא שכיח כיון דפסול פשיטא דליכא למיחש למידי דאל"כ מה הועילו במה שפסלו חתם סופר דהא ג"כ אינו רק פסול דרבנן שלא תנשא לכתחילה הרי דבמה שאנו פוסלין לינשא לכתחילה יצאנו מידי חשש חורבה א"כ הרי אמר אמרו פסול מדרבנן, ועוד דהא חזינן לר"ח דפליג באמת דאפילו כשר ולא תעשה יש לחוש לחורבה כמו שכתב הרשב"א להדי' כדמוכח מפירש"י שפי' דלשמואל לר"מ ג"כ כשרה החתימה, והשתא אי ר"ח מודה דליכא חורבה לר"י כלל משום דלא תעשה רק לר"מ יש חורבה כמו שכתבו התוס' בד"ה מתניתין א"כ מנין דלשמואל לר"מ ג"כ כשר חתם סופר הא לר"מ אכתי איכא חורבה וע"כ דס"ל דלר"ח אפילו לא תעשה כן בישראל איכא חורבה ולשמואל כיון דלא תעשה ליכא חורבה, והשתא תיקשי לר"ח כיון דהך לא תעשה היינו שהגט פסול פשיטא דליכא למיחש לחורבה כמו דליכא למיחש כשפסלו חתם סופר ועד אף דאינו רק מדרבנן:

ומה שהביא הלח"מ ראיה ממה שהקשו מעדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה והשתא לישני דהתם שאני דכבר נתן הגט, ודבריו תמוהין דהתם אין הכוונה לחוש לגט ומכירה רק שהעדים רוצין לישא האשה המתגרשת או ליקח השדה כמו שפירשו רש"י ותוס' ביבמות, ופשיטא דלכתחילה גמור הוא ואין ראוי לעשות כן לכתחילה, וברור דהך כשר ולא תעשה לאו היינו פסול המוזכר ברמב"ם תדע דאטו בכל פסולי דרבנן בש"ס אמרו האי לישנא כשר ולא תעשה אלא ודאי דהכא תנשא לכתחילה, ואפילו נכתב הגט נראה שיש לתנו להך דיעה רק לא יעשה כן לכתחילה לצוות כך ולכתוב גט כזה:

וכן מוכח להדיא מדברי הר"ן דהך כשר ולא תעשה אינו פסול דרבנן שהרי תמה על הרמב"ם שהכשיר חתם סופר ועד, וכתב דאפשר כיון דפסלינן מספיקא לא גרע מכשר ולא תעשה דלא חיישינן, וחזר והקשה על זה כיון דאנן הוא דמסתפקינן בדינא איכא למיזל בתרווייהו לחומרא דדילמא איכא דמכשיר אמר אמרו בודאי עיי"ש, והשתא אי ס"ד דהך כשר ולא תעשה היינו דפסול מדרבנן א"כ בהא לית ספק דפסול ודאי משום שמא תשכור עדים וכל הספק אי בטל או פסול וכיון דפסול הוא ודאי פשיטא דליכא למיחש לחורבה אלא ודאי דס"ל דהך כשר ולא תעשה היינו דאפילו פסול דרבנן ליכא ושפיר קשיא לי' כיון דמספקא לן אי פסול אי כשר למה הכשיר חתם סופר ועד וזה ברור, ואמת כי דברי הר"ן ג"כ תמוהין לפע"ד דפשיטא דיש להכשיר חתם סופר שלא הקשו בגמרא רק למ"ד כשר ותעשה, אבל אנן כיון דנחלקו אמוראי בתר הכי אי כשר ותעשה או לא עכ"פ בהא פשיטא לן דלא תעשה אפילו באתם חתומי א"כ אין מקום להחמיר בחתם סופר ועד, ואי כוונת הר"ן כיון דר"ח חולק וסובר אפי' אי כשר ולא תעשה יש לחוש לחורבה ולא מצינו דפליג שמואל עלי' כיון דבמסקנא אמרינן דר"י תרתי קאמר א"כ אפילו אי כשר ולא תעשה יש לחוש לחורבה, אבל מלבד שאין קושיא על הרמב"ם דיש לומר דמפרש כדברי התוס' דמודה ר"ח היכא דכשר ולא תעשה רק לר"מ אפ"ה יש חורבה שיאמרו מדעת שלשתן, א"כ כיון דקי"ל בכל גווני לא תעשה אין לחוש לחורבה ועוד דהיכי דייק מעיקרא דלא גרע מכשר ולא תעשה הא משום הא נמי חיישינן לחורבה לפי האמת ודבריו צ"ע, אבל עכ"פ מוכח מדבריו דכשר ולא תעשה אינו פסול דרבנן כמו שבארנו, ומעתה כיון שנתברר דהך כשר ולא תעשה אינו פסול דרבנן שלא תנשא א"כ הדרא קושיא לדוכתה מהו פי' פסול זה שכתב הרב ז"ל הא לשמואל כשר ולא תעשה הוא ולפום הך סוגי' דמי שאחזו בטל הוא ואי מספקא לי' הוי ספק מגורשת, גם קשה מאד לומר דהרמב"ם יאמר ספק מדעתו מה שלא הוזכר בש"ס וכגון זה דרכו לומר יראה לי:

לכן נראה לי לפרש כל הסוגיא בדרך אחר ויתיישבו כל הקושיות הנ"ל ויתבארו ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל, והוא דהתוס' כתבו לעיל בד"ה כתב ידן הוא דהספק הי' בתרתי אי כתב הגט ולא כתב ידן או כתב ידן ולא כתב הגט והוי מצי להקשות איפכא ג"כ ע"ש, אבל רש"י ז"ל פי' במשנה להדיא דכתב ידן פשיטא לן רק כתב הגט מבעי' לי', וכ"כ הר"ן להדיא וז"ל הכי איתא בגמרא דמספקא לי' אי כתובו דאמר להו היינו בין כתיבת הגט בין חתימתו או דלמא דכתבו לא משמע אלא כתב ידן עכ"ל, ונראה לי עיקר כפירש"י והר"ן, לא מבעי' במתני' לר"מ דודאי אין סברא לומר דרק כתב הגט ולא כתב ידן דכיון דשמואל קאמר הלכה כר"י דאמר מילי לא מימסרן לשליח מוכח בהדיא דלר"מ טעמו משום בזיון דבעל וכ"ש לס"ד דמודה ר"י באומר אמרו א"כ אי ס"ד דר"מ ג"כ סובר מילי לא מימסרן רק פלוגתייהו אי ב"ד הוי כאומר אמרו או לא פשיטא דלא הוי לי' לומר הלכה כר"י דאמר מילי לא מימסרן הא לר"מ נמי מילי לא מימסרן ופלוגתייהו אי ב"ד הוי כאמר אמרו, והשתא כיון דטעמא דר"מ משום בזיון לא שייך לומר דנתכוין לכתיבה ולא לחתימה דהא עיקר בזיון הוא בחתימה כמו שכתבו התוס' דס"ד להיפך דבכתיבה ליכא בזיון כלל ואפי' אי כתבו כתב הגט ג"כ א"כ כ"ש שאין לנו לומר דנתכוין לכתיבה ולא לחתימה. ועוד דאפי' לר"א ע"כ כתב ידן הוא ודאי דכיון דע"מ כרתי ולא בעינן לע"ח כלל רק דרך עצה טובה א"כ אי ס"ד דכתבו כתב הגט בלבד אפילו היו כותבין בעצמן היה הגט פסול דמנין לנו שרצה להחתים בו עדים כיון דבלי ע"ח כלל הוי גט גמור ופשיטא דלר"א צריך לומר בפירוש לעדים לחתום אבל כל שלא הזכיר רק כתיבה בלבד וחתמו בו עדים הרי שינו מדעת הבעל ועכ"פ אינן עדים כלל והוי לי' מזויף מתוכו וזה ברור לפע"ד, וע"כ דעל כתב ידן לא נסתפק כלל כיון שאמר לשנים כתבו ודאי היה הכוונה שיחתמו רק הספק אי כתב הגט ג"כ:

והשתא ממילא מוכרח דסובר שמואל חתם סופר ועד כשר דאל"כ חדא דמה מקום יש להסתפק דכתבו כתב הגט ג"כ דהא הוי חתם סופר ועד כיון דכתב ידן ודאי הוא וע"כ דס"ל באמת דכשר, ועוד דבמתני' גופא תיקשי דקתני הרי אלו יכתבו ויתנו, וכיון דטעמא דר"מ משום בזיון ודאי אי אפשר לומר דכתב הגט ולא כתב ידן ואי תרווייהו הוי חתם סופר ועד וע"כ דס"ל חתם סופר ועד כשר ואהא פריך כיון דבהכרח סובר שמואל חתם סופר ועד כשר א"כ איך יסבור מודה ר"י באמר אמרו א"כ הוי תרתי דסתרי כדמוכח מר"ח ור' ירמי' דאמר אמרו וחתם סופר אי הא כשר הא פסול דאל"כ נפיק חורבה והשתא לא קשי' דשמואל מוקי לה בכתב סופר דמה בכך עכ"פ מוכח דהם שני דברים הסותרים והרי לפי ספיקו של שמואל בהכרח הוא סובר שניהם כמו שהוכחתי דאי חתם סופר פסול ס"ל אין מקום להסתפק דכתבו כתב הגט כיון דבהכרח כתב ידן הוא כנ"ל, ואהא משני דכשר ולא תעשה לא שכיח וליכא חורבה ור"ח פליג באמת דאפ"ה חיישינן לחורבה דהקושיא לא היתה דיסבור שמואל כר"ח דוקא בענין אומר אמרו וחתם סופר רק דממילתא דשמואל גופא קשי' לי' שסובר שני דברים הסותרין והוצרך לחדש סברא לשמואל לסלק החורבה דלא כר"ח ולא הוי תרתי דסתרי כלל, והשתא לר"מ ג"כ חתם סופר כשר ואמר אמרו כשר ואין צורך לומר דלר"מ עדיין יש חשש כדברי התוס' בד"ה מתניתין ויהא מוכרח לסבור חתם סופר פסול ומכח זה קשה שני הקושיות שהקשו התוס' בתר הכי לר"מ והתו' הוכרחו לזה כיון דלדעתם עיקר הקושי' דלא יחלוק שמואל על ר"ח אי מודה ר"י באמר אמרו א"כ מוכרח לומר דלפי מה דמשני ג"כ אינו חולק ואפי' לר"ח מודה ר"י באמר אמרו וליכא חורבה דלא תעשה וקשה למה מוקי כר"י דוקא וע"כ דלר"מ איכא חורבא אחריתי אבל להנ"ל לק"מ דהקושיא דשמואל בעצמו אומר שני דברים הסותרין כנ"ל ואהא שקיל וטרי דאכתי לא יצאנו מידי חשש חורבה. והשתא פשיטא דליכא למימר דמספקא לי' לשמואל אי כתובו כתב ידן או כתב הגט דכיון דאיכא חורבה ע"כ כתב ידן הוא דאי כתב הגט הוי חתם סופר ועד ואכתי סותר עצמו, ואהא קאמר אלא ר"י תרתי קאמר והדרינן ממה דאמרינן מעיקרא דמספקא לן אי כתובו כתב ידן או כתב הגט דבהא לית ספק כנ"ל, רק הדרינן למה דאמר מעיקרא דמספקא במילי אי מימסרן לשליח ואע"ג דקאמר הלכה כר"י דאמר לא מימסרן לאו באמר אמרו או באומר לב' תנו דהוי כאומר אמרו, רק ר"י תרתי קאמר דר"מ לית לי' מילי כלל רק משום בזיון וממילא במתנה דליכא בזיון אפילו בלי ב"ד ובלי אמר אמרו כשר והכי אמרינן לעיל דף כ"ט דנ"מ בין מילי לבזיון במתנה ור"י פליג דמילי לא מימסרן ונ"מ אפילו במתנה פסול שהוי כגט בזה, רק ר"י מוסיף עוד דאפי' אמר לב"ד או אמר אמרו הוי מילי והגט בטל לגמרי ובהא פליג עלי' שמואל בחדא דאמר אמרו או לב"ד אין הגט בטל לגמרי וס"ל כוותי' בחדא דמילי לא מימסרן ונ"מ דבמתנה פסול ג"כ והיינו דפליגי רב ושמואל במתנה אי הוי כגט ושמואל סובר דהוי כגט מכח מילי ופליג עלי' באידך באמר אמרו דלר"י פשיטא לי' דהוי מילי ולשמואל מספקא לי', והיינו דאמר לעיל בלישנא תצא והדבר צריך תלמוד דכיון דצריך להתיישב למה החליט שתצא מה גם שלא זכרו כלל בשאלה שנשאת, ולקמן פרק המגרש ששאלו ביצא קול קידושין אמרו בהדי' בשאלה ובא אחר וקידשה ומאיזה צד השיב בנשאת אלא כך הכוונה תצא מבעלה בגט זה והיינו להחמיר אי בעלה כהן או להתייבם תצא ממנו בגט זה ומגורשת היא והדבר צריך תלמוד להתירה לאחר בגט זה ופליג על ר"י דאית לי' דאינו גט כלל:

ולפי זה מיושב קושי' ראשונה שהקשינו על הרמב"ם שלא זכר בג' תנו דהגט בטל דלפירש"י הרי לא פליג רק באמר אמרו ולא בג' תנו ולהנ"ל ניחא דפליג לגמרי אפילו בג' תנו רק ס"ל כוותי' בגוף הדבר דמילי לא מימסרן דלא כר"מ דלית לי' מילי כלל ונ"מ במתנה כנ"ל אבל בגט פליג על ר"י ואינו בטל והוי כמו אמר אמרו דכיון דפליג על ר"י ע"כ דג' תנו ואמר אמרו שוין כנ"ל:

אך הא אכתי קשיא מה שפסק באמר אמרו פסול ומתיישבין הך פסול מאי בעי הכא. אבל באמת גם בזה דבריו נכונים על דרך הנ"ל כמו שאבאר והוא דודאי יש לתמוה לפי מה דמשני השתא, לא מבעי' לפירש"י דאכתי מספקא לי' לשמואל אי כתובו כתב ידן או כתב הגט וס"ל אומר אמרו כשר ולפי זה ע"כ חתם סופר פסול א"כ תיקשי בתרתי חדא דהא לעיל בקשו למיפשט מר"י דכתובו כתב הגט דמי איכא בי דינא דלא ידעי למיחתם חתימת ידייהו ודחי דלמא בי דינא חדתא והשתא כיון דר"י בעצמו בודאי פוסל אומר אמרו רק שמואל פליג עלי' בהא. וכיון דאיהו פוסל אומר אמרו ע"כ יכתבו היינו כתב הגט ג"כ. ועכ"פ נפשוט ספיקו של שמואל דכתובו כתב הגט ג"כ ולא כתב ידן בלבד:

גם תיקשי דיכתבו דר"י הכוונה כתיבה וחתימה דאיהו פוסל אמר אמרו וחתם סופר ועד כשר ולר"מ דמכשיר אמר אמרו חתם סופר פסול א"כ יכתבו דר"מ היינו יחתמו ואין לך דבר קשה כזה דקתני בתרווייהו בחד לישנא הרי אלו יכתבו ולא פליגי רק בג' תנו והשתא אפילו בשנים פליגי דלמר יחתמו בלבד ולמר יכתבו ויחתמו והוא תמוה מאד לפע"ד:

ועוד קשה לי דעכ"פ לפי המסקנא חתם סופר ועד פסול לשמואל כיון דמכשיר אמר אמרו והרי בעיקר ספיקו של שמואל משמע בהדי' דלא מספקא להו רק לפי שלא כתבו הן רק חתמו אבל אי עשו כפי מה שצוה וכתבו הן ג"כ לכ"ע היה כשר וקשה אפילו כתבו וחתמו הן פסול דחתם סופר ועד פסול:

ועוד דהוי לי' למיבעי הך בעי' ממש בכתבו וחתמו הן דאי כתובו כתב הגט אינו רק פסול מדרבנן מכח חתם סופר ועד ולא תצא אבל אי כתובו כתב ידן מסתמא הקפיד שלא יכתבו הם כיון דחתם סופר פסול ואי כתבו שינו מדעתו ובטל נמי הוי ועכ"פ בכתבו וחתמו הן גרע דפסול ודאי הוי ואיכא ליספוקי דבטל הוא והשתא ליכא ספק רק אי כשר או בטל, ובגמרא משמע להדי' דאי היו כתבו הן ג"כ הוי עדיף, וכל קושיות אלו קשיין ג"כ לפי מה שפירשתי לעיל דלמסקנא פשיטא לי' דכתב ידן הוא רק הספק אי אמר אמרו כשר וקשה כנ"ל:

לכן נראה בישוב כל הנ"ל דבלא"ה יש להבין דפריך לשמואל וקאמר דמודה ר"י באמר אמרו ומקשה עלי' דנפיק מינה חורבה וקשה לימא דס"ל אמר אמרו פסול מדרבנן וליכא למיחש לחורבה כמו דפסלו חתם סופר, ולדידי' דחתם סופר כשר ס"ל דאמר אמרו פסול ואף דר"ח ס"ל דיותר יש לפסול חתם סופר משום חורבה משנפסול אמר אמרו אבל שמואל ס"ל דפסלינן אומר אמרו מהאי טעמא, ונהי דבאתם חתומי לא שייך שמא תשכור עדים אבל משום חורבה פסול ומ"ד כשר ותעשה משום דס"ל חתם סופר פסול ומשום שמא תשכור ליכא בהא אבל שמואל דמכשיר חתם סופר כנ"ל פוסל באמר אמרו משום חורבה, ונהי דהא לא קשי' דנימא דלכך כשר ולא תעשה משום חורבה דסופר דבהא לא נסתלק חשש חורבה כלל, תדע דאל"כ למה חתם סופר פסול משום חורבה נימא דכשר ולא תעשה וע"כ דדוקא אי לא תעשה משום שמא תשכור עדים נסתלק החורבה לשמואל דלא שכיח דעדים אין עושין כן שלא יחשדום ששכרה אותם אבל אי לא חיישינן שמא תשכור בהא רק לסלק החורבה שפיר יש לחוש כיון דכשר אכתי איכא למיחש לחורבה ולא יצאנו מידי חשש חורבה רק אי נפסול לגמרי ולכך הוצרכו לפסול חתם סופר לגמרי אבל ודאי אי נפסול אמר אמרו מדרבנן כמו חתם סופר אף אם יהא הפסול לסלק החורבה שוב ליכא למיחש לחורבה ומספקא לי' אי פסול דרבנן או דאורייתא, וצריך לומר דאי ס"ד אמר אמרו פסול מדרבנן עכ"פ אכתי מאי מספקא לי' לשמואל אי כתובו כתב הגט או לא הא בודאי לאו כתב הגט הוא ג"כ דה"ל חתם סופר ועד ופסול ובודאי לא יצוה הבעל לעשות גט פסול ומאי מספקא לי' לשמואל וע"כ דכשר אפילו מדרבנן ושפיר קשי' לי' הא איכא למיחש לחורבה והוצרך לומר דכשר ולא תעשה מכח שמא תשכור עדים ולא שכיח וקשי' לי' דאכתי קשה באתם חתומי דלא שייך שמא תשכור עדים ואכתי איכא חורבה:

והשתא משני שפיר דשמואל לא מספקא לי' אי כתובו כתב ידן או כתב הגט ופשיטא לי' דכתב ידן הוא ומ"מ כיון דחתם סופר כשר אמר אמרו ע"כ פסול מדרבנן א"כ הרי אלו יכתבו ויתנו דנקט ר"מ לא משום דכתובו דקאמר כתב הגט הוא רק משום דאמר אמרו פסול מדרבנן כיון דחתם סופר ועד כשר צריכין ע"כ לכתוב ולחתום בעצמן רק באמר לג' תנו כיון דעשאן ב"ד ליכא למיחש לחורבה כלל דלב"ד לא יצוה לומר פלוני ופלוני יחתמו רק נותן להם רשות כפי דעתם א"כ מה בכך שיחתמו הסופר ור"י ס"ל אפי' בג' תנו צריך שיכתבו ויתנו הכל בעצמן דס"ל אמר אמרו בטל לגמרי מדאורייתא הלכך אף שלא הקפיד על כתיבה כלל ולא על חתימה מ"מ צריכין לעשות הכל ושמואל פליג עלי' בהא דאמר אמרו אינו רק פסול מדרבנן ודאי ומספקא לי' שמא בטל דאורייתא, והיינו דקאמר תצא והדבר צריך תלמוד והכוונה או כמו שפירש"י בניסת תצא רק אינו ברור וצריך ישוב לזה דשמא אינו רק פסול ולא תצא או כמו שפירשתי לעיל והוא העיקר לדעתי דהיינו תצא מבעלה ודאי בגט זה ואי כהן הוא לא תחזור לו וכן אי מת לא תתייבם וצריך ישוב להתירה לשוק ואפילו ניסת אפשר דצריך ישוב שלא תצא, והא דהוצרך לומר דלר"י פסול דאורייתא ליתא דלר"י ג"כ אינו רק דרבנן הא ליתא דס"ל אומר לג' תנו הוי ג"כ כאמר אמרו כיון שעשאן ב"ד ודאי לא הקפיד שיכתבו הם ומ"מ סובר ר"י דיכתבו הם דוקא ש"מ דפוסל דאורייתא דאי דרבנן בהא ליכא חורבה כלל דכיון שעשאן ב"ד לא יצוה להם מי יכתוב וע"כ דמדאורייתא פסול וליכא למימר דיש חילוק בין אמר לג' תנו בין אמר אמרו א"כ מאי מספקא לי' לשמואל באמר אמרו כיון דר"י נמי מודה דאמר אמרו כשר וע"כ דב"ד הוי ממש כמו אמר אמרו וכ"ש הך אמר אמרו דשמואל דלא פי' כלל ומ"מ ס"ל דכשר א"כ ה"ה תנו בב"ד וכיון דפוסל ר"י דאורייתא באומר לג' תנו כמו כן פוסל באמר אמרו, ושמואל ס"ל כרבי בהא דהלכה כר"י דמילי לא מימסרן ונ"מ במתנה כנ"ל, אבל באמר אמרו וכן לג' תנו מספקא ליה, וז"ב, וכ"ש לפי מה שכתב מהרש"א דע"כ אהך ברייתא דלקמן פרק מי שאחזו סמך דמוכח מינה דפסול דאורייתא וע"כ ר"י הוא א"כ פשיטא דלק"מ:

ומעתה דברי הרמב"ם ברורים כי פסק בפשיטות דפסול מדרבנן ודאי ומתיישבין בדבר אפילו ניסת דקרוב להיות בטל ולא מלבו הוציא הרב ז"ל ספק הוה רק העתיק דברי שמואל ממש והדבר צריך תלמוד דהיינו מתיישבין בדבר דשמא בטל הוא ג"כ רק בהא פליג על ר"י דלאו בטל הוא ודאי רק צריך יישוב והשתא ממילא לא קשיא מה שהקשה הר"ן כיון דמספקא לי' באמר אמרו למה הכשיר חתם סופר ועד, ולפי הנ"ל לק"מ דבהא לא מספקא ליה דפסול הוא ודאי וליכא למיחש לחורבה כמו למ"ד חתם סופר פסול כמו כן אי אמר אמרו פסול ליכא למיחש לחורבה וכיון דפסק כשמואל ע"כ חתם סופר כשר כמו שהוכחתי וממילא אמר אמרו פסול מדרבנן ודאי ומתיישבין דשמא בטל הוא, וזה ברור:

וכן נראה לי להוכיח מתוך דברי הרי"ף דס"ל דבמסקנא לא נסתפק כלל אי כתובו כתב ידן או כתב הגט רק באמר אמרו אי פסול אי בטל נסתפק כמ"ש, והוא דאל"כ תיקשי למה השמיט דברי שמואל לגמרי והדבר צריך תלמוד, ונהי דס"ל דלדידן אין נ"מ כיון דפסק הלכתא כהך סוגיא דמי שאחזו דאמר אמרו בטל לגמרי מ"מ פשיטא דנ"מ להיפך אי כתב הגט הוא הוי כתב ידן כאומר אמרו ולא הוי רק מזויף מתוכו דחתימה לא בעינן לר"א כלל ואינו רק פסול דרבנן אבל אי כתב ידן הוא בטל דאורייתא וע"כ דלמסקנא לכ"ע כתב ידן הוא ולא נסתפק רק באמר אמרו וכיון דפסק הרי"ף כר"י וכהך סוגיא דפרק מי שאחזו ממילא אין נ"מ בספיקו של שמואל, מיהו יש לדחות דס"ל דבכתב ידן לא נסתפק דלא כתוס' בד"ה כתב ידן רק כפירש"י והר"ן ויש לומר עוד דס"ל מזויף מתוכו פסול דאורייתא כמו שכתב הרשב"א ריש פ"ק לדעתו:

בא"ד ובפרק מי שאחזו דייקינן מברייתא וכו'. דברים הללו אינם מובנים כלל דמה בקשו בזה כאן אי לחזק דבריהם דלכך לא משמע לי' דפליג ר"ח דאומר אמרו כשר לר"י משום דבפרק מי שאחזו דייקינן מברייתא דר"י פליג באומר אמרו א"כ מה צורך להקשות מר"ח ור"י הוי לי' להקשות מי מודה ר"י באומר אמרו והא תניא כו' דמוכח מינה דאינו מודה, ואדרבא כיון דאמר לאפוקי ממ"ד ש"מ דאיכא מ"ד הכי א"כ שמואל נמי י"ל דהכי ס"ל:

וראיתי להרב מהרש"א שכתב דע"כ אהך ברייתא סמך דאל"כ לקמן דמשני אלא ר"י תרתי קאמר א"כ ע"כ דהך פלוגתא בכשר ולא תעשה לר"מ הוא א"כ מנין לו דר"י סובר תרתי דלמא באומר אמרו כשר ולא תעשה ולקמן לר"מ פליגי וע"כ דאהך ברייתא סמיך, ודבריו תמוהין מאד דלקמן פליגי אי חיישינן שמא תשכור עדים ואי לר"י לא תעשה דחיישינן שתשכור עדים מאיזה צד נימא דלר"מ לא חיישינן להכי והא דבר זה אינו תלוי כלל בפלוגתא דמילי וא"כ למה קאמר מתניתין דחתם סופר ר"י הוא הא כר"מ מצי אתי' ג"כ אבל באמת כוונת מהרש"א כך דנמשך לפי מה שכתבו התו' בסמוך בד"ה מתניתין דלר"מ בלא"ה איכא חורבה באומר לג' תנו שיאמרו שנים מדעת שלשתן, והשתא יש לומר דהנך פליגי לקמן לר"מ דלדידי' כיון דלסלק החורבה לא מהני דיש לחוש לשנים מדעת שלשתן ושמא תשכור לא שייך בזה באתם חתומו, אבל לר"י בלי חשש דשמא תשכור לא תעשה כן בישראל מחמת חשש חורבה דחתם סופר ואפילו באתם חתומי לא תעשה כן בישראל וע"כ דאברייתא דלקמן סמיך, אך כבר כתבתי לעיל ועוד אבאר לקמן בס"ד דבמה דכשר ולא תעשה לא ניתקן החורבה רק אי לא תעשה מחמת חשש שתשכור עדים, אבל אי לא תעשה מחמת כדי לתקן החורבה לא מהני רק אי פסול גמור דאל"כ למה פסלו חתם סופר נימא דלא תעשה כן בישראל וניתקן חשש חורבה, ומ"מ לפי דברי מהרש"א מיושב טפי מה שהקשיתי לעיל בסמוך לפי מה שפירשתי המסקנא דפסול דרבנן לשמואל דדילמא לר"י נמי פסול דרבנן ולדברי מהרש"א ניחא דאברייתא סמך דמוכח דפסול דאורייתא, אך הא ודאי קשיא אי אברייתא סמך הוי לי' להקשות מברייתא ולא מר' ירמי' ור"ח מה דשמואל גופא פליג עלייהו ומפרש כתב סופר, וכבר כתבתי מקודם לפרש בפשיטות דמשמואל גופא מוכח דמכשיר חתם סופר ע"ש, ואולי כוונת התו' דעיקר הקושי' הכא לשמואל מר"ח כיון דמוקי ר"ח סתם מתניתין דלא כר"מ רק כר"י ודאי הי' לו הכרח דר"י אינו מודה באומר אמרו דאי היה מקום לומר דמודה, בודאי הוי מוקי מתניתין כר"מ ובכתב סופר ולא לומר דר"י פליג אפילו באמר אמרו ומכשיר חתם סופר מה דלא מצינו לר"י דפליג אר"מ בהא דאמר אמרו כשר ועל זה כתבו דמהך ברייתא דייק לי' ר"ח הכי דאל"כ כמאן אתיא ההםה כנ"ל:

בד"ה מתניתין מני ר"י הוא אפילו באומר לשלשה וכו' ולמאי דמסיק וכו'. כוונתם דליכא למימר דלר"ח אף דלא תעשה חיישינן לחורבה ולשמואל לא חיישינן ואתיא מתניתין אפילו כר"מ דא"כ פליג ר"ח עם שמואל אי מודה ר"י באמר אמרו, ועיקר הקושיא דלא מצינו דפליג בהא אר"ח ואי נימא דפליג בלא"ה לק"מ אפילו אי יסבור שמואל דאפילו לא תעשה איכא חורבה דמוקי לה בכתב סופר וחתם סופר לכ"ע פסול, ולזה הוצרכו לומר דלפי תירוץ זה ר"ח נמי מודה דהיכא דלא תעשה ליכא חורבה ומ"מ כר"מ לא אתי' דאיכא תקלה אחריתי, ולפי זה לא פליגי כלל ר"ח ושמואל אי מודה ר"י באמר אמרו אבל כבר כתבתי לעיל דאכתי קשי' דמ"מ איכא למיחש לר"י ג"כ כה"ג לחורבה היכא דאמר לג' אמרו מדעתכם והסופר ידע שעשאן שלוחים ולא יחוש שמא שכרתן ויחתום מדעת שלשתן כמ"ש התו' בסמוך דאמר לשלשה אפילו כתבו לא שייך שמא שכרתן ועמ"ש בגמ' בד"ה וליחוש תמיה גדולה על דברי התו' הללו ע"ש שכתבתי ליישב עיקר קושית התו' בד"ה חתם סופר וממילא אין צורך למה שכתבו כאן ודוק ועיין מהרש"א ולא ידעתי מה ענין קושי' זו לדברי התו' דהכא לעיל הוי ליה להקשות דס"ס אמרו דכיון דכשר ולא תעשה לא שכיח א"כ ע"כ ליכא שום חורבה א"כ חתם סופר כשר ובפירוש תירצו זה בגמ' להכשיר חתם סופר, אבל דברי התו' הם דיש לחוש לאתם חתומי דכשר ותעשה והוכרחו לומר דר"י תרתי אמר ושמואל מכשיר אמר אמרו ופוסל חתם סופר, וז"ב:

בא"ד וא"ת כיון דלר"מ וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה שהרי כתבו לעיל דהא גופא הוי ספיקו של שמואל מה רוצה הבעל שיעשו הם ואמר לעיל בגמרא דממשנה ליכא למיפשט דהא גופא קא מבעי' ליה במשנה גופא א"כ מאי קשי' להו הכא, ונראה לי דכוונת התו' להקשות לפום סברא דהשתא דמקשה מר"ח לדחות דלא היה ספיקו של שמואל אי כתובו כתב ידן או כתב הגט כיון דס"ס אמר אמרו פסול, וא"כ משמע להו דממילא לפום סברת ר"ח כתבו כולל הכל וממילא יכתבו דקתני היינו שיעשו הכל וקשה הא חתם סופר ועד הוא ואהא תירצו דכיון דחתם סופר פסול ממילא כתבו רק כתב ידן הוא ולא כתב הגט והרי אלו יחתמו, ועמ"ש בסמוך:

בא"ד וא"ת אכתי היכא קתני הרי אלו יכתבו ויתנו לכתחילה למ"ד דהא נמי כשר ולא תעשה. לכאורה תמוה דאי הא נמי כשר ולא תעשה ליכא למיחש לחורבה וחתם סופר כשר א"כ יכתבו ויתנו היינו שיכתבו ויחתמו ויתנו וצריך לומר דנמשכו לדבריהם הקודמים דלר"מ לעולם חיישינן לתקלה באומר לג' תנו וע"כ חתם סופר פסול, ולפי זה לפי מה שכתבתי בתו' בד"ה חתם סופר ליישב קושיית התו' שם ממילא אין אנו צריכין לדברי התו' דלר"מ חיישינן לעולם לתקלה וא"כ גם קושי' זו לק"מ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף