אילת השחר/גיטין/סו/ב

אילת השחר גיטין סו ב

דף ס"ו ע"ב

אמר לשלשה וכו' מפני שעשאן ב"ד דברי ר"מ. כתב הר"ן דמה דמהני בג' אע"ג דגם לר"מ מילי לא מימסרן לשליח משום דב"ד אלימי ומהני אפילו מילי. ויש להוכיח מזה דחסרון מילי אינו בהממנה שליח, אלא דלהשליח אין כח למסור מילי ולכן ב"ד אלימי ויש להם כח, אבל אם החסרון דהבעל הממנה אין לו כח לעשות שליחות עד כדי כך שהשליח יוכל למנות אחר, א"כ מאי מהני מה דב"ד אלימי. אמנם עצם הסברא דאלימי צ"ע דהא אינם יותר משלוחים, ואיך ע"י כח ב"ד יתחדש כח שליחות יותר חזק מהדין ששייך בשליחות. וכבר הערנו מזה לעיל דף כ"ט. (מהדו"ק)

תוד"ה כתב ידן. הנה התוס' מיאנו בפירש"י דמנ"ל דהוי כאומר אמרו, ונהי דאין קפידא מ"מ הא אין כאן מינוי למנות שליח אחר, ולדבריהם הו"ל כאומר בפירוש אמרו, אמנם לס"ד דחשבנו דכשר ולא תעשה א"כ לא נפיק חורבא ואין הכרח דצריך לצרף שלישי, צ"ל כפירש"י דסתם הספק הוא אם על כתב ידן ועל השאר לא איכפת לי', וכן משמע בתוס' הרא"ש דכל דבריהם הוא למסקנא. וצ"ע כיון דאינו מן הצורך למנות אלא דעל כתב הגט לא אמר מ"מ איך יוכלו למנות וע"כ משום דין שליחות שיש להם, וא"כ הו"ל מילי ומ"ש מכל מילי, ואם נימא דכל שאינו מקפיד הו"ל אומר אמרו, א"כ אימתי יצוייר מילי בלי אומר אמרו, דהא באומר לב"ד ג"כ הא אין קפידא מצדו שיעשו שלוחים ויהי' כמו אומר אמרו, ואם מקפיד א"כ הא אין החסרון משום מילי, ואיך יתבאר הסברא דאומר אמרו כשר ומילי פסול, דממ"נ הא ע"כ אין הטעם דבזיון דבעל בב"ד, ועל כרחך הו"ל כאומר אמרו, ומדפסל בב"ד ע"כ דפסל גם באומר אמרו, ובהכרח צ"ל ולחלק דעל מה שהזכיר בפירוש כגון חתומו, אע"ג דאינו מקפיד אם ימנו שליח מ"מ אינו כאומר אמרו והו"ל מילי רק על מה שאינו כלול בדבורו כלל הו"ל כאומר אמרו, וצע"ק. (מהדו"ק)

בא"ד. וא"כ חתם סופר ועד פסול וכו' וכשאומר לשנים כתבו ותנו הוי כאילו אומר להם בפירוש שישתפו אחר עמהם לכתוב או לחתום. יש לעיין קצת דהנה בפתחי תשובה (אהע"ז סי' קכ"ב) הביא דהאחרונים דנו אם כשהשלוחים מסרו גט פסול מדרבנן אם אמרינן דדעת הבעל רק לגרש בגט כשר אבל בגט פסול אפילו שאינו פסול אלא מדרבנן מ"מ אין רצונו לגרש בזה והוי פסול מן התורה או לא, והסיקו רוב האחרונים דכשר מן התורה, והיינו דמצד הבעל יש שליחות אפילו לגרש בגט פסול, וא"כ איך נוכל להכריח דהוי כאומר לשתף עוד איש לכתיבה או לנתינה, דהא ע"כ מצידו מסכים לכתוב גט של חתם סופר ועד כיון דחתם סופר ועד אינו פסול אלא מדרבנן, ואיך מוכרח בדבריו מינוי שליחות על איש שלישי, עוד יש לעיין דהנה משמע דבגט פסול אסור לכתחילה לגרש, דהא בכמה דוכתי אמרינן שליח חלה אין לגרש בזה, כגון אין כותבין לכתחילה במחובר, עיין תוס' ג' ע"ב ד"ה וכי לא בעי ר"מ ובדיעבד כשר ואין כותבין לכתחילה היינו דאסור, וכן בתוס' ד' ע"ב ד"ה אי מההיא, מבואר דשייך חילוקים בין לכתחילה לדיעבד, והיינו דאסור לכתחילה, וכן בסוגיין כשר ולא תעשה הרי דאסור, א"כ למה נימא דרצון הבעל שיעשו דבר שאסור.

ובעיקר יש לתמוה לפימ"ש הנודע ביהודה דגט שנכתב לגרש בעל כרחה כיון דיש חרם דרבינו גרשון עליהם לא לכתוב הרי הם עוברים איסור דרבנן ואין שליח לדבר עבירה ולא חל כלל הגט, א"כ כיון שפסול מדרבנן הא אסור לגרש בו ואין שליח לדבר עבירה, ולמה אם יגרשו בזה היא מן התורה מגורשת.

תוד"ה הא כתב הגט. היכא שצוה לכתוב מודה ר"מ שצריך לעשות צוויו. ותמוה דהא העיקר שיקויים רצונו ולמה לא יועיל אף אם מילי לא מימסרן לשליח, ובתוס' הרא"ש כתוב יותר דאינו רוצה גט שנכתב לשם אחר, ותמוה למה זה נכתב לשם אחר דלא הי' על פיו. ובחזו"א (סי' פ"ג סק"ג) כתוב דדברי התוס' הם דוקא לס"ד דאומר אמרו כשר ולא פליג אלא בסתם, ואע"פ דלא בעי ציווי הבעל מ"מ אם מילי מימסרי לשליח מילא את ידן שיכתב כל הגט על פיהם ובאותו גט יגרשו, אבל אי לא מימסרן לשליח לא שייך ענין זה, [וכ' דקפידא על שיהי' לשמה לא שייך כלל, ובתוס' הרא"ש משמע דלא כוותיה], משא"כ אי אומר אמרו כשר, נמצא דתירוצם אינו אלא לס"ד. גם עצם הדבר צריך ביאור דהא אי מילי לא מימסרן אינו משום דלא נותן להם כח אלא דא"א להשליח למסור מילי וכמושנ"ת בדברינו לעיל, אבל מצד הבעל איזה נפק"מ יש אי מימסרן לשליח או לא.

ויש לבאר דהנה כל מה דבעינן ציווי הבעל הא אין פסוק ע"ז, אלא שזה נכלל בהגזה"כ דלשמה כיון דסתם אשה לאו לגירושין קיימא כמבואר בריש זבחים, ואע"ג דציווי הבעל ס"ל לתוס' בדף כ"ב ע"ב דלא בעי דיני שליחות ממש, דהא חש"ו כשר מהאי טעמא כשגדול עומד על גביו, מ"מ אין זה ציווי הבעל כשזה מילי, א"כ חזינן דכל שלא מתייחס ע"ז ציווי הבעל הוי חסרון בלשמה וכאילו נכתב לשם אחר דמי, וזה לא מצד איזה פסוק, אלא דמסברא ידעינן דכיון דבעי לשמה שנכתב לשם הבעל והאשה לכן כשלא הי' ציווי הבעל באופן ששייך לייחס זה לציווי הו"ל כשלא לשמה, א"כ מה לי אם צריך ציווי הבעל או לא, כיון דכל שזה שלא בציוויו הוי שלא לשמה וכנכתב לשם אחר דמי, וכיון דקפיד דאינו רוצה גט שנכתב שלא לשמה דהוי כלשם אחר, וכל שלא נכתב באופן של ציוויו הו"ל שלא לשמה ממילא גם כתיבה דלא בעי לשמה, מ"מ הא הוא רוצה לשמה ובלי גדרי הציווי אין זה לשמה, ובתירוץ קמא דהתוס' לא פליגי אסברא הזאת אלא דלא ברור לו לתפוס דמקפיד שהכתיבה תהי' עפ"י ציוויו אם עפ"י דין לא בעי לשמה, אבל הא מיהא דאם אינו רוצה גט שנכתב שלא לשמה בודאי דיצטרכו כתיבה באופן שיגיע להסופר לא ע"י מילי.

אלא דעדיין צ"ע כיון דהוי כאומר אמרו הרי דלא קפיד אע"פ שלא נכתב כציוויו ממש ואינו רוצה שיהי' כלשמה. ואפשר דהא ביארו התוס' דכיון דחתם סופר ועד פסול ע"כ מכוין דאחד מהם יצטרף מן השוק, ואף דיתכן דהבעל אינו יודע דחתם סופר פסול, צ"ל דמ"מ כיון דרוצה גט שיהי' כשר אמרינן דודאי כונתו לעשות שלא יהי' חתם סופר ועד וע"ז מסופקים מה כונתו, אבל מצד שני אמדינן דאדם אינו רוצה גט שנכתב לשם אחר דרוצה לשמה ולכן א"א בכלל לגרש, דהא אומדין אנו דאין רוצה שהם יסדרו הכל היינו הכתיבה והחתימה וגם אינו רוצה שיהי' שלא לשמה, ולכן פריך בגמ' גם למסקנא דאיך יהי' כשר כיון דכונתו לכתוב לשמה, ואם יעשה ע"י אחר הכתיבה הא לא יהי' לשמה ואיך יועיל הגט. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א