תפארת יעקב/גיטין/סד/א

תפארת יעקב גיטין סד א

דף ס"ד ע"א

בגמרא ושליש אומר לגירושין. פי' רש"י שהייתי שלוחה לקבלה, קשי' לי לפי מה שכתב הר"ן לקמן פרק הזורק דאם נתן גט לאשתו לפקדון ואח"כ אמר הא גיטך מגורשת ואין צריך נתינה מחדש כלל, א"כ הכא היכי דייק ר"ה דלפקדון נתן דלדידה הוי יהיב לה שהרי ע"כ גט זה שכתבו הבעל לאשתו לגרש כתבו וגם עכשיו לפי דבריו שמסרו לפקדון ע"כ שהכינו לגרש בו אם ירצה דאל"כ מה טיבו של פקדון זה א"כ השתא נמי נימא דבאמת הפקידו אצלו ואח"כ אמר לו הא גיטך ואין כאן ראי' דאינו לגירושין, וליכא למימר כיון דשליח עצמו אומר לגירושין ניתן לו מתחילה אינו נאמן, דהא מודה ר"ה היכי דאיכא מיגו א"כ איכא מיגו דלפקדון ניתן לו ואח"כ אמר לו הא גיטך ובודאי לא שייך לומר דאי אח"כ הי' בדעתו לגרשה הי' נוטלו ממנו והי' נותנו לה, דכיון דמתגרשת ביד השליח בעצמו כמות שהוא מונח בידו מה צורך לו ליקח אותו משליח וליתנו לה כיון דמתגרשת תיכף ביד השליח כמות שהוא מונח בידו:

לכן נראה לי ברור אף דבאשה מגורשת כה"ג בשליח קבלה אינה מגורשת עד שיחזור ויטלנו הימנו ויתננו לידו שנית, וטעמא רבה איכא בהא דבשלמא באשה עצמה כל שנתנו לידה אפילו לפקדון עכ"פ נתנו לידה ונתקיים ונתן בידה אף שלא היתה נתינה לגירושין הא איפסקא הלכתא פרק המגרש אימר דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי וה"ה נתינה לשם גירושין לא בעי אבל כל שנתנו לשליח קבלה לפקדון שליח זה אינו כמותה רק להתגרש אבל לקבל פקדונות ולעשות קנינים אחרים הרי הוא איש אחר ממש, הלכך קבלה זו שקיבל לפקדון לא נתן בידה כלל דלפקדון אינו כמותה ואחר כך כשרוצה לגרש צריך לחזור וליטלו הימנו ולומר הא גיטך, כנ"ל ברור:

אמנם לולא דברי הפוסקים רובם ככולם שפירשו בשליח קבלה הי' נראה דבשליח קבלה לא שייך כלל אי איתא דכיון דהאשה עשאתו שליח קבלה והוא בא ואמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי מאיזה צד לא ירצה הוא ליתן לו רק לאשה דוקא., תדע דגם על האשה קשה למה לה לשלוח שליח קבלה תלך בעצמה לקבל או תשלח לו שיתן לה גט וע"כ שהי' לה איזה טעם שלא רצתה לקבל בעצמה א"כ איזה הוכחה יש כאן שהוא הי' לו לעשות נגד רצונה וליתן לה דוקא:

ועוד קשה לי מאוד כיון דקי"ל ע"מ כרתי א"כ כשאומר שמסר בינו לבינו לפקדון מאיזה צד יאומן השליח שמסר לו בעדים דבזה לא שייך הימני' כלל דאפי' ירצה הבעל שאם יאמר השליש לגירושין יהא לגירושין לא יועיל כיון שמסר בלי עדים ועוד אפי' אומר שמסר לו בעדים כיון ששמעו לפקדון היאך יהיו עדים על גירושין דהא אי יבואו לפנינו ויעידו לפקדון פשיטא שלא יהא גט כלל, דאי ס"ד דאפילו יבואו ויעידו לפקדון אמרינן דמגורשת לר"ח א"כ למה נחלקו באופן דבעל טוען עם השליש אפי' עדים טוענין עמו נאמן השליש, וכבר הוסכם דאין שליש נאמן נגד עדים, ועוד אפי' יודה השליש דקיבל לפקדון כל שרוצה עכשיו בגירושין תהא מגורשת כיון דכך הימני' כל מה שיאמר הוא מתרצה, וע"כ דאי באמת קיבל לפקדון ויש עדים על זה לא מהני א"כ ממילא כשאומר שנתן בפני עדים לפקדון היאך שייך הימני', דהיכן מצינו עדים שאילו יעידו עדותן לא יועיל וכשלא יעידו יועיל מחמת עדותן שראו המסירה הוא דבר זר מאד:

לכן נראה לי דמשום הכי פירש הרי"ף ז"ל בתשובה הך פלוגתא בשליח הולכה ובודאי למ"ד ע"ח כרתי גם בשליח קבלה שייך הך פלוגתא וס"ד דמתניתין כר"מ דע"ח כרתי לכך מקשה ממתניתין ומשני דאתי' כר"א דע"מ כרתי וממילא לא שייך הימני' כלל ובטל נאמנות השליש לגמרי, כנ"ל ועוד אבאר בס"ד לקמן בזה:

שם אי איתא דלגירושין יהבה ניהלי' כו'. כבר נתקשו רבים במה נפשך אי ס"ל לר"ה סברא דהימני' פשיטא דלא שייך אי איתא כלל דבאמת נתן לפקדון רק על דעת כן דאפי' ישקר ויאמר לגירושין יהא לגירושין, ואי לא ס"ל סברא דהימני' דבאיסור אין בידו להאמין, א"כ למה לי אם איתא דהא ר"ח נמי לא האמין לשליש רק מכח הימני':

אבל לדעתי לק"מ דפשיטא דאפי' לא נחזיק בסברא דהימני' ג"כ אין הבעל נאמן טפי משליש והדבר בספק כיון שאין לנו שום הוכחה איזה משניהם אמת וחוששין להחמיר, אך ר"ח דמאמין לשליש לגמרי נתן טעם דהימני' ור"ה דרוצה להאמין בעל לגמרי הוצרך ליתן טעם דיש סברא והוכחה דהאמת עם הבעל מלבד דלית לי' הימני', וז"ב ומיושב קושית התוס' כמו שאבאר בתוס':

שם מתיב ר' אבא וכו'. יש לתמוה כיון דמודה ר"ה היכי דאיכא מיגו כמ"ש בסמוך, א"כ נהי דבאשה דהכא ליכא מיגו כמ"ש התוס' דהיא לא תתרצה לקבל הגט אבל התם פשיטא דיתרצה לקבל אותו הצד המסייע לשליש ומודה ר"ה דשליש נאמן:

ונראה לי דעיקר הקושיא דמשמע להו מדקתני הודאת בעל דין כק' עדים ושליש נאמן משניהם משמע דבא לומר דנאמן כעדים כל כמה דאין עדים מכחישין אותו, ואי מטעם מיגו כל שע"א מעיד שהושלש בידו שוב ליכא מיגו דס"ס ישבע להכחיש העד גם לישנא דשליש נאמן משניהם משמע אפי' אומר שלא כדברי זה ולא כדברי זה רק דרך ממוצע והשתא לית לי' מיגו דהי' מחזיר לאחד מ"מ נאמן ועמ"ש בתו' בד"ה מתיב ר' אבא:

שם תנן וכו' ואמאי ליהימני' לשליש. פירש"י ואמאי בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה אלא באמירתו בלבד ליהימני' דהא הימני' בעל ובודאי לא נתכוין הרב ז"ל לומר דלא ניבעי עידי אמירה משום דהימני' בעל רק על עידי קבלה קאי ואמירה בלא"ה לא בעי משום מיגו דהיה מסרו לאשה, דע"כ לא כתבו התוס' בד"ה שליש נאמן דהא לאו מיגו הוא דאשה לא תתרצה אבל על עידי אמירה כיון דאשה אומרת שאמרה אי משקרת בודאי תקבל הגט, וכבר כתבתי דלכאורה יש לתמוה באמת על התוס' בזה דס"ל דעידי אמירה בעי לכ"ע ולכאורה נהפוך הוא דאפילו לר"ה לא בעינן עידי אמירה מכח מיגו אלא דס"ל לתוס' דיריאה דהבעל יביא עידי קבלה דלשליש נתן וזה לא ס"ל לרש"י, ולפי זה מה שהוכיחו התוס' מפירש"י דס"ל דשליש נאמן מכח מיגו אינו מוכרח כלל, ומה שפרש"י בסמוך בד"ה מי קא נפיק היינו על עידי אמירה דמהאי טעמא פריך תינח אמרה דבהא לא מהימן רק מכח מיגו אבל קיבל מודה דמכח הימני' הוא וזה שלא פירש לעיל בדברי ר"ח משום מיגו רק אח"כ בד"ה מי קא נפיק, והיינו כמ"ש וז"ב:

איברא יש לתמוה אי ס"ד דמאמירה נמי קשיא לן תיקשי מה מקשה לר"ח הא לר"ה נמי קשה אמירה למה לי דנהי דבעי עידי קבלה דלית לי' הימני' ומיגו ליכא בהא דלא תתרצה אבל עידי אמירה למה בעי ואדרבא אי משקרת באמירה פשיטא דאיכא מיגו ומודה ר"ה דבמיגו נאמנת:

והי' נראה לי לפרש על פי מה שכתב הב"ש באה"ע סי' ק"מ דאם עשה הבעל שליח קבלה ואשה אמרה יזכה לי מהני אפי' לא עשתה אותו האשה כלל, ודבר פשוט הוא דהיינו דוקא אם הבעל עצמו אמר התקבל גט לאשתי אבל אם השליח אמר לו אשתך אמרה התקבל ונתן לו כמה שאמרה לא מהני יזכה לי כי הבעל לא נתן לו לקבלה רק אם היא אמרה וכיון ששיקר בטל שליחות לקבלה והולכה עקרי' שליח לשליחותי', ועוד אפי' נתן להולכה לא מהני יזכה לי דלא חזרה שליחות אצל הבעל:

ומעתה פי' הסוגי' כך, דודאי יש לתמוה להב"ש הנ"ל למה לי עידי אמירה כיון דס"ד דהגט בידו תאמר יזכה לי אח"כ רק כיון דהשליח קיבל בציווי האשה שאמר לו אשתך אמרה כן והוא על דעת כך נתן לו לא מהני יזכה לי, ולפי זה לר"ח דס"ל שליש נאמן מכח הימני' ואנן אמרינן מכח זה דנתכוין הבעל שיהא לגירושין אם יאמר לגירושין א"כ על אמירה ג"כ הימני' וכך נתכוין שאם יאמר לגירושין יהא לגירושין מכח עשיית שליחות לקבלה מצד הבעל בעצמו ויועיל בלי אמירה מכח יזכה לי, א"כ אין צריך לא אמירה ולא קבלה דאמירה נמי בבעל תלוי מכח הימני' ואהא משני מי קא נפיק גיטא מתותי ידי' דליהימני' ואינה יכולה לומר תזכה לי עכשיו ומה יועיל נאמנות הבעל אבל קיבל למה לי דמה בכך דעכשיו נקרע מעיקרא הימני' ומסר לגירושין, כך הי' נראה לי לכאורה:

אמנם אחר העיון נראה לי דרך נכון וברור בפי' הסוגי' ובפירש"י ז"ל אשר אין ספק אצלי שזהו דרך הנכון ואין צורך לדחוק כלל כמה שכתבו התו' גם לא לדעת הב"ש הנ"ל רק בפשיטות כמו שאבאר:

והוא דודאי לר"ח אמרינן דכל שמסר הבעל הגט לשליח הימני' וסמך עליו מחמת שיש בידו למסרו לאשה ותקלקל לכך על דעת כך מסר לו ונתרצה למה שיעשה, ולפי זה גם עידי אמירה תליא בהך סברא דהימני' דכל מה שיש בידו לתקן שתהא מגורשת כפי מה שיעשה השליח כך הוא מרוצה רק דהוי קשי' לן דעידי אמירה אין בידו, ועל זה אמרינן דעכ"פ נתרצה אם יתן לה הגט שיהא להולכה ותתגרש בלי עידי אמירה וכל שהדבר ברצון הבעל תלוי הרי הימני', ומעתה אף עכשיו שאומר לקבלה נאמן השליש והאשה דהיו עידי אמירה במיגו דהי' מסרו לאשה להולכה ופשיטא שתקבלנו ובהא הימני' שתהא מגורשת להולכה א"כ עכשיו נמי דאומר לקבלה נאמן דהיו עידי אמירה במיגו דהיה מסרו לאשה להולכה ותתגרש בלי עידי אמירה מכח הימני', והשתא אינה יריאה דיביא הבעל עדים שנתן לשליש דמה בכך מ"מ הימני' דיכול ליתן להולכה ג"כ ועדים אין מעידין דלא נתן אח"כ להולכה ג"כ והיא אינה משקרת דשליח נתן לה להולכה, אמנם היינו דוקא לר"ח אבל לר"ה דלית לי' הימני' הכא ליכא מיגו דהיה מוסרו לאשה דאי תאמר מבעל קיבלה יריאה דיביא עדים דלשליח נתן ואי תאמר משליח קיבלה להולכה כיון דלית לי' הימני' לא מהני:

והשתא אתי שפיר דפריך בפשיטות אמאי בעי עדים כלל בין בקבלה בין באמירה דהא הימני' בעל כמו שפי' רש"י, דנאמנות הבעל סגי שלא להצריך עידי אמירה ג"כ, ואהא משני מי קא נפיק גיטא מתותי ידי' ופריך תינח אמרה דבהא העיקר משום מיגו דהיה מסרו להולכה כנ"ל והרי קרוע הוא, אבל עידי קבלה אין צריך למיגו כלל רק תיכף כשירצה לגירושין כשיש בידו שלם נתרצה לגירושין ואין צורך למיגו ואתי שפיר הכל, כנ"ל:

שם הא מני ר"א הוא דאמר ע"מ כרתי. וצ"ל דמיירי דליכא ע"ח דאל"כ אכתי אין צריך לעידי קבלה דכל גט החתום בעדים דנין דנמסר לפני עדים, וכיון דלר"ח נאמן השליח דנתן לגירושין מסתמא נמסר בעדים וכ"כ התו' להדי', אבל הוא תמוה מאד דלמה לי' לתנא למיתני הא מילתא בגט שאין בו ע"ח היפוך סתם גט שתקנו לחתום בו עדים, ואמת דבזה יש לפרש טפי הך קושיא קרע למה לי דמאי ענינו לכאן, גם מה משני בשעת הגזירה שנו דבשלמא אי הוי מעשה שייך לומר דהיה המעשה אז, אבל תנא דינא קתני ולמה לו להמציא דין זה בעת גזירה דלא צריך הך קריעה לדין זה כלל דאפי' לא נקרע כיון שאין עליו ע"ח בעינן שתי כתי עדים, ולהנ"ל ניחא דאדרבא כיון דקורעין הגט לכך לא חתמו בו עדים דעיקר חתימת עדים כדי שלא תצטרך עידי מסירה, וכיון שקורעין הגט ע"כ תצטרך ע"מ לכך לא חתמו בו עדים רק קושית הש"ס באמת למה לי למיקרעי' עד שמתוך כך תצטרך עידי אמירה וקבלה לא נקרעוהו ונחתום בו עדים ולא תצטרך כלום, ומשני בשעת גזירה שנו דאז אין חותמין עדים דיריאים לחתום, גם אין תועלת בחתימתן כיון דע"כ יקרעוהו, ובכה"ג צריכה שתי כתי עדים., אך מ"מ קשה מאוד דמשמע דהך דינא דוקא בהתקבל לא כשמקבלת בעצמה ואי ליכא עדים חתומים בו אפי' מקבלת בעצמה צריכה עידי מסירה, ואין ענין דין זה לאשה שאמרה התקבל:

לכן נראה לי ברור דעיקר התירוץ דלמ"ד ע"מ כרתי לכ"ע אין השליש נאמן כלל כיון דבעינן עידי מסירה לא שייך הימני' דשמא מסר בינו לבינו, ועוד אפי' מסר בפני עדים לפקדון לא מהני כיון שאי יעידו לפנינו כך לא יאומן השליש והיאך יועילו לע"מ במה שאין יכולין להעיד ואי יעידו מה שראו לא יועיל ולא פליג ר"ח על ר"ה רק למ"ד ע"ח כרתי או בשליח הולכה אבל בשליח קבלה ולמ"ד ע"מ כרתי לא שייך הימני' כלל:

אמנם לשיטת הפוסקים דאפי' לר"א ע"ח נמי כרתי ור"א לא חידש רק אף ע"מ כרתי בודאי ע"כ צריך לפרש דליכא ע"ח כמ"ש התו', ואתי שפיר ממילא הקושיא קרע למה לי ושעת הגזירה כמו שכתבתי, אבל לדידן דלר"א ע"ח לא כרתי אתי שפיר בפשיטות אפי' איכא ע"ח דכיון דע"מ דוקא כרתי לא שייך הימני' כלל, כנ"ל ועמ"ש בתוס' דאפי' להרי"ף יש לפרש בע"ח:

שם אמר רבה ומודה ר"ה. עיין ברא"ש מה שכתב על זה ודבריו תמוהין מאוד לכאורה כמעט אי אפשר להולמם, ואני אפרש דמעיקרא פי' דהגט יוצא מתחת ידה דאל"כ היאך תאמר לדידי יהיב לי ואני מסרתי לשליח דהא אינה יכולה להעיז לומר שנתן לה גט מה שלא היה כן, וליכא למימר דהשתא נמי אומרת גירשתני ומעיזה במה שאומרת דקמאי דידי יהיב לגירושין ועל זה דחה דבר זה דהשתא שליש מסייע לה, ומה שלא הקשה בפשיטות דהיאך אפשר דנאמנת עכשיו מכח גירשתני א"כ מה צורך למיגו דמשום הא לא אירי' דמיגו צריך דאל"כ לא הוי מהני גרשתני מכח חזקה דאינה מעיזה נגד סברא דאי איתא דג"כ חזקה אלימתא הוא לכך צריך למיגו לסלק סברת אי איתא ושפיר יכולה להעיז דעכשיו נמי אומרת גירשתני, לכך הוצרך הרא"ש לדחות דעכשיו השליש מסייע ואינה יכולה להעיז גרשתני ולדידי יהיב דאז לא יסייע השליש ואדרבא יכחיש אותה ג"כ, ועל זה תירץ דבשליש בלבד המסייע לא נדחה חזקה דאין אשה מעיזה ושפיר נאמנת גרשתני ואי משום אי איתא יש לה מיגו דגירשה בעצמה, וחזר והקשה דלעיל מוכח דלא מהני מיגו נגד אי איתא, ותירץ דלעיל שאני דלא תתרצה וזה ברור בכוונת הרא"ש:

אמנם לדעתי אין צריך לכל זה והכא מיירי דשניהם באים ביחד לב"ד ואומרים דלפניהם מסר לו לקבלה ויש להם מיגו דהי' מוסר לה קודם בואם והוא לא יבוא כלל ותהא האשה נאמנת בכל אופן שתאמר או דמיירי כאן דבאמת אין השליח כאן כלל רק האשה עצמה אומרת כך ופשיטא דהוי כאומרת גירשתני כיון דליכא מסייע לה כלל, ודע דלא נתבאר בכאן הך מודה ר"ה אי על עידי קבלה ועידי אמירה קאי דבהא נמי איכא מיגו דלדידה הוי יהיב לה, ולפי מה שכתבתי לעיל דיריאה דיביא עדים דנתן לשליח לקבלה א"כ לא מהני מיגו רק לענין עידי קבלה אבל לא לעידי אמירה:

והנה לפי מה שכתבתי לעיל דר"ח ור"ה לא פליגי רק בשליח הולכה לדידן דע"מ כרתי דלא שייך הימני' בשליח קבלה כלל, ולפי זה אתי שפיר בפשיטות הך ומודה ר"ה היינו בשליח הולכה דאי היא אומרת דבפניה נתן לשליח להולכה והיא קיבלה ממנו והגט בידה נאמנת במיגו דהיא קיבלה מהבעל:

והרי"ף הביא הך ומודה ר"ה אף דפסק כר"ח דבלא"ה שליש נאמן דנ"מ בשליח קבלה לדידן דע"מ כרתי דלא שייך הימני' ומודה ר"ח ומ"מ במיגו נאמנת כמ"ש לעיל, אך צ"ע לפי מה שפסק בפרק המגרש דלר"א ע"ח נמי כרתי א"כ במה נפשך אי ליכא ע"ח פשיטא דצריכה ע"מ ואי איכא ע"ח א"כ לר"ח בלא"ה שליש נאמן דאכתי שייך הימני' כיון דע"ח נמי כרתי, וצ"ע:

שם בעל אומר לגירושין וכו' נתן לי ואבד. הקושיות בסוגיא זו רבו למעלה, חדא דמאי פ"ד להקשות וליהימני' לשליש דהא אמונת השליש רק באיזה אופן בא לידו שלישיתו, וכאן אנו דנין רק על מסירתו לאשה ומה ענין אמונת שליש לזה, ועוד מה ס"ד להאמין לבעל דאטו אנן מאמינים לו שנתן לשליש אנן על מסירת השליש לאשה דנין, גם קשה קושית תוס' לר"ש דדנין חזקה אפילו לקולא, ואם נחלק דהכא שאני דאיכא ריעותא דאין כאן גט מ"מ מה אתה דן דנאבד הגט א"כ כמו כן יש לומר דנאבד מאשה ולמה נדון דשליח שקיבל עליו לעשות שליחותו יאבד שליחותו, גם אינו דומה כלל הך חזקה דהכא לחזקה דקידושין, דהכא דנין דנאבד הגט ואין בידו לעשות שליחותו, והעולה על הכל הוא דפריך וליהימני' לדידה מדר"ה דחזקה אין אשה מעיזה, דמה ענין דר"ה לכאן הא אינה מעיזה כלל דבעל אינו מכיר בשיקרה כלל, ולמה לי דקאמר דאיכא דמסייע לה מה צורך לסיוע, וביותר תימה דקאמר מעיזה ומעיזה דבפני מי מעיזה הא אינה מעיזה כלל:

לכן נראה לי בישוב סוגי' זו כאשר נדקדק דבבעל נקט לשון עבר בעל אמר לגירושין ובשליח ואשה נקט לשון הוה ושליח אומר ואשה אומרת, ולעיל בפלוגתא דר"ה ור"ח נקט בעל אומר ושליש אומר, ובודאי לאו בכדי נקט הכא בבעל לשון עבר בעל אמר:

ומטעם זה נראה לי דהכא שאין הבעל כלל לפנינו רק שידענו על פי עדים שכך אמר שמסר לשליח זה גט לגרש אשתו, ובודאי אין אנו מסופקין שנאבד הגט משליח דמאיזה צד ניחוש דשליח יאבד מה שנותנים לו ובהא גופא איכא חזקה דמסתמא לא אבד מה שנמסר לו לעשות וכ"ש לר"ש דאמרינן חזקה אפי' לקולא רק דס"ד דמסופקין אי ישנו בידו או שכבר מסרו לאשה, והיינו דמקשה וליהמני' לשליש במה נפשך אי לא מסרו לאשה הרי בידו הוא ונאמן דלקבלה נמסר לו או שיכול למסרו לאשה וממילא נאמן מחמת מיגו דכבר מסרו לאשה, ואהא משני מי קא נפיק גיטא מתותי ידי' אנן חיישינן דאין לו גט כלל ולא קיבל מהבעל כלל גט לגרש, ואהא פריך וליהמני' לבעל כיון דידענו דאמר דמסר לו מהימן דודאי לא משקר, וממילא נאמן השליח מכח שליש כנ"ל, ומשני אטו אמר גירשתי הרי לא אמר רק שמסרו לשליח להוליך לאשתו וכיון שאין כאן גט חיישינן דחזר בו השליח או הבעל והחזירו לבעל ומכח הוכחה דאין כאן גט, ולכך לר"ש לא קשיא דהכא שאני דיש ריעותא דאין כאן גט יש לחוש דנתבטל שליחותו, והיינו דמקשה מהך דקידושין דנימא דעשה שליחותו תיכף, דליכא למימר דלא הספיק לעשותו עד שחזר בו הבעל אם כן התם נמי נימא דלא הספיק לקדש עד שמת, ואי משום דהכא יש ריעותא דאין כאן גט התם גם כן יש ריעותא דלא הודיע מי קידש דזהו עיקר השליחות להודיע למשלח מי קידש, ואי דלא הספיק להודיע עד שמת כמו כן נימא דלא הספיק לקדש עד שמת ומשני דהתם באמת רק לחומרא חיישינן ולא לקולא:, והדר פריך וניהמני' לדידה דאי נתבטל שליחותו והחזיר הגט לבעל הרי מעיזה לומר שקיבלה גט מה שהבעל יודע שאינו כן והוי מצי לשנויי דה"מ בפניו רק דטפי משני אפי' למ"ד דאפי' שלא בפניו מעיזה [וכ"ש אי נשאת וכאן עיקר הקושיא על נשאת כמו שכתב הר"ן] ומשני דה"מ היכי דליכא מסייע, אבל כאן כיון דאיכא שליש דמסייע שפיר מעיזה אף שיודע הבעל דמשקרת, כנ"ל פי' סוגי' זו ובזה תבין ראיית הרי"ף מהך סוגי' דהלכה כר"ח והרא"ש דחה ראייתו ולהנ"ל דברי הרי"ף מוכרחין, ודוק:

בתוס' בד"ה בעל נאמן וכו' וא"ת וכו' בפ"נ ואכתי יערער וכו'. מדבריהם מבואר דהא לא קשיא להו בפשיטות היאך נאמן השליח ליתן גט שהביא מן הבעל בין בארץ בין בח"ל ניחוש דלפקדון מסר לו דס"ל דע"כ לא פליג ר"ה רק בבעל לפנינו ואומר לפקדון אבל אנן לא חיישינן לזה מעצמינו מחמת סברת אי איתא, ולכך לא קשי' להו רק מה הועילו בתקנתן דכל התקנה היתה שלא יוכל לערער ואכתי יערער, ולפי זה יש להקשות מה פריך לר"ח ממתניתין הא לר"ה נמי קשה דקתני צריכה שתי כתי עדים ובעל לא מערער כלל דאי דוקא בבעל מערער לא הוי לי' לומר צריכה שתי כתי עדים רק אם יש עליו עוררין כדקתני לעיל ריש מכילתין ושאר מקומות שם, ואולי ס"ל רק בשליח הולכה דלא בא להוציא אשה מחזקה רק שאומר שהוא במקום הבעל נאמן מכח ע"א באיסורין דהוי כשנים כל שאין מכחישו דלא מיקרי איתחזק איסור ולא דבר שבערוה, ודוקא כתיבת הגט הוי ס"ד דהוי דבר שבערוה בריש מכילתין דכתיב וכתב ונתן וכיון דלא בקיאי ס"ד דהוי דבר שבערוה אבל לומר שהוא שליח הבעל נאמן כמו עד המעיד על מקוה שיש בה מ' סאה ויכול הטמא לטבול רק בבעל דבר מכחיש בודאי לא מהימן, אבל במתניתין דהוא לקבלה מעיד הוא בדבר שבערוה רק הכל מכח הגט שבידו, וכיון דיש סברא דלפקדון מכח א"א ממילא אפי' אין הבעל מערער יש לנו לחוש דמעיד הוא להוציא מחזקת א"א ובדבר שבערוה ולפי זה צ"ל דהא דנקט פלוגתייהו דר"ה ור"ח בבעל לפנינו דקמש"ל דאפי' הכי לר"ח שליש נאמן, ולמ"ד דפלוגתייהו בהולכה אתי שפיר טפי דבהא דוקא במערער לפנינו, ואולי יש לומר עוד דלר"ה ניחא דצריכה שתי כתי עדים מחשש שמא יבוא הבעל ויערער משא"כ לר"ח לא יאומן והראשון עיקר:

בא"ד משמע דלר"ה ניחא וכו'. כבר כתבתי בגמרא דע"כ אפילו היכי דלא שייך אי איתא פליג ר"ה דעכ"פ אין שליש נאמן כיון דע"כ לית לי' הימני' דאי אית לי' לא שייך אי איתא רק דעכ"פ בעל נמי אינו נאמן והדבר בספק לכך צריך לסברת א"א דיהא בעל נאמן לגמרי, אבל במתניתין שפיר קתני צריכה שתי כתי עדים דאפי' לא שייך אי איתא עכ"פ אין שליש נאמן דלא אמרינן הימני' לר"ה אבל לר"ח דס"ל הימני' קשי' שפיר ממתניתין, אבל מה שכתבו בשלשתן בעיר סותר דבריהם לעיל בד"ה אפילו, דקמש"ל מתני' דהיכי מיתרמי וזה לא שייך בעיר אחת אם לא שנפרש דבריהם לעיל מכח נוטל שכר להעיד כמ"ש שם, והר"ן דיקדק בפירוש במשנה דמסתמא בשני עיירות הן לכך מיחזי כשקר דהיכי מיתרמי ע"ש:

בא"ד וא"ת והנהו דמצרכי וכו' והלך לדרכו. דבריהם לא נתבררו לי דאי יש לו עדים על זה תיקשי עכ"פ מה הועילו באין לו עדים, ואי באין לו באמת אצ"ל היאך שייך לומר ביש לו יצטרך לומר ומי מכריחו לזה ואי דכך הי' התקנה דיביא עדים עמו א"כ למה לי בפ"נ יביא עדים שניתן לו לגירושין או עידי קיום, ואולי כוונתם כיון דעיקר טעמא דבני מחוזא ניידי וטרידי לילך תמיד למקום אחר לסחורה לכך לא שייך אי איתא דדנין דהי' אץ לדרכו ואמר כתבו ותנו:

אמנם בעיקר קושיות התוס' מהך דבפ"נ, יש לומר בפשיטות דכמו דנאמן מזויף בא"י לכ"ע כשאינו מקוים ומ"מ בח"ל כשהשליח מעיד בפ"נ לא מהני ערעור הבעל אח"כ כמו כן יש לומר לענין פקדון אף דאי מערער בא"י בודאי מהימן אבל בח"ל כל שבא השליח ואמר שליח הבעל אני דהאמינו אותו ע"י בפ"נ כמ"ש הרא"ש ריש מכילתין ממילא לכ"ע הוי כבי תרי ושוב אין הבעל יכול לערער ועמ"ש בתוס' בד"ה ושליש אומר:

בד"ה שליש נאמן דהא הימני' אפי' אומר הבעל וכו' דאין לפרש וכו'. דברי התוס' הללו צריכין ביאור. חדא דנראה מדבריהם לא מבעי' באומר שמסרו בלי עדים דשליש נאמן אלא אפי' אומר שמסרו לפני עדים, והוא תמוה, דבאומר שמסר בלי עדים לפקדון גרוע טפי דלא שייך הימני' כלל שסמך עליו דלא מהני נאמנותו כלל ואפי' יתן לו לגירושין מפורש כיון דליכא ע"מ וע"כ צריך לומר דאי אומר כך אמרינן דמשקר ולא משום שסמך עליו, א"כ גם באומר שמסר בפני עדים לפקדון למה לי סמך עליו נימא דמשקר כמו שאתה מוכרח לומר באומר דמסר בלי עדים, גם מה זה שכתבו דאין לפרש מטעם מיגו כיון דלא מיירי הכא דעדים מכחישין דבהא ודאי עדים נאמנין דהא לא נחלקו רק בבעל מכחישו ולא עדים, וכן דקדקו התוס' בהדי' אפי' אומר שמסר לו בעדים לא שהוא מביאם, ועוד אי אפי' עדים מכחישין לא מהני רק דסמך על רצון השליח, אפי' יודה השליח דקיבל לפקדון רק הוא רצה בגירושין יועיל, וע"כ דאם עדים מכחישין אותו בודאי אינו נאמן א"כ מה זה שכתבו דאין לפרש משום מיגו דאפי' נפרש משום מיגו ג"כ ע"כ נאמן אפי' אומר שמסר בעדים כיון שאינו מביאם אכתי יש לו מיגו דהי' מסרו לאשה, גם לא הבנתי כיון דבאומר שמסר בינו לבינו לא שייך הימני' כלל ס"ל לר"ח דבהא אינו נאמן דמשקר א"כ נהי דס"ל לר"ה באיסור אין בידו להאמין אבל מ"מ באומר שמסר בינו לבינו למה לא נימא דמשקר כדס"ל לר"ח:

אבל באמת כוונת התוס' פשוט דעיקר סברא דהימני' הוא דהבעל אינו רוצה שתתקלקל וכל שמוסר גט לאדם אחד מרוצה הוא שתתגרש ולא תתקלקל בשקר. שאם לא יתרצה הרי יהא גט בלי רצונו ובשקר, ומעתה ממילא יש כאן ב' דרכים אי אומר שנתן בינו לבינו לפקדון דבזה לא שייך הימני' כלל דבעינן ע"מ דוקא בהא אמרינן דבאמת משקר דודאי לא ימסור גט במה שביד השליח לעשות אותו גט גמור, ובאמת לא יהא גט ותתקלקל בשקר, אבל אי אומר שמסר לה בעדים לפקדון בהא אין להחזיקו למשקר כלל כיון שיש לו עדים, רק עכ"פ כשמסר לו נתרצה שאפי' יארע בדרך רחוק שימותו העדים ויהא ביד השליח לעשותה מגורשת והוא לא יוכל למחות מתרצה היא לגירושין, ובזה אמרינן דסומך עליו שאם יאמר כך יהא כך כל שלא יוכל להביא עדים להכחישו, ומעתה ר"ה פליג בתרווייהו דהיכא דאומר דמסר בינו לבינו דסובר ר"ח דמשקר ס"ל לר"ה דהך סברא דאי איתא מכרחת דאינו משקר והאמת אתו, ואי אומר דמסר לפני עדים לפקדון דבזה לא אמרינן דמשקר רק סמך עליו ובהא לא שייך אם איתא בהא לא ס"ל לר"ה הימני' כלל ואין בידו לגרש באופן הזה רק כפי שאמר בפיו לפני עדים ובהא אין לחוש דמשקר דכיון שמסר בעדים לא חשש שימותו רק סברת ר"ח דמ"מ נתרצה כשיארע סיבה דימותו דיהא לגירושין וזה לא ס"ל לר"ה, והשתא ניחא דנקט ר"ה אי איתא אף דע"כ לית לי' הימני' דאי אית לי' לא שייך אי איתא א"כ מה צורך לאי איתא, ולהנ"ל ניחא דהך אי איתא איצטריך דלא נימא דמשקר ובודאי לגירושין מסר ומהני אי איתא דלא מסר לגירושין לחלוטין, ואי דנימא דמסר לפקדון ועל דעת שאם יתרצה שליש לגירושין יהא לגירושין זה לא ס"ל לר"ה הימני' באיסור:

ועל זה כתבו דאין לפרש מטעם מיגו דאי היה הכוונה מכח מיגו פשיטא שהאשה לא תרצה לקבל דיריאה דהבעל יביא עדים דנתן לשליח לפקדון ולמה לה להתגרש בשקר עכשיו אפי' יבואו עדים לא תהא מוכחשת רק השליח, אבל אי אומר בינו לבינו מסר לו שפיר יש לו מיגו, ואהא כתבו דאפי' הכי ליכא מיגו דשמא אינה רוצה להתגרש בשקר אפי' לא תהא מוכחשת מעדים כלל, וזה ברור בכוונת התוס' ועמ"ש בסמוך ויתר דברי התוס' כבר נתבאר אצלי בספרי ת"י סימן נ"ו ובא"הע סי' קמ"א באריכות:. בד"ה מתיב ר' אבא וכו' משמע דנאמן אפי' כולן בעיר אחת וכו'. אין דבריהם נראין דהא לעיל כתבו דלכך לא קשי' לר"ה ממתניתין דמוקים לה בעיר אחת דוקא כ"ש שאין להקשות מברייתא דמצי לאוקמא בב' עיירות, אבל לדעתי לק"מ בלא"ה דבלא"ה תיקשי אפי' אי מיירי בעיר אחת הא לא שייך בהא אי איתא דהא זה אומר כך וזה אומר כך והשליש אומר כדברי האחד א"כ כדברי השני ג"כ איכא אי איתא, ומ"ש דלזה יש סברת אי איתא טפי מלזה הא זה אומר כך וזה אומר כך קתני ומשמע בהדיא דמחולקין בתנאי השלישית אבל שניהם מודים דהושלש בידו ומכח שניהם בא לידו והשליש אומר על תנאי כך וכך ולא שייך לומר כלל אי איתא דאין מי שיאמר דלא הושלש בידו והשליש אינו אומר דלא הושלש בידו רק שייך לגמרי לשני והוא תמוה לכאורה, וע"כ כמ"ש לעיל שלא הוצרך ר"ה להך אי איתא רק להאמין בעל לגמרי אבל שלא להאמין לשליש לגמרי סגי במה דלית לי' הימני', ושפיר קשי' לי' למה שליש נאמן לגמרי ומשני דבממון מודה דאמרינן הימני':

ועוד לפי מה שכתבתי לעיל בדיבור הקודם דהיכי דאומר דמסר לפקדון אמרינן דמשקר ובהא צריך לר"ה אי איתא דאינו משקר וכדי דלא נימא דאומר אמת ומ"מ נתרצה אי יעשה השליש היפך מאמרו כן יהא והיינו הימני' דר"ח, בהא לא ס"ל לר"ה הימני' והשתא התם בממון נהי דלא שייך אי איתא מ"מ התם פשיטא דאין לחוש דמשקר כיון דמילתא דממון הוא מאיזה צד לא נימא דהאמין לו שיעשה כפי מאמרו ודוקא איסור ס"ד דאינו נאמן דמסר לו דבר איסור לעשות כפי מה שירצה ותתגרש בשקר משא"כ בממון ושפיר פריך דהתם בלי א"א אין לחוש לשקר והימני' לית לי' ג"כ ומשני דמודה בממון דהימני' דבידו להאמין רק באיסור פליג דלא אמרינן הימני' ודוק:

בד"ה שאני ור"ח סבר וכו'. כבר כתבתי דלכאורה לא הי' צריך לזה כלל רק כמו באומר דמסר בלי עדים ע"כ צריך לומר דמשקר כמו כן נימא באומר דמסר בעדים דמשקר רק דס"ל לתוס' דכל שאומר שמסר בעדים אין לנו להכריח דמשקר כיון דרחוק הוא שימותו או ילכו רק הא ודאי עכ"פ נתרצה שאם יארע שימותו ויתרצה השליח לגירושין יהא לגירושין ולא תתגרש בשקר ותתקלקל, כנ"ל:

בד"ה וליהמני' לשליש, פי' אמאי וכו' בפנינו אמרה. כבר כתבתי שיש לתמוה על זה דעל אמירה לא שייך שלא תתרצה כיון דאשה משקרת עמו, ועוד ע"כ לא כתבו לעיל דלא תתרצה רק אי לא נאמין השליש רק מכח מיגו אבל עכשיו דשליש נאמן מכח הימני' א"כ למה לא תתרצה, ואי משום דיודעת דלא אמרה א"כ עכשיו נמי לא תתגרש והוא תמוה לכאורה, וכתבתי דס"ל לתוס' דלא הוי מיגו דיריאה שמא יביא בעל עידי קבלה ולעיל כתבו שפיר מיגו היכי דאיכא עידי אמירה א"כ אי יביא עידי קבלה בודאי תתגרש, והוצרכו לומר דחוששת שמא לפקדון נתן אבל היכי דליכא עידי אמירה בלא"ה לא תתרצה לקבל, אך בלא"ה הדבר קשה מאוד דאי נימא מיגו גם לר"ה קשה והרי הקושיא רק לר"ח וכבר כתבתי בש"ס לפרש על נכון:

בא"ד שמא מצאו באשפה. משמע דאי לא הוי חיישינן שמצאו באשפה לא הוי חיישינן דלפקדון קיבלו, ולפי זה יש לתמוה על הרב מהרש"א לעיל בתוס' בד"ה ושליש אומר דבשליח הולכה כל שמסר הגט לאשה שוב לא הוי שליש להאמינו והא הכא מבואר דאפי' בשליח קבלה ונקרע הגט דפשיטא דהוי כאינו בידו, ומ"מ דוקא מחשש שמצאו באשפה בעינן עידי קבלה אבל לולא חשש זה לא חיישינן לפקדון מכח הימני' אף דעכשיו אין בידו רק קרוע דליכא למימר דכוונת התוס' במה שכתבו בסמוך דסגי בעדים שראוהו בידו שלם היינו דאז כבר אמר לגירושין, אבל ראוהו שלם ועכשיו אחר קריעה אומר לגירושין לא מהני כיון שאין בידו דא"כ למה להו לומר כאן מחשש מציאה באשפה תיפוק לי' דלפקדון קיבלו כיון דעכשיו אינו בידו, וע"כ דהימני' שייך אפי' יצא מתחת ידו או נקרע, ומהאי טעמא פירש"י בד"ה תינח אמרה וז"ל הרי הוא בידו לפנינו ובודאי קבלי', והיינו דלא ס"ל לחוש דמצאו באשפה דהוי נפילה דיחיד, דשליח זה שנעשה שליח קבלה מאשה מצאו באשפה הלכך ודאי קיבלו וכל שקיבלו ודאי לא לפקדון קיבלו רק לגירושין מכח הימני':

ומ"מ יש ליישב דברי מהרש"א ולומר דהכא שאני דבמה דקרע הגט בהא גופא גילה דעתו דלגירושין הוא תופס בו דלפקדון מה לו לקרוע מה שנתן בידו לפקדון, וע"כ דלגירושין תפס בו וכבר הסכים הבעל לדעתו מכח הימני' הלכך לא איכפת לן מה שקרעו רק להתוס' חיישינן דמצאו קרוע באשפה, ולרש"י לא חיישינן להכי, כנ"ל:

בד"ה תינח בפנינו אמרה, פי' דמזה לא הוי קשה מעולם. כמה דחוק פי' זה דלמה לו להזכיר אמירה שלא הי' קשה מעולם ואינו ענין לכאן וכבר כתבתי בגמרא לפרש הכל לנכון על פי פירש"י ע"ש:

בד"ה הא מני ר"א הוא, ומיירי שאין עדים חתומים בו כו' לפי דבריהם ניחא דמוקי לה כר"א אף דלר"מ בעי ג"כ ע"מ לשיטת התוס' בכמה מקומות דאין דבר שבערוה פחות משנים רק לדידיה ע"כ דאיכא ע"ח דאל"כ לא כרתי ואז ודאי אינה צריכה להביא ע"מ כלל, רק לר"א מצי מיירי בלי ע"ח ואז ע"כ צריכה ע"מ לפנינו:

אבל רש"י ז"ל פירש אין גט כשר בלי ע"מ משמע דאפילו איכא ע"ח לא ימלט בלי ע"מ לפנינו וכן הבין הר"ן בדעתו, והוא תמוה באמת מהך דהשולח דאין חותמין רק מפני ת"ה דילמא מייתי ע"מ ונראה לי לומר לדעת רש"י ז"ל דס"ל דוקא לענין האשה שבאה וגט בידה מהני ע"ח דאמרינן מסתמא כיון שנמסר לה גט לגירושין נמסר בידה ומסתמה ניתן כדין אבל כאן בשליח הרי על זה אנו דנין דיכול להיות דנמסר להולכה ולפקדון, א"כ היאך נכריח מכח ע"ח דנמסר לשליח כדין בע"מ מכח ע"ח שבו, והשתא לא שייך הימני' כלל כיון דמסר להולכה או לפקדון שמא בלי ע"מ מסר לו ואין בידו להאמין ומכח ע"ח אין ראיה כלל, אבל אי לא בעי ע"מ כלל אפי' מסר לפקדון אמרינן דהימני' שיהא לגירושין כיון דיכול לגרש בלי ע"מ משא"כ לר"א, כך נ"ל בדעתו ז"ל:

ובזה נתיישב לי היטב מה דהוי קשיא לי לשיטת הרי"ף דמפרש הסוגיא בשליח הולכה והיינו דלדידן דע"מ כרתי לא שייך הימני' כלל כמו שכתבתי לעיל באריכות והוי ניחא הך סוגיא דהכא ואין צורך לפרש כמו שכתבו התוס' דמיירי בלי ע"ח, והדבר תמוה דהא משמע בהדיא דמתניתין קמש"ל בשליח קבלה צריכה ב' כיתות וקשה הא אפילו מקבלת בעצמה צריכה כך כיון דליכא ע"ח, ולמה לו לתנא לומר דינו בגט שלא כסתם גיטין שיש עליהם עדים מכח ת"ה, ולהנ"ל ניחא דמיירי שפיר בע"ח ומ"מ לא שייך הימני' כיון דע"מ כרתי והוי קשיא לי לשיטת הרי"ף פרק המגרש דלר"א ע"ח נמי כרתי אכתי שייך הימני' אפילו לר"א וע"כ בלי ע"ח וקשיא לדידיה גם כן מה דקשה על פי' התוס', ולהנ"ל ניחא דע"כ לא ס"ל להרי"ף דע"ח נמי כרתי רק ביוצא מתחת יד האשה שקיבלה מעצמה דבהא ע"ח מעידין שנמסר לה מבעל לגירושין כיון שהם אינן חותמין רק ביד הבעל ועכשיו הוא ביד האשה הן עדים שמסר לה לגירושין דפשיטא דלא חיישינן שיתן לה לפקדון כמ"ש הר"ן פרק המגרש בטעמו של הרי"ף, וזה לא שייך רק ביד האשה אבל ביד שליח לא שייך זה, דאין ע"ח עדים כלל שנתן לו לגירושין ויכול להיות לפקדון ולהולכה והא קרוב טפי דמהאי טעמא ס"ל לר"ה בעל נאמן מכח אי איתא ועכ"פ אין ע"ח מעידין על זה דנמסר לו לקבלה ולא כרתי בידו רק ע"מ לכ"ע וא"כ לא שייך הימני' ואתי שפיר הכל ודוק:

והנה הרא"ש פי' הך קושיא ממתניתין לר"ה ג"כ והיינו לפי מה שהשיג על הרי"ף ומחלק בין היכא דבעל מכחיש להיכא דלא מכחיש וא"כ במתניתין דלא מכחיש אפי' לר"ה נאמן, ולא נתבררו לי דבריו דאפי' נימא כדברי רבינו אפרים לחלק במכחיש היינו בהך דלקמן כיון דבעל אומר לגירושין ולא נחלקו רק אי מסר לאשה א"כ לא שייך אי איתא בהא מודה ר"ה אבל במתניתין דלא קא מודה רק שאינו כאן א"כ אכתי שייך אי איתא ויש לחוש דיבוא ויערער ויהא נאמן מכח אי איתא משא"כ התם דמודה ולא שייך אי איתא כלל, ולפי מה שפירשתי לעיל פי' הסוגיא דלקמן ראיית הרי"ף נכונה גם מהך דהתם דע"כ מכח אמונת השליש אתינן עלה, ע"ש:

בתוס' בד"ה אסור בכל הנשים שבעולם כו' לא סמכינן אדיבורא וכו' נראה לי דהיינו דוקא לס"ד דמדינא חיישינן אבל לפי מה דמסקי דהכל משום קנסא נראה שאין לחלק בין נתקדשו ללא נתקדשו ס"ס לעצמם נאמנין דלא קנסו רק לו ואיהו אסור בהם אפי' נתקדשו מטעם קנס כיון דאפי' לא נתקדשו מותר מדינא, וכן נראה שהבין הר"ן בדעתם ע"ש:

בא"ד יתומה קטנה תיאסר. כתבו קטנה ולא נערה דנערה ודאי ידוע לה אי נתקדשה רק קטנה אין ראוי להאמינה ושמא יודעת אך יש להקשות כיון דאסור לקדש בתו קטנה מאיזה צד ניחוש דאב קא עביד איסורא, ואולי משמע להו מדקאמר בנזיר ומודה ר"י באשה שאין לה אם ובת וכו' או אחות שנתקדשה ולמה לא קאמר אפי' יש לה קרובים רק שהם קטנים אין לחוש דנתקדשו דאביהם עבר על איסור וע"כ דחיישינן לזה ושפיר קשיא להו. אך לא הבנתי מה שהקשו דניחוש דקידש לשליח זה וכן מה שהקשו בכל הנשים הא בני שליח זה ניחוש בכל קטנה שמא קידשה אביה ואטו בלי שליח זה ליכא קידושין בעולם וכן בכל הנשים, וצ"ע ועמ"ש בסמוך:

בא"ד ונראה דקנסא בעלמא הוא בחידושי לא"הע סימן ל"ה הארכתי להקשות על זה דמה ענין קנס שלא שמר קינו להך דהכא דעשה איסור בידים, ועוד דהתם לא שייך לקנסו שאם לא מצא קן מבורר לא יביא קרבן כלל ומצוה רמיא עלי' משא"כ הכא:

ובעיקר קושיתם נראה לי בפשיטות דהך חששא דר"י דהכא הוא דחיישינן לכל אשה שיקדש שמא קרובתה נתקדשה לשליח ושם באותו מקום שהוא מוחזקת באמת למקודשת רק כאן אין יודעין ואפי' באו לכאן משם ואומרים שלא נתקדשה אינן נאמנים דמשקרי כיון שלא יועיל דיבורם רק לאסור עצמן על אחרים, אבל ודאי אי נתברר במקום הקרובות שהם בחזקת פנויות באותו מקום ואין עליהם קול קידושין בודאי לא נתקדשו והוי כמו אשה שאין לה קרובות או קרובות שנתקדשו ולא בא ר"י לומר רק דאסור לקדש אשה מאשר תמצא ידו דחיישינן שמא יש לה קרובה באיזה מקום ושם מוחזקת למקודשת מחמת שליח זה, אבל אי ידענו מקום הקרובות ונתברר שם שהם בחזקת פנויות ולא יצא עליהן קול קידושין לא חיישינן כלל, דמאיזה צד ניחוש לשליח דאי משום חזקה דעשה שליחותו אנן אמרינן ודאי דעשה, אבל אשה זו שקידש בחזקת מקודשת היא באמת ומאיזה צד נדון דקידש אשה דהיא לפנינו פנויה ואין עליה קול קידושין כלל, וז"ב, ויתר דיני שליח וביאור דברי הפוסקים הכל מבואר אצלי באריכות בספרי ת"י סי' נ"ו ובא"הע סי' קמ"א:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף