רשב"א/גיטין/סד/א

רשב"א גיטין סד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה. ולאו נאמן משום מגו דאי בעי יהיב ליה ניהלה קאמר וכדפרש רש"י ז"ל בסמוך גבי מי נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה, דודאי הכא ליכא מגו לפי שאין האשה רוצה לקבלו ממנו ולומר שהיא מגורשת ושמא [בנדפס: דשמא] אינה רוצה לקלקל את עצמה, אלא אף על גב דליכא מגו מהימן דכיון שהאמינו ומסרו בידו ויודע שיש ביד השליש למסרו לאשה ועל ידי כך תלך היא ותנשא בו, אם הוא מסרו בידו על דעת כן שיהא נאמן בכל מה שיאמר עליו ואפילו אם יאמר שמסרו לו לגירושין הוא גומר בדעתו עכשיו בשעת מסירתו שיהא לגירושין אם יאמר השליש כן, וכענין שאמרו נאמנת עלי לומר שלא פייסתי. ואם תאמר והא בעינן שימסרנו לו בעידי מסירה וכיון שמסרו בידו לפקדון מה מועיל לו נאמנותו דאפילו [בנדפס: אם] ירצה הבעל בכך אינה מגורשת ותירצו בתוספות דכיוןש האמינו אף הוא מסרו לו בעדים, ואם תאמר אם כן ניחזי סהדי מאי קאמרי, איכא למימר דמכל מקום כיון שהיה יכול השליש למסרו לה ותלך ותנשא בו הוא מאמינו אפילו במקום עדים וכאילו אמר נאמן עלי באומר לגירושין מסרתיו יותר ממאה עדים ופסל כל העדים לגבי דידיה כל זמן שאמר הויא לגירושין קודם שבאו העדים, ואף על גב דהשתא ליכא מגו כדאמרן שאין האשה מקלקלת את עצמה לומר מגורשה אני אפילו הכי נאמן כדין כל שליש דנאמן בלא מיגו וכדאמרינן בסנהדרין [לא, א] פרק זה בורר בסופו, גבי ההיא סבתא דנפקא שטרא מתותי ידה בבי דינא דרב נחמן ואמר ידענא ביה דפריעא הוא ולא הימנה רב נחמן משום דכיון דאיתחזק שטרא בבי דינא או בעיא קלתה לא אמרינן ואתבינן עליה מהא דתניא ושליש נאמן משניהם ואסיקניה בתיובתא, ועוד תדע דהכא בדליכא מגו דאם כן לא הוה פליג רב הונא בהא דמגו דאורייתא הוא ואפילו באיסורא. ועוד דהא אמרינן לקמן [פד, א] ומודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי יהבי ניהליה לגירושין נאמנת מגו דאי בעיא אמרה לדידי יהבי ניהליה אלמא כל היכא דאיכא מגו גמור אפילו רב הונא מודה בו דשליש נאמן, ואף על פי שאין שם עכשיו כשעת מחלקותם מגו גמור שהרי אין הגט יוצא מתחת יד האשה ואינה יכולה לומר לדידי יהביה ניהליה אפילו הכי מודה בו רב הונא כיון שהיתה יכולה לקחת אותו מיד שליח בשעה שבאו לבית דין דכהאי גונא נמי הוי מגו כדאמרינן הואיל ובידו לגרשה ואי בעיא קלתיה. וקשיא לי רב חסדא אמאי איצטריך לטענת נאמנותו של שליש כיון דשליח קבלה בעדים הוא וידו כידה ניהימניה כדהמנינן לה בגט יוצא מתחת ידה ובעל אומר לפקדון דלא משגחינן ביה. ויש לומר דלא דמי דלדידה לא עביד דמפקיד ליה, וגדולה מזו אמרו כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה, אבל לשליח זה אפשר דלא ידע הוא שעשאתו היא שליח קבלה, ואפילו ידע כיון דעקר שליחותיה ואמר לי אי אפשי שתקבלהו לה מיקרי ומפקיד גביה וכאותה שאמרו במשנתנו אי אפשי שתקבלהו לה אלא הולך ותן לה, ולפי מה שפירשנו דהא הימניה כשמסרו בידו ולדעת כן מסרו בידו שיהא נאמן בכל מה שיאמר הואיל ובידו למסרו לה קודם ערעורו של בעל ותלך ותנשא בו, משמע דאפילו אין הגט יוצא מתחת ידו אלא מתחת ידה נאמן שהרי האמינו על גט זה כשמסרו לו. ואם תאמר והאיך הוא נאמן והלא שליש אינו נאמן אלא בשלישות יוצא מתחת ידו ואף לא מסרו לה בעדים בתורת גירושין שהרי שליח קבלה הוא היאך נאמן. דיש לומר משום מגו, וכן כתב הר"א אב בית דין ז"ל בסמוך גבי הא דאמרינן מי קא נפיק שטרא מתותי ידיה דליהמניה וכיון דלא נפקי מתותי ידיה לא מהימן דמאן נימא דשליש הוה הרי אינו גט בעולם שאילו היה קיים אפילו ביד האשה הוה מהימן לומר לגירושין יהביה ניהליה דאי בעיא נהדר ליה בידיה. עד כאן. ואם כדבריו שליש בעלמא אף על פי שאין שלישותו יוצא מתחת ידו יהא נאמן לזכות מי שנתן בידו דאי בעי מהדר ליה בידיה ולדידי ניחא לי, ואי לאו דאמרה הרב ז"ל משום טעמא דמגו הייתי אומר דבגט יוצא מתחת ידה אפילו בלא מגו מהימן ומגורשת מדינא לרב חסדא, וטעמא דכיון שמסרו לידה נאמן היה בשעת מסירתו ואף על פי שלא מסרו לה בעדים תפישתה מוכחת עליו דאיהו יהביה ניהלה ולגירושין, ושליש דעלמא דתניא דבשאין שלישות יוצא תחת ידו אינו נאמן דוקא באומר לחובת מי שיוצא עכשיו מתחת ידו, אי נמי בשידוע שלקחוהו שלא מדעת, כאותה דבעל המקח שתפשו שניהם ושניהם אדוקין בו וכיוצא בזה, אבל בגט יוצא מתחת ידה נאמן וכטעמא דאמרן דהרי הוא כאילו מסרו לה לגירושין בפני עדים דאנן סהדי דהכי הוה, ותדע לך מדאמרינן ללישנא קמא דרבא ומודה רב הונא דאי אמרה לדידי אמר לי שליש דלגירושין יהביה ניהליה מהימנא, וסתמא דמילתא בגט יוצא מתחת ידה קאמר דבההיא שעתא הוא דעביד למימר לה, אלמא כל כי האי גונא לרב חסדא פשיטא דמהימנא ומגורשת, ועד כאן לא דחו לה אלא דלא מודה בה רב הונא משום דלא עדיפא איהי לרב הונא משליש גופיה הא לרב חסדא מהימנא כשליש ולאו משום מגו אלא מדינא כשליש. כך נראה לי. ודוקא [בנדפס: במקיימתו] במקימתו.

והרב אלפאסי ז"ל פירשה להא דרב הונא ורב חסדא, בתשובה, בשליח הולכה ובשהגט יוצא מתחת יד האשה והביא ראיה מדאמרינן לקמן אי אמרה קמאי דידי יהביה ניהליה לגירושין מהימנא מגו דאי בעי אמרה לדידי ניהליה ואם אינו תחת יד האשה היכי הויא יכולה לומר לדידי יהביה ניהליה, ולזה הפירוש גם כן בששניהן בעיר אחת והיינו דאמר רב הונא אם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה מסר ליה ולא אמרינן משום כסופא הוא דעבד אלא כשאמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה דרגלים לדבר דמשום כסופא הוא דאמר ורב חסדא אמר שליש מהימן דהא הימניה ותלה הדבר ברשותו שאם רצה מוסרו לאשה והיא הולכת ונשאת על ידו וכיון שעשה כן נאמן, ואף על גב דשליש אינו נאמן אלא כששלישות יוצא מתחת ידו הכא נמי כיון דשליח הולכה הוא הרי הוא צריך ליתנו לה בעדי מסירה ובשעה שהוא מוציאו מתחת ידו הוא נאמן עליו כדין שליש, ואפילו לרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי ובמביא בארץ ישראל שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם מכל מקום מודה הוא דצריך ליתנו לה בפני שנים משום דהוחזקה באיסור ערוה עד עתה ואין דבר שבערוה פחות משנים, וכן אמרו משמו של רבנו תם ז"ל כמו שכתבתי למעלה בפרק ראשון, והכא בשמסרו לאשה לגירושין מתורת שליחת הבעל בפני עדים, ולפי מה שכתבתי אני למעלה אין אנו צריכין לכך, ואם תאמר בשליח הולכה היאך הקשה על רב חסדא ממתניתין דהאשה שאמרה התקבל לי גטי שהוא בשליח קבלה דבר זה נשאל מן הרב אלפאסי ז"ל והשיב כיון שהוא יוצא מתחת יד האשה דין שליח קבלה ודין שליח הולכה שוה משום שאם יוצא מידה והוא מודה שנתנו לה שליח להולכה הרי זו מגורשת ואין יכול לחזור בו הלכך זה וזה שוה, עד כאן לשונו.

תינח אמרה קיבל למה לי. וקשיא לרב חסדא אבל לרב הונא איצטריך דמוקי לה למתניתין בשהם בעיר אחד וכטעמא דאמרינן דאם איתא לדידה הוה יהיב לה. והא דאמרינן תינח אמרה לאו למימרא דמעיקרא הוה קשיא ליה למה לי אמרה דלעולם צריכה כתב אחת שיאמרו בפנינו אמרה לו שתקבלנו [בנדפס: לה] מיד בעלה דהכא ליכא למימר הא הימנוה אלא פירושי הוא דקא מפרש ממתניתין [בנדפס: מתניתין] כלומר תינח אמרה דעלה לא מקשינן כלום, וכדאקשינן נמי קרע למה לי דאינה קושיא לרב חסדא אלא לברורה דמתניתין חקא בעי והכא פירושא אכתי אף על גב דלא נפיק השתא גיטא מתותי ידיה למה לי עדות בעדים שראוהו בידו קודם שיקרענו די לו דבאותה שעה שליש היה ונאמן ובלבד במקויים [בנדפס: שיקיים], אי נמי אף על פי שאינו מקוים אלא שאין הבעל טוען טענת מזוייף אבל בטוען טענת מזוייף צריך הוא לקיום חותמיו דלא עדיף שלוחה מינה דאפילו בשהגט יוצא מתחת ידה וערער עליו הבעל וכפר בעיקר הגט צריכה לקיימו וכדתנן אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם.

אמר רבא הא מני רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי. כלומר ובשאין בגט זה עדים חתומים והילכך צריך הוא לעדי מסירה כרבי אלעזר, אבל אם היו שם עדים חתומין אפילו לרבי אלעזר לא היו צריכין לעדי קבלה אלא אפילו ראוהו מקויים בידו נאמן וכשר וכדתנן אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם אלמא אף לרבי אלעזר בקיום חותמיו סגי דמסתמא כיון דלאו מזוייף הוא כדין נמסר בידה בעידי מסירה, ודוקא בשראוהו בידו שלם והוזקקו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת, אי נמי אפילו בקרוע ובשכתוב בו הנפק דודאי שלם בא לידו וקיימו וכדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא מאן מקיים שטר זה מלוה, הכא נמי אשה שלוחה מקיים גיטא ולא הבעל אבל ראוהו בידו מקורע קרע של בית דין אף על פי שהוזקקו לעדותן של עדים ונמצאת מכוונת פסול דדילמא נמלך עליו בעל וקרעו והשליכו ומצאו זה וכדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא, וכי תימא אם איתא דפרעיה איבעיא לך [בנדפס: דפרעתיה איבעיא ליה] למקרעיה אמר [בנדפס: דאמר] לא שבקתן דאמרה בעינא לאינסובי ביה, אלמא גט מקורע קרע בית דין פסול אפילו לינשא בו. ואם תאמר למאי דכתבינן דאפילו מקורע אם כתוב בו הנפק כשר ותנשא בו אם כן ההיא דבפרק קמא דבבא מציעא דאמרה בעינא לאינסובי ביה ופרכינן איבעיא לך למיקרעיה ומיכתב על גביה גיטא דנן דקרענוה לאו משום דגיטא פסולה הוא וכו', למה לי למכתב אגביה ליקיימיה ולכתוב ביה הנפק וסגי ליה. יש לומר דעדיפא מינה נקט דכי כתבי אגבי טפי עדיף דבקיאי ביה אינשי טפי, ופירוקא דפריך אטו כל מאן דמגבי כתובה בבי דינא מגבי סליק בין לכתיבה על גביו ובין להנפק, כן נראה לי. ורש"י ז"ל שפירש רבי אלעזר היא דאמר אין גט כשר אלא בעדי מסירה לאו למימרא דכשיצא בפנינו עכשיו מקויים שאין מכשירין אותו עד שיבאו עדי מסירה דמתניתין היא זו אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם, אלא מיהו דוקא כשהשליח או האשה אומרים שנמסר להם בעדי מסירה. אבל אם הודו שלא נמסר בעדי מסירה ודאי אינו כשר, ומתניתין דקתני צריכה כת אחת שיאמרו בפנינו קבל לאו למימרא שצריכין להעיד בפנינו כן ושאין מתירין אותה בלאו הכי, אלא אמעיקרא דדינא קאי ורבי אלעזר הוא דאמר אינו כשר אלא בשנמסר לה בעדי מסירה כך נראה לי לפרש פירש לפירושו של רש"י ז"ל, ומיהו לפי פירש זה שני כיתי עדים דמתניתין לאו מחד טעמא נינהו דעדי אמירה אינן אלא לבירור השליחות ועדי הקבלה להכשירו של גט, והרב בעל העיטור ז"ל שפירש הא מני רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי ואין גט כשר בלא עידי מסירה כסתמא דמתניתין שנים שיאמרו בפנינו קבל אפילו איכא עדי חתימה, לא נראו דבריו כלל ואפשר שגם הוא לכך נתכוון כמו שאמרנו.

ולענין פסק הלכה: כתב רבנו אלפאסי ז"ל דהלכתא כרב חסדא דאמר שליש נאמן ואף על גב דרב הונא רביה דרב חסדא, משום דסוגיין כותיה אזלה מדאמר רבי יוחנן בסמוך בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ואקשינן עליה וליהמניה לשליש, והא כרב חסדא אתיא דאי לרב הונא שליש אינו נאמן. ותפש עליו רבנו אפרים תלמידו ז"ל דהכא כיון דליכא הכחשה לכולי עלמא שליש מהימן ולא גמרינן מאי דאית ביה הכחשה ממאי דלית ביה הכחשה, והרמב"ן נ"ר העיד על רבנו אלפאסי ז"ל שראה בנוסחא ראשונה שלו מכתיבת ידושהיה כתוב בה חזינן מאן דפסק כרב חסדא ואנן לא סבירא לן הכי דרב הונא רבי של רב חסדא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב הילכך הלכה כרב הונא, ועוד כתוב בה ונימניה לשליש מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה, ואי קשיא לך הך קמייתא דאמרינן שליש לא מהימן אף על גב דקא נפיק גיטא מתותי ידיה והכא אינפיק גיטא מתותי ידיה נאמן, התם בעל קא מכחיש ליה הילכך איתרע ליה שלישותו והכא בעל קא מהימן ליה, עד כאן. ומיהו אחר שלא נתגלה טעמו של רבנו אלפאסי ז"ל ראוי להחמיר כדבריו הראשונים ועוד דהכא איכא מיגו גמור דכיון דבעל לא מכחיש ליה אינפיק מתותי ידיה דשליש דאי נאמן דאילו רצה מוסרו לאשה, ולא דמי לההיא דלעיל דהתם ליכא מגו גמור לפי שהיא לא תקבלנו מידו שאינו רוצה לקלקל את עצמה, וכל היכא דאיכא מגו גמור לא אמרינן אם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה, דלא אמר רב הונא הכין אלא בשאין שם מגו גמור כדלעיל כמו שכתבנו וכדאמרינן מודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי יהביה ניהליה לגירושין נאמנת מגו דאי בעי אמרה לדידי יהביה ניהליה. וכן פסק רבנו חננאל ז"ל [בנדפס: ולי נראה טעם לדברי הרב אלפאסי ז"ל מדקאמר וליהמניה לשליש דאלו לרב הונא לא שייך לגבי גט דאיסורא נאמנתו של שליש וכדאמרינן לעיל ולולא נאמנתו לא היה מעלה ולא מוריד כיון שאין דבר שבערוה פחות משנים, אלא ליהמניה לשליש משמע דלאו משום מגו קאמר אלא מדין נאמנותו של שליש כדרב חסדא, כך נראה לי].

ובעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין. ואין גט יוצא מתחת ידה אף על פי שדאומרת נתנו לי ואבד ממני אין נאמנין דהוה ליה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ומכל מקום חזקת שליח עושה שליחותו לחומרא והילכך אי בעלה כהן היא אסורה לו ולעלמא לא משתריא אלא בגט ואם מת אסורה לכהן וחולצת ולא מתיבמת, ואפילו אמר בעל נתתיו לה ואבד ממנה אינו נאמן להתירה לעלמא דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן [בנדפס: להתירה] אלא שחוששין לה כדאיתא בפרק יש נוחלין (קלה, א) גמרא האומר זה בני נאמן דאמרינן התם ההוא דהוה שכיב אמרו ליה איתתיה למאן אמר להו חזיא לכהנא רבה אמר רבה למאי ניחוש לה וכו', ועוד האמר רב חייא בר אבין אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן אמר ליה והא כי אתא רב יצחק אמר רבי יוחנן בעל שאמר גרשתי אשתי אינו נאמן אמר ליה ולא קא משנינן כאן למפרע כאן להבא אמר ליה אשינויי ניקום ונסמוך ואסיקנא אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה כלומר חולצת ולא מתייבמת והכין הלכתא.

ולענין גט מקורע שכתבתי למעלה כתב הרמב"ם ז"ל גט שמצאו קרוע שתי וערב שהוא קרע של בית דין הרי זה גט בטל כשאר השטרות אבל אם אינו קרוע קרע של בית דין כשר במה דברים אמורים בשהיה הגט יוצא מתחת ידה בעדי חתימה אם אין שם עדי מסירה אבל אם יש שם עדים שנמסר לה הגט בפניהם והיה כשר הרי זה כשר אף על פי שהיה תורף הגט על המחק או בין השיטין או שהיה קרוע שתי וערב כשנתן בפניהם עד כאן. ותפס עליו הרב אב בית דין ז"ל אמר אברהם אם גט מקויים הוא למה יפסל להיותה מגורשת, אלא לא אמרו פסול אלא שלא תגבה בו אימר שכבר גבתה בו וקרעוהו בית דין, עד כאן. ואף הר"ם ז"ל נראה שכך דעתו ולא אמר אלא בשאין כתוב בו הנפק כמו שכתבתי למעלה, ודברי הר"ם ז"ל בגט מן התוספתא הן שכך שנו בתוספתא בשילהי מכילתין נקרע כשר נתקרע פסול, נקרע בו קרע של בית דין פסול, נמוך או שהרקיב או שנעשה בו ככברה כשר נמחק או שנטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו פסול. אלא לדידי קשיא לי למה שכתב הרב ז"ל שאם מסרו לה בפני עדים אף על פי שהיה קרוע שתי וערב כשנתנו לה בפניהם כשר, שאין דברי התוספתא נראין כן, אלא כיון שקרעו כעין קרע של בית דין הרי זה בטל והרי הוא כחרס ופסול לגרש בו, ותדע מדתניא בתוספתא נמחק או נטשטש ובבואה שלו קיימת כשר ואם לאו פסול, ואי לומר שאם הוציאה גט מתחת ידה שבבואה שלו ועדיו נכרין ומתקיימין כשר ומשיאין אותה על ידו ואם אין בבואה שלו קיימת אין משיאין אותה, פשיטא דאטו משום שנטשטש איבד כחו מאחר שבא לידה שלם ואם אינו יכול לקרותו שאין בבואה שלו קיימת מאי איצטריך דאטו סלקא דעתין שאם הוציאה נייר חלק מתחת ידה ואמרה דגיטא הוה כתיב ביה מי מנסביה לה, אלא פסול לגרש בו דאין תורת גט עליו וכשר לגרש בו דתורת גט עליו קאמר, ונתקרע קרע של בית דין אין תורת גט עליו ופסול לגרש בו אפילו בעדי מסירה, ומה שאמרו נטשטש אם אין בבואה שלו קיימת פסול לומר שאף על פי שיש עדים שהיה גט כשר מתחילתו אלא שעכשיו נטשטש אפילו הכי פסול לגרש בו. כן נראה לי. אלא שבתוספתא שנינו גם כן כענין זה בסוף בבא בתרא בשאר שטרות ושמא גם היא בשאר [בנדפס: כשאר] שטרות שקונה בהן כגון שטר מתנה וכיוצא בו.

האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם. הקשו בתוספות אם כן אף כל הנשים שבעולם יאסרו לינשא שמא השליח קדשן לזה. ואם אתה מתירן לאחרים מפני שנאמנות לומר לא נתקדשנו בא והתיר לזה כל הנשים שקרובותיהן אומרות לא נתקדשנו לו, ותירצו דנאמנות הן להתיר עצמן אבל אינן נאמנות להתיר אחרים, ואינו מחוור דודאי יש בכלל היתר עצמן היתר לאחרים דהיינו בעל, ועוד הקשו בתוספות כל הקטנות דעלמא שיש להן אב שמתו לאחר כן או שהלכו להם למדינת הים יאסרו שמא קבל האב קדושין משליח זה, ותירצו דעיקרו של דבר אינו אלא מדין קנס לפי שעשה שלא כהוגן שצוהו לקדש לו אשה סתם, ולדידיה דעבד שלא כהוגן קנסוה רבנן לאחריני לא קנסו, והא נמי דמקשינן בפרק שני דמסכת נזיר (יב, ב) גבי קן סתומה שפרח גוזל אחד מהן לאויר העולם יקח זוג שני ואלו שאר קיני דעלמא מיתקן, ואמאי כל חדא וחדא נימא היינו היא פרשו, דהתם נמי קנסא הוא ולדידיה קאמר דיהו כולן אסורין לו משום שפשע ולא שמר את קינו, וכי משנינן הכא אימר דאמרינן לחומרא לקולא לא אמרינן, הוא הדין דהוה מצי לשנויי שאני התם דמשום קנסא בעלמא אלא דעדיפא מינה קא משני, אי נמי כל זה בכלל חומרא וקולא הוא, ואף על גב דתלי טעמא משום דחזקה שליח עושה שליחותו לא קשיא דאי לאו הך חזקה לא עבד איסורא. והרמב"ן נ"ר תירץ דדינא קאמר וכל הנשים ואפילו קטנות דמותרות משום דאין חזקת שליח מוציאן מחזקתן דקיימן בחזקת פניות וחזקת אב נמי אינו מקלקל את בתו ואילו קבל בה קידושין מימר הוה אמר לה או מודיע לאחרים רבים שיודיענה כדי שלא תתקלקל, אבל הוא אסור בכל הנשים שיש להן קרובות שאין חזקת הקרובות שאינן באות לידון בפנינו מועלת לו, הא אילו באות הקרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דעד אחד נאמן באיסורין וכל שכן הכא דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא היא, וכל שכן דמתוך שנאמנות על עצמן ונשאות לאחרים נאמנות הן לזה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.